תפארת ישראל על חולין י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על חולין · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

הזרוע והלחיים והקבה:    שניתן לכהן מכל בהמה שנשחטה:

נוהגין בארץ ובחוצה לארץ:    וקיי"ל דאין נוהגין בח"ל [י"ד ס"א]:

בפני הבית:    בזמן שהמקדש קיים:

חייבין במתנות:    זרוע ולחיים וקיבה:

תלמוד לומר:    בחזה ושוק של קדשים:

אין לו אלא מה שאמור בענין:    דאותם מיעוט הוא. דהוה מצי למכתב ואתנם:

משנה ב[עריכה]

כל הקדשים:    קדשי מזבח:

שקדם מום קבוע להקדשן:    בין בהקדישן להביא בדמיהן קרבנות למזבח. או בהקדישן סתם למזבח. עכ"פ מדיש בהן מום. הו"ל כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן למזבח. ואין בהן קדושת הגוף. רק קדושת דמים. ואע"ג דכל המקדיש בעמ"ו למזבח אפילו בהקדישו לדמיו עבר בלאו [כתמורה ד"ו ב']. אפ"ה קמ"ל הכא האיך דינו:

חייבין בבכורה:    אם ילדו אחר שנפדו. וכדמסיק. ואף דנתעברו קודם פדיונן. אבל בילדו קודם פדיונן אז קדושת דמים מדחה הולד מבכורה [כבכורות דכ"ה]:

ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד:    אחר פדיונן:

וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן:    מלת לאחר פדיונן. אכולהו דתנא עד הכא קאי וכדאמרן. אבל קודם פדיונן. גזרינן קדושת דמים למזבח. אטו בהקדיש תמימים למזבח. והרי אפילו קדשי בדק הבית. דלא שייך בהו פסול מום. אסורים עכ"פ מדרבנן בגיזה ועבודה [כבכורות דכ"ה]:

והשוחטן בחוץ פטור:    אפילו קודם פדיונן. ואפילו במום קל כדוק שבעין. דבנתהוו בבהמה שהוקדשה תמימה. היה חייב עליהן כששחטן בחוץ. אפ"ה הכא שהקדישה במום כזה. פטור:

ואם מתו יפדו:    דא"צ העמדה והערכה:

חוץ מן הבכור ומן המעשר:    ואף בקדם מומן להקדישן. עכ"פ בכור קדושתו בפטר רחם תליא אפילו נולד במומו. ובמעשר כתיב לא יבקר בין טוב לרע:

או מום עובר להקדישן:    והרי מום עובר כליתא דמי:

וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן:    מלת לאחר פדיונן אכולה דתנא עד הכא קאי. ודוקא שנתעבר הקרבן קודם פדיון קדש הולד:

והשוחטן בחוץ חייב:    דוקא בהומם בדוק שבעין. מדבכה"ג בפנים אם עלו לא ירדו. אבל בשאר מומין דלא חזו כלל בפנים. פטור כששחטן בחוץ:

ועושין תמורה:    קודם פדיונן:

ואם מתו:    מעצמן:

יקברו:    דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ותו דהרי צריכים העמדה והערכה:

משנה ג[עריכה]

בכור:    שהוא בעל מום:

שנתערב במאה:    שנתערב בק' בהמות של חולין. ומשכחת לה שלא ניכר הבעל מום. כגון שהיה לכולן מום שוה [תוס']. או שלא נודע שנתערב עד אחר שנשחטו והופשטו:

בזמן שמאה שוחטין את כולן:    ר"ל בזמן שק' הבהמות שייכים לק' אנשים. אפילו שחטום כולן ביחד. וה"ה בשייכים כולן לאדם אחד. ולא שחטן כאחת. דאז בכל שחיטה ושחיטה מצי לדחויי לכהן לומר זהו הבכור. רק תנא מלתא דפסיקא נקט:

פוטרין את כולן:    דבכל חד מצי למדחיה ולומר זהו הבכור שפטור מהמתנות. ומיירי בבכור שקבלו הכהן והומם ואח"כ מכרו לישראל ונתערב. דאי בבכור שנתערב בעודו ביד ישראל. אמאי פטור ממתנות. לימא כהן ממ"נ תתן לי המתנות. דאי בכור הוא. הרי כולו שלי הוא. ואי חולין הוא. תן לי המתנות:

אחד שוחט את כולן:    שכל הק' שייכים לחד ושחטן יחד. דבשחטן זא"ז מדחהו מכל חד וחד ואומר זהו הבכור. דהממע"ה:

פוטרין לו אחד:    ואפילו הוא היותר שמן. מצי לדחותו לומר אולי זהו הבכור:

השוחט לכהן ולנכרי:    בהמת כהן או בהמת נכרי. דאילו בהמת ישראל ששחטן לצורך נכרי. וודאי חייב במתנות דלא גרע משחטה לאכילת כלבים דחייב במתנות [כי"ד סי' ס"א ס"ו]. [ונ"ל דבזה מיושב התוספתא (פ"ט דחולין) דקתני דהשוחט לכהן ולנכרי חייב במתנות. אע"כ דתוספתא מיירי בששחט בהמת ישראל לצורך כהן ונכרי]:

פטור מן המתנות:    קמ"ל אף דדין הכהן לתבוע המתנות מהטבח. אפ"ה כששחט בהמת נכרי וכהן פטור הטבח:

והמשתתף עמהן צריך שירשום:    ר"ל יעשה סימן. לפרסם שלהכי אינו נותן המתנות מדיש לאלה חלק בה. כדי שלא יחשדוהו:

ואם אמר חוץ מן המתנות:    שמכר כהן לישראל בהמה בתנאי חוץ מהמתנות:

פטור מן המתנות:    ולא אמרינן דהמתנות שלקח הכהן והנכרי ממנה שלו הן. דהרי לא מכרן לו. ועכ"פ לתחייב הלוקח ליתן לכהן מהבהמה דמי המתנות. קמ"ל. מיהו אם המוכר ישראל הוה. מתחייב הלוקח. ועל השוחט רמיא למתבינהו [כרש"י קל"ד א' ד"ה חוץ]. ואפילו אין להשוחט חלק בהבהמה. רק טובת הנאה לבעלים. שיתנם השוחט למי שירצו הבעלים [ס"א]. אמר:    ישראל לחבירו טבח:

נותנן לכהן:    הלוקח חייב ליתנן:

ואינו מנכה לו מן הדמים:    אין הלוקח מנכה להמוכר מהדמים מדידע לוקח כשקנה אותן שהמתנות ביניהן. ומיירי שאין ידוע כמה הן דמי מעים דאל"כ נחזי אי דמי כולן או מקצתן נתן [כב"ב צ"ב א']:

לקח הימנו במשקל:    כל ליטרא מהמעים בכך וכך:

נותנן לכהן:    הלוקח נותנם להכהן. שהגזילה אצלו:

ומנכה לו מן הדמים:    שהרי מכר לו דבר שאינו שלו. וכל טבח שאינו נותן המתנות. שאר הבשר מותר. אבל מנדין אותו:

משנה ד[עריכה]

שהמוציא מחבירו עליו הראיה:    ולא דמי לספק לקט שחייב לתנו [כספ"א דפיאה]. התם קמת ישראל בחזקת חיוב קיימי. משא"כ הכא פרה של נכרי בחזקת פטור היתה. ואע"ג דבחלה בספק נתגלגלה קודם שנתגייר או אח"כ. חייב [כחלה פ"ג מ"ו]. התם חלה אסור לזר. משא"כ מתנות מותרים לזר. והו"ל רק ספק ממונא דהממע"ה:

מן הפרק של ארכובה עד כף של יד:    עד ועד בכלל. דכל רגל יש בו ג' עצמות התחתון שבו הפרסות עד הברכיים נקראת ארכובה. למעלה ממנו שוק. למעלה ממנו קולית המחובר לעצם שבגוף. ומאלה נותן להכהן השוק והקולית של רגל ימין שלפניה:

והוא של נזיר:    ר"ל וכך נותן ג"כ הנזיר הזרוע בשילה משלמיו לכהן:

שוק:    דבכל השלמים ואפילו בשלמי נזיר הנ"ל. צריך ליתן להכהן השוק ככתוב. וקאמר הכא דהיינו השוק והקולית הימיני של רגלים האחרונים [ושניהן יחד נקראים ג"כ ירך]:

עד סובך של רגל:    ר"ל עד התחלת הקולית. דס"ל דא"צ ליתן בשוק של שלמים רק עצם האמצעי הנקרא שוק [ומ"ש ברתוי"ט. דבזרוע פליג ר"י ט"ס וכן מוכח מדברי עצמו]:

איזהו לחי:    שצריך ליתן ג"כ מכל בהמת חולין שישחט. כל לחי התחתון ועד היכן:

מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת:    ר"ל עד טבעת הגדולה העליונה שבקנה. שהוא עגול כפיקה. ונקרא פיקה. מדהוא ככדור עגול נקוב באמצע. שתוחבים בו האורגים הפלך כשרוצים לטוות. והוא נקרא פיקה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]