תפארת ישראל על הוריות ב

משנה הוריות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הורה כהן משיח לעצמו: ר"ל כה"ג המשוח בשמן המשחה, שהיה ראוי להוראה, והורה היתר לעצמו בדבר שחייבין עליו כרת, ועשה כהוראתו.

שוגג ועשה שוגג: ר"ל ששגג בהוראה ועל סמך אותו שוגג שהיה לו בההוראה עשה המעשה, אף דבשעת המעשה שכח מאיזה הטעם התיר, עכ"פ מדקאמר הריני עושה על דעת הוראתי, אינו מזיד, ולהכי מביא פר:

שוגג ועשה מזיד: ר"ל שבתחלה שגג בהוראה. ואח"כ שכח שהורה בה היתר, ועשה במזיד, ולאו דוקא במזיד, רק ר"ל שלא עשה על סמך אותו שוגג שהיה לו בהוראה. כגון שהורה שחלב הכליות מותר, ואח"כ לא זכר הוראתו, ונתחלף לו חלב זה בשומן ואכלו, וכ"ש בעשה מזיד ממש:

מזיד ועשה שוגג: ר"ל שהתיר אף שידע שאסור, רק דבשעת מעשה היה שוגג, כגון שנתחלף לו חלב בשומן דכל שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו בין שהורה או לא הורה בטעות פטור לגמרי מקרבן. וה"ה בשגג בהוראה, ואח"כ שגג בחילוף חלב בשומן פטור לגמרי, וכמ"ש לעיל סי' ג':

פטור: לגמרי מכל קרבן [כמ"ג]:

כהוראת בית דין לצבור: ר"ל שגם בכה"ג צריך שיהיה ההוראה והמעשה שניהן בשוגג, כהוראת ב"ד לצבור [פ"א מ"א]:

משנה ב

הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו: אפילו אם באותו שעה גם הב"ד טעו בהוראתן באיסור אחר, כגון שטעו ב"ד בחלב והוא בדם, או איפכא כיון דאסורים חלוקין, מביאין כל אחד קרבן לעצמו:

הורה עם הצבור: ר"ל עם הסנהדרין:

ועשה עם הצבור: שטעה הוא והן בהוראה באיסור אחד, ועשה הוא וכל ישראל כהוראתן:

מתכפר לו עם הצבור: וא"צ להביא פר בפ"ע. ומ"ט. מפני שאין וכו':

שאין בית דין חייבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת: כלעיל [פ"א מ"ג]:

וכן המשיח: גם המשיח כך דינו:

ולא בעבורה זרה: אין חייבין ב"ד או כה"ג:

עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת: אלמא הושוו משיח וב"ד בכל עניינים. א"כ ה"ה בהורה עם הב"ד, נמי הדין כך שיהיה שוה לב"ד, שאין מביאין קרבן לעצמן אף כשעשו עם הצבור. [ונ"ל*) דאפשר מה דקאמר תנא שאין ב"ד וכו' הוא כמו שאפר כירה מוכן ריש ביצה, ור"ל כמו ואין ב"ד וכו']:

משנה ג

אין חייבין: אין ב"ד חייבים פר העלם דבר:

אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה: ר"ל צריך שיהיה נעלם הדין מהב"ד, והורו שלא כדין, ועשו הקהל בשוגג על סמך אותה הוראה [כפ"א סי' ד']:

וכן המשיח: דאינו חייב פר, רק בטעה בדין, ועשה ג"כ מעשה על פי הוראתו. אבל בעשה בשוגג, מבלי שסמך על הוראתו, פטור לגמרי [(רמב"ם פט"ו מהל' שגגות ה"ג)]:

ולא בעבודה זרה אין חייבין: ר"ל גם כשהורו היתר בע"ז אין חייבים לא הב"ד ולא הכה"ג, אלא וכו':

אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה: דע"י דינו כשאר איסור כרת:

אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת: חטאת קבועה. דל"ו חייבי כריתות הן [כריש כריתות], ועל כולן חייבים חטאת, חוץ מה', פסח ומילה מדהן עשה, ובחטאת כתיב אשר לא תעשינה. וחוץ ממגדף, מדאין בו מעשה. וחוץ מטומאת מקדש וקדשיו, מדחייבין רק חטאת שאינה קבועה, דהיינו קרבן עולה ויורד האמור בפרשת ויקרא, כלקמן. נמצא שאין ב"ד או כה"ג מביאין קרבן רק על ל"א מצות:

ולא בעבורה זרה: אין חייבים ב"ד או משיח בקרבנותיהן כשטעו בדיניה בהוראתן:

ושגגתו חטאת: לאפוקי חבוק ונשוק שאין חייבים עליהן חטאת, לפיכך בהורו שמותרין בע"ז, פטורים:

משנה ד

אין חייבין: מדקתני סתמא, משמע דהכא נמי בב"ד או משיח שטעו מיירי, ככל הנך אין חייבין דלעיל ומתני' דלא כר"ע, רק כר"ש דס"ל הכי בסוף פרקן:

על עשה ועל לא תעשה שבמקדש: היינו טומאת מקדש וקדשיו [ועי' לקמן בפרקן מ"ז]. לא תעשה שבמקדש, היינו בנטמא כבר, דאסור לו לכנס למקדש. ועשה שבמקדש, כגון בנטמא במקדש דמצוה לו לצאת בקצרה ולא בארוכה. וכמו כן לענין אכילת קודש. בנטמא קודם אכילה, היינו ל"ת שבקודש. ובנטמא בשעת אכילה, שצריך לפרוש מהאכילה היינו עשה שבקודש. ובהורו ב"ד באלו להתיר האסור, אף דיחיד מביא עליהן חטאת, אפ"ה אין מביאין קרבן, מדאין יחיד מביא על חטא כזה חטאת קבועה, רק קרבן עולה ויורד.

ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש: מי שמסופק לו אם חטא באלו, אינו מביא אשם תלוי, מדאין חייבין על וודאן חטאת קבועה.

אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה: מפרש ואזיל:

ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה: במסופק לו אם חטא בעשה או ל"ת שבנדה, מביא אשם תלוי, דהרי בוודאה מביא חטאת קבועה. וה"ה בכל חייבי חטאת קבועה, רק נקט נדה, מדאין בכל חייבי חטאת עשה דפרוש, דהיינו שבתחלה מותר היה, ובאמצע המעשה יהיה חיובו לפרוש עם מעשה, זהו רק בנדה. ואילה"ק הרי שפיר משכח"ל בנותר וחמץ שעד אותה הזמן היו מותרים ואח"כ נאסרו. י"ל התם לא שייך לומר פרוש, דהאכילה או הבליעה כשכבר הוא בפיו תחלת המעשה הוא:

איזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה: כגון שהיה משמש עם הטהורה, ובשעת תשמיש הרגישה, פליטת דם מרחמה ואמרה לו נטמאתי השתא, נמצא דאם יפרוש ממנה מיד חייב כרת, דיציאתו הנאה היא לו כביאתו, אלא סומך על ידיו ורגליו שלא יהנה מגופה, וממתין כך עד שימות האבר, ואז פורש א"ע ממנה בלי קשוי. ואם שגגו ב"ד או משיח והורו שמותר לפרוש מיד, הרי טעו בעשה שבנדה, שמצות עשה היא, שיעשה מעשה כשיפרוש, באופן הנ"ל, כלעיל:

ומצות לא תעשה לא תבא אל הנדה: דהיינו בהורו ב"ד או משיח שמותר לבוא על אשתו סמוך לוסתה. ואחר שבעל כך, נמצא דם על עד שלו שקנח בו אחר תשמיש, דעי"ז נודע שפירסה נדה בשעת תשמיש, הרי טעו גם בלא תעשה שבנדה, שמצות ל"ת היא מלבוא על אשתו סמוך לוסתה. ואם פירש ממנה אז בקשוי אבר חייב הבועל ב' חטאות, אחת על כניסתו ואחת על יציאתו. ודוקא בבא עליה בשעת וסתה, אבל שלא בשעת וסתה, אפילו נמצא דם על עד שלו פטור לגמרי, דאנוס הוא. אבל באמרה לו בשעת תשמיש נטמאתי, ופירש ממנה בשוגג בקשוי אבר, אפילו היה שלא בשעת וסתה, חייב חטאת א' דעכ"פ פרישתו לא הוה באונס [עי' שבועות די"ח א']. ובכל גוונא היא פטורה, דקרקע עולם היא*). [ונ"ל דר"ל למה שנהנית בהוצאת האבר היא קרקע עולם. מדלא עשתה מעשה. דאל"כ הרי שוין אשה ואיש לעונש ולחטאת [ככריתות פ"ב מ"ד]. ולא הוזכר קרקע עולם רק שא"צ ליהרג כשיבעלוה באונס [כתוס' ע"ז דנ"ד א' ד"ה מתקיף]. ובכל מקום שחייב חטאת, לדידן צריך כפרה להתענות מ' יום, ואפילו אינן רצופין] [י"ד קפ"ה]:

משנה ה

על שמיעת הקול: כשהורו שכהשביעו חבירו שכשיודע לו העדות שיגיד לו, ואמרו שאע"ג שיודע א"צ להגיד:

ועל בטוי שפתים: שכשנשבע שלא אוכל ואכל, חייב קרבן. ואפילו בנשבע שאוכל ולא אכל, אע"ג דבכה"ג במזיד לא לקי, מדהו"ל לאו שאין בו מעשה, אפ"ה בשוג חייב קרבן. וכ"ש בשאכלתי ולא אכלתי, דהרי אפילו מלקות חייב, וכ"ש קרבן, דבשעה שיצאה שבועה מפיו יצאה לשקר [כשבועות דכ"א]. ובכולן בהורו ב"ד שמותר לעבור על שבועתו, ועשו רוב הקהל כן, פטורים הב"ד מקרבן:

ועל טומאת מקדש וקדשיו: בהורו ב"ד שאם נטמא אדם, מותר לכנס למקדש, או שהורו שהנטמא מותר לאכל קודש [וה"ה בעשה כלעיל סי' כ"ד] ועשו רוב הצבור על פיהן:

והנשיא כיוצא בהם: דמלך ששגג בכל חיובי כרת, מביא שעיר לחטאת, אפילו הוא ממלכי ישראל, שאינו מזרע בית דוד [מיהו מלך, א"צ שיהיה עשייתו על סמך הוראתו. שאין שגגתו תלוי בהוראתו כמשיח]. ואם שגג המלך באלו הנ"ל, פטור מכל קרבן, משום דכל הנ"ל בני קרבן עולה ויורד הם, ולא שיוך במלך עולה ויורד. וכמו כן משיח פטור באלו בהורה ועשה כהוראתו, מדאינו בקרבן עולה ויורד, דהרי הכה"ג צריך שיהיה עשיר [כהוריות ד"ט].

רבי עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן: דרבייה קרא:

לא מעיד ולא מעידין אותו: ואע"ג דדוקא מלכי ישראל אין מעידין, אבל מלכי בית דוד מעידין [כ(רמב"ם פי"ב מהל' עדות)]. היינו בדיני נפשות אבל בממון אף מלכי ב"ד אין מעידין, וכיון שאינו בר עדות, לא חלה עליו שבועה:

משנה ו

היחיד מביא כשבה ושעירה: דכששגג בהן מביא כשבה או שעירה לחטאת:

והנשיא שעיר: דכששגג בחיוב כרת מביא שעיר לחטאת. וא"נ גביה שגגת הוראה:

ומשיח ובית דין: משיח כששגג בהוראה ועשה כהוראתו, וב"ד כששגגו בהוראה ועשו הצבור כהוראתן:

מביאין פר: הם הנקראים בכל מקום פר כהן המשיח, ופר העלם דבר של צבור :

והמשיח: כששגגו בה.

מביאין שעירה: לחטאת. דדין כולן שיה בה:

ובית דין: כשהורו בה היתר לצבור, ועשו הצבור על פיהן. מביאין כל שבט פר וכו':

משנה ז

אשם תלוי: כל חטא שחייבין על שגגתן חטאת קבוע, אם מסופק היחיד אם חטא או לא, והיה שם איסור וודאי קבוע. מביא אשם תלוי [ככריתות י"ח א'].

והנשיא: כשמסופקין אם חטאו בה:

אשם ודאי: ה' אשמות הן, שבאין על חטא וודאי, אשם גזילות, אשם מעילות. אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע:

ובית דין פטורין: כשהורו היתר בגזילה, מעילה, שפחה חרופה, נזיר, ומצורע, ועשו הצבור כהוראתן, ב"ד פטורים, והעושין חייבים, דאין ב"ד חייבין רק בהורו בכרת:

חייבין: דב"ד אין חייבין רק בהתירו איסור כרת, ולא בהתירו איסור אשם, משא"כ יחיד נשיא משיח בכלל נפש אחת הן. ונ"ל דלהכי בבבא זו נקט נשיא יחיד ומשיח אחר ב"ד, בהיפוך מבבא דלעיל. ה"ט מדרצה לסיים אלא שאין כה"ג וכו':

דברי רבי שמעון: מדכתיב גבי טומאת מקדש ונכרת מתוך הקהל, ודרשינן מי שבחטאיו שוה לקהל, מביא קרבן על טומאת מקדש וקדשיו. יצא כה"ג שאינו שוה לקהל, דהרי כל יחיד שחטא בשוגג מביא חטאת, אבל כה"ג צריך שישגג בהוראה ויעשה מעשה [כלעיל מ"ג] וה"ה חוץ מנשיא דפטור משמיעת קול לר"ש, ולא אצטריך ר"ש למתנייא, מדכבר תנא ליה ר"ע לעיל [במ"ה] ולרמב"ם [(פ"י מהל' שגגות)] הלכה כת"ק דמלך וכה"ג חייבין כהדיוט בשמיעת קול, ובבטוי ובטומאת מקדש וקדשיו. ולראב"ד הלכה כר"ש:

ומה הן מביאין: נ"ל דסתם מתני' היא, ואנשיא ומשיח קאי, דלת"ק חייבין בשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאה, כשאר יחיד, ולר"ש נשיא חייב בכולן חוץ משמיעת קול, ומשיח רק בשמיעת קול ובטוי שפתים. וקאמר הכא סתמא דמתני', אע"ג דבשאר חטאים אינן חייבין אותו קרבן שחייב שאר יחיד, עכ"פ בהנך ג' כשחייבים, דינן כשאר יחיד, לכל מר כדאית ליה, ומביאין קרבן וכו':

רבי אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר: רק על טומאת מקדש וקדשיו קאי, דמדחיוב כרת, ס"ל שהנשיא מביא עליו שעיר, כמו שמביא על שאר חיוב כרת, אבל באחרינהו דינו כשאר יחיד. דאי"ל דר"א אשמיעת קול ובטוי נמי קאי, דא"כ לר"א שעיר נשיא במקים חטאת יחיד קאי בכל דוכתא, א"כ ה"ה דהול"ל דמשיח מביא פר בשמיעת קול ובטוי, דהרי פר נמי לדידיה במקום חטאת יחיד קאי. אע"כ דאטומאת מקדש וקדשיו לחודה קאי, ולהכי לא קאמר דמשיח מביא פר אטומאת מקדש וקדשיו ה"ט מדס"ל כר"ש דמשיח פטור אטומאת מקדש וקדשיו לגמרי. והלכה כת"ק:

בועז

הלכתא גבירתא