תפארת ישראל על חולין יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על חולין · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

ראשית הגז:    כל הגוזז צאנו אפי' ק' פעמים. נותן מכל גיזה מתנה לכהן כפי השיעור דלקמן:

נוהג בארץ ובחוצה לארץ:    ונהגו להקל בה בח"ל [י"ד של"ג]. בחולין אבל לא במוקדשין:    ואפי' בקדשי בדק הבית. דאסורים לגזזן רק מדרבנן. ומיירי שהקדיש חוץ מגיזה וחוץ מהכחישה שתכחיש ע"י שיגזזה. דאז מותר לגזזה לכתחילה והגיזה שלו. אפ"ה א"צ ליתן ממנה לכהן. אבל קדשי מזבח. אפי' הקדיש חוץ מגיזה וכחישה. אפ"ה פשטה קדושה בכולה. דהרי מתנה עמשכ"ב. והוה כאומר רגלה של זו עולה. הרי כולה עולה דפשטה קדושה בכולה [כתמורה פ"א מ"ג] ואסור לגזזן מדאורייתא. ואם אעפ"כ גזזן הגיזה להקדש. מראשית הגז:    נקט הנך. ששניהן נוהגין בבהמה:

שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן:    כולל רחלים ועזים:

במרובה ובמועט:    ר"ל אפי' לא שחט רק א':

וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות:    ה"ה (בנקיבות) [בזכרים] כסוף פרקן. ורק לא בעזים ובקר:

משנה ב[עריכה]

יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן:    אלמא דב' נקראים צאן. והרי כתיב ראשית גז צאנך תתן לו:

חמש צאן עשיות:    ר"ל שמעשות בעליהן לקיים מצוה שלא היה מצווה עליהן בפחות ממספרם. והיינו על כרחך ראשית הגז. דאי מצות בכור או מתנות. הרי בתרווייהו כתוב שור דמשמע אפי'. אחד:

רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס:    ר"ל שכל אחת נגזזת ממנה צמר במשקל מנה וחצי. דהיינו ק"ן דינר. וכל דינר הוא משקל צ"ו שעורות. שהן קווינט א'. נמצא שצמר כל אחת צריך שיהיה משקלו א' פפונט וכ"ב קווינט [ועי' פירושינו שבועות פ"ו מ"א]:

וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן:    וקיי"ל דהאי כל שהן היינו משקל י"ב סלעים לכל כבש. דהיינו י"ב לאטה [של"ג]:

וכמה נותנין לו:    ר"ל המחלק ראשית הגז מגיזה מרובה. כמה יתן לכל כהן:

משקל חמש סלעים:    הן ה' לאטה:

ביהודה שהן עשר סלעים בגליל:    דסלעים דגליל לא היו רק חצי דיהודה:

מלובן ולא צואי:    לא שיצטרך הישראל להלבינו. אבל יתן לו צמר שאינו מכובס. בשיעור שכשיכבסנו הכהן יהיה משקלו ה' לאטה:

כדי לעשות ממנו בגד קטן:    הראוי לשרת בבית המקדש. דהיינו אבנט שצריך למלאכתו ה' לאטה. [ותמהני שהאבנט שארכו ל"ב אמה. ורחבו ג' גודלין [כירושלמי ספ"ז דיומא. ורמב"ם פ"ח מכלי מקדש]. וכל חוט שבו כפול כ"ד מצמר ופשתים יחדו. איך לא יהיה משקלו יותר מה' לאטה. ואפשר דבדיעבד סגי בארכו פחות מל"ב אמה. וכן משמע מתוס' [ערכין דט"ו ב' ד"ה אבנט] שכתבו שמקיפו ב' פעמים סביבו. משמע לכאורה דכך אורכו]:

תתן לו שיהא בו כדי מתנה:    אבל השיעור מה יתן מכל גיזתו. אינו קבוע מדאורייתא. ורק מדרבנן שיעורו אחד מס' [של"ג]:

פטור:    דקניי' בשינוי. והו"ל כמזיק מתנות כהונה. או שאכלן דפטור מדיני אדם. מדהו"ל ממון שאין לו תובעים:

לבנו ולא צבעו חייב:    דהרי בעינא הוא כדהוה:

אם שייר המוכר:    מהגיזה עצמה לעצמו:

המוכר חייב:    דא"ל לוקח למוכר. ראשית של הכהן גבך הוא. דמסתמא לא זבן המתנות [כלעיל פ"י מ"ג]:

הלוקח חייב:    דא"ל מוכר ללוקח ראשית של הכהן לא מכרתי לך. מדלא לקחת במשקל:

שחופות:    גרויע:

זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו:    דלבנות טובות משחופות. ושל נקיבות רך וטוב יותר משל זכרים. גם אסור להפריש מרע על יפה. כששניהן שלו [של"ג סי"ב]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]