תורת הנבואה הטהורה/הקדמה
א
בדבר גדלו של עולם ומספרו - שתי השקפות עולם מתרוצצות יחד מיום שהתחיל האדם לעמוד על דעתו ולהתבונן בהטבע: זו של המדע האנושי האומרת שאין עולם אלא אחד ומצמצמת את כל העולם כולו בגבולות הצרים, עד להיחנק, של השכל האנושי והבנתו, הנשען כולו על השגת החושים האנושים, דווקא, וכל מה שיוצא מגבול הזה והלאה כלאָ חשיבין "ולֹא" יֵאָמֵר לו. בגאווה ובגודל לבב יכחיש, לגמרי ובהחלט, בכל מה שאיננו נופל תחת השגת כוחותיו אלה, ואפילו האלהים אצלו, רק מה שישיגהו ההכרה האנושית, בעל גוף מדה וקצב. והיא האלילות ששלטה ותשלוט גם עתה, בלב, ברב היותר גדול של האנשים עד היום. זו היא ההשקפה האחת. ולעומתה זו של הנבואה האלוהית, ששלטה מאז הימים ותשלט גם עתה בחלק קטן של מין האנושי, והיא היהדות, המתרוממת מעל לטבע והשגת החושים, היא מחלטת שהעולם איננו אחד וחושבת את עולם המדע, האנושי, לחלק קטנטן מאד, שנוכל לחשבו לאפס גמור ומוחלט, בערכו של כלל העולם כולו. ואפילו החלק הקטנטן הזה הוא נראה כעומד בפני עצמו רק מפני קֹוצר ההשגה וקטנות המוחין כמו שהנה באמת, מבלי כל כחל ושרק. שתי השקפות הללו היסודיות נתערבו בהמשך הימים ויולידו שטות שונות. השיטה היותר מפורסמת מהשטות הללוּ היא "החמריות־המכניות", המנחת אמנם את העולם הזה גדול לבלי תכלית, אבל הוא כולו חומר המתפשט במקום, ואין מאומה מבלעדי החומר שבמקום, המתרחב אמנם לכל הצדדים שבו לבלי תכלית, אבל מוגבל בשלשת הממדים, וצדדיו האפשריים מוגבלים בשלשת ממדיו. הוא, החומר בלי תכלית רק בעניין אחד לבד: בכמות המדבקת בהתפשטותה, אך מוגבל הוא ובעל תכלית בכמות הנפרדת: במספר הממדים שבהם הוא מתפשט. אולם השטה הזאת לא תוכל לקום במשפט, מפני שהמקום הוא רק ציור הרגשת האדם "העדנאי" המוסיפה על הנתון לה ואין המקום ענין לעצמי המכיל את החומר בקרבי, כאשר יתבאר. - ברקלי[1] היה הראשון שהוכיח בראיות נוצחות, שבאמצעות חוש הראות לבד אי אפשר לנו לקלוט את הרחק של הגופים מאתנו, והוא הממד השלישי שלהם, וכן אי אפשר לו לקלוט את הגֹדֶל וכו' וכו'. המרחק של כל גוף מתוודע לנו על פי הניסיון של חוש המשוש וחוש השרירים, כמו שהוא מתוודע אל העִוֵר, ורק אחרי כן מתחברת אל הצורה הזאת, של חוש המשוש והשרירים, גם הצורה של חוש הראות, כלומר, צורה ידועה, שעל עור הרשת. על פי חוק שתוף הרעיונות מעוררת בנו הצורה של חוש הראות את הצורה של חוש המשוש והשרירים ומתלכדים יחד לצורה של מקום, כפי שהננה נרגשת להאדם העדנאי.
ב
התורה הזאת של ברקלי; שאי אפשר לנו לקלוט את מרחק הגופים, או ממד השלישי, בחוש הראות, נתאמת באופן נפלא בניסיון על פי בדיקת כשרון הראות אצל הנולדים עיוורים מבטן אמם בסבת חורור[2], שבתוך העדשה שבעין, ונתפתחו על ידי הניתוח, שנעשה בהם, והסירו את החורור הזה. כעשרים שנה אחרי שיצא ספרו של ברקלי, הנזכר, נעשה הניתוח הראשון בנולד עיוור אחד על ידי הרופא האנגלי צולדין. כשנתפקח העיוור אזי נתברר, שהיחסים של המקום היו אצלו שונים מאֹד ממה שהם אצלנו, למשל, לו נראה שהגופים נוגעים בעיניו מבלי אמצעי. הוא הגין בידיו על עיניו שהגופים לא יגעו בהן. מזה יוצא שלא הייתה לו כל הרגשה ממרחק הגופים ממנו או מממד השלישי. על פי הראיה לבד לא היה ביכולתו להכיר את תמונות הגופים. ולמען דעת את התמונה היה נצרך לו לגעת בהן, זאת אומרת, שהיה צריך להשתמש בחוש המשוש והשרירים. אחרי שלושה ימים להתפקחותו, על ידי הניתוח שעשו לו, הראו לו שני כלים העשויים מחומר אחד ושווים בתבניתם, רק שהכלי האחד היה גדול פי עשר מהכלי השני. את הכלי הגדול העמידו במרחק שמונה מטר ממנו והקטן במרחק מטר וחצי. הוא חשב את שני הכלים שווים זה לזה בגדלם ורק על ידי המשוש הכיר איזה מהכלים יותר קטן. אין ספק, מכמה ראיות שאין פה מקום לפרטן, שידיעתנו את גֹדל הגופים, כידיעת המרחק, יש לה בתחילה אופי של הרגשת השרירים והמשוש.
ג
חוש המשוש ישנו בכל עור החיצון של האדם, אבל הרגשת המשוש היותר חדה ודקה, המרגשת את המרחק היותר קטן שבין שתי מגיעות משני גופים, למשל, הנגיעה של שני ראשי המחנה, נמצאת היא בראשי האצבעות לצד פנים, ובהם משתמש האדם, ביחוד, להכרת הגופים על ידי המשוש. אולם התפקיד הזה קבלו הידיים, רק אחר שהתחיל האדם ללכת בקומה זקופה ונשתחררו הידיים, לגמרי ובהחלט, מעבודת ההליכה. על ידי העמידה הזקופה נשתחרר גם פנים החזה מן המועקה שהעיקו עליו, עד אז, הקרבים, ונתנה לו אז האפשרות לכלי הדבור להתפתח ולהשתלם. "השימוש הדק בתנועת הנשימה בכלל, וביחוד ההישרה הקלה והחופשית של הוצאת הנשימה, ישנו התנאי הראשון ליכולת הדבור, והתנאי הזה אפשר לו להתמלא כולו רק כשהגוף במצב מְאֻנָּך"[3]. הדיבור מצדו השפיע גם על התפתחות השכל והשלמתו. את השפעות הגדולה של כח הדבור על שכל האדם העדנאי קשה גם להעריך במדה מספקת, ורק זאת נוכל להחליט, שהתפתחות השכל האמתית התחילה רק עם התפתחות הדבור והתפתחות מֻשָג המקום.
ד
הזמן מצטייר לנו כאילו הוא הולך ונמשך עד לאין סוף, מלפנינו ומאחרינו. מלפנינו הולך ונמשך ה"עתיד" להיות, וכל מה שהוא יותר רחוק מאתנו הוא העתיד היותר רחוק ממנו. מאחרינו הולך ומתרחק מאתנו מה שכבר עבר עלינו וכל מה שהוא יותר רחוק מאתנו זהו ה"עבר" היותר רחוק ממנו. מזה הננו רואים שציור הזמן, בעיקרו, הוא ציור המרחק, או הממד השלישי. ממילא יוצא, שבעוד לא היה לנו כל מושג מן הממד השלישי לא הייתה כל אפשרות, שיהיה לנו ציור כל שהוא מן הזמן[4]. ולפי שצורות השכל, כפי מה שבאר קנט בספרו בקרת השכל הנקי, נוסדות הן על סכמיות הזמן, יוצא לנו אם כן מזה, שבעוד שלא היה לנו צורת הזמן לא הייתה כל אפשרות למציאות צורות השכל, כפי שהנן מצטיירות לנו עתה, אחרי שכל עצמן הינן מצטיירות לנו רק על ידי הזמן.
לפי שציור הזמן תלוי בציור הממד השלישי כאשר בארנו, אם כן, יוצא לנו מכל זה, שבעוד שלא היה לנו הציור של הממד השלישי והוא טרם שהתפתח חוש המשוש שבידי האדם (לעיל סעיף ג) לא היו כלל צורות השכל במציאות ולא הייתה כל אפשרות להן להיות, כפי ציוריהן שיש לנו עתה מהן. האדם של אז היה במצב התפשטות הגשמיות, פשוטו כמשמעו[5]. במצב הזה צפה והביט בעולם, כפי מה שהיה טרם שהיתה היצירה של צורות החושים וצורת השכל שלו. הוא היה צופה ומביט בעולם, כפי אשר היה בעת הבריאה[6].
ה
מאשר אמרנו יוצא ברור למדי, כי המקום הוא רק ציור מציורי האדם למען עשות סדרים במה שנתון לו בחושי המגבלים, ביחוד בחוש המשוש, המוגבל מאֹד, ועל כן גם ציור המקום מגבל בשלשת ממדיו, אולם מחוצה להאדם וחושיו אין כלום מן הציור המגבל הזה וגבולות הציור הזה אין להם כל ענין עם כל אשר בטבע, שאין לו כל גבול מכל ענין ובחינה שנבחין אותו. עלינו, אם כן, לשוב להשקפות עולם של הנבואה הטהורה, מבלי צל תערובות זרה של השקפת האלילות, המקצצת בנטיעות, ומכנסת הגבלות האדם ושכלו, העדנאי, לתוך הטבע עצמו. אנחנו צריכים להחליט את התפשטות העולם בממדיו השלשה לבלי תכלית, כמו שעשתה כבר השטה החמרית המכנית, אבל עוד יותר מזה: עלינו להסיר גם את גבול "מספר" הממדים ולהחליט את מספר הממדים לבלי ספרות. ורק בזה יהיה אפשר לנו לבאר הרבה מאד מחזיונות הטבע בדרך מתמתית מה שלא יכלו להתבאר כלל, או שנתבארו באפן בלתי מספיק, שאין דעתו של אדם מתיישבת בהם. ולא עוד אלא שעל פי השקפה הזאת: השקפת ־ הנבואה ־ הטהורה, מתבארת, ממילא ומאליה, גם תורת הנבואה הטהורה ומהותה ולא יקרא, מעתה, שמה עוד על כח המשער הטבעי, כפי שדמו הפלוספים הקדמונים, ולא יתלו עוד כבה בוקי סרוקי חילק ובילק, כפי שעושים המדברים החדשים בזמננו! מה לתבן את הבר....
ו
בהחלטת מספר הממדים לאין ספרות הננו מרוויחים כר נרחב לביאורי חזיונות הטבע. ההתפשטות לבלי תכלית בשלשת הממדים, שלנו, אי אפשר לבאר בו כל החזיונות, מפני שהרחוק לבלי תכלית, פעלתו על הדבר הנתון בזה אפס ואין, כי הרי פעלת איזה דבר שהוא על השני מתקטנה לפי רבוע המרחק, כנודע במכניה, בעוד שהממדים לבלי ספרות סובבים כלם על נקודה אחת וכולם קרובים כאחד ולכן כלם יכולים לפעול על הנקודה ההיא ואפשר לכלם לפעול זה על זה. האין סוף המחלט משמש, אם כן, בתור "רעיון־שמושי" לביאורי חזיונות המכלל.
ז
בהחלטת מספר הממדים לאין ספרות הוסר המכשול היותר גדול להבנת היחס האמתי, שבין הגשמי, הנופל תחת הציור של האדם העדנאי, והרוחני נמנע הציור להאדם העדנאי. אמנם מעולם היו פלוספים שחשו את היחס האמתי שבין הגשמי והרוחני, למשל, אפלטון וסעיתו, שחשבו את הגשמי כצלו של הרוחני. אבל מפני שלהרוחני חסר כל תֹכן למלא בו את המחשבה, אחרי שאי אפשר בו כל ציור לנו, מלבד משפאי השלילה, שאין בהם מאומה למלאות את הנפש, והמשפטים החיובים היו רק כללים ומעטי המספר, על כן גברו מעולם בעלי שאת החמר, שהפכו את היחס וחשבו את הגשמי מלא ענין וישות, בעוד שהרוחני הוא רק כצל לעמתו, חורו ותש כח, הנחשב כלא היה. וכשחפצו בעלי האגדה ואחריהם בעלי הקבלה לתקן את הדבר והתחילו לדבר מריבוי העולמות, מגדלם ומממשם, הפילו עליהם את החשד הנורא של ה"הגשמה", אחרי שכל דבריהם מלאים ציורים גשמים, מאין זולתם. אולם הממדים לאין ספרות מראים לנו ברור, שלמה שאי אפשר הציור יש, בכל זאת, תֹכן מלא ועשיר, יתר הרבה מאֹד, לאין ערך, מאשר להגשמי, בעל שלשת הממדים, הנופל תחת הציור, כאשר יעידון על זה המדידה של הממדים וְהַמֻטֹּות ההן והמכניה שלהן.
הספר הזה הוא המסה, כמדמה, הראשונה, לבאר את הטבע וחזיונותיה על יסוד האין ־ סופית שבה, באפן מדויק, מתמתי, כשהמתענינים במקצוע זה ימצאו, אולי, כי לא הצליחה בדרכה זו ויתעוררו, איפוא, לבקש דרכים ואפנים אחרים יותר טובים, הרי בזה כבר השיג הספר את מטרתו וכדי יציאתו לאור ויגיעת המחבר.
שם טוב גפן
יום ד, א' טבת (ו חנכה) ה'תרפ"ג
.בגלות מצרים, גו קרתא רבתא קאירההערות שוליים
- ^ בספרו "התורה החדשה של הראות" שיצאה לאור בשנת ה'תס"ט.
- ^ Cataract
- ^ לנגה בספרו "קורות החמריות" (בהעתקה הרוסיה צד 566.) וכבר עמדו המקובלים על זה: אי נפשא דבעירתא היא למא לא ממללן? אמר רבי יצחק וכו' ולא זקפין רישא ולא מסתכלים ברקיע כבני נשא דאלו וכו' וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא הוו ממללן אמר רבי יוסי גבלותא וזקפא רישא תינח וכו' (זהר חדש, מדרש הנעלם, דף י"ב ע"א, דפוס אמשטרדם) (זהר חדש יד, ב)
- ^ לפי דעת אלפרֵד בִינֶה (הובא בירחון ה"חנוך". שנה שלישית, ניסן תרע"ב אדר תרע"ג צד 37) רק בשנה התשיעית הוא (הילד) יודע את הַתַאֲרִיך הנכון של היום ורק בשנת העשר הוא יכול לחזור, בלי שגיאה ובסדר, על מנין החדשים", לפי הכלל שהתפתחות הפרט דומה להתפתחות מינו, הנה אדם הקדמוני, כהילד פחות מבן תשע בימינו, שניהם אינם יודעים את הזמן.
- ^ אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום (רעיא מהימנא זהר ח"ג דף פ"ג ע"א, קרוב לסופו). בקדמיתא הוו (אדם ואשתו) כגוונא דלעילא ומתפשטין מגווני דלתתא וכו'. ותפקחנה עיני שניהם בעפושא דהאי עלמא מה דלא הוה קודם דהוו משגחין ופקחין לעילא וכו' לההוא חכמתא, דלאו חכמתא ולאו ידיעה כההיא ידיעא לפנינו "ולאו חכמתא כההיא חכמתא, ולאו ידיעה כההיא ידיעה", ולאו דבקותא כההיא דבקותא (זהר ח"ג דף רס"א ע"ב קרוב לסופו ודף רס"ב ע"א).
- ^ ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא וכו' וכו'. (זהר ח"ש פרשה בא, ברעיא מהימנא דף מ"ב ע"ב).