תלמידי רבנו יונה על הרי"ף/ברכות/פרק ב
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו יצא וכו' — בגמרא פריך: שמעינן מינה דמצוות צריכות כוונה? כלומר: מדקתני "אם כוון לבו", שמעינן דמאי דלא אפשיטא לן בכולא תלמודא בהדיא, אי מצוות צריכות כוונה אי לא, דפשטינן ליה מהכא דצריכות כוונה, שהרי אומר שלא יצא אלא בשכוון לבו! ומהדרינן: מאי "אם כוון לבו"? לקרות. כלומר: לא תפשוט מהכא דמצוות צריכות כוונה, דמאי דקתני "אם כוון לבו" אינו רוצה לומר שיכוין את לבו לצאת, אלא שיכוין לבו לקרות בלבד. ומקשינן: לקרות? והא קא קרי! כלומר: היאך אפשר לפרש "אם כוון לבו לקרות"? שהרי מתחילה גם כן היה קורא, ומה מוסיף בכוונה? ותרצינן, בקורא להגיה. כלומר, דלמא מצוות אין צריכות כוונה, והקריאהת0131 שהיה קורא מתחילה לא היתה לכוונת קריאה אלא להגיה בלבד, ולפיכך קתני שאם כוון לבו לקריאה ממש – יצא, ואף על פי שלא כוון לבו לצאת ידי קריאת שמע.
ויש מפרשים דקורא להגיה רוצה לומר דרך חסרות ויתרות, כגון שהיה קורא לטוטפות "לטטפת"ויש מפרשים עוד שהיה קורא כדינו, אלא שהקריאה שהיא להגיה אינה חשובה כקריאה אלא אם כן נתכוין לקריאה ממש. וכל זה דוחק. ומשום הכי נראה למורי הרב נר"ו, דקורא להגיה – רוצה לומר שהיה מגיה, ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו, כדי לתקן מהאחד לחבירו, שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים, כמו שזה גם כן דרך הסופר בשעה שכותב, לבטא בשפתיים. ומשום הכי אמר, שאם היה קורא בזה העניין מתחילה, ונתכוין אחר כך כשהגיע לפרשת קריאת שמע לקרות כל הפסוקים כדינן, יצא. וכיוצא בזה אמרו גבי שופר (ראש השנה לב ב), דהשומע מן המתעסק לא יצא, והוינן בה: שמעת מינה דמצוות צריכות כוונה? ומהדרינן: דילמא דקא מנבח נבוחי, ורוצה לומר שאפילו להשמיע קול לא נתכוון, אלא שהיה מתעסק ולא חשב להשמיע קול באותה שעה, אלא שיצא הקול מעצמו.
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וכו' — כלומר, כיון שמקדים לו שלום, אין צריך לומר שמפסיק ומשיב. ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה הוי בהכי, דרבי מאיר סבר דאין הפרש בין שואל למשיב, ולמי שאינו שואל, אינו משיב; ורבי יהודה סבירא ליה דאיכא הפרש, דבאמצע, אף על פי שאינו שואל מפני הכבוד, אפילו הכי משיב, כיון שהקדים לו. והלכתא כוותיה.
גמ'
אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית וכו' — כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפילה, לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש.
ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג, ואומרים, כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הציבור, כמו תפלת ציבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת. ומאי דאמר רב יהודה (שבת יב א): לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו כשואל צרכיו, כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה. אבל תפלה שהיא ידוע לציבור, אפילו שהוא מתפלל אותה בביתו, כמתפלל בציבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקודש, יכול לצאת.
והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון, מה שאין כן בצרכי יחיד, מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה; אבל היחיד צריך אליו, כעניין שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ" וגו', ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש.
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכין כונת הלב, דברי רבי מאיר — אף על פי שהיה נראה דכונת הלב צריכה עד "והיו הדברים האלה" וכו' כשיזכיר כונת הלב, אפילו הכי רבי מאיר סבירא ליהת0132 דלא דרש אלא קרא דשמע ישראל, ורוצה לומר: הסכת וכוון בלבך, ודרשינן לקמן (ברכות טו א): נאמר כאן שמע ונאמר להלן שמע, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת.
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת — ואומרים רבני צרפת ז"ל, דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור (מעט)ת0133 שימליכוהו בשמים ובארץ; ובדלי"ת יאריך גם כן, כשיעור שימליכוהו בארבע רוחות העולם. והכי משמע במנחות, דאמרינן התם: חטריה לגגיה דחי"ת, חי הוא ברומו של עולם, כלומר: עושים
הערה ת0131: ד"ת: והכא במאי עסקינן, דהקריאה וכו'.
הערה ת0132: ד"ת: דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד, דלא דריש וכו'.
הערה ת0133: ד"ת מוחק זה.
כמו תג למעלה באמצע גג החי"ת להודיע שהוא חי (ושהוא)ת0141 ברומו של עולם מושל על הכל. לכך נראה שצריך בקריאה להמליכו בחי"ת בשמים ובארץ להודיע שהוא חי ברומו של עולם, ובדלי"ת להמליכו בארבע רוחות העולם כנגד הדלי"ת. ויש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיות0142. ויש אומרים שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ וארבע רוחות העולם, ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו, מדאמר בגמרא (ברכות יג ב) דרבי כשהיה לומד לתלמידיו לא היה רוצה להפסיק, אלא היה מעביר ידיו על גבי עיניו וקורא שמע ישראל וכו', וחוזר ושונה. ומה שהיה מעביר ידיו על גבי עיניו היה מפני שלא יראו הרמיזות שהיה עושה לכל צד. דהכי אמרינן התם: אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא לרבי דמקביל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי, בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו, מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא — אין לפרש שנאנס בשינה ולא אמר כי אם זה, שאם כן האיך יצא? ועוד, דאמרינן: בפסוקא קמא צערן, טפי לא תצערן; ואם לא היה קורא כלל, האיך היה אומר שיניחוהו שלא יקרא? והלא אינו יוצא בזה בלבד, דאפילו למאן דאמר קריאת שמע מדרבנן, מכל מקום צריך לאומרה. ועוד, דברכת אמת ויציב מן התורה, כדבעינן למימר לקמן. ולפיכך נראה דנאנס בשינה, רוצה לומר שהיה קורא כל השאר מתנמנם; ולפיכך יצא, דכיון דפסוק ראשון – שהוא עול מלכות שמים – אמר אותו בלא נמנום, אף על פי שכל השאר קורא מתנמנם, הואיל וקרא אותו יצא. וגם בכל ספרי ספרד המדוייקים אינם גורסין "בשינה", וגם רבינו האיי גאון ז"ל כך כתב: ונאנס יצא – ומפרשי רבנן דנאנס בשינה, כלומר, שאנס אותו השינה והיה מתנמנם ואין יכול לכוין כמו בפסוק ראשון.
פרקדן לא יקרא קריאת שמע — מי ששוכב על אחוריו נקרא פרקדן, והוא מלשון פורי הקדקוד, כלומר שהוא שוכב על קדקדו. ואית דאמרי פורי הקדן, ומפרשינן קדן כמו קדל, ורוצה לומר שהיה שוכב על ערפו, מלשון "קשי עורף" דמתרגמינן "מחזרי קדל", והכל עולה לדרך אחד, וכבר כתבתי זה בפסחים.
רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה וכו' — נחלקו המפרשים בעניין הפסקה בקריאת שמע ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו, אם פוסק או לא. יש מי שאומר, שאף על פי שפוסק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו לפסוק בעבור שבח אחר. ורוב הפוסקים הסכימו שיפסיק אפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד; ולזה נוטה דעת הרב מורי נר"ו. ומביא ראיה, מדחזינן דפליגי בגמרא (ברכות כא ב) אם מפסיק בתפילה לקדיש ולקדושה אם לא. ואף על פי שהלכה כמאן דאמר אינו מפסיק, אפילו הכי כיון דבתפילה לדברי הכל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, היו חולקין אם מפסיק לקדיש או לא; מכלל דבקריאת שמע וברכותיה, דדברי הכל מפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, פשיט להו לכולהו דמפסיק. הלכך לקדיש ולקדושהת0143 מפסיק אפילו באמצע הפרק. ולברכו נמי, כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך, מותר, דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב, דתוך כדי דבור כדבור דמי. ואפילו למודים נמי מפסיק, אבל נראה למורי הרב דבמודים די בשישחה בלבדת0144, שאם יאמר "יוצרנו יוצר בראשית" כו', הוי ליה הפסקה גדולה.
בהלל ובמגילה מהו שיפסיק וכו' — אומר הרב מורי נר"ו, שההפסק שהזכירו בכאן הוא כעין ההפסק שהזכירו לעיל גבי קריאת שמע, ומבעיא ליה אם יפסוק גם כן באמצע הפרקים מפני היראה ומפני הכבוד, מי אמרינן קריאת שמע דאורייתא פוסק, הלל דרבנן מבעיא, או דילמא פרסומי ניסא עדיף, שהלל אומרים אותה לפרסם הניסים שעשה לנו הבורא בכל זמן וזמן; ואף על פי שפוסק בקריאת שמע מפני היראה ומפני הכבוד, בהלל אינו פוסק כלל. אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום. ולפירוש זה קשה הלשון "ואין בכך כלום", שהיה די לו לומר "פוסק". אלא שנוכל ליישבו ולומר דהכי קאמר: פוסק כמו בקריאת שמע, ומשום פרסומי ניסא דקאמרת – אין בכך כלום ומותר; אבל ודאי הפסק אחר לשיחה בעלמא – אסור, ואפילו בין פרק לפרק.
אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל — בין פרק לפרק פוסק כמו בקריאת שמע, באמצע הפרק אינו פוסק כלל. ורבא חולקת0145 על דברי רבי חייא ואומר דבאמצע הפרק לעולם אינו פוסק, ואפילו מפני היראה, כיון שאפילו היחיד חייב לגמור בהן את ההלל; ואף על פי שפוסק באמצע קריאת שמע, אינו פוסק בהלל, שאינו פוסק בשבחו של מקום. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, כלומר, דבין צבור ובין יחיד אין גומרין את ההלל, כגון הלל דראש חודש או הלל של פסח משני ימים הראשונים ואילך, אפילו באמצע הפרק פוסק מפני היראה ומפני הכבוד, כמו בקריאת שמע. והיה יכול לומר 'ימים שאין גומרים בהם את ההלל', אלא משום דנקט ברישא לשון 'יחיד', תנא בסיפא נמי לשון 'יחיד'.
ונראה מכאן לפי זה, שאפילו בימים שאין גומרין בהן את ההלל, שהיחיד מברך עליו, מדאמר באמצע הפרק בלבד פוסק מפני היראה ומפני הכבוד ולא לשיחה אחרת, משמע שאפילו היחיד מברך עליו; דאם איתא שאינו מברך, כיון שאינו אלא קריאה בעלמא, למה לא יפסיק לכל דבר?
אלא שבפירוש נראה במסכת שבת [בהרי"ף] שאין היחיד מברך, מדאמרינן התם (תענית כח ב) תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומר, ודאי רוצה לומר: לא יתחיל בברכה, ואם התחיל בברכה – גומר בברכה וחותם: בא"י מלך מהולל בתשבחות. דאי בלא ברכה, אמאי לא יתחיל? וכי מונעין לו שלא יאמר הפסוקים? אלא ודאי יחיד לא יתחיל בברכה קאמר. ומאי דאמר הכא שאינו פוסק לשיחה בעלמא, לא מפני שמברך עליו היחיד, אלא אף על פי שלא בירך עליו, כיון שהתחיל בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשיחה בטילה.
ורבינו יעקב ז"ל אומר, שאפילו בימים שאין גומרין בהן את ההלל, היחיד חייב לברך. ודייק מהאי דהכא, שאסרו לפסוק בשיחה בטילה. ומה שאמרו: יחיד לא יתחיל, לא נאמר על ההלל דראש חודש וכיוצא בו, אלא כך הוא העניין, שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור,
הגהות והערות
[עריכה]הערה ת0141: בא"י תיבה זו מחוקה.
הערה ת0142: נ"ב: וכן משמע מעובדא דרבי חייא ורבי, שהיו מעבירים ידיהם על עיניהם כדי לכוין יותר, או כדי שלא יראוהו סתום עיניים.
הערה ת0143: נ"ב: "ולקדושה" טעות סופר, ועיין שם בגמרא.
הערה ת0144: נ"ב: כלומר, ויאמר "מודים אנחנו לך" בלבד, דאם יאמר גם כן "יוצרנו", הויא לה הפסקה גדולה. ועיין במה שכתב הרב בית יוסף באורח חיים סימן ס"ו. ב"ח.
הערה ת0145: נ"ב: ולשון אמר רבא לא משמע דפליג, וגם הטור נראה שאינו מפרש כן (מא"י).
שבשעה שהיה לכל ישראל צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל, והיו חייבין לברך על קריאתו אף על פי שלא היו גומרין אותו. ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם" וגו', אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל. ומה שאמר: יחיד לא יתחיל, רוצה לומר, כשנעשה נס שלא בכנופיא [דכל] ישראל, לא יתחיל לברך על ההלל, ואם התחיל ובירך מתחילה, חותם גם כן בברכה. ואומר דאפילו צבור נקראין יחיד, דכל היכא דלא הוו בכנופיא דכל ישראל, יחיד מיקרו. וכן נמצא כתוב בהלכות גדולות, ומפרש דמאי דאמר הכא: ימים שיחיד גומר בהן את ההלל, וכן מה שאמר: ימים שאין היחיד גומר, רוצה לומר שאין הצבור גומרין, שאין הפרש בהלל בין יחיד לצבור, שהכל נקרא יחיד, וכי היכי שהצבור מברכין על קריאתו בימים שאין גומר בהן, הכי נמי מברך היחיד.
וכל זה דוחק, דמסתמא משמעות לשון יחיד אינו נופל על הצבור, אלא על יחיד ממש, והיחיד אינו מברך בימים שאין גומרין בהם את ההלל. וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות חנוכה, דאמרת0151: הלכך אי בעי יחיד למיקרי הלל בראש חודש, קרי ליה בלא ברכה.
והרמב"ם ז"ל כתב שאפילו הצבור אינן מברכין על הלל דראש חודש. והטעם שלו, מפני שאינו אלא מנהג, ואין מברכין על המנהג, כדאמרינן בסוכה גבי ערבה, חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ואמנהגא לא מברכינן; וכמו שאין מברכין על הערבה, מפני שהוא מנהג, כך אין מברכין על ההלל דראש חודש. ואין זה נכון, דבהדיא משמע במסכת (שבת פרק במה מדליקין)ת0152 שהצבור מברכין, דאמרינן התם: יחיד לא יתחיל, ורוצה לומר: לא יתחיל בברכה, כדכתיבנא. ומדקאמר דיחיד לא יתחיל בברכה, מכלל דצבור צריך להתחיל בברכה. וכן כתב הרי"ף ז"ל: יחיד קורא בלא ברכה, דמשמע מדבריו דיחיד קורא בלא ברכה, אבל הצבור צריך לברך.
מיהו לדעת רב נטרונאי ורב האי ז"ל אין זה קושיא, שהם מפרשים: יחיד לא יתחיל כלל, כלומר שאינו חייב להתחיל, ואפילו בלא ברכה; ואם טעה והתחיל בברכה, גומר עד יהללוך ואינו חותם בברכה. אבל יש להקשות, שהרי שני ימים טובים של גליות הכי נמי אינו אלא מנהג, כיון דידעינן בקביעא דירחא, ואפילו הכי מברכין על השני כמו על הראשון. ועוד הביא ראיה רבינו יעקב ז"ל שמברכין עליו, מדאמרינן (תענית כח ב): רב איקלע לבבל, חזא דהוו קרי הלילא בראש חודש. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. ומדקאמר "אקלע לבבל" ולא אמר "על לבי כנשתא", משמע שבבית הכנסת היה קודם שהתחילו ההלל, וראה שהיו מברכין, ומתוך כך היה רוצה להפסיק אותם. שאם לא היו מברכין, אמאי סבר לאפסוקינהו, ומאי אכפת ליה אם היו קורין פסוקים בעלמא? אלא ודאי מברכין היו, והיה חושש שיהיו גומרין אותו, ומשום הכי סבר לאפסוקינהו, שהיה נראה כמו שהיו מוסיפין יום טוב מעצמם. כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. ומה שלא הכיר במה שהיו אומרים "לקרוא" ולא היו אומרים "לגמור", מפני שמנהגם היה בכל הימים לומר "לקרוא", אלא שהעולם נהגו אחר כך להפריש ביניהם. הלכך הצבור מברכיןת0153 על ההלל דראש חודש. והראיה שהביא ר"מ במז"ל מערבה, אומר מורי הרב נר"ו דלא דמיין אהדדי, שאין כל המנהגות שוות; דגבי מנהג ערבה, דליכא אלא חבטא בעלמא, לא מברכינן, אבל מנהג דהלל דאיכא שבח והודאה למקום, מברכין.
ודוקא במשכים לפתחו וכו' — ואמרו חכמי פרובינצ"א ז"ל, דאפילו במשכים לפתחו אינו אסור אלא כשמזכיר לו שלום, (שבת י ב) משום ששמו של הקב"ה שלום כדבעינן למימר לקמן; אבל מותר לומר לו צפרא דמארי טב, כיון שאינו מזכיר לו שלום. ונראה למורי הרב נר"ו שאפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות לעסק מעסקיו או לשום עניין; אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם התפילה, אפילו זה הלשון אסור.
מתני' אלו הן בין הפרקים וכו' רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק — יש מפרשים דלא יפסיק כמו בין פרק לפרק, שאינו שואל מפני הכבוד ואינו משיב שלום לכל אדם, אבל מפסיק כמו באמצע שאר הפרקים, ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. והנכון כמו שפרשו רבני צרפת ז"ל, שאינו מפסיק כלל, אלא שמיד שיאמר "אני ה' אלהיכם" יאמר "אמת", כמו שמצינו אותו בפסוק כדמפרש ואזיל בגמרא; ואחר שיאמר "אמת", אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסוק, כמו באמצע שאר הפרקים.
גמ' חוזר ואומר אמת וכו' — כלומר, כל היכא שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר "אמת", או כגון שסיים קריאת שמע קודם החזן וסמך "אני ה' אלהיכם" עם "אמת" וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו, צריך לחזור פעם אחרת "אמת" או לא? והלכתא שאין צריך לחזור ולומר פעם אחרת "אמת", אלא מתחיל מ"ויציב" ואילך או ממקום שפסק.
מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע וכו'.
גמ' כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וכו'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כאילו הקריב תודהת0154 בלא מנחה וזבח בלא נסכים — הפירוש הנכון כך הוא, דעולא סבירא ליה דכיון שהוא קורא "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך", ואינו מניחן – נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת. ואף על פי שעשה המצוה, שיצא ידי קריאת שמע, אפילו הכי עבר עבירה מצד אחר, שהעיד עדות שקר על עצמו. ורבי יוחנן סבירא ליה שאפילו המצוה עצמה אינה נעשית שלימה, כיון שלא קיבל על עצמו עולת0155 מלכות שמים, דהוה ליה כמי שמקריב תודה בלא מנחה וכו' כיון שקורא בלא קבלת מלכות שמים. מפי מורי הרב נר"ו.
הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה וכו' — טעם הדבר, מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח, ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו. ומפני כך צוו להשים אותם כנגד הלב, שהלב היא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו. ובמזוזה משעבד אדם ממונו, אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה, מפני שמצוותה נעשית בשעה אחרת. וכשקורא קריאת שמע ומתפלל בעניין שמשעבד לו נשמתו וגופו, זו היא מלכות שמים שלימה. ומדאמר "ומתפלל", משמע שגם בתפילה צריך שיתפלל ותפילין בראשו.
והורה רבי יצחק בר רבי יהודה, רבו של רש"י ז"ל, שאם לא היה הטלית מזומן לאדם קודם שיתחיל לקרות קריאת שמע, והביאו אותו בעוד שהיה קורא, שמפסיק ומברך ומתעטף בטליתו וחוזר וגומר ומתפלל. והביא ראייה מדאמר בגמרא (ברכות יד ב): רב קרי קריאת שמע ומניח תפילין וצלי, ואמרינן התם: שליח הוא דעווית; כלומר, שהשליח נתעצל ולא הביא התפילין מתחילה, ולפיכך הניחם אחר שקרא קריאת שמע, והתפלל עמהם. והיה אומר, דכמו שמצינו זה בתפילין, כך הוא הדין בציצית. ולא הודו לו רבני צרפת ז"ל, מפני שאין לדמות ציצית לתפילין; דתפילין, מפני שהיא חובה להתפלל עמהם כדאמר לעיל, מפסיק. אבל מצות ציצית, שאינו אלא חובת מנא, אין לו להפסיק בברכות של קריאת שמע כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית.
לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא — הרי"ף ז"ל כתב: הני מילי לקריאת שמע, אבל לתפילה בעי לאהדורי וכו'. וכן נמצא במקצת ספרי הגמרא, ואומרים רבני צרפת ז"ל דלא גרסינן ליה, ואינו אלא פירוש שהכניסו בספרי הגאונים הראשונים. ואינו נכון, דמסתמא לשון צלותא יותר משמע תפילה מקריאת שמע, ומה טעם להוציא התיבה ממשמעה, ולפרש "צלותא" רוצה לומר קריאת שמע ולא תפילה? ולפיכך מפרשים, דבין לתפילה בין לקריאת שמע אסור. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן פסחים (דף מו.): לגבל ולתפילה ולנטילה ארבע מילין, דמשמע שחוזר בעבור שיטול ידיו להתפלל ארבע מילין? ההיא כבר תרצה רש"י ז"ל, דאינו רוצה לומר ליטול ידיו לתפילה כמו שסוברין, אלא כך הוא הפירוש: שמי שאוכל חולין בטהרה, יש ללכת אצל מי שיודע שמגבל אותם בטהרה ד' מילין, וכן אם יודע שימצא בית הכנסת שמתפללין בה בעשרה, יש לו ללכת לשם ולהאריך ד' מילין. וכן לנטילה, רוצה לומר לצורך
הערות ומראי מקומות
[עריכה]הערה ת0151: בפרק במה מדליקין [סימן שי"ח].
הערה ת0152: צ"ל במסכת תענית פרק בשלשה פרקים.
הערה ת0153: נ"ב: ועיין במה שכתב הר"ן פרק במה מדליקין סימן שי"ח ד"ה ובשאר יומא, ובסוכה פרק לולב וערבה סימן אלף שנ"ד ד"ה אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. ב"ח.
הערה ת0153: עולה. ב"ח.
הערה ת0155: תיבת "עול" נמחקת. ב"ח.
הסעודה. ובדקנו בנוסחאות המדוייקות ומצאנו שלא היו גורסין כל זה, וגם לא היו גורסין "בעידן צלותא", אלא הכי קא גרסי: לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא, והני מילית0161 בעידן קריאת שמעת0162, דמשמע שלא בא להשמיענו אלא דין הזמן בלבד, שאחר שיגיע הזמן לא יחזור בעבור המים לא לתפילה ולא לקריאת שמע. וטעם הראשונים שהיו אומרים לקריאת שמע אינו חוזר ולתפילה חוזר, משום דסברי דכיוון דקריאת שמע מדאורייתא ותפילה מדרבנן, החמירו בה שמא יעבור הזמן. ופסק זה אינו נכון, מהטעמים שכתבנו. מפי מורי הרב נר"ו.
מתני'. הקורא את שמע וכו'. קרא ולא דקדק באותיותיה — אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים, שזה דבר אחר הוא שהוסיף רבא ואמר אחר כך. אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגוש הרפה. ויזהר בקריאת האותיות שלא תיבלע אות בחברתה, שלא יאמר "וחרף" במקום "וחרה אף". וכתב ר"מ ז"ל, שאפילו כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכל זה.
הקורא למפרע לא יצא — פירוש למפרע, שקורא הפסוקים למפרע, כגון שאמר בתחילה "וכתבתם" וקורא עד "שמע". וכתב ר"מ ז"ל, שאם לא קרא הפרשיות על הסדר – יצא, שהרי בתורה אינם כתובים על הסדר. ומקשינן עלה מדתנן (ברכות יג א): למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים, דמשמע דצריך לומר פרשת שמע תחילה. ואומר מורי הרב נר"ו שזו אינה קושיא, דהתם קאמר שהתקינו לכתחילה כן מזה הטעם, והכא מיירי בדיעבד. ומה שאמר: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, זה כשקורא הפרשיות על הסדר, דכיון שיש לו להזכיר "אני ה' אלהיכם", ויש לו להזכיר מיד "אמת", אין לו להפסיק בינתיים; אבל כשקורא בעניין שאינו דבוק זה עם זה, לא חיישינן להכי.
גמ'. לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא — האי דאמרינן "בלבו", לא במחשבה לבד קאמר, דוודאי בהרהור לא יצא, דהא קיימא לן (ברכות כ ב) דהרהור לאו כדיבור דמי. אלא רוצה לומר אף על פי שלא השמיע לאוזנו, כיוון שחתך בשפתיו יצא. ואומר מורי הרב נר"ו, שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה, שאין ידיו נקיות, או שעומד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מטתו נקיה, ואינו יכול לבטא בשפתיים התפילה, יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב בה; ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו, וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה. דאמרינן הכי במדרש (תהלים מזמור ה): "אמרי האזינה ה'", אמר דוד: רבונו של עולם! בשעה שאני יכול לדבר, "אמרי האזינה"; ובשעה שאיני יכול לדבר, "בינה הגיגי". ו"הגיגי" רוצה לומר המחשבה, שאם היה רוצה לומר דבור, אפילו לבשר ודם אין לומר "בינה" בדבר ששומע; אלא מתוך שאינו אלא במחשבה, אמר לשון "בינה". וכן נראה מהפסוק שאמר: "בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני" (תהלים לט ד), דמשמע שהדבור דבר אחד, והמחשבה דבר אחר.
הלכה כדברי שניהם להקל — שאם לא השמיע לאזנו, יצא. כיון דמסקנא הוא שאפילו בקריאת שמע יצא, לא היה צריך להביא למעלה הרי"ף ז"ל מחלוקת בקריאת שמע. אבל בשאר מצוות, דברי הכל יצא. ואפשר דלאשמעינן דבברכת המזון, אף על פי שלא השמיע לאזנו יצא, כתב דברי רב יוסף.
כדי ליתן ריוח בין הדבקים וכו' — בספרים המדוייקים לא גריסת0163 וזכרתם, תזכרו ועשיתם, מפני שהם נחים, ואף על פי שלא יתן ריוח כלל ביניהם, אין האות נבלעת בתוך חברתה בשעת קריאתה.
אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין — כלומר, שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה, כמו שאנו נוהגין היום, שעיקר מצות קריאת שמע הוא לקרותה עם הטעמים שלה.
(רבא) [רבי יהודה] אמר מפסיקין היו — כלומר, אומרים היו "שמע ישראל" בנחת, אלא הכריכה היתה שהיו כורכים "שמע" עם "ואהבת", ולא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ורש"י ז"ל מפרש בעניין אחר, דמאי דאמר רבי מאיר שלא היו מפסיקין, רוצה לומר שלא היו מפסיקין כלל בין "אחד" ובין "ואהבת", שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וגם לא היו מאריכין בדלי"ת.
ורבי יהודה אמר מפסיקין היו — כלומר, מאריכין היו בדלי"ת, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וקשה על זה, שלא היה לו לומר לשון "מפסיקין" אלא "מאריכין היו". אלא ודאי הפירוש הראשון עיקר. מפי מורי הרב נר"ו.
התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי — רוצה לומר, שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בלחש, ואחר כך יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה. וכן נוהגים היום בהרבה מקומות, ומנהג יפה הוא, אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ, שירגילו עצמם לדבר בינתיים.
שהריחה ציקי
הגהות ושינויי נוסחאות
[עריכה]הערה ת0161: אמיא בעידן קריאת שמע, ותיבות "והני מילי" נמחק. מא"י.
הערה ת0162: ותפילה. ב"ח.
הערה ת0163: אותו. מא"י.
קדירה — כלומר הדברים שמבשמים הקדירה ומתקנים אותה. וגם כן זה העניין נאה לברך בשכמל"ו בשעה שמקבל עליו [עול מלכות שמים]:
באמצע הפרק חוזר לראש הפרק — אין לפרש שאחר שקרא פסוק אחד או שני פסוקים טעה ואינו יודע באיזה מקום טעה, שאם כן לא היה לו לומר חוזר לראש הפרק, שהפסוק שקרא מתחילה למה חוזר אותו פעם אחרת? דהוה ליה כקורא למפרע. אלא רוצה לומר שטעה באמצע הפרק, ואינו יודע באיזה מקום טעה, וגם בכלל הטעות הוא שאינו יודע אם קרא כלום מהפרק אם לא, ולפיכך חוזר לראש הפרק. אבל אם היה ברי לו שקרא ממנו פסוק אחד או שני פסוקים, אין צריך לחזור אותם. ויש להקשות, לשמואל דאמר בפרק מי שמתו (דף כא): ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא קריאת שמע, דקריאת שמע דרבנן, היכי אמרינן הכא שחוזר לראש הפרק? יש לומר שאינו דומה זה לזה, דבשלא קרא כלל אינו חוזר וקוראת0171, דקריאת שמע דרבנן; אבל כשהתחיל לקרוא אפילו שמואל מודה, שאם טעה יש לו לתקן, כיון שהתחיל. מפי מורי הרב נר"ו:
מתני': האומנין קורין בראש האילן וכו'. גמ': תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן — אינו דווקא אומנין, דאפילו בעל הבית קורא גם כן בראש האילן; אלא איידי דאיצטריך למימר בסיפא: ומתפללין בראש הזית, שאינו מותר לבעל הבית אלא לאומנים בלבד, כדי שלא יתבטלו, נקט ברישא נמי האומנין. ואמרינן בירושלמי: מפני שטרחותן מרובה. ופירשו בו כמה פירושים. והנראה למורי הרב נר"ו יותר נכון, שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטלו ממלאכת בעל הבית, ולפיכך אמרו שיתפללו לשם; אבל בשאר אילנות דליכא ביטול, (מותר) [ירדו]: