תורת הבית הארוך/בית ראשון/הכל

מתוך: תורת הבית הארוך/בית ראשון/הקדמה (עריכה)

תורת הבית הארוך · הקדמה

הקדמה

הקדמת תורת הבית להרשב"א. אמר שלמה בר' אברהם בן אדרת ברצלוני: ראיתי את העם המתאוים תאוה תערב לנפש לשקוד על דלת ולדרוש מעל ספר ה' בבתי הנפש. לשמוע את דבר ה'. לשמור את דרך עץ החיים. ומכל משמר לנצר לבם. ולבחור בחיים. גם מעמל הימים וטרדת הזמנים לשמור את משמרת הבית. הבנות והבנים נפשם בהם תתעטף. לנשים ולטף. לעתד בשדה מכולת לביתם. ויסחרו אל ארץ ויקשרו נפשם. לנערותם. יצאו השדה ללקט. ולשכון בנצורים. בחורים ביערים ובכפרים. על זאת היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות. תתעטף רוחם לבית מאוים. ויהמו מים למצוא להם מנוחה. כי הספרים מקום נהרים. ולא ישיגו בימים קצרים. ילינו בכפרים ללקט פנינים. מספרי הגמרא מדברי הגמרא הראשונים. והתאוו תאוה מקצתם. לפתוח להם שער ויצאו בו ידי חובתם. ולערוך לפניהם שלחן. בענין איסור והיתר. באשר הם צריכים ימים ולילות. לשמור רגלם מלכד. באיסור המאכלות. ולהיותם קדושים בענין הנשים. ולהודיעם אי זה דרך ישכון אור. ההלכות ההמה כדי להוציאם ידי חובה בשני הדרכים. המבוקשים והצריכים. התלמוד והמעשה. כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו'. ולכתוב להם קצרות וארוכות. מאיזה צד יעשה העושה. על כן דחקוני ונכנסתי במלאכה הזאת. לשם ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת. ולכתוב עקרי הדברים וללקט אחד אל אחד דברים. כפי היכולת קצרים. מתוך אורך הספרים. ואכתוב בע"ה דרך משא ומתן מאי זה צד באו הענינים כדי שימצא המעיין מקום מוצא המים ויהיו מימיו נאמנים. מן הגמרא או מדברי הראשונים. ואחר אכתוב פסקי הלכה קצרים. באלו הדברים בקבלה לנו מסורים. ובזה יצא הקורא ידי חובתו בלמוד. בשומו השגחתו לשקוד לחקור. וללמוד מתוך הלכתו. ויצא בהיותו עושה. מתוך הקצרות את המעשה. וחכיתי לה' וקויתי לו. להיות מאמרי זה לבית מצודות ולמשיב נפש. ליושבים לפני ה' ולבעלי הנפש. וחלקתי המאמר הזה לשבעה בתים. ואחלק כל בית ובית לשערים. כדי להקל המלאכה למעיין ויהיה רגיל בתורת הבית. כי אין בית אשר לא יצטרך תמיד למלאכה הזאת. ועל כן קראתי הספר הזה תורת הבית :

ולא מגאוה וגודל לבב עשיתי זאת. כי ידעתי כמה חכמים היו לפני גם מהם ראו עיני אשר קטנם עבה ממתני אך גלוי לכל בעלי עינים כי הכל לפי הצורך מסייעין למלאכת שמים ומהשם יתברך אשאל העזר ובו אתאזר. כי מאתו עזר כל נעזר. והוא ברחמיו בחמלתו ובחסדיו. כי כלנו מעשה ידיו. יראני נפלאות מתורתו ישמרני משגיאות ויסכים על ידי לומר דבר כהלכתו. ולפניו אקוד ואשתחווה ואל רחמיו אשא עינים. אל חמלתו אקוה ואפרוש כפים. שלא אכשל בדבר הלכה ואסכים לאמת בכל דבריו ולא יכשלו בי חבירי והאל העומד לימין אביון ישלח עזרנו מקודש ויסעדנו מציון ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כדכתיב לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. בית יעקב לכו ונלכה באור ה' :

• הבית הראשון: אבאר בו ענין השוחטין בהכשרן ופסולן :
• הבית השני: אבאר בו ענין הנשחטין בהכשרן ופסולן :
• הבית השלישי: אבאר בו הכשר האוכלין ואסורן :
• הבית הרביעי: אבאר בו איסור התערובות והכשרן :
• הבית החמישי: בית היין: אבאר בו ענין הנסך וכליו :
• הבית הששי: בית הקדושה: אבאר בו ענין נטילת ידים ומים אחרונים ומים אמצעיים וענין הברכה וקראתיו בית הקדושה מפני שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים :
• הבית השביעי: בית הנשים: אבאר ענין הנדה והיולדת וכל דיניהם וטהרתם :

הבית הראשון: ענין השוחטין: חלקתי אותו לחמשה שערים:

• השער הראשון: מי שוחט. ואכלול עם זה הדין המוצא תרנגולת שחוטה. לפי שעיקר הענין תלוי במי שמצוי אצל שחיטה אם מומחה אם לאו. ועוד אכלול עם זה דין השוחט לנכרי אם הוא כאילו שחטה הנכרי ליאסר באכילה אם לאו. ועוד אכלול עם זה השוחט לשם הרים והשוחט לשם עולה. לפי שהדבר תלוי במחשבת השוחט :
• השער השני: במה שוחט ואכלול עם דין זה סכין של ע"א וסכין טריפה וסכין של עכו"ם וסכין שלבנה באור :
• השער השלישי: באי זה מקום שוחט :
• השער הרביעי: באיזה זמן שוחט :
• השער החמישי: כסוי הדם ואכלול עם זה ענין ברכת השחיטה והכסוי :

הבית השני: בביאור ענין הנשחטין וחלקתי אותו לחמשה שערים :

• השער הראשון: בביאור הדברים המפסידים השחיטה בחמשה דברים הידועים שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. ואכלול עם דיני דרסה דין שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין לפי שאמרו שאין חוששין שמא ידרסו זה על זה. ואכלול עם דיני עיקור דין פסוקת הגרגרת. לפי שרש"י ז"ל פירש שהוא עיקור ואכלול עם דיני ההגרמה השוחט מן העורף. והשוחט מן הצדדין שכל השוחט שלא במקום שחיטה הרי הוא כהגרמה :
• השער השני: בביאור הכשר השחיטה בבהמה ובעוף. ואכלול עם זה נקיבת הוורידין ודיניהן. ואכלול עוד עם זה דין השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה :
• השער השלישי: בביאור הדברים שהבהמה ועוף נטרפין בהן ואין השחיטה מתירתן. ואכלול עם זה דין האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובעוף. וביצי זכר שנעקרו גידיהן ועדיין תולין בכיסן. והן הנקראים בלשון חכמים ביעי חשילאתא. ודין ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה. ואכלול עם זה דין השוחט את המסוכנת. ודין העובר שהוציא ראשו או ידו. ואכלול עוד עם זה דין חלב העובר שהוציא ידו. ודין ביצת טריפה וביצת נבילה. וחלב וטריפה ועגל שנולד מן הנבילה או מן הטריפה :
• השער הרביעי: בביאור דין מחוסרי זמן באותו ואת בנו וכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה ואפרוח שלא נתפתחו עיניו :
• השער החמישי: בביאור מי שניתר בלא שחיטה כחגבים והשליל והדברים המותרים והאסורים ממנו. ובביאור מי שאינו טעון שחיטה מן הדין וצריך שחיטה משום מראית העין כבן פקועה. עוד אכלול עם זה דין המוכר נבילות וטריפות לנכרי :

הבית השלישי: ביאור הכשר האוכלין ואסורן. וחלקתי אותו לשבעה שערים :

• השער הראשון: בביאור סימני בהמה חיה ועוף ודגים וקרבי דגים וביצים וחגבים. ואכלול עם זה דין דגים טהורים מלוחים ביד נכרי אם נחוש להם שמא נמלחו עם הטמאים אם לאו. ואכלול עם זה סימני דגים ביאור אם נסמוך על סימני מקצתן. להתיר את כולן גופן או צירן. ואכלול עם סימני בהמה דין חלב בהמה טמאה. ואכלול עם סימני העוף דין ביצת עוף טמא :
• השער השני: בביאור מתנות כהונה הניתנין לכהן אחר שחיטה שהם הזרוע ולחיים והקיבה. ואבאר מי חייב ליתנן ומי אינו חייב, ולמי נותנין המתנות, ומאי זה חייבין ליתן ומאי זה פטורין ואף על פי שאין המתנות טובלות שמותר לאכול מבהמה אע"פ שלא הורמו מתנותיה שכל שצריך להרים מן הבהמה אני כולל בזה :
• השער השלישי: בביאור דיני מליחה וניקור הבשר מגיד וחלב וחוטי דם. ואכלול עם זה אם נאמר בניקור הבשר רוב המצויין בו מומחין הן כמ"ש רוב המצויין בשחיטה מומחין הן. ואכלול עוד עם זה דין בשרא דאסמיק והכבד. ואכלול עוד עם זה מורנא דבשרא וכואורי והם התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. וכן הפירות המתליעים בעודן מחוברין לפי שצריך לבדוק במינין שדרכן להתליע במחובר ולנקר אותן מן הרחש הנמצא בהן כתמרים והפולים והעדשים וכיוצא בהן :
• השער הרביעי: בביאור דין בשר בחלב והכחל :
• השער החמישי: בביאור דין ביצה שנמצא בה קורט דם. ואכלול עם זה דין דם דגים וחגבים וביצים ונקירי תאנים וכיוצא בהם כצפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח. ואכלול עם זה המשקין שיש בהן משום גלוי ודיניהן :
• השער הששי: בביאור דין גבינה של נכרי וחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו ודין מוריס של נכרים וכבשין שלהם וזיתים הכבשין שלהם והם הנקראים בלשון חכמים זיתי גלוסקא :
• השער השביעי: בביאור בשולי נכרים ולא אכניס עצמי במקום זה בדיני מוקצה ונולד. ופירות הנושרין ושאר דיני שבת ויום טוב. ולא באיסורי ההקדשות והנדרים וערלה וכלאי הכרם. כי אלו כולם יכלול אותם מאמר אחד אם יגמור השם עלי ברחמיו :

הבית הרביעי: ביאור איסור התערובת והכשרן. וחלקתי אותם לארבעה שערים :

• השער הראשון: בביאור כיצד יאסור דבר האסור את המותר בתערובותו. אם דווקא בשנתערבו ונמחה גוף האסור בתוך ההיתר או אפילו בטעמו כגון שמכיר את האסור וזורקו ויש בה בנותן טעם וכן בביאור באי זה חם אנו חוששין לפליטת האסור אם שתהיה היד סולדת או אפילו בחום מועט מיד סולדת ואח"כ אבאר אם יש הפרש בין שנתבשלו בקדירה שהאיסור וההיתר בתוך רוטב חם והרוטב מכסה אותם. ובין צלי שהן נוגעין זה בזה כשהם חמים ואין רוטב מכסה אותם. ואחר כך אבאר בין ששניהם חמים ובין שהאחד צונן והשני חם. ואם יש הפרש בין שהחם למעלה והצונן למטה ובין שיהא בהפך. וכן אבאר חתיכת ההיתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור אם נעשית כולה כחתיכת נבילה לאסור תערובתה שיעור כלה או לפי החשבון האסור שבלעה. וכיצד היא אוסרת שאר החתיכות של היתר אם דווקא על ידי רוטב. או אפילו בצלי ומליחה. אחר כך אבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור מדברי תורה או מדברי סופרים כדי שנעמוד על דיני ספק לפי הכלל המסור בידינו ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא דבר תורה אם לאו לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב בזה דברים שאינן נכונים בעיני. ואחר כך אבאר שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום כמה הוא כדי לעמוד על מה שאמרו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. ואחר כך אבאר שיעורי התערובות לפי שאין כל האסורין אוסרין בשיעור אחד וכן אין הכשירן בשיעור אחד אלא יש איסור אוסר תערובותו בכל מה שהוא ההיתר כמין במינו לר' יהודה. ואבאר אם הלכה כר' יהודה אם לאו. וכן מן הדברים שאינן בטלין דבר שיש לו מתירין כביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות. ואף על פי שאין מאמרי זה כולל איסורי מוקצה ונולד מכל מקום לחקור ולבאר ביצה של ספק טריפה שאמרו דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה אחרינא שריין אם נדון אותה כדבר שיש לו מתירים אם לאו. וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טריפה שנתערבה באחרות. וכן ספק טריפה חי שנתערב באחרים אינו בטל לפי שאין בעלי חיים בטלים. וכן דבר חשוב אינו בטל כחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין. ולבאר איזו ראויה להתכבד בפני האורחין ולבאר איזה אורח אם הוא ישראל או אפילו גוי או אפילו אינו ראוי בעצמה להתכבד בפני שום אדם מצד האיסורין הבאין עליה כחתיכת בשר בחלב אלא שכיוצא בה ראוי להתכבד בפני האורחים. וכן בריה אסורה אינה בטלה וכדברי הירושלמי בטלה בתשע מאות וששים ולבאר איזו תקרא בריה שאינה בטלה אם דווקא בריה האסורה מעצמה כגיד הנשה ונמלה וכיוצא בהן או אפילו בריה שהיתה מותרת אלא שקבלה איסור במקרה כתרנגולת שנטרפה וכיוצא בה. ולבאר אם הכוונה דווקא בריית נשמה כגיד ונמלה או אפילו שאינה בריית נשמה כחיטה של כלאי הכרם וכיוצא בזה. וכן איסור קבוע שנודע מקומו אלא שאינו יודע מאי זה מהן לקח אם מן האיסור המועט או מן ההיתר המרובה לעולם אסור שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. עוד יש אחרים שאינן בטלים כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביריהם אם לערלה ערלה אם לכלאי הכרם כלאי הכרם אלא שאין לי עסק בהם במאמרי זה. ויש איסור אוסר בריחו כבשר נבילה שצלאו עם בשר שחוטה בתנור אחד וכיוצא בו כדברי רב. ואבאר אם הלכה כדברי רב אם לאו ויש איסור בטל בששים מן החלק הזה רוב איסורין שבתורה. ואבאר אם טעם האיסור נרגש בהיתר אף על פי שיש שם ששים לבטלו אם הולכים בזה אחר שיעור ששים אם לאו. וכן אם אין שם ששים וחתיכת האיסור ניכרת אם נתיר את התבשיל בטעימת קפילא אם לאו. ואחר כך אבאר איסור שנתבטל בתוך היתר חם שבקדירה אם נטל מן ההיתר בעוד שהאיסור ניכר בתוכו עד שלא נשאר שם ששים בהיתר כנגד האיסור אם חוזר האיסור וניעור ואוסר אם לאו. ויש שצריך ששים ואחד כביצה. ויש שבטל בחמשים ותשעה ככחל. ויש בטל ברוב כיבש ביבש. ואבאר אי זה יבש בטל ברוב לפי שיש יבש שאינו בטל ברוב והם כל האיסורין שהחמירם בהן שלא לבטלם בששים כחמץ בפסח וכיוצא בו. ויש שאינו אוסר בתערובתו בפליטתו כגון גיד הנשה לפי שאין בגידין בנותן טעם ודווקא גופו של גיד אבל שומנו וקנוקנות שבו בששים כשאר האיסורין וכן ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם הטהורות. ואבאר אם דווקא באינה קלופה או אפילו קלופים. וכן איסור פגום כיוצא בהן. ואבאר הדברים האיסורין שהן פגומין מעיקרן כגון עכברא דביתא והרמשים המאוסין שבני אדם נבדלין מהן אם אוסרין תערובתן אם לאו. וכן אבאר שיש איסור שאינו אוסר אלא כדי קליפה ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יתר מן הקליפה. ויש שאוסר בכדי גרידה. ויש שאינו שצריך אלא שפשוף גדול. ויש שאינו צריך אלא הדחה בעלמא. מן החלק הזה כל איסור צונן שיגע בחתיכה של היתר צונן. ואבאר כל אחד ואחד מאלו בפני עצמו בעזר העוזר :

• השער השני: בביאור ספק התערובות אבאר בו דין אם נפל איסור במקום אחד ואינו יודע באי זה מקום אם לקדירה זו אם לקדירה זו ואבאר אם יש הפרש בדבר זה בין שהיו לפניו שתי קדירות של היתר ונפל האיסור לאחת מהן ואינו יודע לאי זו. ובין שהיתה הקדירה האחת של היתר והשנית של איסור. ואבאר אם יש הפרש בין שיש בקדירה אחת שיעור כדי לבטל ובאחרת אין שיעור ובין שאין לא בזו ולא בזו שיעור לבטל. ואבאר אם יש הפרש בדבר זה בין איסורי תורה לאיסורין של דבריהם. וכן אבאר אם יש הפרש בין שתהיינה שתי הקדירות לאדם אחד ובין שהם לשני בני אדם זו לזה וזו לזה. וכן אבאר איסור שנפל לתוך ההיתר ונתבטל אם צריך להרים כנגד האיסור ולהלשילך לכלב אם לאו. וכן יש לבאר חתיכת איסור והיא חשובה שאינה בטלה שנפלה לתוך חתיכות של היתר ונפלה אחת מאלו למקום אחר אם נלך אחר הרוב ונאמר זו שנפלה כאן מן ההיתר המרובה היתה או נחוש לומר שזו היא האסורה שנפלה שם תחילה. ולבאר אם נפלה אחת או שתים מהם לים הגדול או שנאכלו אם נתיר את השאר ונאמר אותן שנאכלו או שנפלו לים בהם היתה אותה של איסור והשאר מותר או נאמר שהאיסור נשאר בתוך הרוב. ולבאר אם יש הפרש בדבר זה בין שנפלה לים ונאבדה או שנאכלה ובין שפרשה אחת או שתים לצד אחד והרוב לצד אחד. ולבאר עוד האיסור הנבלל בתוך ההיתר וחזר ונפל מקצתו להיתר אחר אם נשער לפי חשבון או נחוש ונראה לכל אותו השיעור שנפל כאן מאותו התערובות כאילו כולו אסור אם לאו. ולבאר איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה ונתבטל וחזר ונפל עוד איסור לתוכו אם נאמר ראשון ראשון בטל או נאמר מצא מין את מינו וניעור. ואכלול בשער הזה דיני המפקיד או המייחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהיה חשוד אם נחוש לתערובת איסור או לחליפין ובמה תהיה תקנתו אם בחותם אחד או בשני חותמות או ביושב ומשמר או ביוצא ונכנס. ואם מותר לסמוך על החשוד לאכול גבינה של נכרי ולומר לו קנה לי גבינה ממי שהוא נזהר בגבינת הנכרים או לומר לו קנה לי מאיש פלוני שהוא נזהר אם לאו. ואכלול עוד עם זה דין מי שלקח מן המקולין בשר ואחר כך נמצאת טריפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח ודין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא ביד נכרי בלא סימן. ואבאר כל אחד ואחד מאלו בפני עצמו בעזר העוזר ברוך הוא :

• השער השלישי: בביאור דיני ביטול האיסורין. ולבאר אם מותר לערב איסור מועט לתוך היתר מרובה ולבטלו בידים לכתחילה אם לאו. ולבאר אם נפל איסור לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו אם מותר להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור אם לאו. ולבאר אם בטלו בין בשוגג בין במזיד אם הוא מבוטל אם לאו :

• השער הרביעי: בביאור איסור הכלים והכשרן. ואבאר בו הכלים האיסורין במה יהיה הכשרן. וכן אבאר דין הלוקח כלים חדשים מן הנכרי או שמשכנם הנכרי לישראל ואבאר אם מותר להשתמש לכתחילה בכלי שאינו בן יומו לפי שהוא כנותן טעם לפגם אם לאו. וגם אבאר אם נאמר סתם כלים אינן בני יומן אם לאו. ואבאר אפילו כלי בן יומו שנאסר מחמת איסור משהו אם מותר להשתמש בו לכתחילה כיון שאיסור מועט אם לאו. ואם יש הפרש בדבר זה בין שהכלי עשוי להשתמש בו בשפע ובין להשתמש בו אפילו בדבר מועט אם לאו. ואבאר כלי חרס ראם יש לו הכשר בהגעלה ואפילו לא בלע אלא איסור של דבריהם אם לאו. ואם יש לו שום הכשר אפילו בהחזרת כבשונות אם לאו. ואבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות וכיוצא בזה. וכן שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים. וכיוצא בזה אם מותר לבשל ולצלות בהן לאחר מיכן גבינה ונאמר בישול הירקות וצליית הדגים נעשו גיעול לבשר אם לאו. ואבאר כלי שטף שנאסר ונתערב באחרים אם נדין אותו בדבר שיש לו מתירין הואיל והכשרו בהגעלה וכיוצא בו ולפיכך צריך להכשיר את כולן או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. ואבאר סתם כליהם של נכרי אם אנו דנין אותו כשאינן בני יומן ואם מותר לומר לנכרי לבשל בכליו אפילו הדברים שאין בהם משום בישולי נכרים ושאין לחוש להם לתערובת איסור כפת של פלטר או מרקחת או נאמר כל שהוא אומר לו לבשל ולאפות בכליו כמי שמבשל הוא בידיו דומה ואסור ואם עבר ועשה כן אם מותר ואם לאו :

הבית החמישי: בית היין: אבאר בו ענין יין נסך וכליו וחלקתי אותו לששה שערים :

• השער הראשון: בביאור מי עושה יין נסך לאסור אותו אפילו בהנאה. ומי אוסר אותו בשתיה ולא בהנאה. ואכלול עם זה דין שכר של עו"ג ויין תפוחים ורמונים ודין ריחו של יין נסך ואפילו קולטו בפיו לידע אם טוב אם רע וזהו הענין שקראוהו חכמים בת תיהא :

• השער השני: בביאור מאימתי נעשה יין לקבל איסור ניסוך ובמה נעשה יין נסך ליאסר אפילו בהנאה ובמה יאסר בשתיה ולא בהנאה. ואכלול דין שכר יין נסך כפועלן שהשכיר עצמו להעביר חביות של יין נסך או שהשכיר בהמתו וספינתו להוליך יין נסך וכיוצא בזה. וכן אכלול עם זה אם מותר לשמש לפני עו"ג במזיגת יין נסך או להושיט לו את הכוס וכן דין הרוצה בקיומו של יין נסך ואפילו לזמן מועט וכדי לאבדו לאחר שעה כגון ששכרו העו"ג לשבור לו חביות של יין נסך או להשליכו לאשפה וכיוצא בו וכן דין מי שנעשה שומר עליו ואפילו שומר חנם שכל זה בכלל רוצה בקיומו. וכן אכלול עם זה דין דמי יין נסך ביד עו"ג או ביד ישראל. וכן אכלול עם זה אם מותר לסתום כובא על יד עו"ג בנעורת של פשתן וכיוצא בזה בזמן שהיא מטפטפת. וכן אכלול עם זה המוכר יינו לעו"ג ומודד לתוך כליו אם צריך להקדים וליטול ממנו מעות אם לאו :

• השער השלישי: בביאור אי זה יין יש בו משום יין נסך ואי זה אין בו משום יין נסך ואיזה דבר של עו"ג נאסר משום יין נסך כיין נסך אע"פ שהוא עצמו אינו יין :

• השער הרביעי: בביאור אצל מי מן העו"ג מיחדין יין ואפילו בלא חותם ואצל מי מפקידין ומיחדין בחותם. ואבאר אם מפקידין אצלם בחותם אחד או בשני חותמות או במפתח וחותם וכל שאר דיני יין שנתייחד עם העו"ג ודין מטהר יינו של עו"ג. ואכלול עם זה דין יין שנגעו בו גנבים ואינו יודע אם נגבים עו"ג או ישראלים ודין חבית של יין שנמצאת ואינו ידוע אם של יין נסך אם של יין כשר :

• השער החמישי: בביאור דיני תערובתו של יין נסך בין של סתם יינן בין של ודאי יינן בין יין ביין בין יין במים בין בשאר דברים ודין חבית של יין נסך בתוך חביות של יין כשר. ואכלול עם זה דין נצוק ונצוק בר נצוק :

• השער הששי: בביאור דיני כלי היין במה נאסרין ובמה יהא הכשרן :

הבית הששי: בית הקדושה: בביאור ענין נטילת ידים ומים אחרונים ומים אמצעיים ודיניהן. וחלקתי אותו לחמשה שערים :

• השער הראשון: בביאור עד איזה פרק צריך ליטול ידיו לחולין במים ראשונים ועד איזה למים אמצעיים ולאחרונים ולאי זה דבר צריך ליטול תחילה ולאי זה דבר צריך לרחוץ באמצעיים ולאיזה באחרונים :
• השער השני: בביאור שיעור המים שיטול בהם ידיו ובאיזה מים. ובביאור אם מותר לאכול בלא נטילת ידים אם כרך ידיו במפה וכיוצא בזה. ובביאור דין אוכל מחמת מאכיל :
• השער השלישי: בביאור הכלי שהוא נוטל ממנו לידים. ואכלול עם זה אם נוטלין מים ראשונים או אחרונים על גבי כלי או אפילו על גבי קרקע :
• השער הרביעי: בביאור אם צריך ליטול מכח אדם אם לאו וממי נוטלין ואם צריך כוונת נטילה אם לאו. ואכלול עם זה אם צריך ליטול ידיו בכל פעם ופעם שהוא רוצה לאכול אם לאו או אם מותר ליטול פעם אחת ביום ומתנה :
• השער החמישי: בביאור דיני החציצה לנטילה. ואכלול עם זה דין היסח הדעת לנטילת ידים. ועוד אבאר ענין הברכה למים ראשונים ולמים אמצעיים ולמים אחרונים :

הבית השביעי: בית הנשים: בביאור ענין הנדה והזבה והיולדת וטהרתן. וחלקתי אותו לשבעה שערים. ואכתוב שעריו ומה שהן כוללין בפני עצמן אחר כתבי סבת התעסקי בביאור הבית הזה אעפ"י שכבר נכתבו בו לראשונים חבורים רבים ונכדבים וכל העוסקים לשם שמים מקבלין שכר להועילם ואפילו תועלת קטנה והאלהים אשר בראנו לכבודו ולעבוד עבודתו יראנו נפלאות מתורתו אמן :

הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלהי ישעי אותך קויתי כל היום: חרוז לבעל הספר הנותן אמרי שפר: עורה לובש בגדי קדש מתקדש לשבת בית: הישר נפש לקנות חפש עם שרים לבנות לה בית: וערוך לפני אל מכמוני רעיון הם שומרי הבית: קח מחכמי לב מעמי דת וקרא שם ובנה בית: סב לטהר לב סור מסוג לב בית יקציע מבית: טח עינו לא ראה אור לא ידע אתו מה בבית: תן משמרת דת נבחרת ובחכמה בנה בית: רוץ לספרים כספירים ובזהב טהור מבית: הם הם באמת מגידים את בית ישאל את הבית: קח מספר אמרי שפר לשמור משמרת הבית: בם הוד תעטה וכבוד בתי הנפש על כל הבית: בא בשערים הנמסרים ומסודרים תבנית הבית: הם סביב קדש קדשים הנה זאת תורת הבית: שאו אל איש חמודות שיר ידידות ודרשו מעלי ספר שלומו: שאו מנחה שלש עשרה כמדות תעודת אל ומדותיו לעמו: שאו קדש ידיכם לשערים והבית אשר בנה שלמה :

אמר הכותב החכמים אשר היו לפנינו אשר ראו עינינו ואשר ספרו לנו אבותינו. חומה היו לנו גם לילה גם יומם. בצילם חיינו בגוים שתינו מימיהם ואכלנו את לחמם. כי נדדה שנתם ימים ולילות לדעת מה יעשה ישראל לבל ידח ממנו נדח ליפול באחת המכשולות וחברו לנו ספרים ללמד דעת את העם בכל השערים. לא יקוו לאיש ולא ייחלו לבני אדם. כי לאלהים ישפטו לא לאדם. להודיע את חקי האלהים ואת תורותיו ללכת באור ה' ונלך באורחותיו ועתה נתקלקלה השורה. כי יחשבו קצת אנשים ליטול עטרה. ולקבל מבני אדם שכר ותשורה. כי אל בית מלחמתם מלחמה יעשו קרדום את התורה. ובשנאתם או בקנאתם חשבו להדיח דברי אמת יסדום זולתם. ולא יבינו לאחריתם. כי יעמדו מביני מדע אחריהם. ויבחנו דבריהם. אם האמת אתם. שוא יהיה תמורתם. או שוה יהיה תמורתם. והמלאכה הזאת נמבזה ונמס. עושה אלה דרכיו בוזה ונפשו חומס. אף כי יוכל לעשות אפילו מי שלמד אות. כי ילך לראות מה דבר ומה חבר מי שקדמו וחקק ישר בששר על ספרו חכם יחשב. כי יאמר זה נאה וזו אינה נאה. והדרך הזאת לא רחוקה מאחד התלמידים ולא מלאה. ומי לא יוכל לדחות בדבר שפתים. דברים נכוחים הנושקים שפתים. ויפתה את אשר לא ידעו דבר כן לאמר זה אפשר וזה יתכן. ומה בצע כי יעמדו הדברים לפני חכם ואשר האמת יבין חכם ויפטירו עליו בשפה כי תרם מן הרעה אל היפה. ולו חכמו יסכמו אוהבי התורה באשישות וירפדום בתפוחים. ולא יאכילום מלוחים. וישקו בנודות נפוחים. עוללי טפוחים. והאמנם העטרות תהיינה לאמת ומכיריו. ושכר אמת לבאים אל שעריו כי הוא המורה את דרך עץ החיים צו לצו קו לקו. לא יחסר כל בו ואם ירבו חלקיו. על כן הנני אחר דברי אחד מאלה מחזר ואשקוד על דברו. ואומר אל טחי תפל ויפול על האמת יציץ נזרו ואם איש להשמיל לא ימשוך אחרים אחריו בשנותו את טעמו ואת סדריו ואף כי האמת אין צריך עזר כי הוא העוזר הנכשלים בשערים ובו יבחנו כל הדברים ההדר הוא למכיריו. ולאשר בעוזריו. ואלהי אבי בעזרי ויצילני מחטוא בלשוני. ולכוין לאמת יתן ה' שכרי. וזה החלי לעשות בעזר העוזר ברוך הוא אשר נתן לנו תורת אמת מקור חיים וצוונו לבחור בחיים. כדכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. זה ימים חובר ספר באיסור והתר הוא אשר קראו מחבורורת הביתכבר זמן רב נטשו דבריו עברו ים מצפון ומים. והמלאכה היתה דיים ועתה עמד אחד ולא משל ברוחו ולא חשש לקמחו ונסב על הבית ויערב לחכו לתפוס עליו כצוף ומן. ולא חשש כי ילכדו דבריו בפני כל חכם לב ברשתו אשר טמן. והנני בא לשמור את משמרת הבית מסח וקיץ מונד קוץ נכסח אקציע מבית. על כן קראתי שם הספר הזהשמרת הביתאשר לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון אשר הוא ראשון והוא אחרון יהיה עם פי וגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער א (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית ראשון · שער א · >>

השער הראשון

בביאור ענין השוחטין השער הראשון מי שוחט שנינו בפרק ראשון דשחיטת חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ודייקינן עלה בגמרא מדקתני ושחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל שוחטין לכתחילה הוא דאי דיעבד תרתי למה לי. ופרשה אביי הכל שוחטים ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו. אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. ורבא נמי אוקמא (נמי) בכותי ואפילו בישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו. ותרוייהו סבירא להו דאכתי לא גזרו על שחיטת כותיים. ואנן הא קיימא לן דשחיטת כותי אסורה ואפילו ישראל עומד על גביו לפי שעשאום עכו"ם גמורים. וכדאמרינן התם בההוא פירקא רבי יצחק ב"ר יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל לית כאן שומרי תורה הלך ר' יצחק בר יוסף וספר דברים לר' אבהו הלך ר' אבהו וספר דברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאו עכו"ם גמורים לפי שבדקו ומצאו שקלקלו כולם מעשיהם ונעשו נכרים גמורים וכדגרסינן בירושלמי דמסכת ע"א כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו אתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותיים קודם שנמנו עליהם ואסרום ומסתברא דאם עבר ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה ואפילו חתך כזית ונתן לו ואכלו אין אוכלין משחיטתו ואע"פ שהחזיקו במצות השחיטה משום דדרסה חלדה הגרמה ועיקור לא כתיבי דכל דלא כתיבא אע"ג דאחזוק לא סמכינן עלייהו דהא לגבי כותיים פלוגתא דרשב"ג ורבנן היא כדתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר' אלעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ואוקימנא פלוגתיהו בדאחזוק ולא כתיבא דת"ק סבר דדוקא בדכתיבי כמצה הא לא כתיבא לא ואע"ג דאחזוק ורשב"ג סבר כל שהחזיקו בה ואע"ג דלא כתיבא. וקיימא לן כרבנן. והילכך לענין שחיטה אע"ג דאחזוק לא סמכינן עלייהו ואפילו בחותך כזית ונותן לו. ודכותה בצדוקי ובייתוסי. ורב אשי אוקמה למתניתין בישראל אוכל נבלות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא ישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דכל שאינו אוכל להכעיס לא שביק היתירא ואכיל איסורא אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט ואם שחט יבדוק סכינו אחריו נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. וקיימא לן כרבא חדא דהא אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא ואע"ג דאתיא לסיועיה נמי מדתניא הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר ודייקינן האי ערל היכי דמי אילימא שמתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא אלא מומר לערלות וקסבר מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה אימא סיפא ואפילו ישראל מומר האי מומר היכי דמי אי נימא מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות אלא לאו מומר לאותו דבר וכדרבא. ודחינן לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש בה כהיתירא דמי ליה. לאו למימרא דליתה לדרבא אלא דחויי הוא דקא דחינן דאי מיהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמא במומר לעבודת כוכבים וכדרב ענן אמר שמואל דאמר מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו. ועוד דההיא על כרחין קושטא דמילתא במומר לאותו דבר קאמר וכדרבא דאי כרב ענן אמר שמואל הא איתותב התם מברייתא דמכם ולא כולכם להוציא את המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ועוד דהא רב אשי דהוא בתרא כותיה סבירא ליה ואביי דלא סבירא ליה כרבא לית הלכתא כותיה במקום רבא וכל שכן במקום רב אשי דבתרא הוא. ואם תאמר מכל מקום מדקאמר לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו משמע דכשבדק סכין מתחלה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו ואמאי ניחוש שמא נפגם הסכין דהא קיימא לן כרב הונא דאמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכדאמרינן התם י"ל דכיון דבדקינן לה מעיקרא הרי היא בחזקתה ונודע במה נשחטה קרינן לה ואפילו לרב הונא אלא אם כן היא פגומה לפנינו אבל בשנאבדה סכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לו דמסתמא מעמידין אותה על חזקתה וכ"ש למאי דפסקינן בההוא דנמצאת פגומה כרב חסדא דמכשר בששבר בה עצמות מיהא כדבעינן למכתב קמן. וא"ת עוד והא"ר יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ואמרינן עלה לא בדק מאי א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר"א בר' ינאי טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא וטעמא כדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שכן אפילו אמר לנו בדקתי בסימנין לא נסמוך עליו דאימר לא בדק ואפילו בדק אולי מצא סימנין שאינן שחוטין כדתקנן וכדאמרינן הכא בשלא בדק סכין ונתן לו דאע"ג דאמר בסכין יפה שחטתי אינו נאמן דאימר בסכין פגומה שחט יש לומר חזקה על בן דעת כל שהוא מומחה לשחיטה רוב סימנין הוא שוחט ואינו מסלק ידיו עד שיודע ששחט רוב כדרכו ובודק מיד ואם לא שחט חוזר מיד וגו' עד שלא יהא שם שיעור שהייה ואין אנו קורין בכיוצא בזה לא טרח דהא תנאי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין. אלמא טרח ואזיל ומחליף ולא שביק היתרא בטורח כזה ואכיל איסורא וכ"ש בבדיקת סימנין בשעת שחיטה שהוא טורח קל יותר מטורח החליפין. עוד נראה לי משם שאם שחט בינו לבין עצמו ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה ואמר בזו שחטתי נאמן ק"ו ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים. וכן בשנמצא בידו בשר שחיטה במקום דאיכא מקולין וטבח ישראל סומכין עליו ובחזקת כשרה הוא. ואפילו עוף שחוט כל היכא דאיכא ישראל מומחה ואמר פלוני מומחה שחטו לי נאמן ולא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין. ויש לדקדק בבודק סכין ונותן לו אם סומכין עליו בשחיטת בהמות הרבה אם לאו. ויש אומרים שצריך בדיקת סכין בין כל אחת ואחת. ויש אומרים שאינו צריך אלא בבדיקה האחד שוחט והולך ואפילו בהמות הרבה ונראין דבריהם דהכא סתמא קאמר בודק סכין ונותן לו שאלו כן על כרחין היה לו לפרש ולומר במה דברים אמורים בבהמה אחת אבל בהמות הרבה לא ישחוט אלא אם כן בדק בין כל אחת ואחת וכיוצא בזה אלא לעולם מעמידין סכין בחזקתו עד שיודע שנפגם ולקמן בשער במה שוחט נאריך בה יותר בישראל ששוחט בהמות הרבה ובפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בסכין שנמצאת פגומה. עוד יש לדקדק הואיל וקיימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם כדבעינן למיכתב לקמן אם נסמוך על חזקה זו אפילו בעבריין לתאבון אם לאו ומסתברא שאפילו במומר לתאבון סומכין על חזקה זו דכל המצויין אצל שחיטה מומחין הם סתמא אמרו. ועוד דהא לא אידכר רב אשי וכן אביי ורבא מומחה כלל לא בישראל מומר ולא בכותי אלא ישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין ונותן לו. ורבינא בלחוד הוא דאמר הכל מומחין שוחטין ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלמא בכל השוחטין אמרו כן אלא שהרב רמב"ם ז"ל כתב זה לשונו ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה. ונראה מדבריו דדוקא מומחה ובאמת שהדעת נוטה לזה דכל שאוכל לתאבון ואינו טורח יש לחוש שמא אינו מומחה ולתאוה הוא שוחט ואוכל. אבל כשאינו מומר לאותו דבר אע"פ שהוא עבריין לעבירה אחת מן העבירות אינו נראה כן כלל אלא ודאי הרי הוא לגבי שחיטה כשאר ישראלים הכשרים וכל ששוחט חזקה מומחה הוא. ואיפשר שגם הרב לא נתכון לומר שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אלא לומר ששוחט כישראל שכל שהוא מומחה בישראל שוחט וגם זה כאחד מהם וזה קרוב יותר. ואפילו לגבי נשים ועבדים כתב כן. ויש לי לדקדק עוד מפני מה הצריכו לבדוק סכין וליתן לו ישחוט וניבדוק סכין אחריו שהרי לדעת הגאונים ז"ל ראה אחד ששחט ולא ידעי אי גמיר אי לא גמיר אי איתיה קמן צריכין למבדקיה כדבעינן למימר קמן ואפילו הכי מוסרין לו לכתחלה ואע"ג דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר ובתר דשחיט בדקינן ליה. וי"ל דשאני הכא דאי עבר ולא בדק סכין אחריו אסורה והילכך איכא למיחש דילמא מישתלי ואכיל בלא בדיקה אבל התם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ליתיה קמן שרי למיכל מינה אלא דלרווחא דמילתא שיילינן ליה היכא דאיתיה קמן שחיט ואזיל ולא צריך למבדקיה מעיקרא. ורבינא אוקי מתניתין הכי הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינן מוחזקין והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לכתחילה לא ישחוט. ועוד איכא לישנא אחרינא בדרבינא הכל מוחזקין שוחטין מוחזקין אע"פ שאינן מומחין כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ולא נתעלף. ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להאי לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן להאי לישנא דאמרת מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלפויי לא חיישינן מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והכא קאמר לעלפויי לא חיישינן ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן שמע מינה דלעלפויי לא חיישינן כלל דאפילו איתיה קמן לא צריך לשיוליה. כן מצאתי לרב ר' משה בר' נחמן ז"ל ואע"ג דרבינא דהוא בתרא אמר הכל מומחין שוחטין. לא קיימא לן כותיה מדאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ועוד דללישנא בתרא רבינא נמי הכי סבירא ליה ואע"ג דללישנא בתרא בעיא מוחזקין בההיא נמי לא קיימא לן כותיה דכל חד וחד מן לישניה סתר חבריה וכולהו לא סבירא להו כחד מן הנך לישני אלא לעלפויי לא חיישינן כלל ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסוגיין בפרק ראשון של שחיטת חולין הכין אזלא דכולהו הכין סבירא להו ואמרינן נמי התם גבי ראה אחד ששחט היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ובפרק אלו מציאות גרסינן ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי ואע"ג דא"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיובפרק אלו מציאות גרסינן ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי ואע"ג דא"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיאלו מציאות גרסינן ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי ואע"ג דא"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. לאו אסור לאכול משחיטתו. ודייקינן עלה בגמרא היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלכאורה משמע דאפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי ביה דאי לא לימא משחיטתו עד דנישייליה. התם הכי גרסינן ראה אחד ששחט והלך לו. וכן נראה מהלכות רב אלפסי ז"ל. ואפילו לא גרסי ליה מסתברא לי דשפיר קא דייק דאם איתא דאסור עד דנישייליה קאמר ובדאיתיה קמן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו דודאי אינו אסור דהא אפשר למישייליה אלא הכי הול"ל ואם לאו בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו וכדאמרינן לעיל בדרבינא אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו. אלא ודאי בדאזל ליה לעלמא קאמר וזה נראה לי נכון. ויש לנו כיוצא בזה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה כדאיתנהו קמן כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת הריאה. ועוד סעד לדברי הגאונים ז"ל כתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא איתרעאי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן. ואני תמה אשמעתין דהתם אמאי לא אוקימו למתני' באוקמתא רויחא דלא הוה בה קושיא ולימא הכי קאמר הכל שוחטין ואפילו אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל יודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אוכלין משחיטתו ואם לאו אין אוכלין משחיטתו. וכולן ששחטו בין שאינו יודע לומר הלכות שחיטה בין חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואע"ג דאינו יודע בבודקין אותו סגיא [כדאמרינן] הכא במאי עסקינן בדליתיה קמן דנישיליה. ונראה לי מכאן דכל שאינו יודע לומר אע"ג דאמר ברי ליה שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אין סומכין עליו דכל שאינו יודע עביד ולאו אדעתיה. והיינו דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואסור לגמרי משמע שאלו בבודקין אותו סגיא לא הוה פסיק ואמר אסור לאכול משחיטתו והכין הוה ליה למימר בודקין אותו אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי מותר לאכול משחיטתו וכמו שאמרו טמא במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי בבשר שחיטתו כשרה. ומיהו מסתברא דבאחרים עומדין על גביו מוסרין לו לכתחלה ואינו דומה לחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להם לכתחלה וכמו שאנו עתידין לכתוב בסמוך לפי שאלו מועדין לקלקל ואין יודעין לאמן את ידיהם אבל הגדולים רוב מעשיהם מתוקנין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן עלה דההיא דכל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה פשיטא כולהו תננהו דטובא קמ"ל שמואל דאלו ממתניתין לא שמעינן אלא דשהייה ודרסה פוסלין את השחיטה אבל מאן דשחיט ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי דילמא סמכינן עליו ואתא שמואל ואמר דאסור לעולם לאכול משחיטתו. לא היא דהיינו דקא מהדרינן לא צריכא ששחט לפנינו שנים או שלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמר זימנין דשהי ודרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהו ופרקינן לא צריכא דשחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולא ידל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהו ופרקינן לא צריכא דשחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולא ידחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. לאו אסור לאכול משחיטתו. ודייקינן עלה בגמרא היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלכאורה משמע דאפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי ביה דאי לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי י לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. י לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ה בנו של ריה"ג אלמא אף בשוק חלוק עליו ר' יהודה וכן מפורש בתוספתא דתנינן התם נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק לר"י כנמצא באשפה לר' חנינא כנמצא בבית. והא דאמרינן הכא שאף ר"י לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית הכי קאמר נראין דברי ר' חנניה לר' יהודה כשמצאן בבית שאף ר' יהודה לא נחלק עליו בבית אלא אם כן מצאן באשפה. והא דתניא לעיל הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוטה ר' חנניא היא. ונראה דהלכתא כר' חנניא מדאקשינן מינה לעיל ועוד מדאמרינן בפרק אלו מציאות התירו לו משום שחיטה כר' חנניה ומעשה רב. ועוד שמעינן מההיא דבפרק אלו מציאות דכיון דפסקו בה כר' חנניא דהלכתא כותיה לגבי ר' יהודה וכיון שכן אף אנו נאמר דבאשפה שבבית כשרה כר' חנניה. אבל מצאתי לרב ר' משה בר' מימון ז"ל בפרק רביעי מהלכות שחיטה שפסק כר' יהודה באשפה שבבית ויותר שאני תמה עליו שפסק שם כר' יהודה ואפילו בשמצאן בשוק שכן כתב שם אבד לו גדי או תרנגולת ומצאה שחוטה בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מצאו בשוק אסורה שמא נתנבלה וכן אם נמצאה באשפה שבבית אסורה ע"כ. וזה מן התימה דמעשה רב והתם התירו משום שחיטה כר' חנניה ומכל מקום בנמצא בשוקי נכרי או שרוב נכרים מצוים שם אסור אע"פ שמצאן שחוטי הסימנין אין אומרין בכיוצא בזה חתיכה דישראל מידע ידיע. ואע"פ שהרב בעל העיטור מתיר מן הטעם הזה אינו מחוור בעיני תדע לך דהא לא התירו לר' חנינא אלא ברוב ישראל כדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כר' חנניא בנו של ריה"ג שמע מיניה ברוב ישראל הוה אלמא התם משום דסמכינן ארובא הוא דאי משום שחיטה מאי קא מוכח מינה דברוב ישראל הוה דילמא ברוב נכרים הוה ואפילו הכי התירו לו משום סימן שחיטה דחיתוכה דישראל בסימנין מידע ידיע. ואשה ועבד בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחלה בפני עצמן כאנשים. ובכלל הכל שוחטין דמתניתין איתנהו אפילו בשאין אחרים רואין אותן מדקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא תני נשים ועבדים בהדייהו. ותנן בשחיטת קדשים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ועבדים ובטמאין וכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע. והא דקתני שהשחיטה כשרה דמשמע דיעבד הא אמרינן בזבחים דמשום טמאים דקתני בהדיהו תני לה בדיעבד דטמאין לכתחילה לא משום דחיישינן שמא יגע בבשר כדאיתא התם. והדין נותן דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו עבד ואפילו אשה. והא דתניא בפסחים פרק קמא הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים. ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והימנינהו רבנן בדרבנן דמשמע הא בדאורייתא לא מהימני. לא היא דהתם האי טעמא דבדיקת חמץ הוי טירחא יתירא שהרי צריכה בדיקת חורין וסדקין ונשים ועבדים עצלים הם ומימר אמרי חמץ בחורין ובסדקין ליכא. ויש לחוש שמא לא בדקו יפה ואי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא סמכינן עליהו. וכדגרסינן בירושלמי עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן. פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין בעד אחד ואפילו בשל תורה. אלא בגררא דקטנים נקט נשים ועבדים. ופריק שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן ואלו הוה בדיקת חמץ דאורייתא לא מהימני. וטעם זה מספיק גם לעבדים וכדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים. ואם תאמר עוד והא תנן אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר ולפי שהתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני לא היא התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכא בקיאין לדקדק בקידור וריבוע והבלעה ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני דדילמא אף הן מדדומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר ולפי שהתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני לא היא התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכא בקיאין לדקדק בקידור וריבוע והבלעה ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני דדילמא אף הן מדדמחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי י לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין יק גם לעבדים וכדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים. ואם תאמר עוד והא תנן אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר ולפי שהתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני לא היא התם נמי טו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה מדקתני וכולן ששחטו אלמה דיעבד אין לכתחילה (אין) לא וטעמא כדאמרן. ומיהו אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה הוא באחרים עומדין על גביו שוחט לכתחילה כדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו כלומר מוסרין לו לכתחילה לשחוט ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ורבינו יעקב ז"ל פירש זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפילו להתלמד ובשאין אחרים רואין אותו דאלו כשאחרים עומדין על גביהן ולאכול עד ידיהן מסיפא דמתניתין נפקא כדאמרן דדוקא ששחטו הא לשחוט לכתחילה לא גזרה משום הרואין שמא יחשבו שהוא כשר אצל שחיטה ויאכלו על ידו והם לא ידעי שלא מסרנו לו אלא להתלמד והרב ר' משה בר' מיימון ז"ל הכניס בכלל חרש שוטה וקטן שכור שנתבלבל דעתו ויפה אמר ואע"פ שלא נזכר במשנתנו אפשר שהכל בכלל שוטה שכל שנתבלבלה דעתו מחמת שכרותו הרי הוא לשעתו כשוטה עד שיסיר יינו אבל שתוי שלא הגיע לשכרותו של לוט יראה ששוחט ואע"פ שאינו יכול לדבר בפני המלך דגרסינן בעירובין פרק הדר עם הנכרי אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי והיכי דמי שכור שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. ותני התם שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה ומסתברא לי דכיון דקתני הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה דלגבי שחיטה נמי דכותה ששוחט ואפילו לכתחילה. ומיהו אם נתבלבלה דעתו לגמרי הרי הוא כשוטה גמור ואפילו שחט שחיטתו פסולה אלא אם כן יש אחרים שרואין אותו וכדאמרינן עלה דההיא ברייתא דהרי הוא כפקח א"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום. תניא הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר. ופרישנא דהאי ערל היינו מומר לערלות דאלו בערל שמתו אחיו מחמת מילה פשיטא דישראל מעליא הוא וקסבר מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. דתניא מכם ולא כלכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא בעכו"ם מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ודייקינן עלה הא גופה קשיא אמרת מכם ולא כולכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל הא לא קשיא רישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לדבר אחר וסיפא הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא ומסתברא דמומר לדבר אחד כיון שאינו מומר לכל התורה וגם לא לשחיטה אלא לאחת משאר עבירות כישראל גמור חושבין אותו לכל התורה ומוסרין לו לשחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ואפילו בלא בדיקת סכין. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שבודקין סכין ונותנין לו ולא ידעתי טעם לדבריו. ודייקינן תו אברייתא דהכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו מומר האי מומר היכי דמי אי לימא מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות אלא מומר לאותו דבר וכדרבא. ודחינן לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה אלא מומר לע"א וכדרב ענן אמר שמואל דאמר רב ענן אמר שמואל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו והא דרב ענן ליתא דהא איתותב מההוא ברייתא דחוץ מן המומר לנסך את היין. וקשיא לי כיון דבעי לדחוייה מדרבא אמאי אוקמה כדרב ענן דאיתותב לוקמה באוקמתה רויחא ולוקמא מומר אוכל נבלות לתיאבון ובישראל עומד על גביו דומיא דכותי דאיירי בישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס לרבא כדאית ליה ולאביי כדאית ליא דחוץ מן המומר לנסך את היין. וקשיא לי כיון דבעי לדחוייה מדרבא אמאי אוקמה כדרב ענן דאיתותב לוקמה באוקמתה רויחא ולוקמא מומר אוכל נבלות לתיאבון ובישראל עומד על גביו דומיא דכותי דאיירי בישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס לרבא כדאית ליה ולאביי כדאית ליה. וניחא לי דכיון דקתני אפילו כותי ואפילו ישראל מומר משמע דבמומר דגריע מכותי מיירי ואי באוכל לתיאבון וישראל עומד על גביו מאי אפילו ישראל מומר דקתני דאיהו ודאי עדיף מכותי. ועוד קשיא ליה מכל מקום לוקמה באוכל נבלות להכעיס דגריע בודאי מכותי ובישראל עומד על גביו. ונראה לי מהא דמומר אוכל נבלות להכעיס דחשוד הוא לנבל ולקלקל ואפילו באחרים עומדין על גביו חוששין לו ואין מוסרין לו לכתחילה שמא ינבל ולאו אדעתיה וברייתא לכתחלה משמע מדקתני הכל שוחטין. ומיהו בדיעבד כיון דקיימא לן דמומר לדבר אחר לא הוי מומר לכל התורה כולה וקיימא לן נמי דאפילו מומר לאותו דבר לא הוי מומר לאסור שחיטתו אלא בודק סכין ונותן לו אפילו במומר לאותו דבר להכעיס לאו כנכרי חשבינן ליה ובישראל עומד על גביו מיהא בששחט שחיטתו כשרה. ואיפשר דאפילו בדיעבד ובאחרים רואין אותן שחיטתו פסולה דהא לכולי עלמא מומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב כדתניא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו דמומר לדבר אחד להכעיס הרי הוא לאותו דבר כמומר לכל התורה כולה. והרב ר' זרחיה התיר ונראה מדבריו שאפילו לכתחילה מוסרין לו בבדיקת סכין ובאחרים רואין אותו ואינו נראה לי כמו שכתבתי. ועוד נראה לי ראיה מדתנן תו הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין ואקשינן עליה הכל שוחטין והא תנא ליה ברישא ואוקמה רבא חדא בכותי וחדא בישראל מומר ואם איתא אמאי לא אוקמינהו במומר תרוייהו חדא באוכל נבלות לתאבון וחדא באוכל להכעיס אלא ודאי משמע דלהכעיס לא משום דשוחטין קתני דמשמע לכתחילה ואיהו לכתחילה אין מוסרין לו כמו שכתבתי. וסומא לכתחילה לא ישחוט אלא אם כן אחרים רואין אותו שמא יחליד ואם שחט שחיטתו כשרה דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. שחיטת עו"ג נבלה דתנן שחיטת עו"ג נבלה ומטמאה במשא התחיל האחד מן הפסולין לשחוט כגון העו"ג אי מיאני או כותי וגמר ישראל או שהתחיל ישראל וגמר אחד מאלו שחיטתו פסולה במה דברים אמורים בושט אבל אם התחיל עו"ג בדבר שאינו עושה אותו נבלה כגון ששחט חצי גרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זה כשרה דגרסינן בפרק ראשון דשחיטת חולין יתיב ר' אבא אחוריה דרב כהנא ויתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר שחט במקום נקב מהו א"ל שחיטתו כשרה שחט ופגע במקום נקב מהו א"ל שחיטתו פסולה אזל אמרה ר' אבא קמיה דר"א אזל ר"א אמרה קמיה דר' יוחנן א"ל מ"ש א"ל שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט עו"ג וגמרו ישראל וכשרה שחט ופגע במקום נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמרו עו"ג ופסולה קרי עליה ר' יוחנן נכרי נכרי. אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי. בשלמא התם גבי נכרי מדהוה ליה לישראל למשחט כולה ולא שחיט כי נפקא חיותא בידא דעו"ג נפקא והילכך אסורא אלא הכא מכדי משחט שחטה מה לי במקום נקב מה לי פגע במקום נקב אלמא בין ששחט עו"ג בקנה חציו וגמרו ישראל דהוה ליה כמצא חצי קנה פגום וגמרו דכשר. ובין ששחט ישראל במקום השלם שבקנה ופגע בחתך שחתך הנכרי בשרה ואעפ"י שלא שחט ישראל אלא מקצתו כל שבאותו מקצת ששחט ישראל נגמר הרוב הרי זו כשרה ודוקא בקנה אבל בושט כל שהתחיל נכרי או שגמרו נכרי פסולה דשחיטתו כמעשה קוץ בעלמא הוא. והילכך אם התחיל לשחוט בושט אסורה שהרי נעשה בה מעשה טרפה בידו ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף וכל שכן למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דגרסינן בפרק השוחט אמר ר' שמעון בן לקיש משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואמר רבא הכל מודים היכא דנתקלקלה שחיטה דברי הכל פסולה והיכא דשחיט בה סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל פסולה שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד נכרי. וסימן אחד ביד עו"ג דקאמר לאו דוקא אלא אפילו משהו בושט ותדע דהא טעמא קאמר מפני שנעשה בה מעשה טרפה ביד נכרי אלא משום דבגרגרת לא מיפסלא עד דשחיט בה רובא נקט בה סימן אחד. היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואחד מהן פסול לשחיטה כעו"ג או מאני שחיטתו פסולה שהרי לא נעשית כל השחיטה על ידי הכשר לשחיטה. הא למה הדבר דומה לאותה ששנינו בפרק השוחט השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' שחיטתו פסולה וכו'. לשם עולה לשם שלמים וכו'. שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה :

שנינו בפרק השוחט. השוחט לעו"ג שחיטתו כשרה ר' אליעזר פוסל אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה פסולה שמחשבת עו"ג לע"א ור' יוסי אומר ק"ו הדברים ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ואמרינן בגמרא הני תנאי אית להו דר' אלעזר בר' יוסי. פירוש הני תנאי תנא קמא ור' אלעזר אית להו דר' אלעזר בר' יוסי דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אומר שמעתי שהבעלים מפגלין כלומר אם בשעה שהכהן שוחט חשבו בעלי הקרבן לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול כאילו חשב בו הכהן המקריב שנאמר המקריב אותו לא יחשב ואומר המקריב את קרבנו מיהו תנא קמא סבר אי שמעינן דחשיב אין ואי לא לא סתם מחשבת עו"ג לע"ג לא אמרינן ור' אליעזר סבר אע"ג דלא שמעינן דחשיב סתם מחשבת עו"ג לע"ג אמרינן ואתא ר' יוסי למימר אע"ג דשמעינא דחשיב זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. וקיימא לן כר' יוסי דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמרינן התם הנהו טייעי דאתו דיכרי לצקוניא אתו ואמרי לטבחי ישראל דמא ותרבה לדידן בישרה ומשכה לדידכו שלחה רב יוסף בר מתנא קמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי שלח ליה הכי אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי מיהו דוקא בשלא שחטו טבחי ישראל על דעת שיזרקו הנהו טייעי דמא לע"א ושיקטירו חלבם לע"א הא שחטו על מנת שיזרקו הטייעים הדם לע"א או שיקטירו החלב לע"א הרי זו אסורה באכילה ואע"פ שלא שחטו על מנת שיזרקו הם דאפילו בחולין השוחט מחשב מעבודה לעבודה בשתי עבודות אלו שהם זריקה והקטרה והרי זו ליאסר באכילה כאלו חשב השוחט לזרוק הוא הדם לע"א או להקטיר החלב לע"א דאיתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א ולהקטיר חלבה לע"א ר' יוחנן אומר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה דגמרינן חוץ מפנים. ורבי שמעון בן לקיש אומר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה דלא גמרינן חוץ מפנים. וההיא על כרחיך בשלא חשב הוא לזרוק ולהקטיר הוא חלבה לע"א דאם כן אפילו לר' שמעון בן לקיש אסורה דתיפוק ליה דהוה ליה מומר לע"ג ושחיטת מומר לע"ג הא אסיקנא בפרק קמא דאסורה אלא על כרחיך בשחשב לזרוק העו"ג קאמר וקיי"ל כרבי יוחנן דאמר אסורה ואין צריך לומר בשחשב ישראל לזרוק הוא עצמו לע"ג או להקטיר הוא עצמו לע"ג ומיהו אין ראיה זו מחוורת בעיני דהא פירשה ריש לקיש גופה בפרק אין מעמידין גבי גבינת בית אונייקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ומכל מקום הדין אמת שכל ששוחט על מנת שיזרוק העו"ג דמה לע"א הרי זו אסורה. ואפילו שחט סתם ואחר שחיטה נמלך עליה להקטיר חלבה או לזרוק דמה לע"א אסורה דתניא השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לע"ג ולהקטיר חלבה לע"ג הרי אלו זבחי מתים שחטה ואח"כ נמלך עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא הורו בו לא איסור ולא היתר. וקא מפרשינן טעמא דהתם משום דהוכיח סופו על תחלתו דכיון דעכשיו הקטיר חלבה או זרק דמה לע"ג הוכיח סופו על תחלתו שבשעת שחיטה חשב עליה לכך והכין הלכתא. שהרי בקיסרי לא הורו בה היתר עוד שנינו שם השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתן פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה וסכין אחד דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה דלא מיבעיא בשני סכינין דכששוחט זה אין בכחו כח ישראל כשר מעורב בו אלא אפילו בסכין אחד דכח ישראל כשר מעורב בו פסולה. ואקשינן עלה בגמרא פסולה אין זבחי מתים לא. כלומר פסולה לאכילה אבל לא אסורה בהנאה כזבחי מתים ורמינהו השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן שבים הרי אלו זבחי מתים. ופריק אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. מתניתין דאמר להר והילכך פסולה ומותרת בהנאה וברייתא דאמר לגדא דהר והילכך אסורה בהנאה דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול. וטעמא לאו משום דהר לאו ע"א הוא דהא אמרינן בע"א העו"ג העובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהן בסייף. פירוש הם מותרין דכתיב אלהיהם על ההרים לא ההרים אלהיהם. ואפילו הכי עובדיהן בסייף דאלמא מדעובדיהם בסייף אף הם ע"א דאי לא עובדיהם אמאי בסייף והא לא עבדו ע"א אלא מכאן אף ההרים נעשין ע"א אלא שאינן נאסרין ואמרינן נמי בסנהדרין מידי דהוה אהר דהר מותר ועובדו בסייף אלא פירש הרמב"ם ז"ל טעמא דהכא כשאינו שוחט לשם הר כדי לעבוד אותו ולכוונת ע"א אלא במתכוין לרפואה בעלמא ולהבאי הילכך כיון שהוא לא נתכוין לע"א ואף אלו נתכוין לע"א לא היה ההר בעצמו נאסר כע"א אינו נראה לגמרי כשוחט לע"א והילכך די לנו לפסול שחיטתו מדרבנן ולאסור באכילה אבל בשוחט לגדא דהר כיון דאילו שחט ממש לשמן לכוונת ע"א הם נעשין ע"א השתא נמי דשחט לשמן שלא לע"א אלא לרפואה בעלמא אסורה מדרבנן ואפילו בהנאה כזבחי מתים. ויפה פירש. וגרסינן התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ובהמת חבירו לרבותא נקטה דלא מיבעיא דידיה דמצי אסר אלא אפילו לחבריה מצי אסר במעשה ורבוצה נמי לרבותא נקט הכי דלא מיבעיא הגביהה והרביצה דעביד בה מעשה רבה אלא אפילו היתה רבוצה ושחט בה דמעשה כל דהו הוי אפילו הכי אסרה וסבר לה כדעולא דאמר עולא א"ר יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. וכיון דאסמכא אדעולא שמעינן מינה דעולא לא מעשה רבה קאמר אלא אפילו מעשה כל דהו דאתא דרב הונא וגלי אדעולא דלאו מעשה רבה קאמר דהא סימן אחד בבהמה לאו מעשה רבה הוא ואתא דעולא וגלי אדרב הונא דלא דוקא סימן אחד אלא אפילו כל דהו דהא עולא עשה בה מעשה קאמר ועל כרחין או מעשה רבה או מעשה כל דהו קאמר וכיון דגלי רב הונא דלאו מעשה רבה קאמר על כרחין מעשה כל דהו קאמר והילכך רב הונא לאו סימן אחד דוקא קאמר אלא אפילו כל דהו דסימן אחד בבהמה ככל דהו דמי ואע"ג דר' עמרם ור' נחמן ור' יצחק פליגי עלייהו ואמרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא קיי"ל כוותייהו אלא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דהא אוקימנא הא דר' הונא כתנאי דתניא עו"ג שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסור ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני ב' דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ג ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי ורב הונא כתנא קמא וקיימא לן כתנא קמא. ומיהו אפשר דלא קי"ל כותייהו אלא בנכרי שאוסר יינו של ישראל וכיוצא בזה דהא ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא וחכמים לא מצינו להם שנחלקו אלא בעו"ג אבל בישראל לא והא ר' נחמן ורב עמרם ור' יצחק שאמרו אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעוריה קא מיכוין ומוקמי מתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב דוקא בישראל מומר וכן מתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסולה בישראל מומר הא בישראל דעלמא לא. ומשמע דרב אחא בריה דרבא ורב אשי הכין סבירא להו מדבעיא רב אחא בריה דרבא מרב אשי התרו בו וקבל את ההתראה מהו ואמר ליה התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך מומר גדול מזה. ורש"י ז"ל פירש דהוא הדין דהוו מצי לאוקמי מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ומתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך בישראל ממש וכשיש לו שותפות בגויה כדאוקמוה אינהו למאן דסבירא להו דאין שום אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו נכרי בישראל. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כן פסק דישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו דלצעוריה קא מיכוין. עוד שנינו שם השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה משום דכל דברים אלו נידרין ונידבין הן ולפיכך נראה כנודר או נודב עכשיו בהמה זו לאחד מדברים אלו וכאלו שוחט ואוכל קדשים בחוץ ור' שמעון מכשיר דהרואה לא יתלה בדבר זה אלא לדברי הבאי בעלמא. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה מפני שכל אלו אינן נדרין ונדבין מאי אמרת שהרואה סבור שהוא חייב חטאת או אשם או שיש לו בכור כל הני קלא אית להו ואם איתא דהוה קלא הוה ליה למילתא והילכך מידע ידיעי שאינן אלא דברי הבאי בעלמא הוא דקאמר. זה הכלל דבר הנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר ואמרינן בגמרא דזה הכלל דנידר ונידב לאיתויי קרבן נזיר דלעתים נודר הוא בצינעא. עוד אמרו בגמרא אמר ר' ינאי לא שנו דלשם דבר הנידר והנידב פסול אלא בתמימים אבל בבעלי מומין לא מידע יודעין שאינו קרבן דאין בעלי מומין קרבין ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין זימנין דשדו להו מידי אמומיה ולא ידיע. ומכאן נראה לי דאף אנו נאמר בשוחט תרנגולין ואווזין שחיטתו כשרה דאין אלו קרבין אפילו תורים ובני יונה אם תורים קטנים הם או בני יונה גדולים כשרים דמידע ידעין דאין אלו קרבנין והילכך שחיטתו כשרה השוחט לשם חטאת שחיטתו כשרה א"ר יוחנן לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימר לשם חטאת קאמר. כלומר אם ידענו בו שעבר עבירה שהיה מחוייב עליה חטאת אלו היה בית המקדש קיים שחיטתו פסולה ואומר לשם אותו חטאת קאמר. ואקשינן והא לא אמר לשם חטאתי אלא לשם חטאת הוא דקאמר וכאלו נדב בהמה זו לחטאת ואין חטאת באה נדבה. ופריק באומר לשם חטאתי אבל באומר לשם חטאת אין חוששין לו. לשם תמורה א"ר אלעזר לא שנו אלא בשאין לו זבח אחר בתוך ביתו אבל יש לו זבח אחר בתוך ביתו אימר אמורי אמיר בה. והא לא אמרינן א"ר אבהו באומר לשם תמורת זבחי. והילכך אפילו היה מחוייב חטאת או שהיה לו זבח בתוך ביתו ושחט לשם חטאת סתם או לשם תמורה סתם שחיטתו כשרה ואין שחיטתו פסולה אלא בדאיכא תרתי לריעותא שיהא ידוע שהוא מחוייב חטאת ובשאמר לשם חטאתי או שיהא לו זבח אחר בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי. וכמה ראשים מותר לשחוט כאחת לכתחלה אחד אחד או אפילו הרבה בבת אחת שנינו בפרק השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה. ואקשינן בגמרא רוב אחד בעוף והא תנא ליה רישא רובו של אחד כמוהו. ופריק רב הושעיה חדא בחולין וחדא בקדשים. ואיבעיא להו הי בחולין והי בקדשים ואמר רב אשי סיפא בקדשים מדקתני השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא. אי אמרת בשלמא בקדשים היינו טעמא דלכתחילה לא דתני רב יוסף לרצונכם תזבחוהו תזבח שלא יהו שנים זובחים זבח אחד תזבחהו שלא יהא אחד זובח שני זבחים ואמרינן מאי תלמודא ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחילה נמי אלמא בחולין אדם אחד שוחט כמה ראשים בבת אחת ואפילו לכתחילה. ולענין שוחט שלא בכוונה. שנינו בפרק השוחט נפלה הסכין ושחטה ואע"פ ששחטה כדרכה שחיטתו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. ואמרינן עלה בגמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה בחולין אמר רבה ר' נתן היא דתני אושעיה זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. ואקשינן והא אמרה רבה חדא זימנא דתנן בפרק קמא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה. פירוש ואפילו חרש שוטה וקטן. ואמרינן מאן תנא דלא בעי כונה בחולין ואמר רבה ר' נתן היא ופרקינן צריכה כלומר אפילו לפירושא דרבא דאמר הא הפילה הוא שולא בכונה כשרה צריכי תרי מתנינן למסתם כר' נתן דאי תנא התם משום דקא מיכוין לחתיכה בעלמא כלומר לחתיכת בשר ואעפ"י שאינן מתכונין לחתיכת סמנין אבל הכא לא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא אימא לא צריכא. ואי תנא הכא משום דאתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא דבין הכי ובין הכי הלכתא כר' נתן. וטעמא דרב נתן מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהיה השחיטה לשם בן בקר מכלל דחולין שרו ולא בעו כוונה. והילכך בין זרקה לנועצה בכותל בין הפילה הוא ואפילו שלא בכונה אלא שנפלה מכחו שחיטתו כשרה ומסתברא דוקא ברואה ששחט שלא בחלדה הא לאו הכי לא דמיחש חיישינן דילמא החידה ושחטה וכדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והיינו דקתני הכא אעפ"י ששחטה כדרכה ותדע לך מדאמרינן בפרק השוחט גבי התיז את הראש בבת אחת רבא בדיק גירי לרבי יונה בר תחליפא ושחטי עופא בהדי דפרח ואקשינן והיכי עביד הכי ליחוש דילמא עבדי חלדה ופרקינן דחזינן דמיפרמי גדפי מאבראי אלמא כל שמשליך סכין ושחט עד דידעינן בבירור דלא עביד חלדה אסורה. והדין נותן מדר"ה כדאמרן. ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא אם לאו דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בשילהי כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב. והילכך הכא נמי אתי מכח בן דעת קרינן ביה. ודקתני מתניתין נפלה הסכין היינו כשהפילה הרוח. או דילמא לענין נזקין שאני אבל לענין שחיטה עד שיפילנה הוא דוקא וכדאמר ר' נתן זרק סכין והפילה הוא נמי הכין משמע. ומסתברא לי דלענין שחיטה כלענין נזקין דהכא והכא אתי מכח בן דעת קרינן ביה. ועוד דהא אמרינן התם בפרק השוחט גבי נדה שנאנסה וטבלה. האי נדה שנאנסה היכי דמי אמר רב פפא לר' נתן משכחת לה שנפלה מן הגשר אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה אעפ"י שלא הפילה היא עצמה עלתה לה טבילה לרבי נתן דלא בעי כוונה לחולין. ודכותה גבי שחיטה נמי שנפלה מידו או מחיקו ואעפ"י שלא הפילה הוא וכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמיא. כנ"ל להלכה אבל לא למעשה. לפי שראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שאמרו כלשון האחר ולהם שומעין שאמרו בשל תורה להחמיר תניא השוחט במוכני שחיטתו כשרה. ואקשינן עלה והתניא פסולה ופרקינן לא קשיא כאן בסדנא דרחיא כאן בסדנא דפחרא. כלומר בדרחיא פסולה משום דלא הויא שחיטה מכח גברא אבל בסדנא דפחרא כולה מכח גברא הויא. ומיהו לכתחילה לא ישחוט דהשוחט קתני וטעמא דגזרינן דפחרא אטו דרחיא. ואי בעית אימא הא והא בסדנא דרחיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא ומית מחייב מאי טעמא גירי דידיה הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני מפסק פסיקי גירי אבל דפחרא כולה מכח גברא קא מגלגל. ולהאי לישנא בתרא בדפחרא אפילו לכתחילה נמי שרי דכולא מכח גברא קא אתי ולא גזרינן דהא להאי לישנא בתרא לא איירי מתניתא בדפחרא כלל ומסתמא כל דאתי מכח גברא אפילו לכתחילה שרי. והילכך מסתברא לי לענין הלכתא בפחרא דאפילו לכתחילה שרי דהא דאורייתא ודאי מישרא שרי וללישנא קמא כי אסרו לכתחילה ודאי מדרבנן היא גזרה אטו דרחיא והילכך ספיקא בדרבנן היא אי כלישנא קמא אי כלישנא בתרא וכל בדרבנן ספיקו להקל. ובדרחיא לכתחילה לא ואפילו בכח ראשון גזרה אטו כח שני דהא השוחט קתני ואם שחט שחיטתו כשרה. ובכח שני אפילו דיעבד שחיטתו פסולה :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ב (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית ראשון · שער ב · >>

השער השני

במה שוחטין תנן בפרק קמא דחולין בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשינים והמגירה והצפורן מפני שהן חונקין. מגל קציר יש בו פגימות הרבה וכולן מסוכסכות ונוטות לצד אחד ואעפ"כ אפילו הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה מפני שחוששין מתוך שפגימותיה מרובות שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש ופגעו סימנין באחת מן הפגימות ונקרעו והמגרה פגימותיה זקופות ויש להן שתי מורשות ובין הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך א"א שלא פגעו הסימנין באחת מן המורשא ונקרעו ואפילו אין שם אלא פגימה אחת כיוצא בזו שחיטתו פסולה דת"ר סכין שיש בו פגימות הרבה תדון כמגרה כלומר אעפ"י שכולן מסוכסכות ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה. והיכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחותיה מסוכסכת מרוח אחת. מאי שנא משתי רוחותיה דמורשא קמא מחליש בתרא בזע. ופרש"י ז"ל דכל מורשא קורעת הסימנין בין שפוגעת בהן בין בירידתן ממנה ולפיכך הקשה מ"ש מב' רוחות דמורשא קמא מחלשא עוד ובשר בירידתן ממנה ובתרא פוגעת בסימנין וקורעת מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש עור ובשר ומורשא של פגימה בזע כלומר כשנופלין הסימנין ממנה נקרעין. ואוקימנא דמסוכסכת כשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא דאין הסימנין נוגעין במורשא כלל ואפילו דרך נפילה ואינו מחוור חדא דמסוכסכת דמכשרינן מי לא עסקינן דשוחט סימנין גרודין שאין עליהם עור ובשר כלל ואי נמי אפילו בחצי קנה פגום ושוחט בו כל שהוא וגומרו ועוד דכיון דאוקימנא מסוכסכת כשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא אלמא אוגרת נמי אפילו בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא ותמה על עצמך היאך אפשר שהעוקץ הראשון העומד בראש הסכין ממש יקרע העור והבשר. ועוד אם איתא דאפילו מסוכסכת בדקיימא באמצע הסכין פסולה אם כן מאי שנא סכין שיש בה פגימות הרבה אפילו חדא נמי דומיא דהרבה והיכי דמי כגון דקיימא באמצע דאי אפשר לפגימות הרבה שלא תהא אחת מהן באמצע. לפיכך נראה דלעולם אין הפגימה קורעת אלא בפגיעתה בסימנין דרך הבאה שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה ונקרעין. ויש מפרשים דהכא הכי קאמר מאי שנא משתי רוחותיה דמורשא קמא אעפ"י שאינה קורעת אלא מחלשת המורשא האחרת פוגעת בהם וקורעה אם כן מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש כלומר אעפ"י שדרך הליכתה אין כאן אלא חתיכה כתקנה מכל מקום כשחוזרת פוגעת וקורעת. ופריק בדקיימא ברישא דסכינא שאינה פוגעת בהן ופריך סוף סוף אע"ג דקיימא ברישא דסכינא על כרחין פוגעת בהן דרך הבאה דהא סתמא בסכין שאין בה אלא שיעור שחיטה איירינן דהיינו מלא צואר בלבד ובמוליך ומביא. ופריק כשהוליך ולא הביא ובסכין ארוכה שיש בה שיעור שני צוארין. והכי קתני אוגרת פסולה בכל ענין ואפילו הוליך ולא הביא. אבל מסוכסכת פעמים שהיא כשרה והיכי דמי בשהוליך ולא הביא. ומעתה לא שנא קיימא ברישא דסכינא ולא שנא באמצע דסכינא כל שהוליך ולא הביא שחיטתו כשרה ותדע לך מדאמרינן בסמוך אמר לי רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והא אמר רבא מסוכסכת כשרה לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ולא הזכיר שם דקיימא ברישא דסכינא דאלמא לא שנא אלא כל שהוליך ולא הביא כשרה וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל. ואף פירוש זה אינו נכון בעיני חדא דאם איתא השתא דהדר ביה מאוקמתא קמיתא דאוקימנא בדקיימא ברישא דסכינא אם כן הל"ל אלא בשהוליך ולא הביא. ועוד כשהקשינו בתחילה מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחלשא מורשא בזע היינו בזע דרך חזרתה ואם כן מה תירץ לו בדקיימא ברישא דסכינא דהא אפילו הכי כשהביא פגע בה וכי תימא היינו דאקשינן ליה סוף סוף כי אזלא מחלשא כי אתיא בזעא. הא לא משמע הכין דמכל מקום מעיקרא מאי קא מתרץ ועוד דלישנא דסוף סוף משמע דהיא קושיא מחודשת על כן נראה לי דהא קיימא ברישא דסכינא דקאמר לאו ברישא ממש קאמר כלומר קרוב לראש הסכין אלא כלפי ראשה קאמר ושעוקץ הפגימה נוטה כלפי בית יד של סכין. והכי קאמר מדפסלת אוגרת שיש לה שתי מורשות וקא מכשרה מסוכסכת משום דלית לה אלא מורשא חדא אלמא משמע דמסוכסכת בכל ענין כשרה ואפילו קיימא בסוף ונוטה כלפי הראש ואם כן אמאי כשרה דהא בשמוליך חורפא דסכינא מחלשא עור ובשר ואפילו בשיש עליהם עור ובשר ומורשא דסכינא קורעת בפגיעתה וכל שכן אם אין עליהם עור ובשר או בששוחט חצי קנה פגום. ופריק דקיימא בראש הסכין ולאו דוקא בראש ממש אלא בעומדת כנגד הראש והמורשא נוטה כלפי הסוף. והילכך בשהוליך ולא הביא לעולם לא תפגע בסימנין. ופריך סוף סוף כי אתא בזע דסתם שוחט מוליך ומביא ופריק בשהוליך ולא הביא ולעולם בדקיימא ברישא דסכינא כדאמרן. והוא הדין בדקיימא בסופה דסכינא ובשהביא ולא הוליך אלא משום דאורחא דמילתא כשאדם שוחט מוליך תחלה ואחר כך מביא וכדאמרינן בכולה מכלתין בשהוליך והביא בשהוליך ולא הביא לפום כן אמר בדקיימא ברישא דסכינא. והילכך כי אמרינן בדרבא לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא לא צריך לפרושי בה והוא דקיימא ברישא דסכינא דכל שאמר בהשוליך ולא הביא כאלו פירש בשלא פגעה הפגימה בסימנין והיכי דמי בדקיימא ברישא דסכינא דאי לא מאי אהני לן אי הוליך ולא הביא והילכך בין שעומדת קרוב לראש הסכין בין באמצעו בין בסופו כל שהמורשה פונה לסוף הסכין והוליך ולא הביא כשרה. והוא הדין בהפך ובשהביא ולא הוליך. אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקבה טרפה בעיא בדיקה לחכם קאמרינן לחכם והא"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא :

כיצד בודקין את הסכין אמר רב פפא צריכא בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכך צריכא בשרא משום ושט וצריכא טופרא משום קנה. רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמיה דרב אשי אתיא סכין קמיה דרב אשי למיבדקיה אמר ליה רב אשי לרב אחא בדקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא א"ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא. רב יימר אמר אבישרא ואטופרא צריכא אתלתא רוחתא לא צריכא. ואנן קיימא לן כרב אשי ורב כהנא ורב פפא ורב אחא דכולהו אמרי צריכי אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. כמה שיעור פגימת סכין גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב חנא בר קטינא א"ר שמעון בן לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימות אזן בככור פגימת מום במוקדשין ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בקדשים קא מיירי בחולין לא קמיירי כלומר ריש לקיש למה לא מנה פגימת סכין משום דלא מיירי בחולין אלא בפגימות הקדשים וכלן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. יש מי שאומר הלכה כרב חסדא דמני סכין בהני פגימות דפגימתן כפגימת המזבח. ותדע לך דהכין הלכתא מדקא מתמה גמרא אריש לקיש מאי טעמא לא מני איהו נמי פגימות סכין בהדי הנך דפגימתן כפגימת המזבח דאלמא פשיטא להו דהלכתא כרב חסדא ואהדרינן דריש לקיש משום דלא איירי בחולין לא מני לה הא לאו הכין הוי מני לה אלמא כולהו כרב חסדא סבירא להו. ואין זה מחוור דהא בעא מינה רב אחא בריה דרב אדא מרב אשי דמיא לסאסא. ורב אשי נמי דאהדר ליה מאן יהיב לן מבישריה ואכלינן דעדיף מיניה הוה ליה למימר ולימא ליה הא אמר רב חסדא דפגימת סכין כפגימת המזבח והויא דמיא לסאסא וטפי מינה בכלל היתר זה. ועוד דהא אמרינן במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב אדא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה רב ששת בדיק לה בריש לישניה וכל הני ודאי לכאורה לית להו דרב חסדא דאם איתא אמאי בדקי לה הכין והא אפילו הכין אי לא חגרה בה צפורן כשרה. אלא ודאי כולהו דלא כרב חסדא נינהו. והא דאקשינן לריש לקיש אמאי לא מני איהו פגימת סכין כדמני לה רב חסדא בהדי הנך הכי קאמר כיון דאיהו מכניף כולהו פגימת אמאי לא מני נמי פגימת סכין ואי משום דסבירא ליה דפגימת סכין אין שיעורה כשיעורא דהנך לימא ארבע פגימות הן וכולן פגימתן כפגימת המזבח ופגימת סכין בכל שהוא. והילכך קיימא לן דפגימת סכין בכל שהו. וכן נראה מדעת הרב אלפסי ז"ל ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינן לן ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה אבל בשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא. תנן התם השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. פירוש מגל יד שצדו האחד סכין וצדו האחד עשוי פגימות פגימות ואם שחט בצד החלק שחיטתו כשרה. אבל לכתחילה לא ישחוט גזרה צדו האחד אטו צדו השני דאמרינן עלה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא מאי טעמא דילמא אתי למעבד באידך גיסא. ואם הוחלקו שיני המגל בין מגל יד בין מגל קציר שוחטין אפילו באותו צד שהוחלק ולא גזרינן הוחלקו אטו לא הוחלקו דתנן ואם הוחלקו שיניה כשרה. ולענין שוחט במחובר גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין. יתיב רב אחוריה דרבי חייא ויתיב רבי חייא קמיה דר' ויתיב וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. צהבו פניו אמר ליה רב לר' חייא מאי קאמר לך אמר ליה וא"ו דקאי אאופתא. והא רבי קרא קאמר זריזותיה דאברהם קמ"ל. ושנינו שם בפרק ראשון השוחט בצור ובקנה שחיטתו כשרה. ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בקרומית של קנה. ופרקינן כאן בתלוש כאן במחובר ומסקנא דמתניתין רבי היא ובתלוש ולבסוף חברו ובטלו והילכך לכתחילה לא ישחוט גזרה אטו מחובר מעיקרו ואם שחט שחיטתו כשרה אבל במחובר מעיקרו אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דמחובר מעיקרו לרבי דאורייתא הוא מויקח אברהם את המאכלת והיינו דקתני בברייתא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ורבי חייא מתיר והיינו מחובר מעיקרו. ושיילינן ומנא תימרא דשאני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו דתניא השוחט במכוני שחיטתו כשרה במחובר לקרקע שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בה שחיטתו פסולה. קשיין אהדדי אלא לאו שמע מינה דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו שמע מינה דמחובר מעיקרו כקנה העולה מאליו שחיטתו פסולה. ובמחובר לקרקע דרישא דשחיטתו כשרה היינו תלוש ולבסוף חברו וברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה דמשמע דאפילו לכתחילה שוחטין אוקימנא כרבי חייא דלית ליה איסור מחובר כלל. ואני תמה מפני מה דחו אותה ברייתא מדרבי לימא כולהו ברייתא ומתניתין רבי נינהו וברייתא דקתני רבי פוסל במחובר מעיקרו ומתניתין דקתני השוחט דיעבד אין לכתחילה לא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו. ואידך ברייתא דקתני בכל שוחטין אפילו לכתחילה בשלא בטלו וכתלוש גמור דמי ומדלא אמרו הכין נראה לי דלכתחילה לא מכשר רבי אפילו בשלא בטלו וברייתא נמי לא מפלגא בין בטלו ללא בטלו בלכתחילה דהא קתני נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה וסכין לא מבטלי ליה. והילכך לא אפשר לאוקמה אלא כרבי חייא. ומינה דלדידן דקיימא לן אפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט. אמר רבא. פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א כתלוש דמי דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ואי מחובר הוא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. לענין הכשר זרעים תנאי הוא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי פירוש ולבסוף חברו ובטלו דומיא דהמשתחוה לבית. תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. פי' וקסלקא דעתך דבכותל בנין קאמר ואפילו הכי קתני שחיטתו פסולה. ולדבריו מתניתין דקתני השוחט בצור שחיטתו כשרה בשלא בטלו. ודחינן הכא במאי עסקינן בכותל מערה דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו שמע מיניה. תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה. ודחינן שאני הכא דלא מבטלי ליה. תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. ודחינן דילמא פרושי קא מפרש מאי מחובר לקרקע דומיא דסכין דלא מבטל ליה. וקשיא לי אהא שמעתא טובא חדא היאך מייתי לה להאי ברייתא מסורסת פשיט מסיפא והדר ממצעיתא והדר מרישא. ותו מעיקרא פשט מינה לאיסורא והדר פשיט מינה להיתירא. ותו מאי קא מייתי מרישא להיתירא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו והא לדידיה סיפא בכותל בנין הוא. ואפ"ה קתני שחיטתו פסולה. ותיקשי ליה רישא לסיפא אלא על כרחך רישא בשלא בטלו ופרושי קא מפרש. ואפשר לי לומר דכל הני ת"ש דשמעתין לאו חד גברא קא מייתי להו. אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו ופרושי קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ורישא בשל בנין ופשיט מינה להיתירא. עוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא ניחא דאיהו סבר דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר וסיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו ועריב ותני בהדיה צור היוצא מן הכותל כלומר בכותל בנין ולאשמועינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר מעיקרו דמי דאי בכותל מערה היינו קנה היוצא מאליו ותרתי למה לי. ונעץ סכין בכותל היינו תלוש ולא בטלו לאשמועינן דאפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט דהא השוחט קתני ואע"ג דאיכא תרתי לטיבותא חדא דלא בטלו ועוד שיש מוכיח בגופו שלא בטלו דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאין מוכיח בגופו שאינו מבטלו כגון אבן וקנה אפילו הכי שחיטתו כשרה. אשתכח דברייתא כללא היא לכולהו מחוברין וכדדחינן ליה דסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל אם כן נימא איפכא ונידוק מרישא או מציעתא דכתלוש דמי דאימא מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה ומסתמא מדסיפא במחובר מעיקרו מציעתא למטה מינה דרגא חדא והיינו תלוש וחברו ובטלו וקתני שחיטתו כשרה. ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה. כלומר דילמא משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא אמר ליה התם בשלא בטלו הוה משמע ליה דלכשתמצא לומר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי אפילו לא בטלו נמי כמחובר דמי כל שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו כסכין ולפיכך אתיא ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והאי מחובר היכי דמי אי ממין המוכיח בגופו שאינו מבטלו היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי ורישא ומציעתא חדא נינהו ופרושי קא מפרש ואי נמי יש לומר דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בכותל בנין רישא על כרחין כשלא בטלו. ואין צריך לפרש אלא לדידיה דמוקמא לה בכותל מערה אם כן מציעתא בתלוש ואפילו בבטלו דאי לא הו"ל לפרושי בשלא בטלו ודחי שאני סכין דלא מבטלי ליה אינשי. ואין צריך לפרש תא שמע מרישא והא הכא דלאו בסכין ותני מחובר סתם ולא פירש אלמא אפילו בטלו שחיטתו כשרה. ודחי דילמא דהיא גופא בסכין ופרושי קא מפרש. ועדיין קשה לי אי פרושי קא מפרש ב' כשרה למה לי. ומכאן היה נראה לי לכאורה דהא דיהויא בעלמא היא ולאו דסמכא ולא דייקינן בה כולי האי. וכיון שכן אע"ג דהא דרבא לא איפשיט בהדיא לכאורה ברייתא בכותל בנין כדאוקימנא מעיקרא וכמחובר דמי. ותנא בטפי מכניף כולהו מחוברין כדכתיבנא. ואלא מיהו לישנא דגמרא עיקר ולישנא דגמרא הכין הוא דתלוש ולבסוף חברו ובטלו בתלוש דמי. וכדאוקימנא מתניתין אליבא דרב ואמרינן דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. ועוד דלא דחקינן ומוקמינן מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו. וכיון דלישנא דגמרא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי לא שבקינן מאי דאיפשט לגמרא ותפשינן מאי דמספקא ליה לרבא הילכך כתלוש דמי בין בטלו בין לא בטלו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה. אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב הונא לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. ואקשינן עלה מהא דקתני בברייתא בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה. ואע"ג דהא ברייתא כר' חייא אתיא. בהא לא פליגי דבמחובר דוקא פליגי אבל בחשש דריסה לא פליגי ואי חיישינן אפילו ר' חייא הוה חייש בהא ועוד דאפילו בתלוש ולבסוף חברו ממש לא פליגי רבי ור' חייא בדיעבד תרווייהו אכשורי מכשרינן. ואלו לרב הונא על כרחין בצואר בהמה למעלה פסולה ותדע לך דאלו לכתחילה קאמר אפילו צואר בהמה למטה נמי לכתחילה לא דהא ליכא מאן דשאני ליה בלכתחילה בין בטלו לשלא בטלו וכדכתיבנא לעיל וברייתא נמי דנעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה הכין מכרעא על כרחין דסכין לא מבטלי ליה אינשי. וא"כ מאי שנא בין צואר בהמה למטה בין צואר בהמה למעלה אלא על כרחין לרב הונא כל שצואר בהמה למעלה פסולה וחיישינן שמא ידרוס דקאמר ולא קאמר חיישינן שמא דרס מסתברא דהכי קאמר צואר בהמה למעלה פסולה ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי דאם אתה מתיר לו חיישינן שמא ידרוס ולאו אדעתיה הילכך אפילו שחט שחיטתו פסולה. ואסיקנא אמר רב פפא כי תניא ההיא בעופא דקליל. והילכך בבהמה צואר בהמה למטה כשרה צואר בהמה למעלה אפילו אמר שלא דרסתי שחיטתו פסולה כנ"ל. אבל עופא דקליל אפילו צואר למעלה שחיטתו כשרה. ומסתברא לי שלא בכל עוף התירו אלא בעוף הקל כתרנגולין ולמטה מהן אבל באווזין ולמעלה מהם חוששין להם שאף הן מכבידין כבהמה. כיון שהטעם באיסור זה מחשש דריסה ולא במחובר לקרקע בלבד אמרו אלא אפילו נעצו בקורה התלושה הוא הדין והוא הטעם. אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח י"א שאין הלכה כרבי זירא דחוששין לצדדין שאין אומרים בית השחיטה לדבריהם מדקיימא לן דסכין צריכה בדיקה אתלתא רוחתא כרב אשי ורב כהנא ורב אחא ורבינא דאית להו הכי. ורב יימר דאמר אתלתא רוחתא לא צריכה דייק לה מדר' זירא וכדאמרינן התם רבינא ורב אחא בריה דרב הוו יתבי קמיה דרב אשי איתיאו סכין לקמיה דרב אשי למיבדקיה אמר ליה לרב אחא בדקה בדקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמר ליה יישר וכן אמר רב כהנא יישר רב יימר אמר אטופרא ואבישרא צריכה אתלת רוחתא לא צריכה מי לא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה וקשיא לן והא איכא צדדין ואמרי בית השחיטה מירווח רווח הכא נמי בית השחיטה מירווח רווח. והילכך כיון דליתא לרב יימר ממילא שמעינן דליתא לדר' זירא דהא בחדא שטתא קיימי ויש מי שאומר דהלכה כרבי זירא ולא דמיא לדרב יימר דמורשא דפגימה מתפשטא חוץ לסכין ונאחזת בצידי השחיטה וקורעתן. ועוד דהא דר' זירא דוקא בדידע דמלובנת היא ויהיב אדעתיה דלא ליגע לצדדין דבית השחיטה מירווח רווח קצת וכל דיהיב אדעתא אפשר ליה דלא נגע אבל בדלא בדק אתלת רוחותא ולא ידע דאיכא פגימה מן הצד דילמא נגע ולאו אדעתיה. ועוד דרבי זירא דוקא בדיעבד קאמר דהא ליבן סכין ושחט קאמר הא לכתחילה לא ישחוט ואפילו אמר אני אשחט ולא אטה אין סומכין על זהירותו. וההיא דרב יימר אפילו לכתחילה קאמר דסמכינן על הרחבת בית השחיטה והילכך לא קיימא לן כוותיה. והראב"ד ז"ל מן המתירין ואינו דומה לההיא דתלת רוחתא מן הטענה הזו שאמרנו. עוד אמרו משמו דאפילו אמר ברי לי שלא נגעתי בצדדין כל שלא בדק אצדדין אין סומכין עליו דחוששין שמא הטה. ורב יימר הוה סבור דחששא רחוקה היא שלא נפגם חודו ונפגמו הצדדין ואפילו נפגמו איפשר דלא נגע דבית השחיטה מירווח רווח הלכך לא חיישינן לה כלל ואין צריך לבודקה אלא אחודה ולא קיימא לן כוותיה. ומורי הרב ז"ל פסק כר' זירא והיה מביא ראיה לדבריו מדאמר רב יימר מי לא אמר ר' זירא מכלל דהלכה פסוקה היא אצלם דאם לא כן הוה ליה למימר דאמר ר' זירא ומה שלא השיבו לו דאינו דומה לדרבי זירא וכמו שאמרנו לפי שלא חשו להשיב על זה דדבר ברור הוא שיש לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא ושפיר עבד דלא אהדר ליה. ומסתברא לי כדברי הראשונים דאין הלכה כרבי זירא דסוגיין לכאורה דלא כוותיה מדאיפליגו רב ורבב"ח בשוחט בסכין של נכרים מר אמר קולף ומר אמר מדיח אלמא אין אומרים בית השחיטה מירווח רווח דאם כן למה קולף ולמה מדיח. ואם תאמר התם בששחט ולא ידע שהיא של נכרים ולא נזהר ונגע הא איפליגו נמי בסכין טרפה בשבא לשחוט בה לכתחילה מר אמר צריך להגעילה בחמין ומר אמר מדיחה בצונן או מקנחה בבליתא דפרסא. אלא שאפשר לדחות דלרבי זירא נמי לכתחילה לא ישחוט ולא התיר אלא בדיעבד ובסכין טרפה לכתחילה הוא דלא ישחוט הא שחט ונזהר שלא ליגע בצדדין אינו צריך לא לקליפה ולא להדחה. וכן הדין בסכין של נכרים ומכל מקום בשל תורה הלך אחר המחמיר ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"א מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא דבהמה בחייה עומדת לגדל ולדות ולגזה וחלב. ואעפ"י שמתקן בה קצת שהרי הוציאה מידי אבר מן החי וכל כי האי קרינן ליה מתקן לגבי שבת וכדאמרינן בפסח שני בסוף פרק אלו דברים שוחט בשבת בחוץ לע"א מה תקן תקן להוציאה מידי אבר מן החי. התם הוא משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנעשית מחשבתו בתיקון קצת חייב אבל לגבי ע"א לא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר רחמנא וכל שיש במעשיו קלקול יותר על ההנאה מותר. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. ולאו אסור לכתחילה בלבד קאמר אלא אפילו בדיעבד נמי אסור ליהנות ממנה עד שיוליך הנאה לים המלח. אבל מפני שאמר מותר לשחוט אמר נמי אסור לחתוך. ומכל מקום בהולכת הנאה לים המלח סגי דהא קיימא לן כרבי אלעזר דאמר בפרק כל הצלמים אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח והולכת הנאה כאן היינו מה ששוה יותר הבשר כשהוא מחותך ממה שהיה קודם לכן והיינו כדי שכר המחתכה אמר רבה פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומותר לחתוך בה בשר באטמי דקיימי לקורבנא. ומה שאמרו שהוא מותר דוקא בסכין חדשה שאין בה שמנונית דאיסורא אי נמי בישנה ובשהכשירה כגון שליבנה באור או שהגעילה או אפילו דצה בקרקע או שהגעילה יפה יפה עד שלא ישאר שמנונית על גבה דקיי"ל בית השחיטה צונן והילכך אפילו היא בת יומה די לה בכך לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין אבל אם לא שפה חזקה על סכין שיש שמנונית על פניו וכל שהוא בעין אין אומרים בו שהוא נפגם בשאינו בן יומו וכיון שהוא בעין נבלע הוא בדפני בית השחיטה אגב דוחקא דסכינא עם חום בית השחיטה ואעפ"י שאין אנו מחזיקין אותו כרותח והילכך אפשר דאם עבר ושחט קליפת בית השחיטה בעיא דאתמר השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף רבה בר חנה אמר מדיח ותרי לישני איכא וכלישנא בתרא אמרינן דכולי עלמא בית השחיטה צונן כלומר שאינו רותח ומכל מקום אינו צונן גמור מאן דאמר מדיח שפיר ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. ודוקא אגב דוחקא דסכינא וחום מועט כחום בית השחיטה אבל בצונן גמור לכולי עלמא קליפה לא בעי ואפילו היכא דאיכא דוחקא דסכינא. ומסתברא דהלכתא כרב דרביה דרבב"ח הוא. ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד נוסיף בו ביאור בסמוך בע"ה. סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן והלכתא אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה תו לא צריך. פירש רש"י ז"ל מאן דאמר בחמין קסבר בית השחיטה רותח והילכך צריכה הגעלה בחמין להכשירה מידי בליעתה. ומאן דאמר בצונן קסבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין שלא נתחממה וגבי הא דאמרינן התם בסמוך דהיתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי. פירש הוא ז"ל אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא לי לפירושו דהכא איפסיקא הלכתא בהדיא כמאן דאמר בצונן ואם כן כמאן דאמר בית השחיטה צונן סבירא לן ואפילו שמנונית לא בלעה סכין וכל שכן לפי פירוש רש"י ז"ל. ואם כן אפילו לחתוך בה רותח מותר בהדחה בעלמא. (חולין טז, ) ואפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח לא בלעה דם לפי שאינו נבלע בקשה והילכך בשוחט את הכשרה בהדחה בעלמא סגיא ליה ואפילו לחתוך בה רותח. ואלו בפרק כל הבשר גרסינן אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ופירש שם רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בלע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט וקיימא לן כר"נ. ולפי פירושו תיקשי לן תרתי חדא דהכא איפסיקא הלכתא בצונן דאלמא בית השחיטה צונן. והתם אמרינן דבית השחיטה רותח ועוד דהכא פירש שאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע בסכין לפי שאינו נבלע בקשה והתם אמרינן דאסור לחתוך בה רותח כדי שלא יפלוט הדם הנבלע בתוכו. על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין אפילו תמצא לומר דסבירא לן דבית השחיטה צונן קסבר דאגב דוחקא דסכינא עם חום קצת כחום בית השחיטה בלע סכין שמנונית ודם דטרפה ואגב דוחקא דסכינא פליט ובליעי צדדי בית השחיטה ומאן דאמר בצונן קסבר כיון דבית השחיטה צונן אע"ג דאיכא דוחקא דסכינא לא פלטה סכין מה שבלעה דאין בלעה נפלט אלא על ידי רותח ממש. ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חום קצת כחום בית השחיטה בולע אפילו סכין שהוא קשה שמנינות ודם שהן בעין והילכך אם שחט בה טרפה בלעה הסכין שמנונית ודם ועוד יש על פניה שמנונית ודם לפיכך אם בא לשחוט בה מדיח או מקנח פני הסכין ודי לנו בכך לפי שאין חום בית השחיטה מפליט מה שהוא בלוע בתוך הסכין אבל אם בא לחתוך בא רותח גמור אסור ואפילו שחט בה את הכשרה שהרי נבלע בתוכן דם וכשהוא חותך בה רותח חוזר ופולט והיינו דרב נחמן אבל בשוחט את הכשרה מותר לשחוט בה לכתחילה ואפילו בלא הדחה כלל שאע"פ שיש דם על פני הסכין אין בכך כלום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא אבל חלב ושמנינות נבלעים אפילו בסימנין אע"ג דטרידי למיפלט דמא. והילכך סכין ששחט בה את הטרפה צריך להגעילו בחמין אי נמי להדיחו בצונן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וסכין של נכרים צריך שיפה דיצא בקרקע מפני שבלעה מן הרותח הגמור ואי נמי מתוך שתשמישו תדיר לא תסור שמנוניתו בהדחה בעלמא וכיון שכן אע"ג דקיימא לן בסכין טרפה כמאן דאמר בצונן קיימא לן כרב דאמר בסכין של נכרי קולף לפי שהאיסור שהוא נדבק על פני הסכין והוא עומד בעינו נבלע הוא בבשר עם חום בית השחיטה והוא הדין לסכין טרפה אם שחט בה קודם שידיח דבין לרב אחא בין לרבינא קולף כרב וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרבב"ח דאמר מדיח ויש מביאין סעד לדבריו מדאיצטריך הכא למפסק כמאן דאמר בצונן ואם איתא דהא לא פליגא אדרב פשיטא דהא בהדיא אמרו בפרק כל הבשר בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא. והלכתא כרבינא לקולא. אלא מדקים להו דהא דרבינא פליגא אדרב דאמר קולף הוה אמינא דבהא הלכתא כרב אחא דשמעתיה כרב אזלא קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב ורב אחא ועבדינן כרבינא ורבה בר בר חנה. ומורי הרב ז"ל אמר דזו אינה ראיה משום דבעיא לסיומי בה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר נמי והלכתא בצונן. ונראין דברי רש"י ז"ל בפסק זה. אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו שלשה סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. תמיה לי סכין מיוחד לשחיטה למה דהא צריך הוא בדיקה קודם שחיטה ואפילו חתך בה בשר ונפגם בשעה שהוא בא לשחוט הרי הוא בודק ולכשימצא יתקן. ומסתברא לי דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שאינו צריך בדיקה כשיחזור וישחוט דסומך על בדיקתו שלאחר שחיטה של אמש ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמד סכין על חזקתו. והילכך כל שאינו מיוחדת לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שישבור עצמות שבבשר ולאו אדעתיה ומשתלי ושחיט וסמיך אבדיקה ראשונה ואסור :

איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגם ורב חסדא אמר אימר בעצם נפגמה ואמרינן בשלמא רב הונא כשמעתיה כלומר דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ובכלל זה עד שיודע לך שנשחטה בסכין יפה שאין בה פגימה אלא רב חסדא מאי טעמיה אמר לך עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי כלומר עור אינו מצוי לפגום ועצם מצוי לפגום ואין מניחין את המצוי ותופשין את שאינו מצוי. ואותיב ר' אבא לרב חסדא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר לאחר טבילה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. וקשיא לי ולרב הונא מי ניחא והא ההוא בשלא חפף סמוך לטבילה היא דאי חפף סמוך לטבילה עלתה לו טבילה וכדאמרינן בנדה פרק אחרון אמר ר' יוחנן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. ואלו גבי סכין בודאי כשבדק קודם שחיטה היא דאי לא בדק אפילו רב חסדא מודה ולא עוד אלא אפילו נאבד הסכין ולא בדקו שחיטתו פסולה דסתם סכינין אינן בדוקין. ותדע לך מדאמרינן גבי מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו לא בדק בודק סכין אחריו. וכולן ששחטו אהייא אי אישראל מומר אי ליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט אלמא סתם סכינין אינן בדוקין דאי לא תימא הכי כי שחיט וליתיה לסכין אמאי חיישינן לסכין פגומה ואי משום דאוכל נבלות הוא לתיאבון הא אמרינן דלא שביק היתירא ואכיל איסורא אלא טעמא כדאמרן דסתם סכינין אינן בדוקין ואיהו לא טרח לתקוני וכיון שכן ההיא דטבל ועלה תיקשי אפילו לרב הונא. וניחא ליה דחתיכת העור לרב הונא כנתעסקה במין קודם טבילה היא דעור לרב הונא ודאי פגים ואפילו לרב חסדא מיפגם פגים אלא שאינו מצוי לפגום כעצם ותדע דהא לא אמר רב חסדא עצם ודאי פגים עור לא פגום אלא ספק פגים ספק לא פגים קאמר והילכך הכא מכל שכן קא פריך ומה התם דאינו יודע אם נתעסק במין החוצץ קודם טבילה אם לאו אמרת לא עלתה לו טבילה הכא דודאי נתעסק במין הפוגם קודם שחיטה דהיינו עור לא כל שכן ופריק שאני התם הואיל ואתיליד ביה ריעותא ואיכא למימר העמד טמא על חזקתו אבל הכא לא איתיליד ריעותא בגוף הבהמה אלא הרי היא שחיטת סימנין לגמרי לפניך וסכין הוא דאיתרעאי וכבר נבדק קודם שחיטה העמידנו על חזקתו ואימר לאחר שחיטת סימנין נפגם בעצם המפרקת. ויש מקשים מפני מה לא הקשה לו מהא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות ואמאי לימא מקוה איתרעאי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. ויש מתרצים דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי שאי אפשר להיות המקוה חסר או שיהא דבר חוצץ עליו בשעת טבילה ותעלה לו טבילה אלא הרי הוא ודאי כאלו לא טבל כלל והילכך העמד טמא על חזקתו אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר נפגם הסכין בעור אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימה בסימנין כלל ובמה שיש ממנו בלא פגימה נשחטו וכגון שיש בסכין מלא שני צוארין הילכך לא אלים ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה שהיא שחוטה לפניך. ואינו מחוור בעיני דרב הונא ורב חסדא בסתם סכינין נחלקו ואם איתא הוי ליה למימר השוחט בסכין ארוכה ונמצאת פגומה. והנכון דשאני ריעותא דמקוה דאלימא לאורועי טבילה כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא. אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי בהמה כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרינן דרב חסדא אפילו בשלא שבר עצמות אמרה התם נמי היינו טעמא משום דתלי טעמא דילמא בעצם המפרקת נגע ובו נפגם דעצם דמפרקת נמי טפי פגים מעור והילכך אפילו כשאין בסכין אלא כמלא צואר אמר רב חסדא הכי. ואסיקנא הילכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצמות והילכתא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות. ויש אומרים דדוקא בשוחט בסכין ארוכה שיש בה כדי שיעור שני צוארין וכמו שכתבתי למעלה. ויש אומרים אפילו בסכין קטנה וכן נראה לי עיקר וכמו שכתבתי מדלא אמר השוחט בסכין ארוכה וקאמרינן סתם השוחט בסכין ונמצאת פגומה ושבר בה עצמות דקאמרינן בששבר עצמות דעלמא דוקא אבל אם נגע בעצם דמפרקת לא דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. וי"א דאפילו בעצמות דעלמא בכעין עצם דמפרקת כלומר בדרך הולכה והבאה לא תלינן להקל דדרך הולכה והבאה אינו מצוי לפגום והיינו דקאמר בששבר בה עצמות. כלומר שמכה על עצמות ומשברן והוא הדין אם נפלה סכין על חודה על גבי אבנים או עצמות אבל אם לא נודע שנפלה על חודה לא. ואם תאמר אפילו בששבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכרב הונא דהא קיי"ל כותיה בהדיא. י"ל דשאני הכא דהואיל ובדק סכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד סכין על חזקתו ופגימה זו על ידי שבירת עצמות היתה. וכיון דאיפסקא הילכתא כר"ח בששבר בה עצמות שמעינן מינה דכ"ש בשנאבד הסכין עד שלא בדקו לאחר שחיטה דהשתא בנמצאת פגומה לפניך אתה תולה להקל אם שבר בה עצמות ומשום דהעמד סכין על חזקתו עם חזקת כשרות הבהמה שהיא שחוטה לפניך בשאינה לפנינו ולא נולד בו שום ריעות לא כל שכן שיש לנו להעמידה על חזקתה. ועוד יש לי להביא ראיה מדאמרינן במומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ואם אתה חושש לסכין מן הסתם שמא נפגם גם אתה מצריך על כרחנו בדיקת סכין אחריו שהוא אינו נאמן עליו דאנן הא אמרינן דאין צריך לבדוק סכין אחריו אלא בשלא בדקנו סכין לפניו וכדאמרינן התם לא בדק סכין לא ישחוט ואם שחט בודק סכין אחריו אלמא כל שבדק ונתן לו אינו צריך לבדוק אחריו. וזו ראיה שאין עליה תשובה. הוה עובדא וטרף רב יוסף תליסר חיותא. ואמרינן כמאן כרב הונא ואפילו בקמייתא. לא כרב חסדא ומשניה ואילך. ואי בעית אימא כרב הונא דאי כרב חסדא מיכדי מתלא תלינן בעצם דמפרקת ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים דילמא בעצם המפרקת דבתרייתא איפגם. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא כלומר אפילו בקמייתא וכההיא דלעיל. לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא כלומר משניה ואילך וכההיא שנויא דשנינן לעיל לא כרב חסדא ומשניה ואילך וברייתא דלאחר ראשונה קאמר. ומשום דבשוחט שתים ראשונה קרויה קמייתא ושניה קרויה בתרייתא נקט כי האי לישני אבל בההיא דלעיל דהוי טובא איצטריך לפרושי אפילו בקמייתא ולמימר נמי משניה ואילך משום דאיכא טפי משנינן ואקשינן אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם דבשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא בדיקה זו בדיקה שלאחר שחיטה היא ושלאחר שחיטה אינה צריכה חכם אלא אי כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא היינו בדיקה שלפני שחיטה ואף היא תהא צריכה חכם. ופרקינן לא אמרו בדיקת חכם אלא משום כבודו של חכם ודי לכך בבדיקה ראשונה ממש. והילכך אע"ג דקיימא לן כרב הונא בשלא שבר בה עצמות רב כהנא הוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא ועצה טובה קמ"ל כדי שלא לפסול את כולן אם נמצאת הסכין פגימה אחר שחיטת כולן ומצריך דקאמר לא לחיוב אלא מצריך משום בל תשחת. ואי נמי הכי קאמר רב כהנא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת סכין פגומה אחר שחיטתה צריך לבדוק בין כל אחת ואחת. דאי לא כולן פסולות ואפילו הראשונה. ומיהו אם נאבד הסכין אפילו לאחר שחיטת בהמות הרבה אע"פ שלא היתה לו בדיקה בין כל אחת ואחת כולן מותרת ומכל מקום נראה לי כדעת הראשונים ז"ל כל שהסכין לפנינו בודקין אותו וכמו שאנו בודקין את הריאה לכתחילה ואע"פ שאנו מחזיקין אותה בכשרה או משום חזקה או משום רובא ואפילו בא זאב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת אין חוששין לה. ויש אומר דאזלינן בתר האי לישנא דאמרינן בדרב כהנא דכר"ח עביד ולאכשורי בתרייתא דהאי לישנא חומרא היא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ולהאי לישנא אפילו ר"ח לא מכשר אלא בשוחט אחת דתלינן בעצם דמפרקת אבל בשוחט הרבה מודה הוא דחיישינן דילמא בעצם המפרקת איפגים ומראשונה ואילך נפקא לה סכין מחזקתה כאלו שבר בה עצמות ואע"ג דאל קיימא לן כר"ח להקל מכל מקום מיחש חיישינן להחמיר כוותיה להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא וכרב כהנא דמצריך בדיקה נמי בין כל חדא וחדא. וכן ראיתי משמו של הראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ן ומורי הרב ז"ל התירו כשלא נגע בעצם דמפרקת אבל בשנודע שנגע בעצם המפרקת אם נמצאת פגומה לבסוף אע"פ ששבר בה עצמות לאחר שחיטת כולן אסורות מאותה שנגע בעצם המפרקת ואילך דחוששין להחמיר שמא בנגיעתו בעצם דמפרקת נפגם וכך נראה עיקר. ויש מי שאומר דהא דאמרינן כדרב כהנא ולא כרב חסדא ולאכשורי בתריתא דחייה בעלמא היא ור' כהנא כר' הונא אמרה אבל לרב חסדא אפילו בתרייתא מישרא שרייה וכלישנא דאמרינן בעובדא דרב יוסף דכרב הונא אמרה דאילו לרב חסדא כיון דתלינן בעצם דמפרקת ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא איפגים דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. וכיון דהאי לישנא איתמר בטעמא כדידיה קיימא לן ורב כהנא משום עצה טובה הוא דהוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא וכדכתבינן לעיל. והילכך בשוחט אפילו בהמות הרבה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות לאחר שחיטת כולן כולן כשרות ואפילו נגע בעצם דמפרקת לפי שאין עצם דמפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה יותר מעור. וכן דעת הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. ויש לחוש להחמיר בשנגע ודאי בעצם דמפרקת וכדברי רבותי נוחי נפש. כמה יהא בסכין ויהא כשר לשחוט בו. שנינו בפרק השוחט היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשין כאחת אם יש בסכין מלא שני צוארין שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה פי' מלא צואר וחוץ לצואר וכן מלא צואר חוץ לשני הצוארין. במה דברים אמורים בהשוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל בזמן שהוליך והביא אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל שחיטתו כשרה. וגרסינן התם בגמרא אמר רב מנשה ובאיזמל שאין לו קרקע שאם יש לו קרנים מתוך שהוא קטן חוששין שמא דרך הולכתו והבאתו יסתבכו הסימנים בקרנים ויקרעו או ינקבו. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מחטא מאי א"ל מחטא מיבזע בזעא מחטא דאושכפי מאי כלומר שפיה רחב מעט. אמר ליה תנינא אפילו כל שהוא מאי לאו אפילו מחטא דאושכפי לא איזמל. איזמל בהדי אקתני לה פרושי קא מפרש מאי כל שהוא איזמל. הכא נמי מסתברא דאי סלקא דעתך מחטא דאושכפי השתא מחטא דאושכפי שריא איזמל מיבעיא. ודחי איזמל איצטריכא ליה סלקא דעתך ליגזור איזמל שאין לו קרנים אטו שיש לו קרנים קמ"ל. ומסתברא דמחטא דאושכפי אסורה דרב אשי לאו בדוקא אמר אלא מיתלא הוה תלי למילתיה בכל שהוא דמתנינן ואמר במסתפק מאי לאו מחטא דאושכפי וכיון דדחי ליה לא איזמל ופרושי קא מפרש ושתק אפשר דקבולי קבלה. ואע"ג דאמרינן הכא נמי מסתברא ודחינן איזמל איצטריכא ליה. לאו למימרא דדחינן ליה לגמרי אלא מאי דקאמר דהכי נמי מסתברא הוא דדחינן דאי משום הא לא איתא דאפשר דאיזמל איצטריכא ליה. מכל מקום כיון דהא מילתא איסורא היא נקטינן לחומרא ודוקא איזמל אבל מחטא דאושכפי לא. ואיזמל שאין לו קרנים דוקא הא יש לו קרנים לא. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות דיש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא בעוף שצוארו דק אבל בבהמה אין לו לשחוט לכתחלה בכל שהוא. וכ"כ הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל ואין הדברים נראין כן מדין גמרא שאלו כן לא שתקו בגמרא מדבר זה. ומכל מקום ראוי לחוש לדבריהם לכתחילה אבל בדיעבד לכולי עלמא שחיטתו כשרה :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ג (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית ראשון · שער ג · >>

השער השלישי

באי זה מקום שוחט, שנינו בפרק השוחט אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות, פירוש: כדי שלא יראה כשוחט לשם שרו של ים ושל נהרות. ולא לתוך כלים כדי שלא יראה כמקבל הדם לזורקו, אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים דכיון שיש בו מים מידע ידעין שאינו מקבלו לזריקה, ואוקימנא בגמרא דוקא במים עכורין אבל במים צלולין אסור דנראה כשוחט לבבואה שלו והילכך בשיש בו עפר מותר, ושוחט בספינה על גבי הכלים כלומר אם הוא בפינה אפילו הכי לא ישחוט בתוך הכלים אבל כדי שלא יטנף הספינה ישחוט על גבי הכלים ובגמרא אמרו שאם ירצה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה. אין שוחטין לגומא לפי שנראה כמאסף שם הדם כדי לאכול עליו שכן דרך המאינין, אבל עושה גומא בתוך ביתו כדי שיכנס הדם שם ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המאינים. ואקשינן עלה בגמרא אבל עושה גומא בתוך ביתו והא אמרת אין שוחטין לגומא כלל, ופריק רבא הכי קאמר אין שוחטין בגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד עושה עושה מקום מדרון חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא, שהרואה יודע שאינו עושה אלא לנקר חצרו ובשוק לא יעשה כן שאין אדם חושש לנקר השוק אע"פ שאינו שוחט לתוך הגומא ממש כיון שהדם שותת ויורד לגומא יראה כמאסף דם לגומא כחוק המאינין. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין בגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן משום ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומסתברא מדקאמרינן שצריך לבדוק אחריו שמא מאיני הוא אף שחיטתו פסולה מספק שמא שחיטת מאיני הוא וכיון דתנינן אינך כולהו במתניתין בהדי הא אף כולהו אסורות מספק. אלא שאני תמה כיון דתני לעיל מינה השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה ותני בסיפא דמתניתין השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ותני הא באמצע אם איתא דשחיטתו פסולה היכי לא תני בהא נמי השוחט לתוך ימים שחיטתו פסולה ולפיכך אפשר לומר דשחיטתו זו כשרה שאף הוא אין מחזיקין אותו במאיני ואין מוציאין אותו מחזקת כשרותו הראשונה מיד אלא אחר בדיקה וזה נראה לי עיקר. ואף מדברי רש"י ז"ל נראה כן שהוא ז"ל פירש: צריך בדיקה אחריו שמא מאיני הוא ויבדילו מיינו ומפתו. דאלמא אין הבדיקה כדי להכשירו אלא כדי לפסלו דעד שיבדק ונמצא מאיני אין פוסלין אותו ואף שחיטתו כן. תניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ד (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית ראשון · שער ד · >>

השער הרביעי

באי זה זמן שוחט שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. ופירשה רבא הכל שוחטין ואפילו כותי וקודם שעשאום עכו"ם גמורים נשנית משנה זו ולעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ותניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. ודוקא כשאבוקה כנגדו כדי שישמור מלהחליד אבל בשאין אבוקה כנגדו לכתחלה לא ישחוט שמא יחליד ולאו אדעתיה דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה, ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה. ופירקה ר"פ ואמר ברייתא דקתני לעולם שוחטין בשאבוקה כנגדו ומתניתין בשאין אבוקה כנגדו, ואמר ר"א דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא שמע מינה. תנן התם השוחט בשבת וביום הכפורים אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואיכא למידק והלא שנינו בברייתא השנויה בריש קמא דחולין מכם ולא כולכם להוציא את המומר. מכם בכם חלקתי ולא בעו"ג מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך יין ומחלל שבתות בפרהסיא. ופרישנא חוץ מן המומר לנסך אתהיין ולחלל שבתות בפרהסיא ולומר שמחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה וכנכרי גמור הוא חשוב ותניא ישראל משמר שבתו בשוק מבטל רשות ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובנכרי עד שיכיר את מקומו. אלמא כל שאינו משמר שבתו בשוק הרי הוא כנכרי גמור ושחיטתו נבלה ויש לומר דמשנתנו בשוחט בצינעה, ובתוספות פרשו שאינו נעשה כמומר גמור לאסור שחיטתו אלא מראשונה ואילך לומר דאינו נעשה מומר אלא לאחר גמר שחיטתו והילכך הראשונה כשרה ומשניה ואילך שחיטתו פסולה. והראיה מדתנן בפרק אותו ואת בנו השוחט לע"ג ר' שמעון אומר פטור וחכמים אומרים חייב ואמרינן עלה בגמ' אמר ר' שמעון בן לקיש לא שנו דחייב לרבנן אלא ששחט ראשון לע"ג ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לע"א פטור מ"ט קם ליה בדרבה מיניה אמר ליה ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא פעמים שאפי' שחט ראשון לשלחנו ושני לע"א חייב משום אותו ואת בנו כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"א אלמא אינו נעשה מומר גמור לפסול שחיטתו באותה שחיטה ראשונה ששחט לע"ג דאם איתא היאך חייב משום אותו ואת בנו והלא שחט לע"א ושחיטת נכרי היא ואינה שחיטה. ולי נראה דלמשנתנו אין אנו צריכין לכך דהא ע"כ אוקימנא מתני' בגמרא בשוחט בשוגג ור' יהודה היא דקניס שוגג אטו מזיד ושחיטתו כשרה דאמרינן היינו דוקא למוצאי שבת אבל ביומא אורה בין לאחרים בין לו, דשבת דומיא דיום הכפורים קתני מה יום הכפורים אסורה בין לו בין לאחרים ביומא ולערב מותרת לכל ואפילו לו אף שבת אורה בין לו בין לאחרים ביומא ולערב מותרת לכל בין לו בין לאחרים וכדאמרינן התם אמר ר' הונא אמר רב ואסורה באכילה ליומה ונסבן חבריא למימר ר' יהודה היא, ואמרינן הי ר' יהודה ואוקימנא דר"י דמבשל היא דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ומפרשינן לה למתניתין דהשוחט בשבת אפילו כשהיה לו חולה מבעוד יום והבריא בשבת דאע"ג דליכא משום מוקצה שהרי הוכנה בין השמשות ע"י החולה מ"מ כיון שהבריא ובא זה ושחט קנסינן ואסרינן לה ביומיה לכל ולערב מותרת לכל כמו שאמרנו ויש אומרים דלערב אסור בכדי שתעשה וכדרך שאמר בנכרי שהביא דורון לישראל ויש במינן מחובר לקרקע שצריך להמתין בכדי שיעשו ובשם רש"י ז"ל שהוא מסכים לדעת זה. אבל רבינו ז"ל כתב דאינו צריך להמתין אלא במה שנעשה על ידי נכרים שהדבר קל בעיני ישראל וחוששין שמא יאמר לו הביא ואי נמי באשה שממלאה קדרה עסיסיות ותרמוסין מערב שבת כדי לאכלן למוצאי שבת שכל זה קל בעיניה מפני שלא עשתה כלום בשבת אבל במלאכת ישראל שנעשית באיסור בשבת מילתא דלא שכיחא היא ודי אם נאסור לה ביומא. שכל שהוא יודע שלא יהנו לו מעשיו בשבת עצמו לא יעבור משום הקדמת כל שהוא של מוצאי שבת הילכך לא גזרינן ואפילו בעובר ועושה וכ"ש בשוגג. אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו. יש מי שפירש אפילו בחולה שחלה בו ביום דמשום מוקצה ליכא דהא קיי"ל בשבת כר"ש דלית ליה מוקצה משום דסתם לן תנא כוותיה בשבת וכדאמרינן בריש פרק קמא דביצה. ויש מי שפירש דבמוקצה דבעלי חיים שנשחטו מודה ר"ש שאין אדם מצפה אימתי תשחט בהמתו והראיה מדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין תני תנא קמיה דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ומשתיק ליה רב. ושיילינן רב מאי טעמא משתיק ליה אילימא משום דסבירא ליה כר' יהודה ותנא תני כר' מאיר אטו משום דסבירא ליה כרב יהודה מאן דמתני כר' מאיר משתיק ליה ואמר רב נחמן בר יצחק רב שוחט תנא קמיה השוחט בשבת בשוגג יאכל ואמר ליה מאי דעתיך כר' מאיר עד כאן לא שרי ר' מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט דאינו ראוי לכוס לא כלומר דאע"ג דלא אסר לה משום איסור שחיטת שבת מכל מקום אסור משום מוקצה. ואם איתא דר' שמעון חלוק בב"ח שנשחטו אכתי ליקשי ליה ומשום דסבירא ליה כרב יהודה במוקצה מאן דמתני כרב שמעון משתיק ליה והילכך הא דרב דימי דוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום אמרה ואדרבא קא סמיך דאמר לעיל בסמוך פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ומי שפירשה לרב דימי אפילו בשחלה בו ביום מתרץ דהא דלא אקשינן נמי משום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דמתני כר' שמעון משתיק ליה כדאקשינן אהא דר' מאיר היינו טעמא משום דר' שמעון לא שמעינן ליה דאמר הכין בהדיא אבל ר' מאיר דאמר הכין בהדיא אקשינן אמאי משתיק ליה רב לתנא דתני כוותיה. וזה נראה לי יותר דדוחק הוא לומר דר' שמעון חלוק בבעלי חיים שמתו כפשטה דמתניתין דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ובנשחטו מודה. ועוד דאם חלוק בבעלי חיים שמתו הרי הוא מ"מ כמוכנת לכלבים וכל שמוכן לכלבים מוכן לאדם. ועוד דכיון דאמרה רב דימי סתם לכאורה בכל חולה קאמר ואפילו חלה בו ביום. ומכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דכל שחלה בו ביום אסורה לבריא ביומיה לערב מותר תמיד לכולי עלמא שלא אמרו לערב בכדי שיעשו במה שנעשה בהיתר גמור ועל ידי ישראל :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ה (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית ראשון · שער ה

השער החמישי

כסוי הדם, השוחט חיה או עוף צריך לכסות את הדם, שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר. ונוהג בכוי דתנן במסכת בכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה כיצד דמו טעון כסוי כחיה ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, ונוהג בין במזומן בין שאינו מזומן דתנן כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. ותניא בברייתא אשר יצוד ציד חיה או עוף אין לי אלא אשר יצוד ניצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מנין ת"ל אשר יצוד ציד מכל מקום אלא מה ת"ל אשר יצוד ציד למדה תורה דרך ארץ שלא לאכול בשר אלא בהזמנה הזו. ולא בשוחט לאכילה בלבד חייב לכסות אלא אפילו אינו צריך אלא לדם צריך לכסות דתניא השוחט וצריך לדם צריך לכסות כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו, השוחט חייב לכסות שחט ולא כסהו וראה חברו חייב לכסות דתנו רבנן ושפך וכסה מי ששפך יכסנו מנין שאם שחט ולא כסה וראה חברו שחייב לכסות שנאמר ואומר לבני ישראל מצוה זו על כל בני ישראל. שנינו כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות, ואמרינן עלה בגמרא כסהו ונתגלה פטור מלכסות מאי שנא מהשבת אבידה דאמר מר השב אפילו מא פעמים, אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו. כסתו הרוח חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא נתגלה פטור מלכסות, ואמרינן כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי. אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, כיצד מצות כסוי נותן עפר למטה ועפר למעלה דגרסינן בפרק כסוי הדם אמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. שחט ולא נתן עפר למטה גוררו ומכסהו בעפר דתנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות וקא פריש בשמעתא קמייתא דפרק כסוי הדם דגריר ליה ומכסי ליה. ואם שחט ונבלע הדם בקרקע אם רשומו ניכר חייב לכסות, דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות אמר ר' זירא והוא שרשומו ניכר. מי שאין לו עפר לכסות בו אסור לשחוט דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו, וגרסינן בפרק השוחט רבא בדיק גירי לר' יונה בר תחליפא ושחט עופא בהדי דפרח ואקשינן והיכי עביד הכי והא בעי לכסויי לדמיה וכ"ת דמכסי ליה והאמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה ופריק דמזמני עפרא דכולא פיקתא והכי נמי משמע בפרק קמא דיו"ט בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה דתנן בפרק השוחט השוחט בהמה וחיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות, השוחט לחולה בשבת אעפ"י ששחט ברשות ואפילו יש לו דקר נעוץ לא יכסה אלא שוחט וממתין לערב אם רשומו ניכר חייב לכסות דגרסינן התם בפרק כסוי הדם דרש רב עינא אפיתחא דריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אמר להו רבא לית דחש לה לישמטוה לאמוריה, וקיי"ל כרבא וההיא בדקר נעוץ היא ומשום הכי הוה סבירא ליה לרב עינא דכיון דשוחט ברשות מותר לכסות דהוה ליה כשוחט ביו"ט שחופר בדקר ומכסה דאלו בשאין דקר נעוץ בכי האי גוונא לא הוה אמר רב עינא דמכסי דהוה ליה שבת עשה ולא תעשה וחיוב סקילה נמי איכא ולא אתי עשה דכסוי ודחי ליה אפילוה כי קאמר רבא דליתיה מדתניא בברייתא דכסוי אין ודאה דוחה שבת והיכי דמי כגון דשחיט לחולה וקיימא לן כרבא. כסוי הדם אינו נוהג אלא בשחיטה הראויה לפיכך השוחט את הטרפה פטור מלכסות ואין צריך לומר השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שהן פטורין מלכסות וזו היא ששנינו בפרק כסוי הדם השוחט ונמצאת טרפה ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות ואעפ"י שהשוחט את הטרפה לגבי אותו ואת בנו חושבים אותה כשחיטה הראויה הא אמרינן בפרק כסוי הדם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים וראה ר' דברי ר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה בכסויה דם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן מאי טעמא דר"ש בכסוי הדם דכתי אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא דם הוא דאתא, ור"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה טרפה נמי לאו בר אכילה והיינו דראה ר' דברי ר"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים. חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דרוב מעשיהם מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטתן ושחיטתן שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה בכסוי דתנן חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסורין לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין. ואמרינן עלה בגמרא דרבנן ארישא נמי פליגי ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגי עלה. ואמרינן בשלמא רבנן לחומרא אלא ר' מאיר מ"ט אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן מחייב היה רב מאיר על שחיטתן משום נבלה מאי טעמא אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. וקיימא לן כר' מאיר דאמרינן התם הורה ר' כר' מאיר הורה ר' כדברי חכמים. הי מיניהו דאחריתא ת"ש דשלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר' מאיר ואקשינן אטו כרבנן מי לא אורי שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה. שחט מאה חיות במקום אחד או מאה עופות במקום אחד או חיה ועוף במקום אחד כסוי אחת לכולן ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף שנאמר חיה או עוף אמרו לו הרי הוא אומר נפש כל בשר דמו הוא. מאי קאמר ומאי אהדרו ליה הכי אמרי ליה האי או מיבעי ליה לחלק, ור' יהודה לחלק מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וקיימא לן כרבנן. שנינו בפרק כסוי הדם דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו אינו חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם בהמה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם ולא שנא נפל דם תוך מים ולא שנא מים לתוך דם. ואע"ג דלגבי דם קדשים אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הא אמר ר' פפא לענין כסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות. שנינו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם בלא הוא פטור מלכסות. ותניא בברייתא את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור לכסות. ואמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר דמו כל דמו ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו המיוחד. ולענין פסק הלכה פסקו ר"ח והרב אלפסי ז"ל כת"ק דמתניתין וכפרושיה דר' יהודה דאמר אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. וקשיא לן דכיון דלא תנינן בברייתא דברי ר' יהודה ע"כ ר' יהודה לאו לפרושי קא אתי דהא אמרי בגמרא דשלשה מחלוקות בדבר ת"ק ור' יהודה ורשב"ג ואם כן ת"ק כל דמו קאמר ואפילו יש שם דם שלא הוא. ונראה לי דר' יהודה דקאמר הכא היינו ת"ק דמתניתין ות"ק דברייתא לאו היינו ת"ק דמתניתין ומדלא מיפרשא מתניתין ת"ק מאן נינהו ואשכחן ר' יהודה במתניתין דמפרש לה אסיק שמיה הכא ר' יהודה וכאלו אמר שלש מחלוקות בדבר ת"ק ור' יהודה דמתניתין ות"ק דברייתא ורשב"ג וזה נראה לי עיקר. ומקצת נוסחאות יש דגרסי בברייתא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. וגרסא זו יותר ניחא לדברי הגאונים ז"ל שפסקו כת"ק דמתניתין וכפירושה דרב יהודה ושלש מחלוקות שאמרו היינו ת"ק דברייתא ורב יהודה ורשב"ג ואע"ג דר' יהודה דברייתא נמי אימתי קאמר לא אמרו אימתי לפרש אלא במשנתנו אבל בברייתא לא כדאיתא בעירובין בסוף פרק חלון. ועוד דמשמע ליה לגמרא דת"ק דברייתא ור' יהודה מיפלג פליגי מדקאמר ת"ק מלמד שכל דמו חייב לכסות אבל ת"ק דמתניתין ורב יהודה לא פליגי ולא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא הילכך קיי"ל כת"ק דמתניתין וכפירושיה דרב יהודה ונכון הוא. וכ"כ רבינו ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כת"ק דכל דמו חייב לכסות ואפילו הניתז ושעל הסכין בין שיש דם שלא הוא בין שאין דם אלא הוא דרב יהודה מיפלג פליג ואע"ג דקיי"ל דאימתי לפרש הני מילי היכא דליכא הוכחה דפליגי ובברייתא הא איכא הוכחה דפליגי כמו שכתבנו ומדאימתי דברייתא לחלוק מסתמא נמי אימתי דמתניתין לחלוק והכא נמי משמע בפרק זה בורר דסבירא להו לרמי בר חמא ולר"ח דאפילו במשנה אימתי לחלוק היכא דמוכח ודברי הגאונים יותר נוחים וקבלתם תכריע ומיהו היכא דליכא דם שלא הוא דצריך לכסות שעל הסכין ודם הניתז צריך הוא לגרור ונותן עפר למעלה ועפר למטה כדמוכח בשמעתא קמייתא דפרקין דכסויה דם וכדכתיבנא לעיל. במה מכסין שנינו במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל דק ובחול דק בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשה אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול גס ולא בלבנה ולא במגופה שלא נכתשה ולא יכפה עליו את הכלי כלל אמר רשב"ג דבר המגדל צמחים מכסין בו שאין מגדל צמחים אין מכסין בו. ואמרינן בגמרא היכי דמי חל דק אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן כל שאין היוצר צריך לכתשו אבל אם צריך לכתשו כלל אע"ג דמפריך אפרוכי לא. תנו רבנן וכסהו יכול יכסהו באבנים או יכפה עליו כלי תלמוד לומר בעפר אין לי אלא בעפר מנין לרבות זבל דק וחול דק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה ולבינה וסיד וחרסית ומגופה שכתשה תלמוד לומר וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל גס וחול גס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וסובין וקמח ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. וא"ת שחיקת כלי מתכות אמאי לא דהא מגדל צמחים הוא כדתנן בפרק כל הצלמים שוחק וזורה לרוח ומטיל לים אמרו לו אף היא נעשית זבל וכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וההיא ודאי ככלי מתכות היא מדקא מייתי עלה קרא דעגל. תירץ הרב רבינו ז"ל דההיא על ידי שריפה דומיא דעגל ושחיקת אחר שריפה מגדל צמחים. גרסינן התם דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסי אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רבא הוא בורכא אמר ליה רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמרתה ניהליה וממתניתא אמרתה ניהליה דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה היה מהלך בספינה שורף טליתו ומכסה כך הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכפר"ח ז"ל. ויש לתמוה על דברי הרב ז"ל שהביא בהלכות מתניתין דכייל בה רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו ורשב"ג לא פליג אדרבנן אלא כללא הוא דכייל דכל דבר שמצמיח מכסין בו ואלו לרב נחמן אפילו מגדל אין מכסין בו. ועוד היאך איפשר לומר דשחיקת דינרי זהב לרב נחמן זורעין בו ומצמיח דהא קתני בברייתא דלעיל אין מכסין בשחיקת כלי מתכות. וי"ל דרבא ור"נ בהא פליגי רבא סבר דרשב"ג פליג את"ק ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי קאמר ליה הא בורכא דת"ק לא בעי בעי מגדל צמחים ולא זורעין בו ומצמיח ואהדר ליה רב נחמן דהלכתא כוותיה דהא תניא כוותיה ומגדל צמחין דמתניתין היינו זורעין בו ומצמיח ושחיקת דינרי זהב מגדל צמחין ושחיקת כלי מתכות בשאר כלי מתכות. אלא דקשיא לי מאי האי דקאמר בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן אמר רבי זירא ועפרות זהב לו. ואם זורעין בו ומצמיח למאי איצטריכא לרבויי מדאיקרי עפר וכל הני דלעיל דקתני בברייתא כגון נעורת של פשתן ונסורת חרשים הא לא איקרו עפר ואפילו הכי מכסין בהן. ואם תאמר דכל דבר שזורעין בו ומצמיח אף על פי שלא נקרא עפר מכסין בו וכל דבר שנקרא עפר אף על פי שזורעין בו ואינו מצמיח מכסין בו ושחיקת דינרי זהב כיון דאיקרי עפר אף על פי שאינו מצמיח מכסין בו א"כ עפר המדבר אמאי אין מכסין בו ושמא מדבר שאמרו אין בו עפר אלא חול גס. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות דאחרי מות דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רב נחמן בר יצחק לית הלכתא כרב נחמן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים אלא אמרו חכמים כל שנקרא עפר ואפר מכסין בו ונקורת פסילים אעפ"י שאין זורעין בו ואין מצמיח מכסין בהן דם חיה ועוף ואפילו דינרי זהב שוחקין ומכסה בו שנאמר ועפרות זהב לו. תנו רבנן המהלך במדבר וכו', וכתב הרמב"ן ז"ל עליו וז"ל: ונראה שהוא ז"ל גורס אמר רב נחמן בר יצחק הא בורכא דתניא היה מהלך במדבר ולפי זה כשאמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו לשאר המינין נצרכא שאין מתרבין מרבוי המקרא ובעינא בהו דומיא דסתם עפר הא עפר גמור וכל שהוא נקרא כן כגון אפר ושחיקת זהב מכסין בו אעפ"י שאינו מצמיח והיינו שמחלקין בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב. ואיפשר שכך פי' דבריו של רב אחא שלא קבלו ממנו חכמים מרשב"ג כל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחים דהיינו זורעין בו ומצמיח. וא"ת אי לא בעיא זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר. י"ל בחול הגס ואינו נקרא עפר כלל אבל קשה ישחוק החול לעפר דק ולא ישחוק זהב. ויש נוחאות שכתב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו, וי"ל בשאין לו במה ישחוק, ע"כ דבריו ז"ל :

ענין הברכות השוחט צריך שיברך קודם שחיטה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ואפילו שחט מאה חיות או מאה עופות או חיה ועוף ברכה אחת לכלן ואין צריך לומר לרבנן דקיי"ל כוותייהו, אלא אפילו לר' יהודה נמי דאמר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ברכה אחת לכולן כדאמרינן בגמרא אמר ר' חנינא מודה היה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ואפילו שחט חיה ודעתו עוד לשחוט חיה או עוף וכסה בינתיים אינו צריך לחזור ולברך עוד על השחיטה ועל הכסוי דברכת כסוי אינה מפסקת בין שחיטה ראשונה לשחיטה שנייה כדאיתא בהדיא בהא דר' חנינא וכן נמי השחיטה אינה מפסקת בין כסוי ראשון לכסוי שני דהא אפשר למישחוט בהחדא ידא ומכסה בחדא ידא. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל ועיקר. השוט וגמר מדעתו מלשחוט עוד ונמלך וחזר ושחט צריך לברך. וכ"כ הרב ר' משלם ז"ל באיסור משהו דהוה ליה כעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דהוו יתבי בסעודתא ואמימר בריך אכל כסא וכסא ואמר אנא נמלך אנא. וענין שחיטה וסעודתא אחד הן לדברים אלו ותדע דהא קא מייתי בגמרא הא דסעודתא עלה הא דאמר ר' חנינא מודה ר' יהודה לעינן ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. והיכא דהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה אם בעניני שחיטה שח אינו צריך לחזור ולברך דהוה ליה כטול ברוך או גביל לתורא, אבל אם שח בדברים אחרים כתב הרב בעל הלכות שצריך לכסות ולחזור ולברך על השחיטה וז"ל והיכא דבעי למשחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואישתעי ליכסייה והדר לברך ולשחוט הנך אחרניאתא. וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה ומה שחייב לכסות קודם שחיטת שני נתן טעם לדבריהם הר"מ ואמר אפשר דגמרי לה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה חיה ואחר כך יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשנייה, ואעפ"י שאין הלכה כר' יהודה בהא אלא כרבנן גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיק יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת הרב אלפסי ז"ל דכל ששח בינתיים צריך לחזור ולברך ממה שכתב בראש השנה בענין תפלין משום גאון ז"ל דטעם מה שאמרו מברך שתים כששח מפני שהן שתי מצות שאין מעכבות זו את זו ושני עופות אלו ג"כ אינן מעכבין זה את זה וכשתי מצות הם הילכך כיון ששח חוזר ומברך על השני' ומורי הרב רבי יונה ז"ל אומר דאפילו שח אין צריך לחזור ולברך דלא דמי לתפלין דתפלין שתי מצות מחוייבות הן עליו וכיון שהתחיל שוב אין רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה ואם שח עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה אבל הכא דאי בעי שחיט ואי לא בעי לא שחיט לא מחייב למהדר ולברוכי מידי דהוה אקביעות סעודה וברכותיה דאם שח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלא שחשש לדברי הרב בעל הלכות ז"ל שכתב בהפך כמו שכתבתי. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות דכל שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אינו רשאי לרבות כדאמרינן ביומא בפרק בא לו ובסוטה בפרק אלו נאמרין דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ופריך בגמרא ונייתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ר"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה אינה צריכה. ברכת כסוי מברך אקב"ו על כסוי הדם, וכתב הרב על הלכות גדולות ז"ל דמכסה והדר מברך ואע"ג דאמרינן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הכא שאני מפני שזו ברכה התלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות ואם כן כבר התחיל במצוה ואי אפשר לה עובר לעשייתה ולפיכך תקנוה אחר כסוי שהכשר מצוה הוא ולפיכך תקנוה ג"כ בעל ולא תקנוה בלכסות ואעפ"י שמשעה ששחט לא סגיא לא מכסה. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל :