תוספות יום טוב על מקוואות א

משנה א

כשהשלים הטומאות החמורות והיאך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות. הביא אחר כך דיני טהרה. וסידר אחר טהרות. מקואות. הרמב"ם:

מי גבאים. פירש הר"ב מים שאינן שאובין. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פט"ו מהט"א כתב אף שאובין. וממשנה ד למד כן כמ"ש שם בס"ד. ומ"ש והן פחות ממ' סאה כו'. עיין מ"ש עוד בסוף המשנה. [ומ"ש הר"ב גבים לשון מים מגבא. וכ"כ הר"ש. ויפה פירשו דלא כמ"ש בספ"ו דפרה]:

ושתה טהור טמא. פי' הר"ב לפי שנפלה טפה מפיו של טמא. בספר האגודה כתוב טפת רוק אבל ל' הראב"ד [שם] חזרו המים שנגעו בפיו כו'. וכן נראה מלשון הר"ב והר"ש במ"ו. ומה שכתב הר"ב ואע"ג דאינו פוסל את התרומה אא"כ שתה רביעית. כדתנן במ"ה פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב טמאה כל המשקין שבפיו. וסתם שתייה היא רביעית. ומ"ש הר"ב וע"י נגיעת הטמא כו'. כלומר דלא תקשה דתיפוק לי דטמא עצמו נגע במים שבגבא כששתה. וכן נמי הטפה עצמה שנפלה בגבא. ומ"ש הר"ב והכי איתא בתוספתא. וכ"כ הר"ש. דאע"ג דממתני' ד איכא למשמע הכי. מכל מקום בתוס' מפורש אמרו אין מי גבא [מיטמאין] כו':

ומילא בכלי טהור טמא. פירש הר"ב [לאחר כו'] דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי כו'. כלומר מהטיפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא כמ"ש כבר במ"א דפ"ב דטהרות [ד"ה חזר]. ואין צורך למה שכתב הר"ש דחיישינן לאותה טפה כדפרישית ונטמאו כל המים שבכלי והכלי עצמו נטמא. ע"כ. ועיין עוד מזה לקמן:

אם הדיח טמא ואם לא הדיח טהור. כתב הר"ב ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה שנתבטלה הטפה במים הטהורים (וכו') אבל כשהדיח הוחשבו והוכשרו מים שבידיו כו'. וכ"כ הר"ש. ונראין דבריהם כדברי הראב"ד בפט"ו מהט"א שמפרש שמתבטלה במים שבמחובר חא"כ חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל. הרי הם הוכשרו לטומאה כלומ' נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה. שהרי נחשבו לתלוש. ולפיכך נעורה הטמא לטמא את הככר. ואם לא הדיח טהור שהרי [משבטלו] ברוב לא נחשבו ע"כ. וכלומר שאע"פ שחזרו להיות תלושין כשהן על הככר. מ"מ הואיל וכבר נתבטלה הטפה במחוברים הרי היא עומדת בביטולה עד שיתחשבו המים. וכשלא הדיח לא נתחשבו והטפה בביטולה. ומה שאין כן בשתייה ובמילוי כלי. דפשיטא שמתחשבין. ומ"מ קשיא לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר. דתיפוק לי משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה וכדפי' לעיל שאין למשקים שיעור לטמא. וזה לשון מהר"ם אם הדיח טמא. אם הדיח ידיו במים דגלי בדעתיה דניחא ליה במים שעליו. אז לא בטלה הטפה הטמאה במים הטהורים שעל ידיו. וטמאתן וטמאה נמי הככר. ואם לא הדיח. דלא ניחא ליה במים שעליו. בטלה טפה הטמאה ברוב עכ"ל. ודע שהראב"ד [שם] התנה לומר דהא דאין מי גבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. שהוא דוקא שיש בהם רביעית כדי להטביל בהן מחטין וצנורות:

משנה ג

[רש"א בין כו'. כתב הר"ב שטפת מים טמאים [וכו']. וכן הוא בפי' הרמב"ם בשם התוספתא. ומ"ש שם לסוף שטפת כו' בנא"י נמחק לסוף. וכן ראיתי בתוספתא דליתא. וקשיא לי תיבת טמאים שהל"ל טמאה. וגם ק"ל הלשון דאח"כ שכתב לבסוף כשנפלו. ובזה נ"ל שצ"ל כשנשטפו]:

משנה ד

אחד מי גבאים כו'. כתב הר"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ"כ הר"ש. [וכן] ללשון הרמב"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים:

מי תמציות שפסקו. כתב הר"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']:

ומקואות שאין בהן ארבעים סאה. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב"ם:

בשעת הגשמים הכל טהור. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם:

משנה ה

כשרין לחלה. ל' הר"ב להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אבל בנא"י להשתמש בה בעיסה הטבולה לחלה וללוש בצקה כו' ובחבורו פ"ט מהלכות מקואות לעשות מהן עיסה ולטבול לחלה. ואינו מובן אא"כ נגיה הטבולה לחלה. ושוב מצאתי כך בדפוס ישן. והשתא א"ש שבמשנה דלקמן תנן כשרים לתרומה דהתם לא משכחת מים הצריכים לדבר הטבול לתרומה אלא התם בתרומה ממש וה"ה לחלה ממש שדינם שוה אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד ועמ"ש בספ"ה דשביעית:

משנה ו

מי תמציות שלא פסקו. ואלה המים ג"כ אין בו מ' סאה ואינם שאובים. הרמב"ם:

[שלא פסקו כו'. ול' הר"ב ועדיין הן מבצבצין. ולעיל מ"ד כתב מבעבעים. ושם כתב הר"ש לתוספתא ההרים בוצצים. ומפרש כלומר מבצבצים ומבעבעים]:

[ושתה טהור. כתב הר"ב וזו [היא המעלה] כו' לא עלתה טבילה. וכן לשון הר"ש. ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן והל"ל השקה]:

משנה ז

מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין. דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה [במים נקודתו בפתח. משמע מים המיוחדין דהיינו אשבורן. תוס']. את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן כמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה ספ"ק דחגיגה דף יא:

טובלין. לשון הר"ב בני אדם כל גופו. חוץ מן הזב הזכר. הרמב"ם פ"ט מה' מקואות [הל' ה'] [וע' במשנה דלקמן]:

מעין שמימיו מעוטין ורבו עליו כו'. עיין [מ"ש] פ"ה מ"ג ומ"ה:

[באשבורן. פירושו כתב הר"ב ספ"ח דטהרות. ועמ"ש שם [בשם רש"י]. זוחלין שכתב הר"ב. פירושו כתבתי במשנה דלקמן]:

בכל שהוא. לאו דוקא כל שהוא אלא כל מקום שגופו עולה בבת אחת. זו היא דעת הרמב"ם והראב"ד. וטעמא דגבי מים חיים דזב לא כתיב כל בשרו. הר"ן פ"ב דשבועות. והא דמצריכים בבת אחת אפרש בס"ד בספ"ז. וקשיא לי על זה ממ"ו פ"ה כמו שאכתוב שם [ד"ה ובו מ"ס] גם אכתוב שם דעת החולקים וסבירא להו דלטבילת אדם בעינן מ' סאה לעולם אפי' במעין. ומצאתי למהר"ם דגורס בכאן לטהר בו. אך אין להוכיח מזה כלום. דגם הרמב"ם גירסתו כך היא כנראה מלשון פירושו וכך העתיק בחבורו פ"ט מה' מקואות. ובב"י ריש סי' ר"א הועתק ג"כ לטהר:

משנה ח

מוכין. פירשתיו במ"ט פ"ח דפרה. [ושם נשנה במשנה המלוחים והפושרים והר"ב שכתב חמין במקום פושרין. כ"כ הרמב"ם בפי' אבל בה' פרה פ"ו העתיק הפושרים ובפ"ט מהלכות מקואות [הל' ה'] העתיק מרים במקום חמים ובפירושו דהכא כתב מוכים ר"ל מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו [שנתבאר] בשמיני מפרה עכ"ל ושם בפרה לא כתב רק מלוחין או חמין] [ויהיו מוכין בדגש הכ"ף]:

בזוחלין. מלת זוחלין עבריית א) מחמת זוחלי עפר (דברים לב כד) ר"ל הנחשים [הנגרים] בארץ. הרמב"ם:

משנה מקוואות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב