תוספות יום טוב על עדיות ה

<< · תוספות יום טוב · על עדיות · ה · >>

משנה א

רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו'. לאו דאיכא הני ותו לא. אלא כשנכנסו לכרם ביבנה. והעידו כל אחד על אותו שבידו. העיד ר' יהודה על אלו. רש"י פ"ח דשבת דף ע"ז. והראב"ד כתב וז"ל נ"ל כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב"ש ולחומרי ב"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו פ"ד. כי התנא ששנה הפרק ההוא ס"ל בהנך דהאי פרקא דב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ומיהו אע"ג דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתני' הלכתא נינהו. ע"כ:

ובית הלל מטמאין. כדפי' הר"ב בר"פ בתרא. וע"ש:

מפני שגדילה באיסור. משום דביצה כגופה דמי ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו בביצה שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה. דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדילה באסור הא מפרקינן לה בגמ' [דחולין דף נ"ח]. אימא שגמרה דטרפה אינה יולדת [כמ"ש הר"ב בספ"ו דתמורה] הר"ן פ"ג דחולין אפיסקא דנשתברו רגליה דאלו כשרות בעוף:

דם נכרית. נשנה במ"ג פ"ד דנדה וע"ש:

ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה. והר"ב העתיק אין אוכלים בטובה וכן היא הגירסא בס"א וכן במ"ב פ"ד דשביעית. אבל הראב"ד גורס כגירסת הספר ומפרש וז"ל. ונ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר. דכתי' (שמות כ"ג) ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם. ע"כ. ועיין בפרק ד' דע"ז מ"ג:

החמת ב"ש אומרים צרורה עומדת. כר"מ דמתני' פכ"ו דכלים. וכולהו תנאי דהתם דלא כר' יהודה דאינהו ס"ל ב"ה לקולא. הראב"ד. והיינו נמי דהר"ב והרמב"ם שם. וכן בחבורו ספכ"ד מהלכות כלים. פסקו כת"ק דהתם ולא כב"ה דהכא:

משנה ב

העוף עולה עם הגבינה וכו'. עיקרה ברפ"ח דחולין וע"ש:

תורמין זיתים על שמן וכו' כדברי ב"ש וב"ה אומרים אין תורמין. ופי' הר"ב מי שיש לו שמן כו' וזיתים וכו' אינו יכול לתרום מן הזיתים. כפי הבעור וכו' דכתיב כדגן מן הגורן וכו' וכ"פ הרמב"ם. ואי קשיא דבמ ד פ"ק דתרומות דתנן אין תורמים זיתים על השמן וכו' ואם תרמו ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה. ההיא לאו ר' יוסי היא. כך נראה בעיני שזו היא שטת הרמב"ם. וכן בחבורו פ"ה מהלכות תרומות לא העתיק משנה דהכא כלל ש"מ דס"ל דיחידאה היא. וכך יש לפרש שהיא דעת הר"ב. אלא שראיתי להר"ש בפירוש מסכת תרומות שהביא מן הירושלמי שתי ברייתות שהן דברי ר' יוסי. דחדא תני כמו הכא דלא פליגי אלא בלכתחלה ומסיים בה בהדיא הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום. ותני אידך בשם ר' יוסי כי האי לישנא דמתני' דתרומות ממש. ומישבם הר"ש דהא דתני אין תרומתו תרומה בתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט. כלומר שצריך לטרוח לדרוך זיתים וענבים והיינו דפי' ג"כ הר"ב שם במשנה ח' משם פסידא דכהן. ע"ש. והא דקתני דלכתחלה לא הא דיעבד תרומתו תרומה. בנטל רשות מן הכהן. דזימנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין. ואפי' דלכתחלה אסור. דיעבד תרומתי תרומה. עכ"ד. וגם לדברי הר"ב יש ליישב כן. וניחא טפי כדאמרינן בפ"ג דקדושין דף ס"ג דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי. ולא מוקמינן בתרי תנאי. כ"ש הכא דאשכחן בהדיא דתני בשם רבי יוסי כלישנא דמתני' דהכא ודהתם והוי צריכין למוקמי בתרי תנאי אליבא דחד תנא דהוה מלתא דחיקא טפי. אבל מיהת להרמב"ם ליכא לפרושי הכי מדלא כתב בחבורו דמדעת כהן בדיעבד תרומתו תרומה כמתני' דהכא להר"ש. ויש עוד תירוץ אחר בדברי הר"ש על פי הירושלמי. וכתבו ג"כ הראב"ד בפירושו דהכא. דמתני' דהכא ליתא בזיתים על השמן אלא בשמן על הזיתים. וההוא ודאי דאף הר"ב לא ס"ל דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דנדחק הר"ש לפי תירוץ זה במתני' דסיף אותו פרק ולכך אין להאריך בזה:

הזורע ד' אמות שבכרם וכו'. פי' הר"ב דס"ל לב"ש דכורה אחת קרויה כרם וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ד דכלאים. ומסיים בה בסיפא לפיכך הזורע ד"א שבכרם וכו' כהכא. והיינו דאיכא בין רבי יוסי דהכא לתנא דהתם. דלר"י דהכא כי אתשל בבי מדרשא לענין הזורע אתשל והוי ב"ה לחומרא. ולתנא דהתם כי אתשל לענין הנוטע אתשל. אלא דלפיכך הזורע וכו' ומשום דבבי מדרשא לענין הנוטע הוא דאתשל והוי ב"ה לקולא הלכך לא חשבינן לה בפ"ד בהדי הנך דלכ"ע הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועמ"ש בריש פרקין בשם הראב"ד:

המעיסה. שנויה בפ"ק דחלה משנה ו':

מטבילין בחרדלית וכו'. שנויה במשנה ו' פ"ה דמקואות:

גר שנתגייר וכו'. שנויה בסוף פ"ח דפסחים ועמ"ש שם בס"ד:

משנה ג

רבי ישמעאל אומר. ונ"א גרס ר"ש אומר וכן היא הגירסא בסוף פ"ג דידים וע"ש:

מי חטאת וכו' וב"ה מטמאין. דלא כסתמא דמתני' ד' פרק בתרא דמסכת פרה וע"ש ובמשנה ה':

הקצח ב"ש מטהרין וכו'. שנויה ג"כ במתני' ו' פ"ג דעוקצים:

הקצח. פי' הר"ב זרע שחור. שקורין לו נייל"ו בלע"ז [וכ"כ בפ"ג דעוקצים משנה ו'. ועוד בסוף פ"ק דטבול יום] וזה לשון הערוך והפיץ קצח וכמון יזרוק. פירוש קצח דומה לכמון. אלא שהקצח שחור ובלע"ז נייל"ו ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיה כ"ח) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי"א והיא

) אלכמו"ן. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוה אוכל או לאו. כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד [דף מ'] הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה. כדתניא ברישא דברייתא. קצח אחד מששים מסמני המות. אלא שהטעם יפה ללב. דאמר רבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב. ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל וכו'. וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל וכו':

משנה ד

דם יולדת שלא טבלה וכו'. שנויה במתני' ג' פ"ד דנדה. וע"ש:

משנה ה

ארבעה אחים וכו'. שנויה בריש פ"ג דיבמות. ושם הארכתי בס"ד:

משנה ו

העיד ארבעה דברים. כדקא אזיל ומפרש. הראב"ד:

שלא יהיו אומרים וכו'. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המקום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב"ד אע"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ"ל:

הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'. עיקרה במסכת נגעים פ"ה משנה ג' וע"ש. והא דכתב הר"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר"ע דהתם ולכך אמר כגון:

ודם הירוק. עיקרה במשנה ו' פ"ב דנדה. וע"ש:

הוא היה מתיר שער בכור וכו'. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע"ש. [ומה שכתב הר"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ"י דחולין משנה ב']. ומ"ש הר"ב וז"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ"ה גזרו וכו' אבל הרמב"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ"ג דבכורות. ע"כ. והקרוב לומר שהר"ב העתיק דברי הראב"ד הללו ושיש חסרון וט"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות:

[בחלון. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ"ג דב"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח') וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג"כ במעילה רפ"ו ובתמיד פ"ה משנה ג']:

בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש"י פ"ג דברכות די"ט:

דוגמא. בפי' אחר שכתב הר"ב ומסיים ולא השקוה. ר"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ"כ הראב"ד. וכן דברי הרמב"ם גם התוס' דברכות ועמ"ש לקמן בשם הערוך:

ונדוהו. פירש הר"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ"ש הרמב"ם. והראב"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פ"ג דסוטה. ועמ"ש לקמן:

חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א' ג') גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד. ור' יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי. וכ"ש לגרסת הר"ב דגרס בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו. ועוד נ"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ"ה אמר שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב"ה היה. ופירש"י בגמרא דף כ"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע"כ. ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח] אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב ) איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י. ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל' ת"ת. וב"י י"ד סי' של"ד דר"ל בצנעה היה. ע"כ:

שפקפק. לשון הר"ב שזלזל וז"ל הרמב"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע"כ:

בטהרת ידים. ר"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב"ם:

משנה ז

אני שמעתי מפי המרובים. והם שמעו מפי המרובים. פירש הראב"ד וז"ל נראה כי הראשונים [נמנו] על אלו ד' דברים והיו מתצה למחצה. הוא שמע מן המתצה האחד. והם שמעו מן המחצה האחר. והוא עומד בשמועתו. והם עמדו בשמועתן. אי נמי עקביא היה אומר. כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב. וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. עכ"ל:

מוטב להניח דברי היחיד וכו'. לשון הר"ב משום דהוא נמי מרבים קבל. והוו דבריו כדברי רבים שאין מתנאי המקבל [אלא שיהיו דבריו מרבים. [הרמב"ם]:

משנה עדיות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב