תוספתא (וילנא)/מגילה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מגילה פרק ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי

<< תוספתא (וילנא), מסכת מגילה, פרק ב >>

מהדורות של פרק זה: לקריאה נוחה מהדורת צוקרמנדל מהדורת וילנא מהדורת העתקה מכתבי יד


הלכה א[עריכה]

הקורא את המגילה למפרע לא יצא וכן בהלל [וכן בתפלה] וכן בקריאת שמע הקורא את המגילה [וטעה] והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל [וכן בתפלה] וכן בקריאת שמע נכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל [וכן בתפלה] וכן בקריאת שמע.

הלכה ב[עריכה]

קראה בלילה לא יצא ידי חובתו א"ר יוסי מעשה בר' יוחנן בן נורי שקראה בצפורי בלילה אמר לו אין שעת הסכנה ראיה קראה על פה לא יצא ידי חובתו אמר [רשב"א] מעשה בר' מאיר שהלך [לאסיא] לעבר [את] השנה [לא מצא] שם מגילה כתובה עברית [כתבה מפיו וחזר] וקרא מתוכה קראה בין עומד בין יושב בין מוטה בין שהעמיד לה [תורגמן] בין שבירך לפניה [ובין שבירך] לאחריה לאחריה ולא בירך לפניה לא בירך לפניה ולא לאחריה יצא אר"ש מעשה בר"מ שקראה בבית הכנסת בטבעין מיושב והיו בני הכנסת יושבין כיון [שנגמרה] מקצתה נתנה לאחר וברך עליה.

הלכה ג[עריכה]

קראה בלעז הלעוזות יוצאין ידי חובתן קראה אשורית שומעין [ושאין שומעין] יוצאין י"ח לעולם אין יוצאין ידי חובתן עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי על הספר ובדיו.

הלכה ד[עריכה]

הכל חייבין בקריאת [מגילה] כהנים לוים וישראלים [ועבדים] משוחררין חללין נתינים [וממזרים] סריס אדם וסריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין ומוציאין את הרבים י"ח אנדרוגינוס מוציא מינו ולא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אמר רבי יהודה קטן הייתי [וקריתי לפני ר' טרפון בלוד וקלסני] א"ר קטן הייתי וקריתיה [לפני ר' יהודה באושא והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהן דבר] אמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר [מכאן ואילך הנהיגו שיהו קטן קורין אותה לרבים].

הלכה ה[עריכה]

מצות מגילה מתחלתה ועד סופה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר מאיש יהודי ר' יוסי אומר (אסתר ג) מאחר הדברים האלה ר"ש בן [אלעזר] אומר (אסתר ו) מבלילה ההוא אבל הכל מודים [שמצותה לגמור עד סוף].

הלכה ו[עריכה]

כל יום הנף אסור בחדש כל יום השביעי חייב בסוכה וכל יום השביעי כשר ללולב כל יום השמיני כשר למילה וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה [אבל אין] חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פוסלת בהן משום פגול עד שיעלה עמוד השחר.

הלכה ז[עריכה]

ר' מנחם בר' יוסי אומר [בני הכנסת לא יקחו את הרחבה] א"ר יהודה בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל אם התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותה לכל דבר שירצו.

הלכה ח[עריכה]

העושה תיבה ומטפחות לספר עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי לישתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אין רשאי לישתמש בהן הדיוט וכלים שנשתמש גבוה אל ישתמש בהן הדיוט אבל משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחה ממנו מטפחת ספרים משנין אותם מספרים לספרים אבל לא לדברים אחרים.

הלכה ט[עריכה]

העושה מנורה ונר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם הבעלים מהן [רשאי] לשנותן לדבר אחר משנשתקע שם הבעלים מהן אין רשאי לשנותן לדבר אחר [יחיד שפסק צדקה בעירו נותנה לעניי עירו בעיר אחרת נותנה לעניי עיר אחרת הפרנסים שפסקו צדקה בעירן נותנין אותה לעניי עירן בעיר אחרת נותנין אותה לעניי עיר אחרת] הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר משזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן.

הלכה י[עריכה]

[נכרי שהקדיש קורה לבית הכנסת וכתוב עליה לשם בודקין אותו אם אמר לשם הקדש נדרתי גונזין אותו ואם אמר לשם בית הכנסת נדרתי גורדין מקום השם וגונזין אותו ומשתמשים במותר] כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי לישתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן גבוה אין רשאי לישתמש בהן הדיוט וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבן מתחלה להדיוט אין בונין [אותו] בהר הבית אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון וטעונין גניזה אמר רבי יהודה מעשה ברבי אלעזר ברבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריא שהיתה בירושלים והיה עושה בה כל חפצו לא אסרו אלא [שלא יהא] שם הראשון קרוי עליו.

הלכה יא[עריכה]

בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש לא יכנס להן לא בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים מפני הגשמים ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ישנין בהן ואין מטיילין בהן ואין ניאותין בהן אבל קורין ושונין ודורשין בהן בהספד של רבים מספיד בהן אמר רבי יהודה בד"א בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ומגדלין בהן [העשבים] מפני עגמת נפש.