עיקר תוי"ט על נדרים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה נדרים ה: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ובמתניתין דלקמן פסק הר"ב כר' אליעזר בן יעקב וכן הוא בגמרא. וקשיא הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, וי"ל דהכא גבי חצר שזה משתמש בכל החצר אין אפשר לומר הוברר הדבר שזה בחלקו משתמש דהרי אנו מתירין לו להשתמש בכולה אלא ברירה האמורה כאן ר"ל כ"א בשביל זכות שיש לו משתמש כלשון שאומר זה בחלקו משתמש וברירה דנקט זה אחד מן הלשונות בגמרא שהלשון אחד והפירוש מתחלף. הרמב"ן. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) דאע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי מ"מ אי קפדי יכולין לעכב זע"ז. ואע"ג שדרכן לוותר, ויתור אסור במודר הנאה. הר"נ:

(ג) (על הברטנורא) דכל חד וחד מזדהר באיסוריה. וכן באוסר נכסיו על עצמו מה"ט גופיה לא היו כופין אותו למכור דדוקא בשותפין כו' ואפילו לראב"י כופין אותו דאיכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחים ותנור יתקנא בו ויבא לעשות כן. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) ומשמע נמי דחבירו המדיר נמי לא כייפינן למכור כו'. משום שאסר נכסיו על חבירו. הרמב"ן. וכתב הר"נ טעמא שאינו בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חברו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ה) (על המשנה) מושכרים. פירוש שהיו מושכרים כבר אבל השכירן אחר מכן לא ודוקא במכירה תנן בסמוך דשרי אבל בשכירות. לא. הרשב"א והר"נ:

(ו) (על המשנה) מותר. ואע"ג דקיי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כמ"ש הר"ב במ"ד פי"א. כיון דשכירות ליומא ממכר הוא הרי מכר הנאתו. ואין איסור קונם שהוא איסור הנאה שאינו חל על גוף הקרקע אלא על הנאה יכול לאסור הנאתו המושכר ביד אחרים. הרא"ש. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) שאני כו'. ה"ג בגמרא בכולהו ופירוש שאני נכנס כלומר למה שאני נכנס בו. שאני לוקח כלומר אם אקחנו. הר"נ:

(ח) (על המשנה) שמכרו. וה"ה אם נתנן לאחר נמי שרי ונקט מכרן לאשמעינן דדוקא מכרן לאחר אבל מכרו לו אסור. הר"נ:

(ד)

(ט) (על הברטנורא) וא"צ שיאמר כן בפירוש, דכיון דאמר הנאתי כו' א"צ להתפיסו בחרם כו', אבל כוונתו לפרש הריני דקאמר, שרצה לומר הנאתי:

(י) (על המשנה) חרם. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית. הר"נ:

(יא) (על המשנה) המודר כו'. שהשבועה והנדרים אדם מחוייב לקיים ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו. ור"ל בדבר שהוא של הטדיר אבל בדבר שאינו שלו ודאי לא אא"כ ענה אמן. הר"מ:

(יב) (על המשנה) אסור. אבל מדיר לא וא"ת אמאי לא מתסר משום גזירה כדלעיל פ"ד מ"ו, וכ"ש הוא דהכא המדיר פשע בנדרו וכ"ש שנגזור עליו. וי"ל דדוקא בהני דהתם דאית בהו דרך השאלה ומקח וממכר דלא משמע לאינשי דלתסרו במודר הנאה איכא למיגזר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בו ליכא למיגזר. הר"נ:

(יג) (על הברטנורא) אע"פ שהוצאה והבנין שלהם מממון כל ישראל וכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאד שאין לא' מהם שום רשות. הר"מ. וע"ע:

(יד) (על המשנה) העיר. שהם דרים בו מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולים למוכרן בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. הר"ן:

(ה)

(טו) (על המשנה) והעזרות. וכל המקדש אלא שבאלו כל ישראל שוין ורשאים לכנוס שם. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) ובהכ"נ. כתב הר"ב רבנן היא ולא ראב"י, דבהכ"נ כחצר שאין בה דין חלוקה דמי, הלכך כיון דאפסק הלכתא כראב"י ליתא למתניתין. ועתוי"ט שהאריך ליישב דכולי עלמא מודים בזה דאסורה דכיון שאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה. וכ"כ הרא"ש בריש פרקין אחצר שיש בה דין חלוקה דכ"ע מודו:

(יז) (על המשנה) לנשיא. והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהוא מיוחד להם ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דטעיקרא אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח"כ יכולים לילך ולהנות, שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר. תוספ':

(יח) (על המשנה) בהוה. פירש"י שכן דרך לחלוק כבוד לנשיאים, והר"נ פירש שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות:

(יט) (על המשנה) שכבר כו'. כלומר מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא. תוספ':

(ו)

(כ) (על המשנה) המודר כו'. לעיל קתני היה מהלך כדרך והכא קמ"ל דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר. הרא"ש:

(כא) (על המשנה) בראשו. שיהא אביו מודר הנאה אוכל על ידו. רש"י:

(כב) (על המשנה) שאינה כו'. כלומר נהי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה שאני זו דבית חורון דאפילו לשעתה אינה, שלא נתכוין להקנותה כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה. וה"ק מתנה שאינה כלום כזו שהיא בערמה שאם הקדישה כו' אינה מתנה. הר"נ: