תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק טז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיט עמוד א[עריכה]


האשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה ובאו ואמור מת בעליך לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה היתה לה תמות אינה חוששת יצאתה מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת. פי' לא תנשא הואיל ובלא בנים יצא בעלה הרי היא בחזקת איסור לשוק ולא תתיבם דחיישינן שמא ילדה צרתה. ולקמן נפרש אמאי לא תחלוץ ותנשא ממה נפשך. היתת לה חמות במדינת הים ולא הי' לה לא בן ולא יבם שיאסרוה אינה חוששת שמא ניתן אלא מותרת לינשא אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרתה התם דכל מה דילדא צרתה בין זכר בין נקבה אסור לה איבם אבל חמות דאי נמי ילדה אינה זקוקה אלא א"כ ילדה זכר כולי האי לא חיישינן שמא ילדה. וזכר הי'. יצאת מלאה חוששין שמא זכר היה. ר' יהושע אומר אינה חוששת דאיכא למימר שמא הפילה ואת"ל לא הפילה ספק נקבה ילדה. ודייקינן מאי היא צרתה הא קמ"ל האי דאזלה בהדר הוא דחיישינן אבל לצרתה אחריתי לא חיישינן. פי' אם באו עדים שאין צרתה מעוברת מותרת ליבם אבל לא חיישינן שמא נשא אשה אחרת וילדה:

לא תנשא ולא תתיבם בשלמא יבומי לא חיישינן דילמא מעוברא וקא פגע באיסור באשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי לא. הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מעוברת יולדות אלמא מתני' ר' מאיר האי דחייש למעוטא. וקשיא לי טובא דהיכא דיש בה חזקת דאסור אכי הכא דיציאתה בחזקת אסורה לעולם בעינא למיסמך ארובא ולהפקיע חזקת איסורא להתירה. נהי דאהני רובא ליחוש ולאסרה על היבם שאע"פ [היכא] שהיתה מותרת ליבם חיישינן לרובא ולא תתיבם אבל לסמוך על הרוב ולהפקיע חזקת האיסור מי אמרי רבנן. ובתשע חניות דאזלינן בתר רוב אוקא שרינן אותה חתיכה משום דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסור אהיכא אשכחן בכולא תלמודא דאזלינן בתר רוב ומבטלינן לחזקה דאיסורא. וקטן וקטנה דאזלי רבנן בתר רובא ומבטלינן חזקה דאיסבורא. ובפרקין דלעיל תנן ניתן לי בן במד"ה אסורה מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת ואמאי אינה נאנמת ולימא רוב נשים מתעברות ויולדות אלא משום דלא אתי רובא ומפיק לה מחזקה והכא היכי מקשינן דאתי רובא ויפקה מחזקתה דאיסורא ולישרייה. ויש לתרץ דהא אשכחן לרבנן דאזלי בתר רובא אע"ג דליתיה דמן ואע"ג דאיכא חזקה דאיסורא. כגון גבי ששהא לי' יום באדם וח' ימים בבהמה דאמרי רבנן דאזלינן בתר רובא ולא מחזיקנן ליה בנפל כדאמרינן בפ' החולץ ובשבת בפ' ר' אליעזר דפליגי רבנן עליה [דרשב"ג] ואמרי אע"ג דלא שהא לא הוי ספיקא דאמרינן זיל בתר רובא ורובן אינן מפילות אלא בזמנן יולדות ואע"ג דהאי רובא ליתא קמן ואיכא נמי בעובר חזקה דאיסורא שלא כלו לא חדשיו וסמכינן ארובא ושרינן ליה וכן נמי גבי הלוקח בהמה מן הנכרי דפליגי ר"ע ור"י דר"י סבר חלב פוטר דרוב חולבות יולדות ואע"ג דאיכא מיעוטא דחולבות בלא לידה סמכינן ארובא ומפקינן להמחזקה שלא ילדה ור"ע אומר חלב אינו פוטר דחייש למיעוטא ואתי ר"י כרבנן ור"ע כר"מ והכא נמי מקשי דאע"ג דאיכא חזקה דאיסורא לעלמא ליזל בתר רובא ולישרי להי ובניתן לי בן במד"ה דמוקמינן לה אחזקה דאיסורא ולא אזלינן בתר רובא משום דהשרייתא דידה תלי בגופא דבעינן נתעברה וילדה אע"ג דאית בה רובא ולא אתי רובא ומרע לחזקה דגופא שהרי בחזקה שאין לה בן וגם באה לפנינו בלא בן ועכשיו נרצה לומר שילדה היא בן ולא ארעא לחזקה דגופא לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו. אבל הכא דשרייתא דידה תלי בצרתה מה מועלת חזקת גופה אצל צרתה הלכך הדבר בספק אם ילדה צרתה אם ולא. וגם צרתה לא באה לפנינו בלא בן וכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות נסמוך על הרוב ולא תועיל חזקת גופה של אשה להרע רובה וצרתה. ומהדר אפי' תימא רבנן דאזני בתר רובא כי אזלי בתר רובא רובא דאיתה קמן כגון תשע חניות וסנהדרין אבל רובא דליתא קמן לא אזלי בתר רובא. והרי קטן וקטנה דרובא דליתה קמן הוא וקאזלי רבנן בתר רובא. דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מתיבמין דברי ר"מ אמרו ליה לר"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפ' ומקשינן אשה לאיש. מה טעם אין מיבמין אמר להם קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילנות ונמצא פוגעין בערוה ורבנן זיל בתר רוב קטנים ורוב קטנים לאו סריסי ניניהו. ובתר רוב קטנות ורוב קטנות לאו איילנות נינהו אלא מחוורתא מתני ר"מ ההא וכיון דסתם לן תנא כר"מ הלכה כמותו. ודוקא היכא דאיכא חזקה דאיסורא הוא הלכה כמותו דחייש למיעוטא אבל היכא דליכא חזקה דאיסורא אין הל' כמותו ולא חיישינן למיעוטא ומשום הכי גבי חמות דליכא חזקה דאיסורא תני בה פלוגתא דר' יהושע. והלכה כמותו דלא חייש למיעוטא כיון דליכא חזקה דאיסורא. ונ"ל דגם ר' מאיר מודה ברובא דאיתא קמן דהא בסנהדרין לא לא מצי לפלוגי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות ואם הרוב מחייבים ממון או מיתה או מלקות הולכים אחר הרוב ולא חיישינן למיעוט המזכים ואע"ג דחזקה מסייעא למיעוטא שאם מחייבים אותו מלקות או מיתה י"ל העמד האיש על חזקתו דפטור ואם חייבוהו ממון י"ל העמד ממון על חזקתו ואפ"ה אמרה תורה אחרי רבים להטות ואם נהדרי' ילפי' לתשע אניות דהוא רובא דאיתיה קמן ואמרינן כל דפריש מרובא פריש ומ"ה סתים ר' הכא כר"מ דלא [תנשא] דחיישינן למיעוטא כון דאיכא חזקה דאיסורא דמסייעא ליה ולא אזלינן בתר רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וכל היולדת מחצה זכים ומחצה נקבות וסמוך מיעוט המפילות למחצה דנקבות והוה להו נקבות רובא וזכרים מיעוטא [ולא ניחוש] דילמא זכר. ומסיק רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיפא מרובא ואתי מיעוט דמפילות וסמוך אחזקה והוה ליה פלגא ופלגי' ולא תנשא ולא תתיבם. סיפא רובא לשוק וחזקה לשוק והוי זכרים מיעוטא דמיעוטא. ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ. פי' רישא חזקה ממיתח לה ליכנס ורובא מייתי לה להיתר שוקא דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה חזקה לע עדיף [כרובא] דניזל אבתרא הלכך תתיבם ולשוק לא תנשא כר"מ דחייש למעוטא. סיפא חזקה לשוק שהרי בלא בנים היתה תחלה כשיצאת ורובא לשוק דאי נמי נתעברה חמותה משא נקבה היתה או נפל שרוב עוברים נפלות ונקבות כדאמרינן לעיל והיו זכרים מיעוטא ואיכא נמי חזקה לשוק דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים והוי להו זכרים מיעוטא דמיעוטא:


דף קיט עמוד ב[עריכה]


יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת פי' היכא דיצאת מלאה איתרע חזקה (גיליון, דהיתרא דהות קמא דחזקת היתר לשוק אבל דניהו חזקה) דאיסורא לית ליה ומ"ה תנא ר' פלוגתא דר' יהושע ולא תנא לה סתמא כדתני ברישא לא תנשא. דברישא איכא חזקה דאיסורא סתם לה כר"מ דחייש למיעוטא. אבל הכא דליכא חזקה דאיסור אתנא פלוגתא דר"י והלכתא כר' יהושע דלא חייש למיעוטא היכי דליכא חזקה דאיסורא:

לא תנשא ולא תתיבם. ומתמיה ולעולם תחלוץ. ותנשא לשוק ממה נפשך. אמר זעירי לעצמה שלשה לחברתה תשעה וחולצת ממ"נ פי' בשביל עצמה תמתין ג' חדשים שכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפ' מת בעל הבמד"ה דליכא למיחש שמא מעוברת היא. ובשביל חברתה שמא מעוברת היא צריכה ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרתה אלא ולד פוטרתה אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. [ר' חנינא אמ'] לעצמה ג' לחברתה לעולם. ומתמה לעולם תמתין עד שתתברר אם יש לה ולד אם לאו. ותחלוץ לאחר ט' ותנשא ממ"נ. אביי בר אביו ורב חנינא בר שלמיה דאמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. וליצריכא דילמא איתיה דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרו קשרו חליצה לכהן:

תנן ניתן לי בן במד"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאנמת בת בעלי ואח"כ בני אינה נאנמת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. וניחוש דילמא אתי עדים ואמרי כדקאמרה ונמצאתה מצריכה כרוז לכהונהא. אמר רב פפא בגרושה פי' שהיתה גרושה מאיש אחר שפסולה לכהונה. ר' חייא בריה דרב הונא אומר באומרת אני והוא נחבינו במערה. פי. ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי. וכיון דכל הני אמוראי מפרשי ומתרצי למילתא דר' חנינא ש"מ הלכתא כוותיה:

מתניתין שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעל של זו. לזו עדים ולזו אין עדים זו שאין לה עדים מותרת וזו שיש לה עדים אסורה לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה מנתיבמו ומתו היבמות אסורות להנשא. ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. פי' שתייבמות נשי שני אחין זו אסורה מפני בעלה של זו שהוא יבמה וזקוקה לו ואעפ"י שאשתו מותרת על פיה שאומרת מת אין זו ניתרת על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאינן נאנמת להעידה. לזו יש עדים שמת בעלה זו שיש לה עדים אסורה מפני יבמה דמאי אהני לה העדים וזו שאין לה עדים מותרת דאיהי מהימנא לומר מת בעלי ומפני יבמה אינה נאסרת שהדי יש עדים שמת. לזו בנים וזלו אין בנים ואין עדים לא לזו ולא לזו. נתיבמו פי' היו להן שני יבמין ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי התיבם ואינה צריכה זה עדותו של זו והיבמין מתו אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו. שמא עדיין חיים הם. ואעפ"י שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאנמת אבל עכשיו לינשא לשוק שהן צריכות זו לעדות זו אין יבמות מעידות זו לזו. ור' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרין דניחוש שמא חיים הם. ואין הלכה כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים:

תניא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרת שאין כאן זיקת יבם זו מפני בנים וזו בעי [בעדות] חברתה. בעי ר' אמי טעמא דר' אליעזר משום דקסבר צרה מעידה לחברתה או משום דהיא היא לא מיקלקלא נפשה. למאי נפ"מ לאינסובא לצרה מקמי דידה. אי אמרת צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אינסיב נסבינן לה אי אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה. אי נאינסיב נסבינן לה ואי לא אינסיב לא נסבינן לה מאי ת"ש ר"א אומר הואיל והותרו ליבמי' הותרו לכל אדם. ש"מ טעמא דר"א משום דאינסיב הוא. אלא לר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אנסיבא היא נסבינן לה. לדידכו אודו לי מיהת היכא דאינסבת לא מקלקלה נפשה. ורבנן תמות נפשי עם פלשתים דקעבדה ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה באת ואמרה מת בעלי תינשא ותטיל כתובתה וצרתה אסורה ר"א אומר הואיל והותרה היא הותרה צרתה. אימא הותרה ונשאת לאיש. דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמר הכי לקלקולא לצרה. אי אינסיב לישראל ה"נ הכא במאי עסקינן דאינסיב לכהן. עד כאן שקלינן וטרינן ולא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא בצרה דלא מהימנא אבל אלו אתא עד כשר ואמר לזו לא מת בעלך הרי אלו נשאת ותפשוט בעין מהכא דבעי' לעיל בהאשה רבה דע"א נאמן לומר מת יבמתך להתירה לשוק:


דף קכ עמוד א[עריכה]


מתניתין אין מעידין אלא על פרצף פנים עם החוטם אע"פ שיש סמנים בגופו ובכליו ואין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייך או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו ואין מעידין אלא עד ג' ימים. ר' יהודה בן בבא אומר לא ככל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות. פי' אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכי רשזהו אבל אם לא ראוהו בפרצווף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד. פי' מנותח ומלא פצעים וחבורות כמו גודו אילנא או צלוב על הצליבה או חיה דורסה ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו עד שתצא נפשו. ואין מעידין אא"כ ראוהו תוך ג' ימים למיתתו אבל לא לאחר ג' ימים שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים ריב"נ ואמר לא כל האדם שוין שיש לך אדם שממהר לנפוח משאר בני אדם כגון אדם שמן. ויש לך מקום שהחמה זורחת בו יותר משאר מקומות והמת ממהר נהסריח ולהתנות. ויש לך שעה שהעולם חם והמת מתקלקל מהרה. וקמן בעי אי לחומרא פליג אי לקולא:

ת"ר פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידים עד שיהא שניהם עם החוטם. פי' פדחת הוא המצח. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם:

אעפ"י שיש סמנים בגופו וכו' ת"ר אין מעידין על השומא. ר"א ב"א אומר מעידין על השומא אמר רבא דכ"ע סימנא דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא ור' אליעזר בן מהבאי סבר שומא סימן מובהק הוא. פי' מה שאנו מחזירים אחר סמנים אינו מדאורייתא דנליף מינה לאיסורא. אלא תקון דרבנן הוא ולא ילפינן מינה לאיסור תורה שאם הקילו בממון לא מקיל באיסור א"א:


דף קכ עמוד ב[עריכה]


ואפי' ראוהו מגוייד למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי הואט דלא מטמא אבל מחייא לא חיי. אמר אביי לא קשיא הא רשב"א והא רבנן דתנאי מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב ור"ש בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול ליכוות ולחיות פי' הוא מכוה מקום החתיכה ואין הדם יוצא שימות מיד. ומי מצית מומת לה כרשב"א והא תני סיפא מעשה באסיא בא' ששלשוהו במים ולא עלתא בידן אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. והמגוייד בכל מקום שעושה בו טריפה הוא. ומהדר שאני מיא דמרזו מכה. פי' מכבידי' ומקלקלים אותה וממהרים מיתתו והאי דקתני מפני שיכול לכוות ולחיות אינו חיות גמורה דהא אם נחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה טריפה הוא והאיך יכול לחיות אלא האי יכול לחיות עד תריסר ירחי שתא הוא כדין טרפה וזהו לכוות ולחיות שאם מכווין אותו נעצר הדם ואינו יוצא ומתקיים עד י"ב חודש ואם לאו יוצא דמו ומת לאלתר ובהא פליגי לאינסובי לאקתא לאלתר ולא תמתין עד לאח רי"ב חדש. אבל לאחר י"ב חדש קיים לן דלא חייב וליכא מאן דפליג ותנשא אשתו. ואפי' אם תמי לומר דרשב"א סבר טרפה חיה כדמוכח ריש אלו טרופות והכי אית לן לפרושי בתירוצה דרבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל. דאפי' אם היתה מלובנת כיון דעבדי טרפה היכי חיי אלא ודאי עד י"ב חדש קאמר. ואין לפרש האי מגוייד כגון שפצעו וחתכו במקום שאין נעשה בו טריפה דהא מקשה לה מארכובה ולמעה. ושמעינן מהכא שאשה הטרפה אסור האע"ג דסופו למות וההורגו פטור אפילו הכי כחי הוא חשוב לכל דבריו. וכדאמרינן לקמן שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואמרינן התם חי הוא וסופו למות וכי היכי דגיטא גט הא ה"נ טרפה שקדש קדושיו קדושין וכן נמי מקחו מקח וממכרו ממכר:

וחיה אוכלת שנפשו יוצאה מעידים. אר"י א"ש שחט בו שנים אי רוב שנים וברח מעידים עליו. איני והאר"י א"ש שחט בי שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא כחי מחזקינן ליה חי הוא וסופו למות. פי' חי הוא לפיכך גיטא גט וסופו למות הלכך מעידים עליו:


דף קכא עמוד א[עריכה]


ר' יהודה [ב"ב] אומר לא כל האדם כו איבעי' להו ר' יהודה לקולא פליג או לחומרא פליג פי' להקל ולהוסיף יותר על ג' ימים או החמיר שיש לך אדם ומקום שחי (מדידי') רק עד ג' ימים. ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה בר הדיא בתר תלתא יומי ואנסבי רב דימי מנהרדעא לדביתהו ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגירשא דשביסתנא ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי אי אמרת בשלמא לקולא פליג אינהו דעבדי כר' יהודה אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעבידי כמאן. שאני מיא דצמתי והאמרת מיא מרזי מכה ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיא צמת צמתי וה"מ דכי אפקוה חזיוה בשעתיה אבל אי אישתהי מתפח תיפח. פי' משתנה צורתו אחר שהעלוהו מן המים אם יאחר מעט:

מתניתין נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה אר"מ מעשה בא' שנפל לבור הגדול ועלה לאחר ג' ימים אר"י מעשה בסומא א' שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם ושיאו נשותיהן. ושוב מעשה באסיא בא' ששלשוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מן הארכובה. ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעהל תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. פי' ר"מ סבר אע"פ שיש להן סוף אשתו אסורה ואע"ש ששהו כדי שתצא נפשו מפני שאדם שוהה במים יום או יומיים ויותר וניצול. ומעשה בא' שנפל לבור הגדול וכו' ובור מים שיש להן סוף הוא וחיה ג' ימים ולא מת. ור' יוסי מחלק בין מים שיש להן סוף ומים שאין להן סוף דבסומא ומושכיו שירדו במערה כיון שיש להם סוף התירו חכמים נשיהו כששהו בכדי שתצא נשמתם. ובמים שהוא מים שאין להם סוף אסרו חכמים אס"פ שעלתה רגל בידן אם עלה מן הארכובה ולמטה שי"ל יכול הוא לחיות ועלה מצד אחר שלא נוכל לראותו כשיצא משם:

ת"ר נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף אשתו אסורה דברי ר"מ. וח"א מים שיש להן סוף אשתו מותרת שאם עלה משום הי' רואהו אלא ודאי מת. ומים שאין להן סוף אשתו אסור השמא מצד אחר עלה ולא ראוהו. וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ה"ד מים של"ס אמר אביי כל שעמוד ורואה מד' רוחותיו ההוא גבר' דטבעי באגמי דסמקי אסבה רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא וזמתיה א"ל נשלח לי ברישא שלחו ליה מים שאל"ס אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להן סוף הוא או מים שאין להן סוף שלח להו מים שאין להן סוף ומר מ"ט עביד הכי א"ל מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו יקיימי [משולס"ה ול"ה כיון דא"ג אומר גלי אשפלו]. תושלב"ה

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=תוספות_רי%22ד_על_הש%22ס/יבמות/פרק_טז&oldid=1058675"