תוספתא/שביעית/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< תוספתא‏ | שביעית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שביעית פרק ד: משנה תוספתא ירושלמי

<< תוספתא, מסכת שביעית, פרק ד >>



הלכה א[עריכה]

ר' יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושין לשתי שנים אמר לו הרי הן אצלך בטבריא ואינן עושות אלא בנות שנתן הטומן את הלוף בשביעית רבי אומר דרך ארץ טמנו בעציץ כדי שלא יצמח אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לב) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים.

הלכה ב[עריכה]

הלוף שעברה עליו שביעית רבי אליעזר אומר אם שהה שלש שנים נותן לעניים רביע אם שהה שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה מאימתי מותר אדם ליקח הלוף במוצאי שביעית מכל מקום ר' יהודה אומר מיד א"ר יהודה מעשה והיינו בעין כושי והיינו אוכלין לוף במוצאי החג של שביעית על פי רבי טרפון אמר לו רבי יוסי משם ראיה עמכם הייתי ומוצאי פסח היה.

הלכה ג[עריכה]

אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אחד זרעים הנאכלין ואחד זרעים שאינן נאכלין ב"ש אומרים לא ימכור לו שדה בשביעית וב"ה מתירין.

הלכה ד[עריכה]

ואיזו היא ארץ ישראל מנהר דרומה של כזיב ואילך סמוך לעמון ומואב ארץ מצרים שתי ארצות הן או נאכל ונעבד או לא נאכל ולא נעבד עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית.

הלכה ה[עריכה]

עיירות המותרות בתחום נוווה [גיתו] ונאסרו כגון ציר וצייר וגשמי וזיזיון ויגרי טב [ונׂב] חורבתא וברכה דבית חרב.
עיירות האסורות בתחום צורא שנץ וכצת ופומא ציבא וחניתא עיליתא וחניתא ארעיתא דאשמיעא ובית מזיל כריא ועמק מזיל.
עיירות שחייבות במעשרות בתחום ציציתה ועינישת ועין תרעא ורומברך עין יערים וכפר יערים דכב חצפיא וכפר צמח ר' התיר כפר צמח.

תחום ארץ ישראל פרשת אשקלון ואומר מגדל שרשינה ידור ושורא דקיסרא שורא דעכו וריש מייא דגעתין וזעתין גרמא וכברתא וכזניתא וקצטרי דגלילה [וקובעאיא] דראתין ומלתא דכור וטריי רבתא ותפני' וסנפתה [וסחרתא] דיתר וממציא דגתא ומדפ' וטרחש' ונחלה דיפצאל ועולשתא ואולם רבתא ומגד חרוב [ונקבתא] דעיון ומישא ותקרא כרבא סינגורא ותרנגלא עיילייא דקסרין וקנת ורכה וטרכתא דמתחת לבצרת ויגר שהדותא ונמרים מלח דחראי ויבקא וחשבון ונהלא ורפח [וחונבא] ועמון ומואב ורקם גאה ונגנייה דאשקלון ודרך הגדולה ההולכת למדבר.

הלכה ו[עריכה]

מודה ר' עקיבה שאין זורעין ואין חורשין ואין מנכשין בסוריא לפי שאין כיוצא בהן [מותר] בארץ שכל כיוצא בו מותר בארץ עושין אותו בסוריא אין עושין אותו במחובר בקרקע בסוריא אבל עוקרין ואוגד על ידיהן ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין על ידיו בוצרין ודורך על ידיהן מוסקין ואוטם על ידיהן בד"א במוציא פירות לחבירו מתוך ביתו או ששלח לו חבירו פירות אבל הלוקח לו מן השוק הרי זה [מלקט ביד] ואינו חושש.

הלכה ז[עריכה]

בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין אמר ר' יוסי מעשה שזרעו כרם גדול בצלים בציפורי למוצאי שביעית זרעוהו שעורין והיו פועלין יורדין ומנכשין בתוכו ומביאין ירק בתוך קופותיהן ובא מעשה לפני ר' יוחנן בן נורי ואמר אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין.

הלכה ח[עריכה]

אוכלין עלי ירק מן האפיל על הבכיר מן הרחוק על הקרוב הותר מקום אחד הותרו כל המקומות הלוף והשום והבצלים הותרו יבשים הותרו לחין לא הותרו יבשים עד שתגיע הגורן אין מינו מתיר [את] מינו ואין מתירין את מינן אלא ע"פ חכם וכולן למוצאי שביעית חייבות במעשרות.

הלכה ט[עריכה]

ירק שנטעו בערב ראש השנה של שביעית הרי זה לא יטול ממנו בשביעית עד [שיתיר את החדש] ר' שמעון בן אלעזר אומר נוטל הימנו שלו ומכניס לתוך ביתו אע"פ שאין כיוצא בהן נמכר בשוק.

הלכה י[עריכה]

בראשונה היו אומרים אין כובשין ואין מייבשין יבשת וכבשת מחוצה לארץ לארץ אין מביאין ירקות מחו"ל לארץ רבותינו התירו שיהו מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ וכשם שמביאין ירקות מחו"ל לארץ כך מביאין תבואה וקטניות מחו"ל לארץ רבי ובית דינו התירו ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.

הלכה יא[עריכה]

פירות שביעית שבאו לארץ אין מוכרין אותם לא במדה ולא במשקל ולא במנין אלא הרי הן כפירות הארץ.

הלכה יב[עריכה]

מביאין שחלים [וקרומלים] מחוצה לארץ לארץ אבל לא [מארץ לחו"ל לאכול עליהן] בארץ אין מביאין ענבים מחו"ל לארץ ודורכין אותן בארץ ולא זיתים מחו"ל לארץ ועוטנין אותן בארץ ולא הוצני פשתן מחו"ל לארץ ושורין אותן בארץ מביאין גרוגרות וצמוקין [והוצני פשתן] מחו"ל [ושורין] אבל לא מחו"ל לארץ לעשותן בארץ רבי התיר שיהו מביאין אותו מחו"ל לעשותן [לארץ סמוך לח"ל].

הלכה יג[עריכה]

כל אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט הרי הן לשעבר לאחר חמשה עשר הרי הן לעתיד לבא ר' נחמיה אומר בד"א באילן שעושה שתי בריכות בשנה אבל אילן שאינו עושה אלא ברך אחת כגון הזתים והתמרים והחרובין אע"פ שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט כאילו לא חנטו אלא לאחר חמשה עשר בשבט.

הלכה יד[עריכה]

ר"ש אומר מהוצאת עלין עד הפגים חמשים יום מן הפגים ועד שיהיו נובלות חמשים יום ומשהן נובלות עד התאנים חמשים יום רבי אומר כולן ארבעים ארבעים יום וכולן קודם הזמן הזה הרי הן לשעבר לאחר הזמן הזה הרי הן לעתיד לבא.

הלכה טו[עריכה]

מעשה בר' עקיבה שלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו כדברי ב"ש וכדברי ב"ה ר' יוסי בר"י אומר כדברי רבן גמליאל וכדברי ר"א [בר יוסי אבטליס] העיד משום חמשה זקנים שאתרוג כשעת לקיטתו למעשר ורבותינו נמנו עליו באושא שאתרוג כשעת לקיטתו למעשר ולביעור.

הלכה טז[עריכה]

ר"ש אומר אתרוג שנכנס מערב שביעית לשביעית או שיצא משביעית למוצאי שביעית פטור מן המעשרות ופטור מן הביעור שאין לך דבר שחייב במעשרות אלא דבר שגדל בחובה ונלקט בחובה אין לך דבר שחייב בביעור אלא דבר שגדל בשביעית ונלקט בשביעית.