תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ב
השער השני
[עריכה]במה שוחטין תנן בפרק קמא דחולין בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשינים והמגירה והצפורן מפני שהן חונקין. מגל קציר יש בו פגימות הרבה וכולן מסוכסכות ונוטות לצד אחד ואעפ"כ אפילו הוליך ולא הביא שחיטתו פסולה מפני שחוששין מתוך שפגימותיה מרובות שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש ופגעו סימנין באחת מן הפגימות ונקרעו והמגרה פגימותיה זקופות ויש להן שתי מורשות ובין הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך א"א שלא פגעו הסימנין באחת מן המורשא ונקרעו ואפילו אין שם אלא פגימה אחת כיוצא בזו שחיטתו פסולה דת"ר סכין שיש בו פגימות הרבה תדון כמגרה כלומר אעפ"י שכולן מסוכסכות ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה. והיכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחותיה מסוכסכת מרוח אחת. מאי שנא משתי רוחותיה דמורשא קמא מחליש בתרא בזע. ופרש"י ז"ל דכל מורשא קורעת הסימנין בין שפוגעת בהן בין בירידתן ממנה ולפיכך הקשה מ"ש מב' רוחות דמורשא קמא מחלשא עוד ובשר בירידתן ממנה ובתרא פוגעת בסימנין וקורעת מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש עור ובשר ומורשא של פגימה בזע כלומר כשנופלין הסימנין ממנה נקרעין. ואוקימנא דמסוכסכת כשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא דאין הסימנין נוגעין במורשא כלל ואפילו דרך נפילה ואינו מחוור חדא דמסוכסכת דמכשרינן מי לא עסקינן דשוחט סימנין גרודין שאין עליהם עור ובשר כלל ואי נמי אפילו בחצי קנה פגום ושוחט בו כל שהוא וגומרו ועוד דכיון דאוקימנא מסוכסכת כשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא אלמא אוגרת נמי אפילו בדקיימא ברישא דסכינא והוליך ולא הביא ותמה על עצמך היאך אפשר שהעוקץ הראשון העומד בראש הסכין ממש יקרע העור והבשר. ועוד אם איתא דאפילו מסוכסכת בדקיימא באמצע הסכין פסולה אם כן מאי שנא סכין שיש בה פגימות הרבה אפילו חדא נמי דומיא דהרבה והיכי דמי כגון דקיימא באמצע דאי אפשר לפגימות הרבה שלא תהא אחת מהן באמצע. לפיכך נראה דלעולם אין הפגימה קורעת אלא בפגיעתה בסימנין דרך הבאה שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה ונקרעין. ויש מפרשים דהכא הכי קאמר מאי שנא משתי רוחותיה דמורשא קמא אעפ"י שאינה קורעת אלא מחלשת המורשא האחרת פוגעת בהם וקורעה אם כן מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש כלומר אעפ"י שדרך הליכתה אין כאן אלא חתיכה כתקנה מכל מקום כשחוזרת פוגעת וקורעת. ופריק בדקיימא ברישא דסכינא שאינה פוגעת בהן ופריך סוף סוף אע"ג דקיימא ברישא דסכינא על כרחין פוגעת בהן דרך הבאה דהא סתמא בסכין שאין בה אלא שיעור שחיטה איירינן דהיינו מלא צואר בלבד ובמוליך ומביא. ופריק כשהוליך ולא הביא ובסכין ארוכה שיש בה שיעור שני צוארין. והכי קתני אוגרת פסולה בכל ענין ואפילו הוליך ולא הביא. אבל מסוכסכת פעמים שהיא כשרה והיכי דמי בשהוליך ולא הביא. ומעתה לא שנא קיימא ברישא דסכינא ולא שנא באמצע דסכינא כל שהוליך ולא הביא שחיטתו כשרה ותדע לך מדאמרינן בסמוך אמר לי רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והא אמר רבא מסוכסכת כשרה לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ולא הזכיר שם דקיימא ברישא דסכינא דאלמא לא שנא אלא כל שהוליך ולא הביא כשרה וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל. ואף פירוש זה אינו נכון בעיני חדא דאם איתא השתא דהדר ביה מאוקמתא קמיתא דאוקימנא בדקיימא ברישא דסכינא אם כן הל"ל אלא בשהוליך ולא הביא. ועוד כשהקשינו בתחילה מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחלשא מורשא בזע היינו בזע דרך חזרתה ואם כן מה תירץ לו בדקיימא ברישא דסכינא דהא אפילו הכי כשהביא פגע בה וכי תימא היינו דאקשינן ליה סוף סוף כי אזלא מחלשא כי אתיא בזעא. הא לא משמע הכין דמכל מקום מעיקרא מאי קא מתרץ ועוד דלישנא דסוף סוף משמע דהיא קושיא מחודשת על כן נראה לי דהא קיימא ברישא דסכינא דקאמר לאו ברישא ממש קאמר כלומר קרוב לראש הסכין אלא כלפי ראשה קאמר ושעוקץ הפגימה נוטה כלפי בית יד של סכין. והכי קאמר מדפסלת אוגרת שיש לה שתי מורשות וקא מכשרה מסוכסכת משום דלית לה אלא מורשא חדא אלמא משמע דמסוכסכת בכל ענין כשרה ואפילו קיימא בסוף ונוטה כלפי הראש ואם כן אמאי כשרה דהא בשמוליך חורפא דסכינא מחלשא עור ובשר ואפילו בשיש עליהם עור ובשר ומורשא דסכינא קורעת בפגיעתה וכל שכן אם אין עליהם עור ובשר או בששוחט חצי קנה פגום. ופריק דקיימא בראש הסכין ולאו דוקא בראש ממש אלא בעומדת כנגד הראש והמורשא נוטה כלפי הסוף. והילכך בשהוליך ולא הביא לעולם לא תפגע בסימנין. ופריך סוף סוף כי אתא בזע דסתם שוחט מוליך ומביא ופריק בשהוליך ולא הביא ולעולם בדקיימא ברישא דסכינא כדאמרן. והוא הדין בדקיימא בסופה דסכינא ובשהביא ולא הוליך אלא משום דאורחא דמילתא כשאדם שוחט מוליך תחלה ואחר כך מביא וכדאמרינן בכולה מכלתין בשהוליך והביא בשהוליך ולא הביא לפום כן אמר בדקיימא ברישא דסכינא. והילכך כי אמרינן בדרבא לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא לא צריך לפרושי בה והוא דקיימא ברישא דסכינא דכל שאמר בהשוליך ולא הביא כאלו פירש בשלא פגעה הפגימה בסימנין והיכי דמי בדקיימא ברישא דסכינא דאי לא מאי אהני לן אי הוליך ולא הביא והילכך בין שעומדת קרוב לראש הסכין בין באמצעו בין בסופו כל שהמורשה פונה לסוף הסכין והוליך ולא הביא כשרה. והוא הדין בהפך ובשהביא ולא הוליך. אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקבה טרפה בעיא בדיקה לחכם קאמרינן לחכם והא"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא :
כיצד בודקין את הסכין אמר רב פפא צריכא בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכך צריכא בשרא משום ושט וצריכא טופרא משום קנה. רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמיה דרב אשי אתיא סכין קמיה דרב אשי למיבדקיה אמר ליה רב אשי לרב אחא בדקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא א"ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא. רב יימר אמר אבישרא ואטופרא צריכא אתלתא רוחתא לא צריכא. ואנן קיימא לן כרב אשי ורב כהנא ורב פפא ורב אחא דכולהו אמרי צריכי אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. כמה שיעור פגימת סכין גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב חנא בר קטינא א"ר שמעון בן לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימות אזן בככור פגימת מום במוקדשין ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בקדשים קא מיירי בחולין לא קמיירי כלומר ריש לקיש למה לא מנה פגימת סכין משום דלא מיירי בחולין אלא בפגימות הקדשים וכלן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. יש מי שאומר הלכה כרב חסדא דמני סכין בהני פגימות דפגימתן כפגימת המזבח. ותדע לך דהכין הלכתא מדקא מתמה גמרא אריש לקיש מאי טעמא לא מני איהו נמי פגימות סכין בהדי הנך דפגימתן כפגימת המזבח דאלמא פשיטא להו דהלכתא כרב חסדא ואהדרינן דריש לקיש משום דלא איירי בחולין לא מני לה הא לאו הכין הוי מני לה אלמא כולהו כרב חסדא סבירא להו. ואין זה מחוור דהא בעא מינה רב אחא בריה דרב אדא מרב אשי דמיא לסאסא. ורב אשי נמי דאהדר ליה מאן יהיב לן מבישריה ואכלינן דעדיף מיניה הוה ליה למימר ולימא ליה הא אמר רב חסדא דפגימת סכין כפגימת המזבח והויא דמיא לסאסא וטפי מינה בכלל היתר זה. ועוד דהא אמרינן במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב אדא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה רב ששת בדיק לה בריש לישניה וכל הני ודאי לכאורה לית להו דרב חסדא דאם איתא אמאי בדקי לה הכין והא אפילו הכין אי לא חגרה בה צפורן כשרה. אלא ודאי כולהו דלא כרב חסדא נינהו. והא דאקשינן לריש לקיש אמאי לא מני איהו פגימת סכין כדמני לה רב חסדא בהדי הנך הכי קאמר כיון דאיהו מכניף כולהו פגימת אמאי לא מני נמי פגימת סכין ואי משום דסבירא ליה דפגימת סכין אין שיעורה כשיעורא דהנך לימא ארבע פגימות הן וכולן פגימתן כפגימת המזבח ופגימת סכין בכל שהוא. והילכך קיימא לן דפגימת סכין בכל שהו. וכן נראה מדעת הרב אלפסי ז"ל ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינן לן ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפילו חוט השערה אבל בשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא. תנן התם השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. פירוש מגל יד שצדו האחד סכין וצדו האחד עשוי פגימות פגימות ואם שחט בצד החלק שחיטתו כשרה. אבל לכתחילה לא ישחוט גזרה צדו האחד אטו צדו השני דאמרינן עלה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא מאי טעמא דילמא אתי למעבד באידך גיסא. ואם הוחלקו שיני המגל בין מגל יד בין מגל קציר שוחטין אפילו באותו צד שהוחלק ולא גזרינן הוחלקו אטו לא הוחלקו דתנן ואם הוחלקו שיניה כשרה. ולענין שוחט במחובר גרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין. יתיב רב אחוריה דרבי חייא ויתיב רבי חייא קמיה דר' ויתיב וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. צהבו פניו אמר ליה רב לר' חייא מאי קאמר לך אמר ליה וא"ו דקאי אאופתא. והא רבי קרא קאמר זריזותיה דאברהם קמ"ל. ושנינו שם בפרק ראשון השוחט בצור ובקנה שחיטתו כשרה. ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בקרומית של קנה. ופרקינן כאן בתלוש כאן במחובר ומסקנא דמתניתין רבי היא ובתלוש ולבסוף חברו ובטלו והילכך לכתחילה לא ישחוט גזרה אטו מחובר מעיקרו ואם שחט שחיטתו כשרה אבל במחובר מעיקרו אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דמחובר מעיקרו לרבי דאורייתא הוא מויקח אברהם את המאכלת והיינו דקתני בברייתא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ורבי חייא מתיר והיינו מחובר מעיקרו. ושיילינן ומנא תימרא דשאני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו דתניא השוחט במכוני שחיטתו כשרה במחובר לקרקע שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בה שחיטתו פסולה. קשיין אהדדי אלא לאו שמע מינה דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו שמע מינה דמחובר מעיקרו כקנה העולה מאליו שחיטתו פסולה. ובמחובר לקרקע דרישא דשחיטתו כשרה היינו תלוש ולבסוף חברו וברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה דמשמע דאפילו לכתחילה שוחטין אוקימנא כרבי חייא דלית ליה איסור מחובר כלל. ואני תמה מפני מה דחו אותה ברייתא מדרבי לימא כולהו ברייתא ומתניתין רבי נינהו וברייתא דקתני רבי פוסל במחובר מעיקרו ומתניתין דקתני השוחט דיעבד אין לכתחילה לא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו. ואידך ברייתא דקתני בכל שוחטין אפילו לכתחילה בשלא בטלו וכתלוש גמור דמי ומדלא אמרו הכין נראה לי דלכתחילה לא מכשר רבי אפילו בשלא בטלו וברייתא נמי לא מפלגא בין בטלו ללא בטלו בלכתחילה דהא קתני נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה וסכין לא מבטלי ליה. והילכך לא אפשר לאוקמה אלא כרבי חייא. ומינה דלדידן דקיימא לן אפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט. אמר רבא. פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א כתלוש דמי דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ואי מחובר הוא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. לענין הכשר זרעים תנאי הוא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי פירוש ולבסוף חברו ובטלו דומיא דהמשתחוה לבית. תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. פי' וקסלקא דעתך דבכותל בנין קאמר ואפילו הכי קתני שחיטתו פסולה. ולדבריו מתניתין דקתני השוחט בצור שחיטתו כשרה בשלא בטלו. ודחינן הכא במאי עסקינן בכותל מערה דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו שמע מיניה. תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה. ודחינן שאני הכא דלא מבטלי ליה. תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. ודחינן דילמא פרושי קא מפרש מאי מחובר לקרקע דומיא דסכין דלא מבטל ליה. וקשיא לי אהא שמעתא טובא חדא היאך מייתי לה להאי ברייתא מסורסת פשיט מסיפא והדר ממצעיתא והדר מרישא. ותו מעיקרא פשט מינה לאיסורא והדר פשיט מינה להיתירא. ותו מאי קא מייתי מרישא להיתירא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו והא לדידיה סיפא בכותל בנין הוא. ואפ"ה קתני שחיטתו פסולה. ותיקשי ליה רישא לסיפא אלא על כרחך רישא בשלא בטלו ופרושי קא מפרש. ואפשר לי לומר דכל הני ת"ש דשמעתין לאו חד גברא קא מייתי להו. אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו ופרושי קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ורישא בשל בנין ופשיט מינה להיתירא. עוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא ניחא דאיהו סבר דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר וסיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו ועריב ותני בהדיה צור היוצא מן הכותל כלומר בכותל בנין ולאשמועינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר מעיקרו דמי דאי בכותל מערה היינו קנה היוצא מאליו ותרתי למה לי. ונעץ סכין בכותל היינו תלוש ולא בטלו לאשמועינן דאפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט דהא השוחט קתני ואע"ג דאיכא תרתי לטיבותא חדא דלא בטלו ועוד שיש מוכיח בגופו שלא בטלו דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאין מוכיח בגופו שאינו מבטלו כגון אבן וקנה אפילו הכי שחיטתו כשרה. אשתכח דברייתא כללא היא לכולהו מחוברין וכדדחינן ליה דסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל אם כן נימא איפכא ונידוק מרישא או מציעתא דכתלוש דמי דאימא מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה ומסתמא מדסיפא במחובר מעיקרו מציעתא למטה מינה דרגא חדא והיינו תלוש וחברו ובטלו וקתני שחיטתו כשרה. ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה. כלומר דילמא משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא אמר ליה התם בשלא בטלו הוה משמע ליה דלכשתמצא לומר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי אפילו לא בטלו נמי כמחובר דמי כל שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו כסכין ולפיכך אתיא ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והאי מחובר היכי דמי אי ממין המוכיח בגופו שאינו מבטלו היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי ורישא ומציעתא חדא נינהו ופרושי קא מפרש ואי נמי יש לומר דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בכותל בנין רישא על כרחין כשלא בטלו. ואין צריך לפרש אלא לדידיה דמוקמא לה בכותל מערה אם כן מציעתא בתלוש ואפילו בבטלו דאי לא הו"ל לפרושי בשלא בטלו ודחי שאני סכין דלא מבטלי ליה אינשי. ואין צריך לפרש תא שמע מרישא והא הכא דלאו בסכין ותני מחובר סתם ולא פירש אלמא אפילו בטלו שחיטתו כשרה. ודחי דילמא דהיא גופא בסכין ופרושי קא מפרש. ועדיין קשה לי אי פרושי קא מפרש ב' כשרה למה לי. ומכאן היה נראה לי לכאורה דהא דיהויא בעלמא היא ולאו דסמכא ולא דייקינן בה כולי האי. וכיון שכן אע"ג דהא דרבא לא איפשיט בהדיא לכאורה ברייתא בכותל בנין כדאוקימנא מעיקרא וכמחובר דמי. ותנא בטפי מכניף כולהו מחוברין כדכתיבנא. ואלא מיהו לישנא דגמרא עיקר ולישנא דגמרא הכין הוא דתלוש ולבסוף חברו ובטלו בתלוש דמי. וכדאוקימנא מתניתין אליבא דרב ואמרינן דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. ועוד דלא דחקינן ומוקמינן מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו. וכיון דלישנא דגמרא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי לא שבקינן מאי דאיפשט לגמרא ותפשינן מאי דמספקא ליה לרבא הילכך כתלוש דמי בין בטלו בין לא בטלו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה. אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב הונא לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. ואקשינן עלה מהא דקתני בברייתא בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה. ואע"ג דהא ברייתא כר' חייא אתיא. בהא לא פליגי דבמחובר דוקא פליגי אבל בחשש דריסה לא פליגי ואי חיישינן אפילו ר' חייא הוה חייש בהא ועוד דאפילו בתלוש ולבסוף חברו ממש לא פליגי רבי ור' חייא בדיעבד תרווייהו אכשורי מכשרינן. ואלו לרב הונא על כרחין בצואר בהמה למעלה פסולה ותדע לך דאלו לכתחילה קאמר אפילו צואר בהמה למטה נמי לכתחילה לא דהא ליכא מאן דשאני ליה בלכתחילה בין בטלו לשלא בטלו וכדכתיבנא לעיל וברייתא נמי דנעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה הכין מכרעא על כרחין דסכין לא מבטלי ליה אינשי. וא"כ מאי שנא בין צואר בהמה למטה בין צואר בהמה למעלה אלא על כרחין לרב הונא כל שצואר בהמה למעלה פסולה וחיישינן שמא ידרוס דקאמר ולא קאמר חיישינן שמא דרס מסתברא דהכי קאמר צואר בהמה למעלה פסולה ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי דאם אתה מתיר לו חיישינן שמא ידרוס ולאו אדעתיה הילכך אפילו שחט שחיטתו פסולה. ואסיקנא אמר רב פפא כי תניא ההיא בעופא דקליל. והילכך בבהמה צואר בהמה למטה כשרה צואר בהמה למעלה אפילו אמר שלא דרסתי שחיטתו פסולה כנ"ל. אבל עופא דקליל אפילו צואר למעלה שחיטתו כשרה. ומסתברא לי שלא בכל עוף התירו אלא בעוף הקל כתרנגולין ולמטה מהן אבל באווזין ולמעלה מהם חוששין להם שאף הן מכבידין כבהמה. כיון שהטעם באיסור זה מחשש דריסה ולא במחובר לקרקע בלבד אמרו אלא אפילו נעצו בקורה התלושה הוא הדין והוא הטעם. אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח י"א שאין הלכה כרבי זירא דחוששין לצדדין שאין אומרים בית השחיטה לדבריהם מדקיימא לן דסכין צריכה בדיקה אתלתא רוחתא כרב אשי ורב כהנא ורב אחא ורבינא דאית להו הכי. ורב יימר דאמר אתלתא רוחתא לא צריכה דייק לה מדר' זירא וכדאמרינן התם רבינא ורב אחא בריה דרב הוו יתבי קמיה דרב אשי איתיאו סכין לקמיה דרב אשי למיבדקיה אמר ליה לרב אחא בדקה בדקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמר ליה יישר וכן אמר רב כהנא יישר רב יימר אמר אטופרא ואבישרא צריכה אתלת רוחתא לא צריכה מי לא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה וקשיא לן והא איכא צדדין ואמרי בית השחיטה מירווח רווח הכא נמי בית השחיטה מירווח רווח. והילכך כיון דליתא לרב יימר ממילא שמעינן דליתא לדר' זירא דהא בחדא שטתא קיימי ויש מי שאומר דהלכה כרבי זירא ולא דמיא לדרב יימר דמורשא דפגימה מתפשטא חוץ לסכין ונאחזת בצידי השחיטה וקורעתן. ועוד דהא דר' זירא דוקא בדידע דמלובנת היא ויהיב אדעתיה דלא ליגע לצדדין דבית השחיטה מירווח רווח קצת וכל דיהיב אדעתא אפשר ליה דלא נגע אבל בדלא בדק אתלת רוחותא ולא ידע דאיכא פגימה מן הצד דילמא נגע ולאו אדעתיה. ועוד דרבי זירא דוקא בדיעבד קאמר דהא ליבן סכין ושחט קאמר הא לכתחילה לא ישחוט ואפילו אמר אני אשחט ולא אטה אין סומכין על זהירותו. וההיא דרב יימר אפילו לכתחילה קאמר דסמכינן על הרחבת בית השחיטה והילכך לא קיימא לן כוותיה. והראב"ד ז"ל מן המתירין ואינו דומה לההיא דתלת רוחתא מן הטענה הזו שאמרנו. עוד אמרו משמו דאפילו אמר ברי לי שלא נגעתי בצדדין כל שלא בדק אצדדין אין סומכין עליו דחוששין שמא הטה. ורב יימר הוה סבור דחששא רחוקה היא שלא נפגם חודו ונפגמו הצדדין ואפילו נפגמו איפשר דלא נגע דבית השחיטה מירווח רווח הלכך לא חיישינן לה כלל ואין צריך לבודקה אלא אחודה ולא קיימא לן כוותיה. ומורי הרב ז"ל פסק כר' זירא והיה מביא ראיה לדבריו מדאמר רב יימר מי לא אמר ר' זירא מכלל דהלכה פסוקה היא אצלם דאם לא כן הוה ליה למימר דאמר ר' זירא ומה שלא השיבו לו דאינו דומה לדרבי זירא וכמו שאמרנו לפי שלא חשו להשיב על זה דדבר ברור הוא שיש לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא ושפיר עבד דלא אהדר ליה. ומסתברא לי כדברי הראשונים דאין הלכה כרבי זירא דסוגיין לכאורה דלא כוותיה מדאיפליגו רב ורבב"ח בשוחט בסכין של נכרים מר אמר קולף ומר אמר מדיח אלמא אין אומרים בית השחיטה מירווח רווח דאם כן למה קולף ולמה מדיח. ואם תאמר התם בששחט ולא ידע שהיא של נכרים ולא נזהר ונגע הא איפליגו נמי בסכין טרפה בשבא לשחוט בה לכתחילה מר אמר צריך להגעילה בחמין ומר אמר מדיחה בצונן או מקנחה בבליתא דפרסא. אלא שאפשר לדחות דלרבי זירא נמי לכתחילה לא ישחוט ולא התיר אלא בדיעבד ובסכין טרפה לכתחילה הוא דלא ישחוט הא שחט ונזהר שלא ליגע בצדדין אינו צריך לא לקליפה ולא להדחה. וכן הדין בסכין של נכרים ומכל מקום בשל תורה הלך אחר המחמיר ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"א מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא דבהמה בחייה עומדת לגדל ולדות ולגזה וחלב. ואעפ"י שמתקן בה קצת שהרי הוציאה מידי אבר מן החי וכל כי האי קרינן ליה מתקן לגבי שבת וכדאמרינן בפסח שני בסוף פרק אלו דברים שוחט בשבת בחוץ לע"א מה תקן תקן להוציאה מידי אבר מן החי. התם הוא משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנעשית מחשבתו בתיקון קצת חייב אבל לגבי ע"א לא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר רחמנא וכל שיש במעשיו קלקול יותר על ההנאה מותר. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. ולאו אסור לכתחילה בלבד קאמר אלא אפילו בדיעבד נמי אסור ליהנות ממנה עד שיוליך הנאה לים המלח. אבל מפני שאמר מותר לשחוט אמר נמי אסור לחתוך. ומכל מקום בהולכת הנאה לים המלח סגי דהא קיימא לן כרבי אלעזר דאמר בפרק כל הצלמים אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח והולכת הנאה כאן היינו מה ששוה יותר הבשר כשהוא מחותך ממה שהיה קודם לכן והיינו כדי שכר המחתכה אמר רבה פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומותר לחתוך בה בשר באטמי דקיימי לקורבנא. ומה שאמרו שהוא מותר דוקא בסכין חדשה שאין בה שמנונית דאיסורא אי נמי בישנה ובשהכשירה כגון שליבנה באור או שהגעילה או אפילו דצה בקרקע או שהגעילה יפה יפה עד שלא ישאר שמנונית על גבה דקיי"ל בית השחיטה צונן והילכך אפילו היא בת יומה די לה בכך לפי שאין חום בית השחיטה המועט מפליט בלעו של סכין אבל אם לא שפה חזקה על סכין שיש שמנונית על פניו וכל שהוא בעין אין אומרים בו שהוא נפגם בשאינו בן יומו וכיון שהוא בעין נבלע הוא בדפני בית השחיטה אגב דוחקא דסכינא עם חום בית השחיטה ואעפ"י שאין אנו מחזיקין אותו כרותח והילכך אפשר דאם עבר ושחט קליפת בית השחיטה בעיא דאתמר השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף רבה בר חנה אמר מדיח ותרי לישני איכא וכלישנא בתרא אמרינן דכולי עלמא בית השחיטה צונן כלומר שאינו רותח ומכל מקום אינו צונן גמור מאן דאמר מדיח שפיר ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. ודוקא אגב דוחקא דסכינא וחום מועט כחום בית השחיטה אבל בצונן גמור לכולי עלמא קליפה לא בעי ואפילו היכא דאיכא דוחקא דסכינא. ומסתברא דהלכתא כרב דרביה דרבב"ח הוא. ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד נוסיף בו ביאור בסמוך בע"ה. סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן והלכתא אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה תו לא צריך. פירש רש"י ז"ל מאן דאמר בחמין קסבר בית השחיטה רותח והילכך צריכה הגעלה בחמין להכשירה מידי בליעתה. ומאן דאמר בצונן קסבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין שלא נתחממה וגבי הא דאמרינן התם בסמוך דהיתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי. פירש הוא ז"ל אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא לי לפירושו דהכא איפסיקא הלכתא בהדיא כמאן דאמר בצונן ואם כן כמאן דאמר בית השחיטה צונן סבירא לן ואפילו שמנונית לא בלעה סכין וכל שכן לפי פירוש רש"י ז"ל. ואם כן אפילו לחתוך בה רותח מותר בהדחה בעלמא. (חולין טז, ) ואפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח לא בלעה דם לפי שאינו נבלע בקשה והילכך בשוחט את הכשרה בהדחה בעלמא סגיא ליה ואפילו לחתוך בה רותח. ואלו בפרק כל הבשר גרסינן אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ופירש שם רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בלע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט וקיימא לן כר"נ. ולפי פירושו תיקשי לן תרתי חדא דהכא איפסיקא הלכתא בצונן דאלמא בית השחיטה צונן. והתם אמרינן דבית השחיטה רותח ועוד דהכא פירש שאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע בסכין לפי שאינו נבלע בקשה והתם אמרינן דאסור לחתוך בה רותח כדי שלא יפלוט הדם הנבלע בתוכו. על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין אפילו תמצא לומר דסבירא לן דבית השחיטה צונן קסבר דאגב דוחקא דסכינא עם חום קצת כחום בית השחיטה בלע סכין שמנונית ודם דטרפה ואגב דוחקא דסכינא פליט ובליעי צדדי בית השחיטה ומאן דאמר בצונן קסבר כיון דבית השחיטה צונן אע"ג דאיכא דוחקא דסכינא לא פלטה סכין מה שבלעה דאין בלעה נפלט אלא על ידי רותח ממש. ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חום קצת כחום בית השחיטה בולע אפילו סכין שהוא קשה שמנינות ודם שהן בעין והילכך אם שחט בה טרפה בלעה הסכין שמנונית ודם ועוד יש על פניה שמנונית ודם לפיכך אם בא לשחוט בה מדיח או מקנח פני הסכין ודי לנו בכך לפי שאין חום בית השחיטה מפליט מה שהוא בלוע בתוך הסכין אבל אם בא לחתוך בא רותח גמור אסור ואפילו שחט בה את הכשרה שהרי נבלע בתוכן דם וכשהוא חותך בה רותח חוזר ופולט והיינו דרב נחמן אבל בשוחט את הכשרה מותר לשחוט בה לכתחילה ואפילו בלא הדחה כלל שאע"פ שיש דם על פני הסכין אין בכך כלום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא אבל חלב ושמנינות נבלעים אפילו בסימנין אע"ג דטרידי למיפלט דמא. והילכך סכין ששחט בה את הטרפה צריך להגעילו בחמין אי נמי להדיחו בצונן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וסכין של נכרים צריך שיפה דיצא בקרקע מפני שבלעה מן הרותח הגמור ואי נמי מתוך שתשמישו תדיר לא תסור שמנוניתו בהדחה בעלמא וכיון שכן אע"ג דקיימא לן בסכין טרפה כמאן דאמר בצונן קיימא לן כרב דאמר בסכין של נכרי קולף לפי שהאיסור שהוא נדבק על פני הסכין והוא עומד בעינו נבלע הוא בבשר עם חום בית השחיטה והוא הדין לסכין טרפה אם שחט בה קודם שידיח דבין לרב אחא בין לרבינא קולף כרב וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרבב"ח דאמר מדיח ויש מביאין סעד לדבריו מדאיצטריך הכא למפסק כמאן דאמר בצונן ואם איתא דהא לא פליגא אדרב פשיטא דהא בהדיא אמרו בפרק כל הבשר בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא. והלכתא כרבינא לקולא. אלא מדקים להו דהא דרבינא פליגא אדרב דאמר קולף הוה אמינא דבהא הלכתא כרב אחא דשמעתיה כרב אזלא קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב ורב אחא ועבדינן כרבינא ורבה בר בר חנה. ומורי הרב ז"ל אמר דזו אינה ראיה משום דבעיא לסיומי בה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר נמי והלכתא בצונן. ונראין דברי רש"י ז"ל בפסק זה. אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו שלשה סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. תמיה לי סכין מיוחד לשחיטה למה דהא צריך הוא בדיקה קודם שחיטה ואפילו חתך בה בשר ונפגם בשעה שהוא בא לשחוט הרי הוא בודק ולכשימצא יתקן. ומסתברא לי דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שאינו צריך בדיקה כשיחזור וישחוט דסומך על בדיקתו שלאחר שחיטה של אמש ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמד סכין על חזקתו. והילכך כל שאינו מיוחדת לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שישבור עצמות שבבשר ולאו אדעתיה ומשתלי ושחיט וסמיך אבדיקה ראשונה ואסור :
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגם ורב חסדא אמר אימר בעצם נפגמה ואמרינן בשלמא רב הונא כשמעתיה כלומר דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ובכלל זה עד שיודע לך שנשחטה בסכין יפה שאין בה פגימה אלא רב חסדא מאי טעמיה אמר לך עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי כלומר עור אינו מצוי לפגום ועצם מצוי לפגום ואין מניחין את המצוי ותופשין את שאינו מצוי. ואותיב ר' אבא לרב חסדא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר לאחר טבילה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. וקשיא לי ולרב הונא מי ניחא והא ההוא בשלא חפף סמוך לטבילה היא דאי חפף סמוך לטבילה עלתה לו טבילה וכדאמרינן בנדה פרק אחרון אמר ר' יוחנן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. ואלו גבי סכין בודאי כשבדק קודם שחיטה היא דאי לא בדק אפילו רב חסדא מודה ולא עוד אלא אפילו נאבד הסכין ולא בדקו שחיטתו פסולה דסתם סכינין אינן בדוקין. ותדע לך מדאמרינן גבי מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו לא בדק בודק סכין אחריו. וכולן ששחטו אהייא אי אישראל מומר אי ליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט אלמא סתם סכינין אינן בדוקין דאי לא תימא הכי כי שחיט וליתיה לסכין אמאי חיישינן לסכין פגומה ואי משום דאוכל נבלות הוא לתיאבון הא אמרינן דלא שביק היתירא ואכיל איסורא אלא טעמא כדאמרן דסתם סכינין אינן בדוקין ואיהו לא טרח לתקוני וכיון שכן ההיא דטבל ועלה תיקשי אפילו לרב הונא. וניחא ליה דחתיכת העור לרב הונא כנתעסקה במין קודם טבילה היא דעור לרב הונא ודאי פגים ואפילו לרב חסדא מיפגם פגים אלא שאינו מצוי לפגום כעצם ותדע דהא לא אמר רב חסדא עצם ודאי פגים עור לא פגום אלא ספק פגים ספק לא פגים קאמר והילכך הכא מכל שכן קא פריך ומה התם דאינו יודע אם נתעסק במין החוצץ קודם טבילה אם לאו אמרת לא עלתה לו טבילה הכא דודאי נתעסק במין הפוגם קודם שחיטה דהיינו עור לא כל שכן ופריק שאני התם הואיל ואתיליד ביה ריעותא ואיכא למימר העמד טמא על חזקתו אבל הכא לא איתיליד ריעותא בגוף הבהמה אלא הרי היא שחיטת סימנין לגמרי לפניך וסכין הוא דאיתרעאי וכבר נבדק קודם שחיטה העמידנו על חזקתו ואימר לאחר שחיטת סימנין נפגם בעצם המפרקת. ויש מקשים מפני מה לא הקשה לו מהא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות ואמאי לימא מקוה איתרעאי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. ויש מתרצים דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי שאי אפשר להיות המקוה חסר או שיהא דבר חוצץ עליו בשעת טבילה ותעלה לו טבילה אלא הרי הוא ודאי כאלו לא טבל כלל והילכך העמד טמא על חזקתו אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר נפגם הסכין בעור אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימה בסימנין כלל ובמה שיש ממנו בלא פגימה נשחטו וכגון שיש בסכין מלא שני צוארין הילכך לא אלים ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה שהיא שחוטה לפניך. ואינו מחוור בעיני דרב הונא ורב חסדא בסתם סכינין נחלקו ואם איתא הוי ליה למימר השוחט בסכין ארוכה ונמצאת פגומה. והנכון דשאני ריעותא דמקוה דאלימא לאורועי טבילה כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא. אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי בהמה כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרינן דרב חסדא אפילו בשלא שבר עצמות אמרה התם נמי היינו טעמא משום דתלי טעמא דילמא בעצם המפרקת נגע ובו נפגם דעצם דמפרקת נמי טפי פגים מעור והילכך אפילו כשאין בסכין אלא כמלא צואר אמר רב חסדא הכי. ואסיקנא הילכתא כותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצמות והילכתא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות. ויש אומרים דדוקא בשוחט בסכין ארוכה שיש בה כדי שיעור שני צוארין וכמו שכתבתי למעלה. ויש אומרים אפילו בסכין קטנה וכן נראה לי עיקר וכמו שכתבתי מדלא אמר השוחט בסכין ארוכה וקאמרינן סתם השוחט בסכין ונמצאת פגומה ושבר בה עצמות דקאמרינן בששבר עצמות דעלמא דוקא אבל אם נגע בעצם דמפרקת לא דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. וי"א דאפילו בעצמות דעלמא בכעין עצם דמפרקת כלומר בדרך הולכה והבאה לא תלינן להקל דדרך הולכה והבאה אינו מצוי לפגום והיינו דקאמר בששבר בה עצמות. כלומר שמכה על עצמות ומשברן והוא הדין אם נפלה סכין על חודה על גבי אבנים או עצמות אבל אם לא נודע שנפלה על חודה לא. ואם תאמר אפילו בששבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכרב הונא דהא קיי"ל כותיה בהדיא. י"ל דשאני הכא דהואיל ובדק סכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד סכין על חזקתו ופגימה זו על ידי שבירת עצמות היתה. וכיון דאיפסקא הילכתא כר"ח בששבר בה עצמות שמעינן מינה דכ"ש בשנאבד הסכין עד שלא בדקו לאחר שחיטה דהשתא בנמצאת פגומה לפניך אתה תולה להקל אם שבר בה עצמות ומשום דהעמד סכין על חזקתו עם חזקת כשרות הבהמה שהיא שחוטה לפניך בשאינה לפנינו ולא נולד בו שום ריעות לא כל שכן שיש לנו להעמידה על חזקתה. ועוד יש לי להביא ראיה מדאמרינן במומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ואם אתה חושש לסכין מן הסתם שמא נפגם גם אתה מצריך על כרחנו בדיקת סכין אחריו שהוא אינו נאמן עליו דאנן הא אמרינן דאין צריך לבדוק סכין אחריו אלא בשלא בדקנו סכין לפניו וכדאמרינן התם לא בדק סכין לא ישחוט ואם שחט בודק סכין אחריו אלמא כל שבדק ונתן לו אינו צריך לבדוק אחריו. וזו ראיה שאין עליה תשובה. הוה עובדא וטרף רב יוסף תליסר חיותא. ואמרינן כמאן כרב הונא ואפילו בקמייתא. לא כרב חסדא ומשניה ואילך. ואי בעית אימא כרב הונא דאי כרב חסדא מיכדי מתלא תלינן בעצם דמפרקת ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים דילמא בעצם המפרקת דבתרייתא איפגם. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא כלומר אפילו בקמייתא וכההיא דלעיל. לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא כלומר משניה ואילך וכההיא שנויא דשנינן לעיל לא כרב חסדא ומשניה ואילך וברייתא דלאחר ראשונה קאמר. ומשום דבשוחט שתים ראשונה קרויה קמייתא ושניה קרויה בתרייתא נקט כי האי לישני אבל בההיא דלעיל דהוי טובא איצטריך לפרושי אפילו בקמייתא ולמימר נמי משניה ואילך משום דאיכא טפי משנינן ואקשינן אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם דבשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא בדיקה זו בדיקה שלאחר שחיטה היא ושלאחר שחיטה אינה צריכה חכם אלא אי כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא היינו בדיקה שלפני שחיטה ואף היא תהא צריכה חכם. ופרקינן לא אמרו בדיקת חכם אלא משום כבודו של חכם ודי לכך בבדיקה ראשונה ממש. והילכך אע"ג דקיימא לן כרב הונא בשלא שבר בה עצמות רב כהנא הוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא ועצה טובה קמ"ל כדי שלא לפסול את כולן אם נמצאת הסכין פגימה אחר שחיטת כולן ומצריך דקאמר לא לחיוב אלא מצריך משום בל תשחת. ואי נמי הכי קאמר רב כהנא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת סכין פגומה אחר שחיטתה צריך לבדוק בין כל אחת ואחת. דאי לא כולן פסולות ואפילו הראשונה. ומיהו אם נאבד הסכין אפילו לאחר שחיטת בהמות הרבה אע"פ שלא היתה לו בדיקה בין כל אחת ואחת כולן מותרת ומכל מקום נראה לי כדעת הראשונים ז"ל כל שהסכין לפנינו בודקין אותו וכמו שאנו בודקין את הריאה לכתחילה ואע"פ שאנו מחזיקין אותה בכשרה או משום חזקה או משום רובא ואפילו בא זאב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת אין חוששין לה. ויש אומר דאזלינן בתר האי לישנא דאמרינן בדרב כהנא דכר"ח עביד ולאכשורי בתרייתא דהאי לישנא חומרא היא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ולהאי לישנא אפילו ר"ח לא מכשר אלא בשוחט אחת דתלינן בעצם דמפרקת אבל בשוחט הרבה מודה הוא דחיישינן דילמא בעצם המפרקת איפגים ומראשונה ואילך נפקא לה סכין מחזקתה כאלו שבר בה עצמות ואע"ג דאל קיימא לן כר"ח להקל מכל מקום מיחש חיישינן להחמיר כוותיה להצריך בדיקה בין כל חדא וחדא וכרב כהנא דמצריך בדיקה נמי בין כל חדא וחדא. וכן ראיתי משמו של הראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ן ומורי הרב ז"ל התירו כשלא נגע בעצם דמפרקת אבל בשנודע שנגע בעצם המפרקת אם נמצאת פגומה לבסוף אע"פ ששבר בה עצמות לאחר שחיטת כולן אסורות מאותה שנגע בעצם המפרקת ואילך דחוששין להחמיר שמא בנגיעתו בעצם דמפרקת נפגם וכך נראה עיקר. ויש מי שאומר דהא דאמרינן כדרב כהנא ולא כרב חסדא ולאכשורי בתריתא דחייה בעלמא היא ור' כהנא כר' הונא אמרה אבל לרב חסדא אפילו בתרייתא מישרא שרייה וכלישנא דאמרינן בעובדא דרב יוסף דכרב הונא אמרה דאילו לרב חסדא כיון דתלינן בעצם דמפרקת ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא איפגים דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. וכיון דהאי לישנא איתמר בטעמא כדידיה קיימא לן ורב כהנא משום עצה טובה הוא דהוה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא וכדכתבינן לעיל. והילכך בשוחט אפילו בהמות הרבה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות לאחר שחיטת כולן כולן כשרות ואפילו נגע בעצם דמפרקת לפי שאין עצם דמפרקת עשוי לפגום דרך הולכה והבאה יותר מעור. וכן דעת הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. ויש לחוש להחמיר בשנגע ודאי בעצם דמפרקת וכדברי רבותי נוחי נפש. כמה יהא בסכין ויהא כשר לשחוט בו. שנינו בפרק השוחט היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשין כאחת אם יש בסכין מלא שני צוארין שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה פי' מלא צואר וחוץ לצואר וכן מלא צואר חוץ לשני הצוארין. במה דברים אמורים בהשוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל בזמן שהוליך והביא אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל שחיטתו כשרה. וגרסינן התם בגמרא אמר רב מנשה ובאיזמל שאין לו קרקע שאם יש לו קרנים מתוך שהוא קטן חוששין שמא דרך הולכתו והבאתו יסתבכו הסימנים בקרנים ויקרעו או ינקבו. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מחטא מאי א"ל מחטא מיבזע בזעא מחטא דאושכפי מאי כלומר שפיה רחב מעט. אמר ליה תנינא אפילו כל שהוא מאי לאו אפילו מחטא דאושכפי לא איזמל. איזמל בהדי אקתני לה פרושי קא מפרש מאי כל שהוא איזמל. הכא נמי מסתברא דאי סלקא דעתך מחטא דאושכפי השתא מחטא דאושכפי שריא איזמל מיבעיא. ודחי איזמל איצטריכא ליה סלקא דעתך ליגזור איזמל שאין לו קרנים אטו שיש לו קרנים קמ"ל. ומסתברא דמחטא דאושכפי אסורה דרב אשי לאו בדוקא אמר אלא מיתלא הוה תלי למילתיה בכל שהוא דמתנינן ואמר במסתפק מאי לאו מחטא דאושכפי וכיון דדחי ליה לא איזמל ופרושי קא מפרש ושתק אפשר דקבולי קבלה. ואע"ג דאמרינן הכא נמי מסתברא ודחינן איזמל איצטריכא ליה. לאו למימרא דדחינן ליה לגמרי אלא מאי דקאמר דהכי נמי מסתברא הוא דדחינן דאי משום הא לא איתא דאפשר דאיזמל איצטריכא ליה. מכל מקום כיון דהא מילתא איסורא היא נקטינן לחומרא ודוקא איזמל אבל מחטא דאושכפי לא. ואיזמל שאין לו קרנים דוקא הא יש לו קרנים לא. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות דיש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא בעוף שצוארו דק אבל בבהמה אין לו לשחוט לכתחלה בכל שהוא. וכ"כ הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל ואין הדברים נראין כן מדין גמרא שאלו כן לא שתקו בגמרא מדבר זה. ומכל מקום ראוי לחוש לדבריהם לכתחילה אבל בדיעבד לכולי עלמא שחיטתו כשרה :