תפארת האדם/יב

<< · תפארת האדם · יב · >>

יב

מורה נבוכים חלק א, פרק ב: הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה וכו׳. אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות וכו׳, כי אמרו "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" רוצה בו העניין האחרון וכו׳. ואחר הצעת שתוף זה השם נתחיל בזכרון הקושיא. אמר המקשה: יראה מפשוטו של כתוב, כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים, אין שכל לו ולא מחשבה ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה – הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבד מן העניינים הנמצאים בנו, ובה נתעצם. וזה הפלא: שיהיה ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו, והוא השכל. ואין זה אלא כדבר מי שאמר: כי איש מן האנשים מרה והפליג בעוול, ולפיכך שינו ברייתו לטוב והושם כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיא ועניינה, ואף על פי שלא היתה בזה הלשון. ושמע ענייני תשובתנו. אמרנו: כי השכל אשר השפיע ה׳ על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו ובגללו דבר אתו וצוה אותו, כמו שאמר: "ויצו ה׳ אלהים"; ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמים כדוריים נאה, ולא: הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר: אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר.

המפרש שם טוב, שם: ודע והבן כי האדם יש לו שתי השגות. האחד, דברים הנמצאים, והוא השגת השם יתברך ומלאכיו וצבאיו ומעשיו, והיא תכלית המצאת האדם, כי האדם נברא להבין ולהשכיל. וזאת ההשגה היא אשר בה ידמה האדם להשם יתברך, והיא השגת הנמצאות על מה שהם עליו. והנה היודע נמצאות וידע איך השם יתברך סבה להם, ויתייחד באחרונה עם השכלים הנבדלים, הוא תכלית מציאות האדם ובואו לזה העולם. ואמנם האדם למה שהוא מורכב מגוף ונפש, והיה הגוף והנפש אי אפשר לחיות מבלי שיתערבו קצת האנשים אלו עם אלו, כי האדם מדיני בטבע, ובעבור שיעזרו קצתם אל קצתם הוכרח הקבוץ. והנה להכרח קבוץ יונחו הדיינים והשופטים שיהיו מנהיגי המדינות, כדי שיחיה לאדם קצתו עם קצתו. והאדם אם ישתמש באלו המפורסמות לבקשת ההכרחי לדעת את ה׳, מה טוב ומה נעים; אבל אם יעזוב האדם השגת האל ומלאכיו וכל שאר הנמצאים ויעיין בהנהגת הגוף, וירדוף אחר הממון ואוהב כסף לא ישבע כסף, ויחשוב האדם שהיות לו כסף וזהב לרוב ועבודה רבה ואכל ושתה וישתמש בשאר התאוות הגשמיות היא התכלית האחרון, שהוא יסכל ויבער, ורוב קהל אנשים יעזבו את ה׳ נאצו צור ילדם, ישכחו המושכלות אשר בעבורם נבראו ונפקחו עיניהם במפורסמות. והגה החטאים הממיתים לרוב האנשים הם ההנאות הגשמיות והתשוקות המדומות, בעבור אלו השני דברים הם נגרשים מבית העיון. ובכלל האנשים האלה, מצד שתאוותם ותשוקתם אינו אלא ההנאות והתשוקות הגשמיות, יש להם מהצער והטורח והעמל מה שלא ישוער, ולכן כהגיע תור כל איש ואיש להפרד נפשו מעל גויתו – ולא ימצא לו שום שלמות אלא היותו בהמה בדמות איש, ועל זה נאמר (תהלים מט, כא): "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". הרי יתבאר שלאדם ב׳ מיני השגות: השגה חושית ודמיונית, שאלו כולם השגות גשמיות; והשגה שכלית, אשר בה ידמה האדם לאל יתברך והיא השגת הנמצאות והשגתו יתברך. וכל מה שקרה לאדם הראשון ידמה לנו בכל דור ודור, כי זה ספר תולדות אדם; והחטא שחטא הוא, חטאו בניו הנמשכים אחריו. ואחר שתבין זה, תבין כל מה שאמר הרב בזה הפרק ולמה הוא רומז חטא האדם וענשו, ואיך צאתו מזה העולם כאחת מן הבהמות. ואמר לבאר זה, כי הכוונה בבריאה האנושית והיא התכלית אשר בעבורו נברא הוא היות האדם בצלם אלהים ובדמותו. והנה קודם מרותו וחטאו נאמר בו שהוא בצלם אלהים, בעבור השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא השלמות האחרון לא הראשון והאמצעי כמו שבארתי. והביא ראיה, כי היה האדם בשלמותו האחרון, למה שנאמר עליו: ויצו ה׳ אלהים על האדם, והצוואה היא למי שהוא נביא, ואין הנבואה שורה על הבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ירמוז לשאר בעלי חיים, וכו׳. אם כן, כוונת הבריאה האנושית היא שישיג האדם האמת והשקר, לא שישיג הנאה והמגונה שהוא המפורסם. והנה האדם קודם מרותו היה בשלמותו האחרון להשיג הנמצאות כולן; וכאשר היה בזה התואר, כי מחשבתו ומושכליו הוא על שלמות עניינו, נאמר עליו (תהלים ח, ו): "ותחסרהו מעט מאלהים". כשישתמש האדם בדברי אלהים, לא יוכל להשתמש במפורסמות ולא ידע האדם אפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה.