שער הפסוקים/נביאים
ספר יהושע
[עריכה]פרק א
[עריכה]חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו' (יהושע א, ו):
ג' פעמים א"ל הקב"ה ליהושע בפסוק זה "חזק ואמץ"[1], והענין הוא, כי ג' פעמים חז"ק ג' פעמים חז"ק שווה 345 בגימטריא משה. והכוונה היא, כי ג' בחינות יש לכל נשמה, והם עבור, ויניקה, ומוחין, כדרך הנזכר בענין ז"א. ורצה הוא יתברך, להאיר ביהושע ג' הארות מן משה רבו מג' בחינות שהיו למשה, שהם עיבור, ויניקה, ומוחין, וכמש"ה "ויסמוך משה את ידו עליו". ולהיות כי כל שלשה בחי' אלו הם במשה, שהיא בחינה אחת, לכן ג' פעמים חזק ג' פעמים חזק שווה 345, אינם רק משה א', אלא שנחלק בג' פעמים, להורות על ג' בחינות אלו שבמשה, אלא שכולם א':
פרק ה
[עריכה]ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו' (יהושע ה, יא):
כבר ידעת, כי המלכות נקראת בור, שאין לה הארה מעצמה אלא ממה שהיא מקבלת מזולתה. וכאשר יורד בה השפע של הז' ספירות כל אחת כלולה מעשר, שהיא בגימטריא ע', אז נעשת "עבור הארץ":
ספר שופטים
[עריכה]פרק ה
[עריכה]לבי לחקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה' (שופטים ה, ט):
הנה מלת בעם - ר"ת: ב'אר ע'נן מ'ן, שהם ג' מתנות שניתנו לישראל בזכות משה אהרן מרים. והם הנקראים "המתנדבים בעם", נקראים "חוקקי ישראל", שחקקו התורה בישראל.
ואמנם למעלה גבי "בפרוע פרעות בישראל" (שופטים ה, ב), אמר "בהתנדב עם", אבל הכא אמר "בעם", וחסר משם בחינת הבאר שהיא מרים. והטעם הוא, כי האותות והמופתים הבאים על פרעה ומצרים, לפרוע בהם פרעות עונותם, היה ע"י משה ואהרן לבדם שהם רמוזים במלת עם כנזכר, אבל מרים לא הוזכרה שם. ועיין לעיל על מה שכתוב בספר הזוהר על "בפרוע פרעות" בפרשת בראשית (ח"א צג, ב) (ח"א לב, ב) שהוא לשון מילה ופריעה שפרעו. וזהו מה שכתוב, "שם שם לו חק ומשפט שם נסהו", והיא מצות מילה ופריעה, והיא רומזת בה כנודע, ולכן לא נזכרה היא.
"מן שמים נ'לחמו ה'כוכבים מ'מסילותם" (שופטים ה, כ): ר"ת המ"ן. "עם סיסרא", ר"ל כי כמו שסיסרא נפל ביד אשה שהיא יעל, כך המן יפול ביד אשה, והיא אסתר:
"בעד החלון נשקפה ותיבב וגו'" (שופטים ה, כח): הנה ר"ת "בשש רכבו לבא" , עולה רל"ב שהוא ד' שמות, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הנודעים. ור"ת "מ'דוע א'חרו פ'עמי מ'רכבותיו", בגימטריא קס"א, שהוא אהיה במלוי יודי"ן:
שמואל א'
[עריכה]ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וגו' (ש"א א, יא):
- צריך להבין על מה זה קראו רז"ל במדרש את שמואל רבן של נביאים,
- וגם על מה זה שאמרו רז"ל שארבעים שנה קודם שנולד שמואל היתה בת קול יוצאת ואומרת עתיד צדיק אחד להיות בעולם ושמואל שמו וכו'.
- וגם מאי רבותיה דחנה דאמרה אם ראה תראה וכו', ואמרו רז"ל אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר וכו', והלא כל שאר הנשים העקרות יכולות לעשות כך.
- ועוד מה ענין שאמרו רז"ל דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו.
- ומה ענין השטן דנשקיה אכרעיה דר' אחא כשדרש כך, ולא נשקו על פיו, או על ידיו וכיוצא.
- ועוד מה ענין מה שכתוב אח"כ (ש"א ט, ט) "לפנים בישראל יקרא הנביא הרואה" ובפסוק אחד אומר (ש"א ג, כ) "וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא", ולא אמר לרואה:
אבל הענין יובן, ממ"ש בסבא דמשפטים (ח"ב קיא, ב) בפסוק "ויאבק איש עמו ויגע בכף יריכו", דמתמן ואילך אתפגים נצח ירכא ימינא, ולא הוה נביא דאתנבי מתמן עד דאתא שמואל, וע"ד איתמר ביה "וגם נצח ישראל לא ישקר". ולסיבת פגימת הנצח הנזכר דמתמן נביאים, לא היו יכולים לראות נבואתם בצחצוח ובזכות, ולכן נקרא 'רואה' ולא 'נביא', כי היה רואה הנבואה אך לא היה רואה הכל בשלימות, כדי שיוכל להיות מספר ומגיד ומנבא הדברים לעם, כי 'נביא' מלשון "ניב שפתים". וכשבא שמואל ותקן פגם הנצח -- כי לכן כתיב בנבואתו "וגם נצח ישראל" -- אז נקרא נביא ממש, כי היה רואה הנבואה בצחצוח גמור, והיה יכול להניב הנבואה ולפרסמה לישראל, כי על ידו נתקנה הירך ההוא, ומאז ואילך כל שאר הנביאים היו יכולים להתנבא משם. נמצא כי הוא רבן של כל הנביאים, כי הוא תיקן מקום הנבואה, ומכחו נתנבאו כולם. ובעבור זה היה בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת על לידתו, ולא אירע כן לשאר הנביאים, כי העולם כולו היה מצפה להתקן על ידו.
ובזה יובן ענין חנה אמו שאמרה "אם ראה תראה", ויתבאר כמ"ש שם בסבא דמשפטים, כי כשתיקן שמואל הנצח, ניתן סוד הירך אל הנחש בענין ירך הסוטה כנודע, כי ניתן יריכה של סוטה לסמא"ל תמורת ירך יעקב. וזהו שאמרה חנה, רבש"ע, תן לי את שמואל, שיחטוף הירך של יעקב מיד סמא"ל, ואז ישאר לסמא"ל ירך הסוטה. ולכן אם ראה הענין הזה - מוטב, ואם לאו - אלך ואסתתר ואז בהיותי טהורה, אגרום כי גם הירך של הסוטה, אחטפנה מיד סמא"ל, כי לא יוכל לשלוט בי שאני טהורה, ועי"כ יקטרג ח"ו על ישראל בראותו כי אפילו עצם היבש שזרקו לו יחטפהו ממנו, ולכן מוטב שתתן לי את שמואל שיתקן ירך של יעקב, וישאר ירך הסוטה לסמא"ל, וע"י העצם היבש הזה ישתוק הכלב המנבח והמקטרג על ישראל, כדי שלא אסיר מידו גם את ירך הסוטה ע"י שאסתתר, ועי"כ יגרום נזק לישראל, ואתה לא תחפוץ ודאי בכך.
והנה פנינה צרתה נתכוונה לשם שמים, והרעימה בדברים כדי שלא תעשה כמו שאמרה, שתלך ותסתתר ותגרום קטרוג על ישראל. אמנם מוטב שתתפלל בדברי בקשה ותחנונים לשי"ת עד שיתן לה את שמואל.
וע"כ אתא שטן ונשקיה אכרעיה דרב אחא כשדרש דרשא זו, כי גם השטן נתכוון לשם שמים ע"ד שנתכוונה פנינה ממש, ולכן נשקו על יריכו, לרמוז אל כוונת הירך שביארנו, כי על זה היתה כוונתו גם הוא לשם שמים.
ה' יחתו מריביו עליו בשמים ירעם ה'. ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו (ש"א ב, יא):
נודע הוא, כי המלכות נקרא עז, כמש"ה "ושכינת עוזו וכו'". ונרמז בשם אדני, שהוא במלכות כי אדנ"י בגימטריא ס"ה, ועם י"ב אותיות במלוי -- הרי עז. וזהו שאמר הכתוב "ויתן ע"ז למלכו", כי הנוקבא נקראת מלך, יש לה עז הנזכר. והנה נתינת הע"ז הזה הוא כשהיא מאירה בבחינת זה החשבון שלו, שהוא ס"ה, ובבחינת הי"ב אותיות של המלוי. והנה אם תחבר ג"כ עמהם ד' אותיות אדנ"י הפשוטות -- יהיו בגימטריא אנכ"י, שהיא המלכות כנודע. גם יהיו בגימטריא כסא, שהיא המלכות הנקראת כסא, והוא בהיות המלכות למטה בבריאה שאז נקראת 'כסא' כנודע.
גם יש בחינה אחרת, והוא כי המוחין דנוקבא הם ב' אותיות י"ה כנודע, שהם סוד תרין מוחין דאית בה בלחודוי, והם חכמה בינה כנזכר באדרא זוטא, כי אין בה דעת דנשים דעתן קלה. ואם תחבר י"ה שהם המוחין, עם אדנ"י שהיא הנוקבא, ועם הכולל של הכל -- יהיה בגימטריא כסא. והנה כשמתחברת אדנ"י, שהיא המלכות, עם שם ההוי"ה, אז יהיה בגימטריא מלא"ך, כ"ו ה"ס, ובסוד אמן.
ומעיל קטן תעשה לו אמו:
הנה נתבאר אצלינו[2] ענין ז"א, כי יש בו ג' בחינות: עיבור, ויניקה, ומוחין. ודע כי על דרך זה ממש בנשמות בני אדם. כי בתחלה יש להם נשמה ומוחין מבחינת עיבור, שהוא שם אלהי"ם, ואח"כ מן היניקה, ואח"כ מן המוחין דגדלות, מאימא ומאבא. וכל זה מבחינת הנוקבא דז"א דעשיה.
ואח"כ גדילים ע"ד הנזכר בבחינת זעיר דעשיה. ואח"כ על דרך הנזכר באימא. ואחר כך באבא. ואח"כ באריך אנפין. ואח"כ בעתיק יומין דעשיה. ואח"כ גדילים ע"ד הנזכר בעולם היצירה. ואח"כ על דרך זה בעולם הבריאה. ואח"כ על דרך זה בעולם האצילות. והדברים מובנים, ואין צריך לפרטם:
קצרו של דבר, בעולם העשיה הנוקבא שבו, יש לה נרנח"י, וכל אחת מחמישתן יש לה צלם דאימא, וכן בצלם דאבא. וכל צלם משניהם -- הצ' פנימי, ול"ם הם מקיפין. ועל דרך זה בזעיר וכו', עד באריך דעשיה וכו'. וכל זה נקרא "נפש עולם דעשיה".
ובזה תבין ענין הצדיקים, כמו שנבאר. כי הנה מצינו במשה רבינו ע"ה כי בעת שנולד נקרא משה, והוא בבחינת נשמתו מצד העיבור שהם ד' מוחין -- חכמה ובינה ותרין עטרין דדעת, מן הקטנות, שהם ד' שמות אלהים ד' שמות אלהים שווה 344, כנודע, והם בגימטריא משה. להורות, כי כשנולד היה שלם ממוחין אלו. הגהה אמר שמואל: עם הכולל של ארבע אלהי"ם:
וזהו סוד "ראה נתתיך אלהי"ם לפרעה". והענין הוא, כי פרעה הוא הקליפה הנאחזת בגרון דז"א, אשר שם מוחין דאלהים דקטנות, כמבואר אצלינו. וגם הגלות ההוא עצמו, היה מצד שהיה ז"א אז בבחינת עיבור וקטנות דתלת כלילן בתלת (כמבואר אצלינו בסדר תפלת חג הפסח). והנה משה מצד המוחין דקטנות דאלהים שהיו בו, ג"כ ניתן אלהים לפרעה, כמש"ה "ראה נתתיך אלהים לפרעה", כדי להכניעו.
ואמנם גם מצד מוחין דגדלות שהיו בו כשהגדיל נקרא משה, על שם היסוד דאבא ואמא שבתוך זעיר בזמן מוחין דגדלות. והם: אחוריים דהוי"ה דיודי"ן -- קפ"ד, ופנים דאהי"ה דיודי"ן -- קס"א, ושניהם בגימטריא משה, כמבואר אצלינו.
וכן מצינו ביעקב, שנאמר בו ביעקב (בראשית כז, טו) "בנה הקטן". וכתיב (עמוס ז, ה) "חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא". והוא בחינת מוחין דעיבור, שהם ב' מוחין דכורין אלא שהם כפולים. והנה ב' פעמים אלהי"ם ב' פעמים אלהי"ם שווה 172 עם י' אותיותיהם, הם בגימטריא יעקב. ועיין במה שביארנו בפסוק "וידו אוחזת בעקב עשו". גם בדוד מצינו (ש"א יז, יד) "ודוד הוא הקטן", והוא ע"ד הנזכר.
ובזה נבא לביאור הכתוב, "ומעיל קטן תעשה לו אמו" כי הנה בהיותו קטון בן שתי שנים, היה חכם גדול, כמ"ש חז"ל על פסוק "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי", כי הורה הלכה בפני עלי הכהן רבו, מה שלא היה יודע עלי עצמו. ומזה תבין חכמתו, וזכה שהיה לו מוחין דקטנות דזמן היניקה שלימים, כי כבר אז היה בזמן שתי שנים של היניקה. וזהו סוד "ומעיל קטן תעשה לו אמו", והוא מה שרבותינו ז"ל קוראים אותו בשם "חלוקא דרבנן" כנודע. ולא היה המעיל הזה מכסה גם את ראשו, רק את גופו, הנקרא שש קצוות, שהוא בחינת זמן היניקה, שאז אין לו לז"א רק ו' קצוות כנודע.
וכבר הודעתיך ענין חנה אמו, שהיא בסוד אימא עילאה, שהיא הוי"ה דס"ג, כמנין חנה. ושמואל בנה הוא ז"א. ונודע כי אימא עילאה -- הנה"י שלה נכנסים תוך ז"א, ובתוכם המוחין דקטנות, וזהו "ומעיל קטן תעשה לו אמו".
והנה מעיל בגימטריא קנ"א עם הכולל, שהוא בגימטריא אהי"ה במלוי ההי"ן, שהוא באימא כנודע, אשר ממנה המעיל לז"א.
ואמנם אח"כ עלה שמואל במדרגות העליונות והגדיל, על דרך הנזכר לעיל, והיה שקול כמשה ואהרן. והנה ג' אותיות שבו, שהם שמ"ו משמואל, הם בגימטריא משה עם הכולל כנז"ל.
ובזה תבין סוד נפלא, איך אפשר ששמואל הנביא -- שהיה שקול כמשה ואהרן -- איך אשה בעלת אוב תוכל ע"י כשפיה הטמאים להעלות את נפש שמואל בענין שאול? והנה בזוהר בפרשת שלח לך נתבאר ענין זה, ואנחנו נבאר פה עניינו.
הנה נתבאר כי כל נשמות הצדיקים, יש בהם בחינת קטנות, ויניקה, וגדלות וכו'. והנה כשהצדיק נפטר מן העולם --
- הנר"ן שבו מצד עולם האצילות, עולים בעולם האצילות.
- והנשמה שלו מצד עולם הבריאה, עולה בגן עדן העליון.
- והרוח שלו מצד עולם היצירה, עולה בגן עדן הארץ.
- ונפש דעשיה -- נשארת בכל בחינותיה על הקבר, כל זמן שהבשר קיים. ואחר שנתעכל הבשר, ונשארו העצמות לבדם, אז גם הנפש עולה בגן עדן הארץ.
- וההוא דאקרי "הבלא דגרמי", נשאר תמיד באינון גרמי דאשתארו בקברא, כנזכר בזוהר בפרשת שלח לך כנז"ל.
וביאור נפש זו וכוחותיה, הענין הוא כי הנה כל בחינת העשיה -- אפילו נשמה רוח חיה יחידה -- כולם נקראים 'נפש' בכללות כנודע. האמנם הבחינות שהם מצד המוחין דגדלות שבעשיה, אלו עולים למעלה, אחר עכול הבשר. אבל הבחינות שמצד אלהי"ם דקטנות דעשיה, הם הנקרא בשם "הבלא דגרמי" ורפ"ח ניצוצין, ואלו נשארים תמיד בקבר על העצמות עד תחית המתים, לפי שהמוחין האלו הם מבחינת קטנות. ולא עוד, אלא שהם בחינת האלהים, ולכן כל הקליפות אינם נאחזות אלא בהם, ועיקר קיומם הוא מהם, כי לכן כל הסטרא אחרא נקרא בשם "אלהים אחרים" כנודע, ולכן אין כח בהם להתפרד מן הקליפות, ולעלות למעלה עם הנפש דגדלות דעשיה.
והנה האשה הבעלת אוב, כאשר העלתה את שמואל, לא העלתה רק הנפש דקטנות דעשיה, הנקרא הבלא דגרמי, להיות שהקליפות תמיד נאחזות בה, ויש כח בהם להתאחז עמה. וז"ש בזוהר בפרשת שלח לך (ח"ג קסט, א) בענין ההוא הבלא דגרמי "ודא איהו כאוב מארץ קולך וגו'".
ובזה תבין מ"ש האשה בעלת אוב כאשר העלתה לשמואל "אלהים ראיתי עולים מן הארץ...והוא עוטה מעיל". והנה מעיל הזה היה בזמן היניקה -- ולמה נגלה לה בו? אבל הענין הוא, כי בחינת מעיל קטן הנקרא הבל דגרמי היא אשר העלתה. זהו ג"כ 'ראיתי אלהים עולים' -- שהם המוחין דקטנות דשמואל שהם מבחינת אלהים הנזכר.
גם מצינו כי יוסף נקרא קטן. והענין הוא, כי הנה ג' מוחין דקטנות שהם ג' אלהי"ם -- בבא המוחין דגדלות הם יורדים מדרגה אחר מדרגה, עד שיורדים עד היסוד דז"א. והנה ג' שמות אלהים -- בפשוטם ובמלואם ובמלוי מלוים -- יש בכל אחת מהם נ"ב אותיות, ונקראים "בני האלהים" כמבואר אצלינו. ו ג' פעמים ב"ן ג' פעמים ב"ן שווה 156 הם בגימטריא יוסף, ובבחינה זו נקרא היסוד "יוסף" מצד הקטנות. ואם תחבר עם זה כללות ג' שמות הנזכר, יהיו בגימטריא קטן, ולכן נקרא יוסף "קטן", להורות על הנזכר. וגם כי הוא מבחינת הקטנות.
וכלתו אשת פנחס הרה ללת כו' ותכרע ותלד, כי נהפכו עליה ציריה: הנה ציריה הנזכר, הם סוד ציר"י הדלתות אשר ברחם הנקבה, כמבואר אצלינו בשער רוח הקדש ביחוד שם שד"י, וע"ש ודע, כי כאשר בעו"ה הנחש החיצון אטיל זוהמא בנקבה הקדושה, אינו נכנס עד פנימיותו של רחם, אלא עד אלו הצירים אשר לה שהם הדלתות. וז"ס, כי נהפכו עליה ציריה:
והענין הוא, כי צי"ר בגימטריא ש', וב' צירים אלו, הם ב' שיני"ן, וכאשר הנחש שולט עד מקום הצירים אלו, נעשים שק"ר. כי הש' הראשונה כפשטה, היא ש'. והק"ר, הם הש' השנית, שנהפכה לק"ר. וזהו מה שהתפלל ישעיה הנביא ע"ה, ואמר יצר סמוך תצור וגו' (ישעיה סי' ס') כי הציר הזה שבאשה, שהם יצר שבאשה, צריך שתצרנה ותשמרנה מן הקליפות, שלא יעשוה שקר, שהם ב' צירין כנזכר. וצריך שיהיה שלום שלום, בסוד היסוד הקדוש הנקרא שלום כנודע. או ירמוז אל ב' היסודות, אחד של יוסף, ואחד של בנימין, וכמש"ה שלום שלום לרחוק ולקרוב:
הגהה א"ש, גם אמר סמוך, בסוד לפתח חטאת רובץ:
אמר שמואל, אפשר שהזכיר בפסוק שני שלומות, לתקן את ב' השיני"ן הנזכר, וכל שלום מתקן ש' אחת של שקר כנלע"ד:
פרק טו
[עריכה]ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך וגו':
אמר, הנה מכל הבחינות, השליחות הזה הגון הוא, אם מצד השליח, אותי שלח ה', שאני נביא גדול, כמש"ה וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא:
הגהה א"ש, והיא מ"ע שבתורה:
ואם מצד המשלח, גדול אדונינו ורב כח, הוא הקב"ה יתברך, וזש"ה שלח ה'. ואם מצד השליחות בעצמו, הוא דבר הגון, וז"ש למלך. ואם מצד המשתלח, הוא שאול, כמש"ה בן שנה שאול במלכו, ואז"ל כבן שנה. וז"ש למשחך, כלומר לאיש גדול וצדיק כמוך, ואם מצד אל מי נשלח, הוא על ישראל. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם:
אמר שמואל, רמז לגדולת ישראל, לשתי גדולות, או מפאת שהם נקראים עמו של הקב"ה, ואעפ"י שאינם הגונים כ"כ, הנה מפאת שנקרא עמו של הקב"ה, הם ראויים לכל כבוד. או מפאת עצמם, הנקרא בשם ישראל לשבח, אותיות לי רא"ש. וזש"ה, ומי כעמד כישראל, בשני כפי"ן, לרמוז את האמור. או מפאת שהם עמך, או מפאת שהם ישראל ראוים לכל כבוד, ולכן אמר על עמו על ישראל כנלע"ד:
הנה נודע, כי ישראל הוא ז"א, כנודע. ושמואל היה מתנבא מן הנצח דזעיר, ונודע כי כל אחיזת הדינים והקליפות הוא בהוד, בסוד כל היום דו"ה, תמורת הוד. ואעפ"י שהנצח והוד הם תאומים, והם תרי פלגי גופא כנודע, עכ"ז אין החיצונים נאחזים בנצח, כי הנה הם בחי' הרגלים התחתונים, ואם היו הקליפות נאחזים בשניהם, היה להם כח ואחיזה גדולה, ויחרב העולם ח"ו. ולכן לא נתן להם הקב"ה כח אחיזה, אלא בהוד לבדו. וז"ס מ"ש חז"ל, השקר אין לו רגלים. כי הקליפה הנקראת שקר, היא הפך מפסוק, וה' אלהים אמת:
אמר שמואל, הענין הוא, שבקדושה יש השני רגלים יחד. ובקליפה אין להם אחיזה בשני הרגלים, אלא בשמאל לבד שהוא ההוד. ולזה הטעם עצמו, נקראים הקליפות שקר. לפי שכל אות משלשתם, אין לה ב' רגלים ע"ד הה' והח' וכיוצא, וז"ש ז"ל, השקר אין לו רגלים, ולכן נצח ישראל לא ישקר, כי אין השקר שולט בו:
ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך: זה תבין ממה שהודעתיך בשער הגלגולים, כי כל שרש הנשמות הבאות מן קין, הם מן החמשה גבורות, הבאות מאימא, בעטרא דגבורה שבדעת דז"א. גם נתבאר שם, כי שמואל הוא משרש קין, ונמצא כי המשכל אמו של אגג, הוא שמואל, הבא מן הנשים, שהם הגבורות דאימא, וזהו כן תשכל מנשים אמך. עכ"מ:
פרק כח
[עריכה]ויאמר לה המלך אל תיראי וגו' אלהים ראיתי עולים מן הארץ:
כבר הודעתיך, כי הקליפות הם שמרי הגבורות, הנקרא אלהים. וכשהעון גובר, עולים הקליפים ומתגברים עד למעלה, ע"י אחיזתם בשם אלהים. ולפי שזאת האשה היתה עוסקת בבעל אוב, ראתה אותם אלהי"ם המתגברים ועולים מן הארץ למעלה:
שמואל ב'
[עריכה]פרק יא
[עריכה]ויהי לעת ערב ויקם דוד מעל משכבו וגו':
ענין דוד המלך עם בת שבע, ואוריה החתי, ויואב שר הצבא. כבר נתבאר אצלינו כי דהע"ה, הוא מבחי' עלמא דנוקבא, ולכן הוצרך לתקן מציאות כל הנקבה העליונה בשלימותה, ולזווג אותה עם ז"א בעלה. ונודע, כי יש ב' נשים מאחור ז"א, ונקראות לאה ורחל, זו למעלה מזו, לאה למעלה, ותחתיה רחל. והיה צריך שיתקן את שתיהם, ויתחיל בתחלה ממטה למעלה, וכן עשה, כי בתחלה תקן את רחל התחתונה:
וז"ס הדבר, למה נתעכב דוד בחברון שבע שנים כשמלך, ואח"כ הלך לירושלים. לפי שחברון היא קרית ארבע, שהיא רחל, כנודע. ולאה היא ירושלים, כמו שהודעתיך בענין ציון וירושלים. וכשגמר בשבע שנים שישב בחברון לתקן את רחל, הלך לירושלים, לתקן את לאה. ואעפ"י שלא תקן רק רחל, כדוגמת יעקב שאחר שעבד שש שנים בצאן לבן, ותקן בחי' אחת, במצות שהיה עושה באותם שבע שנים, ניתנו לו יחד לאה ורחל, בובודה אשר יעבוד עוד שבע שנים אחרות:
ואמנם היות זמן תקון כל אחד מהם שבעה שבים הוא, כי הנה בתחלה צריד לתקן את רחל בבחי' אחור באחור, כשיעור קומתה, שהוא מן החזה דזעיר ולמטה, והם ג' ספירות וחצי, שהם חצי תפארת ונה"י. ואה"כ להחזירה ולתקנה בבחי' פנים בפנים, כשעור קומתה מן החזה דזעיר ולמטה, שהם ג"כ ג' ספירות וחצי. ואחר כך הזדווג עם ז"א. הרי הם שבעה שנים, בתקון בחי' אחור ופנים. ועד"ז הוא בלאה, כי הנה התחלתה היא מאהורי הדעת דזעיר ולמטה, עד חצי ת"ת. הרי הם, דעת, וחו"ג, וחצי ת"ת באחור. ועד"ז להחזירה פנים בפנים, בשלוש ספירות וחצי הנז', הרי הם שבע שנים אחרות, ואח"כ תזדווג עם בעלה:
והנה נתבארו ענין ארבעה עשר ימים, וארבעה עשר שנים, שתמצא במקומות רבים, כמו ביעקב כשנשא ללאה ורחל, שעבד ארבעה עשר שנים, שבעה ושבעה. וכן בשהע"ה, בחנוכת הבית, עשה חג שבעה ושבעה ארבעה עשר ימים. וכן בזכריה, במנורה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות:
וכבר נתבאר אצלינו, בענין ויקח אהרן את אלישבע וגו', כי נקראת אלי שבע, וזו בת שבע אשת דוד, לפי שהם בסוד המלכות, והם צריכות להתקן בבחי' שבע כנזכר. וזהו טעם שנקרא בת שבע, אלא שאלי שבע היא, בהיותה נתקנת בסוד החסד, הנקרא אלי. ובת שבע, בהיותה בלתי נתקנת. וכמ"ש רז"ל שדוד אכלה פג"ה, בלי בשול ותקון, וכמו שיתבאר עניינו למטה. והנה באלו הז' שנים שבחברון, קנה דהע"ה המלכות, מסטרא דרחל:
ובתחלה נבאר מה ענין אלו התקונין, שצריך לתקן בלאה ורחל. ואח"כ נבאר מאמר חז"ל, ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה. דע, כי ענין התקון הוא, להמשיך מוחין אל ז"א, ואח"כ לבנות את את המלכות, בסוד פרצוף באחור. ואחר כך להחזירה פנים בפנים מן החזה ולמטה, כנגד יעקב. ואז רחל תעמוד בהוד דזעיר, ויעקב בנצח דזעיר. ואי אפשר לעשות כן, אלא בהיות החסדים מגולים מאירים למטה תוך נה"י דז"א כנודע. ואח"כ אנו עולים לתקן גם את לאה העליונה, באופן זה, כי מחמת שנתגלו אלו החסדים בנה"י דזעיר, נתרבה הארתה ועולה למעלה בחג"ת דזעיר המכוסים ביסוד דאימא, ויבקע היסוד דאימא אשר בשליש עליון דת"ת דזעיר, ויאירו גם שם בגלוי:
וכבר נתבאר אצלינו, כי ע"י בקיעת היסוד דאימא, נגמר תיקון פרצוף לאה באחור, ואח"כ חוזרת בפנים. וכמו שנתבאר אצלינו בשער התפלה, כי בימי החול בתפלת י"ח דשחרית בלחש, אנו מתקנים את רחל באחור ובפנים בנה"י דזעיר. ואח"כ בחזרה, אנו מעלים אותה עד חג"ת, ומרוב האור אשר שם, נבקעים גם ג' ראשונות, ע"י ויעבור וי"ג מדות, ואז נתקנה פרצוף לאה:
והנה דוד המלך ע"ה טעה, כי חשב שכמו. שעל ידי תיקון ג' אמצעיות, נבקעות מאליהן, ונתקנות ג' עליונות. כך ע"י מה שהוא תקן באותם שבעה שנים שבחברון, את הג' אחרונות נה"י ג"כ מאליהן יתוקנו ג' אמצעיות. ולכן חטף לבת שבע, ולקחה. וטעה בזה, כי הג' אמצעיות היו צריכים למעשה ממש של דוד, ולא מאליהן. והיתה צריכה עדיין בת שבע לעמוד ביד אוריה, עד שתתקן בידו, כמו שנבאר. ודוד טעה כנזכר וחשב לאוריה כמורד במלכות, והרגו, וחטפה ממנו. וזמ"ש רז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד, אלא שאכלה פגה, ר"ל שלקחה קודם גמר תיקונה:
ונרחיב הביאור בזה, כבר ידעת כי המוחין דז"א, הם מצד נה"י דאבא, וכן מצד נה"י דאימא. וב' בחי' אלו הם בתוך ז"א, ובתוכם מתלבשים המוחין הנז', ומתכסים בהם, עד מקום החזה של ז"א, ומשם ואילך הם מתגלים. והנה אלו המוחין בהיותם למעלה מהחזה דזעיר, הם בחי' הויו"ת דע"ב וס"ג ממש, כנודע כי אבא הוא הוי"ה דע"ב, ואימא הוי"ה דס"ג. אבל מן החזה ולמטה, אינם או"א ממש, רק הארות נמשכות מהם, ולכן הם בבחי' המלויים שלהם בלבד, שהם, מ"ו ל"ז, כנודע, ושניהם בגימטריא פ"ג. והנה דוד הע"ה, כיון שתקן למטה בבחי' הפ"ג הנזכר, המאיר ברחל, הנקרא ה' תתאה, חשב ליקחה וטעה, שאכלה פג"ה, ר"ל פ"ג ה' כנזכר, והיה לו להמתין עד שיתקן גם את לאה העליונה, אשר שם מאירים הע"ב ס"ג עצמם, ולא מלוייהם, שהם פ"ג כנזכר:
ואמנם לא נתקן כל זה בשלימות, עד שבנה שלמה בית המקדש, ואז קיימא סיהרא בשלמותא, כמ"ש בזוהר, כי ב' הנקבות לאה ורחל נתקנו שתיהם, וחזרו פנים בפנים. ולכן עשה ימי החג שבעה ושבעה בחנוכת בית המקדש. גס נתכוון שלא לערבם ולחברם ארבעה עשר יום רצופים, אלא נפרדים, שבעה בתחלה כנגד רחל, ושבעה באחרנה כנגד לאה:
ואחר שנתבאר היטב הדרוש הזה, נבאר אגב, מה ענין בת שבע לאוריה קודם דוד. וכן ענין יואב שר הצבא של דוד. דע, כי קודם התיקון של רחל ולאה, שהוא להמשיך מוחין בזעיר, ולתקנם אח"כ בסוד פרצוף באחוה ואח"כ להחזירם פנים בפנים כנז"ל. צריך ראשית כל דבר, סור מרע, להכרית הקליפות כלם הנאחזות בלאה ורחל, ואח"כ לתקנם:
והנה כל המלחמות שהיה נלחם דהע"ה נקראים מלחמות ה', כמו שאמרה אביגיל לדוד. והטעם הוא, לפי שהיה מתכוין במלחמות ההם, להשמיד ולהכרית את הקליפות, הנאחזות בלאה ורחל, כדי שיוכל אח"כ לתקנם ע"ד הנזכר ולפי שעיקר מדור הקליפות ומושבם במדבר שמם, ולכן היה יואב שר צבא של דוד, הולך תמיד אל המדברות להכניע הקליפות. וז"ס פסוק (מלכים א' ב') ויקבר בביתו במדבר:
האמנם אוריה החתי, היה נושא כליו, (הגהה א"ש, ק"ל, כי הנושא כלי יואב, היה נחרי הבארותי, כמש"ה נחרי הבארותי נושא כלי יואב, ולא אוריה החתי. ושמא י"ל, כי מתחלה היה אוריה החתי נושא כלי יואב, ואח"כ כשנהרג, נכנס במקומו נחרי הבארותי, והפסוק מנה אותם ביחד, ולא חש להכי). ולא היה בו כ"כ יכולת במעשיו כיואב, ללכת עד מקום הקליפות ולהכניעם. אמנם היה בביתו שומר את המלכות, שהיא בת שבע, מן הקליפות שלא יכנסו בביתו. ונמצא כפי זה, כי כיון שהוא לבדו לא היה בו כח ללכת עד מקומם הנזכר, אא"כ בלכתו מחובר בחברת יואב שר הצבא, א"כ הוא עבד לו, ויואב אדון לו, וגדול ממנו. ולא כן דוד הע"ה, כי יואב הוא ההולך שם, ולא דוד. ולכן אמר אוריה ואדוני יואב, ולא מפני כך היה מורד במלכות, כי יותר היה יואב אדון אוריה מן דוד עצמו כנזכר:
האמנם דוד חשב, כי כיון שנתקנה רחל כנזכר, ואין אוריה צריך לשמור את בת שבע מן הקליפות, וא"כ רשאי לקחת את אשתו, וגם להרוג את אוריה, באומרו ואדוני יואב כנזכר. האמנם טעה בזה דוד, לפי שעדיין היה צריך שאוריה ישמור את בת שבע מן הקליפות, כי לא נתקנה כנזכר:
ואמנם היות שמירה זו ע"י אוריה, הוא במה שהודעתיך בפסוק ויקח אהרן את אלישבע וגו', כי אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, וראוי לו לשמרה. וכן אוריה החתי היה היה נושא כלי יואב, מל' גבורים שהיו לדוד, שהיו סנהדרי גדולה. והיה מן שורש אהרן הכהן כנזכר שם, ולכן גם הוא שושבינא דמטרוניתא, הנקראת בת שבע כנזכר:
וענין שמירה זו בפרטות היא זו, כי הנה נתבאר אצלינו, בענין בלעם ועזא ועזאל. גם בפסוק עקב ענוה יראת ה' כי העקבים של לאה, הם נכנסים ומלובשים תוך ראש רחל, והוא במקום שליש אמצעי דת"ת דז"א, ושם באותם העקבים אחיזת כל הקליפות, ומשם יוצא הארתם, ולכן כל שמירת אוריה החתי היה, לשמור בחי' העקבים האלו של לאה, שהם בראש רחל. ודוד חשב, כי כיון שהעקבים הם של לאה, והנה כבר נתקנה גם רחל, בשבעה שנים שישב בחברון, א"כ אינה צריכה עוד שמור, וטעה בזה. אלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו':
ארז"ל כי דהע"ה היה מצטער להשלים האלף. והענין הוא, כי שם אלהי"ם הוא כח כל הדינים והגבורות. ובכח שם זה, היה מתגבר דוד על הקליפות שהם אויביו. והנה אם תמלא שם זה במלוי ההי"ן, יעלה אלף בסוד ריבוע הנקרא אחוריים מליאים, כזה, אל"ף, אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד ה"ה, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם. והנה אחוריים האלו בהיותם פשוטים, הנקראים שרש השם הזה, יעלו בגימטריא מאתים, כזה, א', א"ל, אל"ה, אלה"י, אלהי"ם. אבל המלוי, שהוא החלל והאויר שבתוך הפשוט, הוא בגימטריא שמנה מאות, האלף, ולא עלה בידו. וז"ס פסוק איכה ירדוף ובכחו היה הורג שמנה מאות חלל בפעם אחת, אחד אלף. והיה מצטער שיוכל להשלים שורש השם שהוא א"ש, גם השם הנזכר במלואה עולה אלף הפשוט, שהוא בגימטריא מאתים, כדי להשלים ואחד:
ספר מלכים א
[עריכה]פרק ז
[עריכה]עמד על שני עשר בקר:
(מזולתו) כבר הודעתיך, ענין ז' היכלות עולם הבריאה, כנזכר בזוהר בפרשת פקודי. והתחלתם ממטה למעלה, לבנת הספיר, יסוד. עצם השמים, הוד. נוגה, נצח. זכות, גבורה. אהבה, חסד. רצון, ת"ת. היכל השביעי העליון מכלם, הוא הנקרא היכל קדש הקדשים, כולל כל ג' ראשונות, כח"ב. ונודע מ"ש בהיכלות שבפרשת בראשית, בהיכל הרצון, כי שם יש ששה היכלות אחרים, כלולים בו. והטעם הוא, כי הת"ת כולל כל הו"ק, כי הוא בחי' אות ו' של ההוי"ה, ונמצאו היות שש היכלות נה"י חג"ת, ועוד ששה אחרים כלולים בהיכל הרצון, הם סוד י"ב בקר. וההיכל השביעי העליון, הוא בחי' הים העומד על י"ב בקר הנז' עליהם מלמעלה. (ע"כ מזולתו):
פרק יב
[עריכה]ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וגו': ענין שני עגלי זהב של ירבעם, ושני עגלי דור המדבר, נתבארו היטב בבאורינו בספר הזוהר, בפרשת משפטים בשאלת הסבא, מאן הוא נחשא דפרח באוירא וכו', שרי בחבורא וסיים בפירודא וכו', וביארנו, כי זכר ונקבה של הקליפה, בתחלה הם מחוברים אחור באחור, ולכך הערב רב עשו שני עגלים מחוברים אחור באחור, ונקרא עגל אחד. וז"ש, שרי בחבורא. ואח"כ ירבעם רצה לגמור הענין ההוא, ולנסור אותם, ולהפרידם, כדי להחזירם פב"פ. ולכן עשאם ב' עגלים נפרדים, וישם את האחד בבית אל, והאחד בדן. האמנם לא עלתה בידו רק הנסירה והפרידה, וז"ש וסיים בפרודא. אבל לא עלתה בידו להחזירם פנים בפנים להזדווג יחד:
ענני ה' ענני וכו': כבר הודעתיך בענין תפלת מנחה של חול, כי אז מזדווגים ישראל עם לאה, פנים בפנים. ונשארת רחל באחורי ז"א, כל שיעור קומתו לגמרי. ועתה אליהו ז"ל, בהיותו בעת תפלת המנחה, אמר כן, לפי שאז רחל הנקראת ל"ב כנודע, היא אחורנית מן ז"א, ולא פנים בפנים. וזה גרם מיעוט שפע וקלקול בעולם, משא"כ בתפלת שחרית:
ספר מלכים ב
[עריכה]פרק טו
[עריכה]וינגע ה' את המלך:
דע, כי עוזיהו המלך, הוא גלגול עוזא, שהיה בזמן דוד, אשר שלח ידו בארון התורה, ויכהו האלהים על השל. והנה אותיותיהם כמעט שוות, ונתגלגל עתה לתקן חטאו הראשון ששלח ידו, במה שאינו שלו, ואדרבה חזר לקלקולו הראשון ממש, ליכנס למקום שאינו ראוי לו להקטיר בבית המקדש. ואע"ג דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי, שבתחלה היה כהן, וחשב עתה להקטיר עם היותו זר משבט יהודה, עבירה גוררת עבירה:
ספר ישעיה
[עריכה]נביאים אחרונים:
פרק א
[עריכה]ידע שור קונהו:
הנה זה הפסוק נאמר על העגל שעשו הערב רב במדבר, שהיה נכלל משור וחמור יחד. והנה ישראל שנקראים עמי של השי"ת, לא ידעו ולא יתבוננו, במה שהיו עושים הערב רב, הנקרא עם סתם, ולא עמי. והנה ר"ת 'ידע 'שור 'קונהו 'וחמור הוא ישק"ו. וז"ס פסוק מ"ש (הושע י"ג ב') זובחי אדם עגלים ישקון. ר"ל, שהרגו לחור, והיו נושקים העגל, הכלול משנים כנזכר. ונקרא עגלים, וכל מי שנשק לעגל, היו שפתותיו מזהיבות, ומשה היה הורגם, כמ"ש חז"ל:
וכבר ידעת כי הערב רב, בכלל הזהב שהשליכו לבור, השליכו טס של זהב, שכתוב בו עלה שור, שהשליך משה לים, ועלה ארונו של יוסף, ובכח שם זה, ויצא העגל הזה. ודע, כי בטס ההוא, היה כתוב בו שם השני, של שם בן ע"ב שמות, שהוא שם יל"י, והוא בסוד בינה, שיש בה חמשים שערים, והם גבורות, כמנין השם הנזכר. והוא סוד שם י"ה בפשוטו י"ה, ובמלויו יו"ד ה"י, שעולה כמוהו חמשים. וכמו שהודעתיך בענין קבלת שבת, בפסוק 'יהוה 'למבול 'ישב כי גם שם נרמז בר"ת יל"י, כי בשם זה עולות הנשמות בכל ע"ש, ולכן בו עלה העגל, וזהו עלה שור. ולכן נרמז בר"ת 'ישראל 'לא 'ידע, ר"ת יל"י. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת על"ה. לרמוז, כי בשם יל"י הנזכר, עלה העגל, וישראל לא ידעו, ולא התבוננו בהשלכת הטס הזה, וחשבו כי העגל עלה מעצמו, ולכן טעו אחריו:
(מזולתו) אמר שמואל, עוד מצאתי בפסוק ידע שור קונהו ענין אחד קרוב אל הנזכר לעיל בפסוק ידע שור קונהו, וז"ל, פי', השור שעשו במדבר, ידע מי הוא שעשאו וקנהו, והם הערב רב וחמור, שהם נמשלים לחמור. אבל השור לא נאמר בו אלא קונהו, שדרשו רז"ל שהשליכו טס של זהב, שהיה כתוב בו עלה שור. ישראל לא ידע בענין זה כלל, כי הרי הערב רב הם שעשו אותו. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת עלה, כי ישראל הנקרא עמי, לא ידעו ולא התבוננו, כאשר הערב רב השליכו לאש הטס שהיה כתוב בו עלה שור כנזכר. או ירצה, תדע מי עשה את העגל, הערב רב, שכתוב וגם ערב רב עלה אתם, וכבר הודעתיך, כי שם הב' מע"ב שמות של ויסע ויבא תט, הוא יל"י, והוא הממונה על כח השור העליון ולזה נרמז זה השם בר"ת 'ישראל 'לא 'ידע. (ע"כ מזולתו):
אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו:
ירצה, רז"ל אמרו אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, חרובין תאכלו. אפשר לפרש הפסוק אם תאבו ושמעתם, יתקיים בכם ברכת יצחק ליעקב, ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, זהו טוב הארץ תאכלו. אבל אם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו, כי פי ה' דבר שאל תאמר בלבבך כל זה דרך גוזמא, כדי להפחידנו, כדי שנשוב בתשובה, כי בודאי הקב"ה לא יעשה כך, כי הלא פי ה' דבר, כמ"ש יצחק ועל חרבך תחיה, ר"ל, אם יעקב לא יעסוק בתורה. והנה ברכות יצחק ליעקב ועשו, אינם בהזדמן, אלא רוח הקדש עצמו היה, השכינה הנקראת פי ה', היא ששרתה על יצחק בעת ההיא. וזהו כי פי ה' דבר, ומוכרחים הם להתקיים הברכות ההם, של יעקב, או של עשו:
שרפים עומדים ממעל לו וגו'::
ואמר בשתים יכסה פניו, כדי שלא יסתכל למעלה. ואמר בשתים, לפי שיש אור פנימי ואו"מ כנודע, כי אור המקיף גדול הוא מאור פנימי, כי הוא כדמיון הצל של הנשמה, שהוא גדול מהנשמה עצמה. ולכן הוצרכו ב' כנפים, לכסות אור מקיף, ואור פנימי. ובשתים יעופף, לשוב אל מקומם. והנה 'בשתים 'יכסה 'פניו, ר"ת בגימטריא צ"ב. 'ובב' 'יכסה 'רגליו, ר"ת למפרע רי"ו. יעופף, יע"ו בגימטריא אלהי"ם. פ"ף, בגימטריא ק"ס, ועם הכולל יהיה בגימטריא קס"א, כמנין אהי"ה במלוי יודי"ן. והנה אלהי"ם הוא אור פנימי, ואהי"ה הוא אור מקיף. וענין יעופף, כנגד ז' קצוות, שהם כמד המנורה והבן כל זה:
אמר שמואל, לא הבנתי מנין הצ"ב דקאמר מה הוא, ואולי הוא כמספר הוי"ה ואדנו"ת, וע"ה בגימטריא צ"ב. [א"א עיין שה"ק דף קנ"ב, ועיין בסידור הרש"ש זיע"א בהקדמת אנא בכח]:
ואומר אוי לי כי נדמיתי כי וגו':
הנה בתחלת נבואתו, ראה את שם אדנ"י, שהוא למטה משם ההוי"ה כנודע. והיה יושב על כסא רם ונשא. ואח"כ שרפים עומדים ממעל לו, ועונין לפניו קדושה, ק' ק ה' צבאות. ואז תמה ישעיה בעצמו, שאם הוא ראה לשם אדני, איך עונים לפניו קדושה כזו, שהיא שם של הוי"ה, שהוא יותר עליון. ולכן אמר, אוי לי כי נדמיתי, ודמיון מוטעה היה זה, ואינו נבואה גמורה. וא"ת למה בא לך דמיון זה המוטעה, כי הנה הסיבה היא, כי איש טמא שפתים וכו' ולכן נדמיתי בנבואה מוטעית. אבל האמת הוא, כי את המלך ה' צבאות עצמי ראו עיני, ולא בשם אדנ"י, ואז ויעף אלי א' מן השרפים ויגע על פי ושרף את שפתי, בשביל שטעיתי במה שאמרתי, כי את המלך ה' צבאות עצמו ראו עיני, כי אינך כך, אלא ממש וארא את אדנ"י, שהוא למטה. כי כמו שיש שרפים וקדושה למעלה, כך יש שרפים עונים קדושה זו למטה ג"כ בשם אדנ"י, וע"י נגיעת הרצפה בשפתיך, וסר עונך וחטאתך תכופר:
ואשמע את קול אדני אומר את מי אשלח ומי ילך לנו:
ענין שינויים אלו, כי תחלה אמר לשון יחיד, ולשון שליחות. ואח"כ אמר בלשון רבים, ולשון הליכה, כמש"ה את מי אשלח ומי ילך לנו. אבל הענין הוא כמ"ש בזוהר, כי ירמיהו כלו תוכחה. וישעיה, חציו נחמה, וחציו תוכחה. והנה השי"ת היה רוצה לשלוח את ישעיה, לשתי בחינות אלו, על התוכהה לישראל, ועל הנחמה אם יהיו טובים. וכנגד הנחמה אמר, את מי אשלח, כי על הטובה הוא מכנה שמו עליה, כי הוא המשלחה, ולכן נזכר בלשון שליחות. גם נאמרה בלשון יחיד, אשלח, יען כי הוא האל הטוב היחידי, פועל הטובות. וכנגד התוכחה אמר, ומי ילך לנו, כמו שהולך מעצמו, בלי משלח, כי אין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה. וג"כ לכן אמר, ומי ילך לנו בלשון רבים, כי דבר התוכחה, הוא מן כל ב"ד עליון יחד, ואין הקב"ה נזכר יחידי בענין התוכחה:
ויען ישעיה הנביא ע"ה ואומר, הנני שלחני בשליחות טובה, בענין הנחמות, ולא של תוכחות. אז ענהו ה', כי בפעם הזאת היה מוכרח ללכת לענין התוכחות, ולכן ויאמר לך ואמרת אל העם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה, כי הם כלם דברי תוכחות, ולכן הזכיר בה לשון הליכה, לך ואמרת, ולא לשון שליחות:
עוד היום בנוב לעמוד:
ארז"ל כי עדיין נשאר אותו היום של עון נוב עיר הכהנים שהרגם שאול, ואז היה סנחריב חונה על ירושלים ללכדה, ואפשר לפרש עם זה ענין הפסוק, כי לכן נרמז הבל בר"ת 'היום 'בנוב 'לעמוד. והענין הוא, כמה שנתבאר אצלינו בשער הגלגולים כי חזקיהו המלך משרש קין. והנה קין חטא, שהרג להבל אחיו, ועתה עדיין היה נשאר אותו היום תלוי עון ההוא של קין שהרג להבל, ולא נתקן הטוב בחזקיהו, וז"ש עוד היום, שהוא עון הריגת הבל:
פרק יד
[עריכה]ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון וכו':
ירצה, כי אחר שהקב"ה יגאל את ישראל, מה יהיה עניית הקול, שיענה ותדבר השכינה את ע' שרים של האומות והגוים, שהם מלאכים עליונים כנודע, ונקראים מלאכי גוי. ותירז ואמר, כי מה שתאמר להם השכינה הוא, כי ה' יסד ציון ובנאה, ומכאן ואילך בה יחסו עניי עמו, והם ישראל שהיו מעונים תחת ידם. אבל העמים שהם תחת ממשלתם, לא יחסו בציון וילכו לאבדון, כמש"ה כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו:
פרק יט
[עריכה]משא מצרים הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל:
כבר ידעת, כי שם ההוי"ה בפשוטה ביושר, היא בגימטריא כ"ו. ובפשוטה בבחי' ריבוע ואחוריים פשוטים, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, יהיו בגימטריא ע"ב. ובהיותם מליאים באלפי"ן, כזה, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, יעלו ק"ל. נמצא, כי בהתחברות שם של ההוי"ה העולה כ"ו, ורוכב על ע"ב ק"ל הנזכר, שהם האחוריים העולים ר"ב, יהיו רוכב. ודע, כי כל אלו יוצאים משרש החכמה, מן ל"ב נתיבותיה, וכלם יחד, ל"ב, וכ"ו, וע"ב, וק"ל, בגימטריא ס"ר. כמבואר אצלינו בפסוק וירא ה' כי סר לראות:
וסכסכתי מצרים במצרים:
כבר הודעתיך בענין שר המשקים ושר האופים, איך מצרים, הם הקליפות הנאחזות בגרון, שהוא מקום צר מאד, ושם הם עמידת המוחין דקטנות ברדתם, אחר שבאים מוחין דגדלות. גם נתבאר בסוד מן המצר קראתי י"ה, כי התקון הא' שבדיקנא עילאה, הוא ג"כ נקרא מצר, כי הוא מקום צר, ושם הם שרשי הדינים העליונים, הנקרא א"ל זועם, להשבית ולהכניע הקליפות. ולזה אמר וסכסכתי מצרים וגו'. ר"ל כי בהתערב מצר העליון של הדיקנא, ומאיר במצר התחתון הנקרא גרון, נכרתים הקליפות של מצרים ומתבטלים:
פרק כא
[עריכה]אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו:
הנה מלת אתיו, תרגום של בואו, לפי שהשב בתשובה על חטאיו, יש עליו מלאכים מקטרגים, וזוכרים עונות ראשונים. לכן הקב"ה מדבר עם השבים בלשון תרגום, כדי שלא יבינו המלאכים, כי הם אינם בקיאים בלשון תרגום, ע"ד מ"ש בפסוק ואתא מרבבות קדש וכו' ע"ש:
יחיו מתיך נבלתי יקומון:
(מזולתו) ירצה בזה, שכל מי שאינו עוזר בממונו לת"ח בעה"ז, יתקיים בו בזמן התחיה, וארץ רפאים תפיל, כי אותם שנתרפו ידם להיטיב לבעלי תורה, וע"כ נקראים רפאים, כנזכר בפרשת בראשית בס"ה, יהיו אז כמו נפלים, יען כי גרמו כי רבים חללים הפילה, זה שלא הגיע להוראה, מחמת כי אינו עוזר לו לעסוק בתורה ואני חושב שאין זה מדברי מורי ו"ל. (ע"כ מזולתו):
כי צו לצו קו לקו:
הנה מלת צ"ו הוא לשון הקדש עילג, כי הם שתי אותיות צאו, מן מצוה. ומלת זעיר, היא תיבה שלימה, אלא שהוא תרגום של מעט. ונמצא, כי לשון נבואה זו, שהיה הקב"ה מדבר עם ישראל, קצתה היא בלשון הקדש עילג, וקצתה בלשון אחרת שהיא תרגום. וזה ש"ה, כי צו לצו זעיר שם. והנה הטעם אל השינויים האלו המעורבים, בבחי' לעגי שפה ולשון אחרת הוא, בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר נבואתו אל העם הזה, לפי שאינם ראויים לנבואה הגונה. ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרכם:
רז"ל הוכיחו מן הפסוק הזה, כי כל המתלוצץ, יסורין באין עליו. ונרחיב עד"ז שאר הפסוק, ונדייק מלת ועתה, ומלת פן, שהם מיותרות. אבל הענין הוא, כי הפריצים והליצנים שבדור ההוא, יאמרו לנפשם, אחר כי הקב"ה משלח עלינו יסורין גדולים וחזקים, כנזכר בפסוקים הקודמים לזה, א"כ נחזור לליצנות שלנו, כיון שסוף סוף יש לנו יסורין. לזה אמר הנביא, ועתה אל תתלוצצו, כלומר, אעפ"י שעתה בעת כזאת, אני אומר לכם שאביא עליכם יסורין, לא תאמרו אם כן מה נרויח, אם נתבטל מן הליצנות, ולכן נחזור לליצנות שלנו. בעבור כי הנה אם כך תעשו, יחזקו מוסריכם, יותר מן היסורין הראשונים. וא"ת, והרי אי אפשר להיות קשין מהיסורין שנזכר למעלה, לזה חזר ואמר, כי כלה ונחרצה שמעתי, ח"ו, שהוא קשה מן היסורין לאין תכלית ח"ו:
פרק כט
[עריכה]ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה יכר:
הענין הוא, שהקב"ה לעולם מודד מדה כנגד מדה, ולכן אמר הכתוב ויאמר אדנ"י, (הגהה א"ש, כי לכן נכתב באדנ"י, שהוא דינא דמלכות דינא), ואמר, יען כי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, מן השפה ולחוץ, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי שלא בכוונה, רק מצות אנשים מלומדה, שהורגלו בכך. לכן אפרע להם מדה כנגד מדה. וז"ש, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, לעשות דבר שלא כדרך העולם, והוא ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר. כי תשתכח מהם החכמה והבינה, והם ישארו קיימים, ויקראו אותם חכמים ונבונים, אעפ"י שאין בהם עתה חכמה ובינה, אלא מחמת שהורגלו תחלה לקראם חכמים, ויהיה גם זה מצות אנשים מלומדה, לקראם כך. ולזה לא אמר ואבדו חכמיו ונבוניו, אלא חכמת חכמיו, ובינת נבוניו:
אמר שמואל, בחכמה שהאדם מקבל אותה מרבותיו, אמר הכתוב ואבדה חכמת חכמיו, דשייך בה אבידה. האמנם הבינה שהיא מדעתו, שמבין דבר מתוך דבר, לא שייך בה אבידה, ולזה אמר ובינת נבוניו תסתתר ממנו, ואתיא כמ"ד שנבון גדול מחכם:
פרק לח
[עריכה]דורי נסע ונגלה מני כאהל רעי וגו':
הנה תיבת נס"ע, מורכבת מג' אותיות על הסדר שיש באלפ"א בית"א, וסודם מבואר, עם מה שהודעתיך בענין הה' חסדים המתפשטי' בז"א, מחסד שבו עד הוד שבו. וכבר ידעת, כי הב' חסדים המתפשטים בחו"ג, ושליש החסד הג' המתפשט עד החזה, שהוא סוף שליש ראשון שבת"ת, הם חסדים סתומים, ע"י הכלי של היסוד דאימא. וב' שלישים תחתונים שבת"ת וב' חסדים שבנו"ה, הם אורות מגולים מאד. והנה הה' חסדים, הם ה' הויו"ת במלואם באלפי"ן, כל הוי"ה מעשר אותיות, הרי חמשים אותיות, למעלה בשרשם במקום הדעת. וגם כי כל חסד כלול מעשר, הרי חמשים. ואלו הם חמשים שערי בינה, שיוצאים מן השער והפתח שנפתח ביסוד דאימא, ובהיותם שם למעלה, הם נ'. וזהו אות נ' דבמלת נס"ע:
ואח"כ כשמתפשטים בגופא דזעיר, הם ה' הויו"ת פשוטות, כל אחת כמספר כ"ו, אשר חמישתם יחד בגימטריא ק"ל. והנה אם תחלק ההוי"ה שבחסד שבת"ת לג' שלישים, צריך לחלקה שהיא בגי' כ"ו, לג' חלקים, וישארו ח' למעלה שליש אחד. וי"ח למטה, שני שלישים, והם השני שלישים המגולים. ואעפ"י שאין החלק הזה חלוק שוה, כאשר ביארנו בדין האונאה, וע"ש עכ"ז קים לן כי אחרי רבים להטות, ולכן למטה שהם ב' שלישים, והם רבים, לוקחים יותר מן שליש העליון שהוא יחיד. וגם כי לעולם הגלוי לוקח יותר מן המכוסה, ואי אפשר לחלקה לשלישים מכוונים. ואם נחלקם תשעה ושבעה עשר, נמצא המכוסה לוקח יותר, ולכן נחלק אותם ע"ד האמור. והנה כ"ו וכ"ו שבשתי ההויו"ת שבחו"ג, וח' שבשליש העליון של ת"ת, הם ס' של תיבת נס"ע:
וי"ח שבשני שלישי הת"ת, וכ"ו וכ"ו שבשתי ההויו"ת שבנו"ה, הם ע' של תיבת נס"ע. והנה אות ס' מורה על הסתום, כי היא סתומה, וגם כי סמ"ך אותיות מס"ך. אבל אות ע', מורה על הגלוי, כי הוא עי"ן פקוחה. נמצא כי ג' נסיעות ומדורות החסדים ממקום למקום, הם ממש אותיות נס"ע. וכבר ידעת, כי אח"כ כל הה' חסדים נגלים למטה, וז"ש נגלה. וזש"ה, דורי נסע ונגלה, ועיין ג"כ ביאור פסוק זה בש"א שער ההקדמות:
הנה לשלום מר לי מר:
ארז"ל, כי חזקיהו לא היה רוצה לישא אשה, מפני שצפה ברוח הקדש, שיצאו ממנו בנים רשעים. ואחר שהוכרח לישא אשה, מפני שליחות ישעיהו, שא"ל כי מת אתה ולא תחיה, הוצרך לקחת אשה. ועכ"ז יצאו ממנו ב' בנים, ושניהם רשעים, והם, מנשה, ורבשקה. וכשהיה מוליכם לבית המדרש על שני כתיפיו, אמר רבשקה, יאי צואריה דאבא, להקריב עליו קרבן לע"ז, וחבטו בקרקע, ומת. ומנשה אמר, יאי צואריה דאבא לצלות עליו דגים, וקיימו. וזש"ה, הנה לשלום מר לי מר, ר"ל, אפילו כששגר לו הקב"ה ישעיה שלום, שאחיה מחולי זה, מר לי מר, ר"ל, מר לי בשורה הנז', מפני נוטריקון של מ"ר, והם 'מנשה 'רבשקה, שאוליד בנים, ויהיו רשעים, ולא היתה הבשורה בעונותי טובה לגמרי. (מזולתו):
האמנם עדיין אנו צריכים לפרש, כפל מ"ר מ"ר בפסוק, וירצה, כי המר האחד כבר פירשנו אותו, ואמרנו, כי כאשר קויתי טוב ושלום מפי ישעיה משמו יתברך, ושגר לי שלום, שאחיה מחולי זה, היה לי מרירות על מר, כי הוצרך לישא אשה, ולהוליד מנשה ורבשקה, שיצאו לתרבות רעה, והם ר"ת מ"ר הראשון. גם ירמוז המר השני, למ"ש חז"ל, כי הנה שני מלאכים הם המקדימים גם הם אל הנשמה שלום ביציאתה מן העה"ז, ואומרים לה יבא שלום וכו'. ור"ת שלהם מ"ר, והם, 'מיכאל 'רפאל. ואמר כי אפילו אותם המלאכים המקדימים לאדם שלום בעת פטירתו, הם לי עתה מ"ר, אם ימות, כיון שלא קיים מצות פריה ורביה. (ע"כ מזולתו):
אמר שמואל, קשה ליה, כי מאחר שידע שהם עתידים לצאת מנשה ורבשקה, הנרמזים במר הראשון, כיצד אומר כיון שלא קיים מצות פריה ורביה. אימא הכי, כיון שעתידים לצאת ממנו רשעים, לכן מר לי מר בשעת המיתה, כי לא יקדימו לי שלום בעת פטירתי בעבורם, כנלע"ד:
מי מדד בשעלו מים:
בשער ההקדמות נתבאר הפסוק הזה ביתר שאת. עוד ירצה, כי כבר ידעת, כי הנקבה הנקרא ארץ, מתחיל מדת קומתה מן החזה דז"א ולמטה, אשר הוא בסוף שליש העליון דת"ת. וז"ש, וכל בשליש עפר הארץ, כי בסוף שליש העליון, מדד קומת עפר הארץ, שהיא הנקבה. ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש:
ירצה, לא יש זולתי כדי שתדמיוני אליו, ואעפ"י שיש בדעתכם, שכבר ימצא מי שתדמיוני אליו, ותחשבו שאהיה שוה לו, הנה אותו שתדמיוני אליו, הוא יודה ויאמר, כי אני הוא הקדוש, ואין זולתי. או ירצה, במה שנודע מש"ה כי שמי בקרבו, ואחז"ל, זה מט"ט, ששמו כשם רבו, ואמר, אעפ"י שתטעו במאמר ההוא, ותחשבו כי תוכלו להדמות ולשוות אותי אל המלאך הנזכר, הנה הוא בעצמו, יודה ויאמר ויעיד עלי, כי אני הוא הקדוש, ומכ"ש אתם שתודו לי:
וקוי ה' יחליפו כח:
הנה שם הוי"ה בריבועו, עולה ע"ב, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. ושם אהי"ה, ברבועו עולה מ"ד, כזה, א', א"ה, אה"י, אהי"ה. ושניהם בגימטריא קו"י. וכאשר יתמלאו אלו הרבועים במלויהם, יש בכל מילוי מהם כ"ח אותיות. וזש"ה, וקוי ה', שהם ב' שמות הנזכר, שהם בגימטריא קוי, כאשר יתמלאו, יחליפו כח. ודע, כי אלו ב' אחוריים, שהם בגימטריא קוי, הם כמספר זע"ם ע"ה, לשני האחוריים. והטעם הוא, לפי שהקליפות הנקראים זעם, נאחזים לפעמים בהם, להיותם אחוריים, ולכן הם בגימטריא זעם כדוגמתם:
פרק מא
[עריכה]מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו:
הנה ר"ת 'ממזרח 'צדק 'יקראהו 'לרגלו הוא מצי"ל:
אמר שמואל, להורות, כי צדק הצילו:
אשר החזקתיך מקצות הארץ:
דע, כי שם אהו"ה, היוצאין מן ר"ת 'את 'השמים 'ואת 'הארץ, אם תמלאנו במילוי יודי"ן, כזה, אל"ף ה"י וי"ו ה"י, יעלה מספרו קס"ג. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דס"ג, כזה, אל"ף ה"י וא"ו ה"י, יעלה מספרו קנ"ד. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, כזה, אל"ף ה"א וא"ו ה"א, יעלה מספרו קל"ו. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דב"ן דההי"ן, כזה, אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה, יעלה מספרו קמ"ג. סך הארבעה מלויים הנזכר, הם תקצ"ו. והוא בגימטריא קצות ואלו הם הנקראים קצות הארץ, כי אלו השמות הם סוד ארבע כנפות הארץ:
א"ש, כמה יגעתי עד שישבתי השמות האלו, וצריך למלאת אותו, כמו ההוי"ה בארבע צירופים, דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ומספר שם זה הוא טו"ב. החרשים שמעו והעורים הביטו לראות:
הנה ראיה היא, בהיות האדם רואה בחפץ שיושב אצלו. והבטה היא, מלמעלה למטה. כמ"ש חז"ל על פסוק הבט נא השמימה. והנה מי שהוא עוה שמעולם לא ראה, הלואי יסתכל בתכלית ההסתכלות הגדול, הנקרא הבטה כדי שיוכל אח"כ להסתכל ההסתכלות האמצעי, הנקרא ראיה, כנודע כי מי שהוא בקצה האחד, צריך להתרחק אל קצה האחר, כדי לבוא אח"כ ולהתקיים במצוע. וז"ש, הביטו לראות תחלה, כדי לראות אח"כ:
פרק מג
[עריכה]כה אמר ה' הנותן בים דרך:
(מזולתו) הנה נודע, כי המלכות העליונה נקראת ים, והנה הקליפות הם סמוכים לה, והשי"ת נתן בים ההוא דרך, לעבור הקליפות בה, כנזכר בזוהר על פסוק ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים. וכמו שיתבאר בפסוק הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, ע"ש. (ע"כ מזולתו):
פרק מד
[עריכה]כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון:
ודע, כי שם ההוי"ה מתחלף באותיות הקודמות אליהם, והם טדה"ד, (הגהה א"ש, והם כמספר האותיות כ"ב), גם מתחלף באותיות של אחריהם, והם כוז"ה (א"ש, והם ט"ל, כמספר יה"ו דאלפי"ן), והם שני שמות קדושים, ושניהם בגימטריא אנ"י, לרמוז כי אני ראשון ואני אחרון, היה ויהיה. ושם ההוי"ה באמצע, שהוא הוה. והכל אחד יחיד ומיוחד:
א"ש, הנה אותיות אנ"י, עם אותיות ההוי"ה עצמם שהוא כ"ו, עולים בגימטריא ע"ז והיינו ויתן עז למלכו:
פרק מט
[עריכה]שאי סביב עיניך וראי גו':
הנה ר"ת כלם 'נקבצו 'באו 'לך הוא נבל. והענין הוא, כמה שנתבאר אצלינו בשער הגלגולים, כי כל הנשמות שבגוף, יתוקנו טרם בא הגאולה, ואפילו איזו ניצוץ קדושה מועטת, לא ידח ממנו נדח, כי אפילו בלעם, לפי שהיה בו קצת ניצוץ קדושה, נתגלגל בנבל הכרמלי, ושם היתה תחלת תקונו בקדושה, ומשם ואילך נשלמו כל הניצוצות שהיו כלולים בו. ועד"ז יהיה בכל שרשי הנשמות, כלם יתוקנו קודם הגאולה, ואז יתגאלו. ואז שאי סביב עיניך וראי, כי כל ניצוצות נשמות בניך, שהיו מפוזרות בין הקליפות, נקבצו ובאו לך אל הקדושה, ונתקנו. אפילו הניצוצות של בלעם, שנתגלגלו בנבל, שלא חשב אנוש, נקבצו ובאו לך:
ואמרת בלבבך מי ילד אלה:
(מזולתו) הנה מלת מ"י, היא בינה, אימא עילאה, וילדה את הששה קצוות, הנקרא ז"א, ונקרא אל"ה. וחבור שניהם הוא אלהי"ם, כמבואר בהקדמת פרשת בראשית, בזהר בפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. (ע"כ מזולתו):
פרק נא
[עריכה]ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך גו':
הנה ר"ת 'לנטוע 'שמים 'וליסוד 'ארץ הוא לשו"א. וירמוז אל מ"ש בזוהר בהקדמת ספר בראשית על זה הפסוק בעצמו, כי המחדש חדושי תורה כהלכתן, נוטע שמים, ויוסד ארץ חדשים. אבל אם הם שלא כהלכתן, נוטע שמים ויוסד ארץ של תהו ושוא, של הקליפות ח"ו, הנרמזים בר"ת כנזכר. (ע"כ מזולתו):
פרק נב
[עריכה]כי כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו:
הא אתינן להודעא בהאי קרא, דכתיב הנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. דחנם היינו סטרא אחרא, דהוי כל עובדוי למגנא. כדקאמר ר"ש, ולא בכסף תגאלו, דלא להוי פורקנא דילהון, מסטרא דחסד, דהוי כסף. אלא מסטרא דזהב, דהיינו אימא עילאה, דלימות המשיח הויא כינור דשמנה נימין, דהיינו אימא עילאה. והיינו דאמרינן במסכת שבת דאמרו ישראל על יצחק, כי אתה אבינו, דגבורה עילאה דאתאחדת באימא עילאה, להוי לכו פורקנא. והיינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והתם מסטרא דיובלא נפקו. אלא דהתם אתגליא אימא עילאה בתתאה, ובתתאה נפקו. והשתא לאו הכי, אלא דאתגליא אימא עילאה ביצחק, ובה יסקון. וכלא כדקא חזי:
והיינו דכתיב, יושב בשמים ישחק, ואפיק צ' ועייל ש', וקרי ישחק, דאיהי אימא עילאה דאשתכלילת ביצחק. והיינו יושב בשמים יצחק, דאיהי אימא עילאה אתכלילת ביצחק, ומשום דעאלו בקליפין דאינון חנם, פריק לון באתר דלא שלטי קליפין דהיינו אימא עילאה. והשתא אתי שפיר דקאמר, כימי צאתך מארץ מצרים, ובתר הכי אמר אראנו נפלאות, דע"י עלמא דאתכסיא, להוי פורקנא. וכמד"א, ועבד הלוי הוא. ולהכי אתמר באתכסיא, וכלא שפיר והיינו דכתיב ה' כגבור יצא:
ועתה מה לי פה נאם ה' גו': (מזולתו) הנה ר"ת כל 'היום 'שמי 'מנואץ למפרע, הוא משה, ירמוז אל מ"ש בזוהר בר"מ בפרשת נשא, וגם בהרבה מקומות, דעתיד משה לאתגלגלא בכל דרא ודרא, והוא מנואץ ונבזה בעיני הערב רב, המתגלגלים ג"כ בכל דור ודור. ועד שיכלו גלגולי הערב רב, תמיד הוא מתגלגל ומנואץ בתוכם בגלותא בתראה. (ע"כ מזולתו):
חשף ה' את זרוע וגו': הנה מלת חש"ף, בגימטריא צד"ק צד"ק, שהם אימא עילאה ואימא תתאה, והם לאה ורחל, שעליהם נאמר בפסוק צדק צדק תרדוף:
פרק נד
[עריכה]כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וגו':
הנה בזוהר בפרשת משפטים במאמר הסבא כתב, כי יש הרים למעלה מהרים, וגבעות למעלה מגבעות, וגם נתבאר זה בתיקונין. והענין הוא, כי חג"ת נקרא הרים, ונה"י נקרא גבעות. ונודע, כי נה"י דאימא, נכנסים ממש תוך כל פרצוף זעיר, ומתפשטים בכלו, ג' פרקין ראשונים, בג' ספירות ראשונות, חב"ד דזעיר. וג' אמצעיים, בחג"ת דזעיר וג' פירקין תתאין, בנה"י דזעיר. ועד"ז נעשת כל פרצוף נוקבא דזעיר, בנה"י דיליה, אלא שאין הנה"י דזעיר נכנסים ממש תוך נוקביה, אבל נוקביה עומדת דבוקה באחורי נה"י דזעיר. ולבחי' תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא שהם למעלה מחג"ת דזעיר, וגם כי בחי' אימא גבוהה מזעיר, לכן הנה"י דאימא נקרא הרים, למעלה מהרים שהם חג"ת דזעיר. אבל הנה"י דזעיר, נקראים גבעות, לפי שהם תחת חג"ת דזעיר שהם הרים, ואלו הגבעות הנזכר הם למעלה מגבעות, שהם נה"י דנוקבא:
ובזה נבא לביאור הכתוב, כי ההרים ימושו וכו', כי הוא מדבר בענין הנסירה, הצריכה אל זו"ן, בהיותם אב"א, כדי שתוכל להפרד ולחזור פב"פ, להזדווג עמו. וביארנו כי צריך בראשונה להפיל תרדמה על ז"א, ואז מסתלקים ונעקרים נה"י דאימא מתוך זעיר, ויוצאים ממנו. וכפי שיעור יציאתם ממנו, כך שיעור מיעוטה וירידתה למטה, עד היסוד שבו מאחוריו, בסוד נקודה. ואח"כ נה"י דאימא נכנסים בנוקביה, ואז נגדלת בכל קומת זעיר מאחוריו, על ידי הארת נצח הוד יסוד דאימא שבתוכה, ואינה צריכה אז לקבל הארותיה דרך אחורי בעלה זעיר, ועי"כ נפרדת ממנו, וזו היא הנסירה:
ואחר שננסרה ונפרדה ממנו, וגדלה בכל קומת זעיר באחוריה ע"י הארת נה"י דאימא שבתוכה, אז חוזרים נה"י דאימא להסתלק מתוכה, והיא מתמעטת שנית, ומתמוטטת מעט מעט. וכפי מה שיוצא מתוכה מוחין נה"י דאימא, כך כפי השיעור ההוא היא מתמוטטת, ומתמעטת ויורדת למטה באחוריו, עד שנשארת למטה בבחי' נקודה אחת, למטה תחת היסוד דזעיר מאחוריו. ואז כשגמר הסתלקות נה"י דאימא מתוכה, ונגמר ירידתה ומעוטה כנזכר. אז תכף חוזרת להתהפך מצד פנים דזעיר, מכח הרושם של האורות שהאירו בה הנה"י דאימא, ונשארו עדיין בה בבחי' רשימו, ואח"כ חוזרת ונגדלת מעט מעט, בהיותה פב"פ עם זעיר, כנזכר באורך בביאור ברכת אבות דתפלת שחרית של חול, וע"ש:
והנה נה"י דאימא, כשמסתלקים מתוך ז"א, נאמר בהם כי ההרים ימושו, שהם נה"י דאימא, הנקראים הרים עילאין, כנזכר לעיל. והם ימושו ממש, ומסתלקים לגמרי מתוכו דזעיר, בעת הפלת תרדמה כנזכר. וכנגד מה שאירע אח"כ, והוא הסתלקות נה"י דאימא מתוך הנקבה, כי אז הגבעות, שהם נה"י דז"א, מתפרדים מן הנקבה היושבת מאחוריו, ומתמוטטים זה מזה, נאמר בהם תמוטנה, אבל לא נאמר בהם ימושו, כי במקומם נשארים עומדים, והנקבה מתמוטטת מהם מהם למטה כנזכר, כי אינם ממש בתוך הנקבה. אבל נה"י דאימא, שהם ממש בתוך זעיר, נאמר בהם ימושו, כי אי אפשר להם להנתן תוך נוקביה, עד שיוסרו וימושו לגמרי מתוך זעיר:
גם צריך לתת טעם, למה לנה"י דאימא, שהיא נקבה, קראם הרים זכרים. ולנה"י דזעיר, שהוא זכר, קראם גבעות נקבות. וזה יובן כמ"ש בזוהר פרשת ויחי, כי בינה אתקריאת עלמא דדכורא, משום דאסתיימא בדכורא. וביאורו הוא, כי הנה"י דילה, שהם סיומא דילה, נכנסים תוך זעיר שהוא דכורא, ולכן נקראים הרים זכרים. אבל הנה"י דזעיר, האחוריים שלהם מהם נעשית הנוקבא, ולכן נקראים גבעות, נקבות:
גם דע, כי ההרי"ם בגימטריא ר"ס, שהוא בגימטריא עשר שמות של ההוי"ה, שהם ה"ח וה"ג שבדעת, והם בתוך נה"י דאימא שבתוך זעיר. ובעת הנסירה, אלו החסדים וגבורות הנקראים הרים כנזכר, מסתלקים מתוכו לגמרי, ולכן נאמר בהם ימושו כנזכר, כי עיקר הנסירה נעשית ע"י החו"ג, בסוד ויסגור בשר תחתנה. ומלת והגבעות עם ז' אותיותיו, הם בגימטריא צבאו"ת, שהם נו"ה דזעיר כנודע:
או יהיה פי' שני, וזה יותר אמיתי לפי דעתי, שזהו מה ששמעתי ממורי ז"ל, הנה ההרים הם נה"י דזעיר, ונקראים הרים אעפ"י שהם נה"י, בערך נה"י דנוקביה הנקרא גבעות. והענין הוא, כי הנקבה נעשת מן הגבורות כנודע, ולכן עומדת באחורי זעיר, לפי שכל האחוריים הם דינים וגבורות, וכל הגבורות שבו, הולכות באחוריו, כדי שמשם תצא הנקבה. ולכן האחוריים דזעיר, כלם בחי' אלהים בבחינת אחוריים, שהם הנקרא ריבוע שלהם כנודע. והנה האחוריים, שהוא הריבוע של שם אלהים, כזה, א', א"ל, אל"ה, אלה"י, אלהי"ם, בגימטריא ר', ועם ה' אותיותיו, הרי ה"ר. ולכן האחוריים של זעיר, נקראים הרים:
ונודע, כי בזמן הנסירה, כל הגבורות שבזעיר, יוצאות לצד אחוריו, וננסרים מן הזעיר, וניתנים לנוקביה. וז"ש, כי ההרים ימושו, פי', האחוריים של זעיר, הנקראים הרים כנזכר, ימושו ומסתלקים לגמרי ממקומם, מן האחוריים של זעיר, וניתנים בנוקביה, ונשארים החסדים במקומם, בסוד ויסגור בשר תחתנה, כמ"ש באדרת נשא, ויהיב באתרהא חסד ורחמי. אבל הגבעות, שהם נה"י דנוקבא כנזכר נשארים עמה, ואינם ננסרים ממנה, כי אדרבא היא לוקחת גם הדינים והגבורות של זעיר. ולכך לא כתיב בהם ימושו, אמנם שייך בהם לשון התמוטטות, כי הנה בהיותה ננסרת, היא יורדת מעט מעט, מספירה לספירה עד שיורדת תחת אחורי יסוד כנז"ל, וכמבואר אצלינו בתפלה ר"ה ע"ש:
והנה אחר שירדה שם בסוד מעוט, נקודה קטנה, צריכה לחזור פב"פ עמו, ומהיכן יש לה הארה לחזור עמו פב"פ, לזה אמר וחסדי מאתך לא ימוש. פי', כי בזמן היותה מתמוטטת ויורדת עד היסוד כנזכר, לסבת הסתלקות נה"י דאימא מתוכם, עכ"ז אור החסדים המתפשטים בגופא דזעיר, בוקעת ויוצאת דרך אחוריו, ומאיר בה, ולא ימיש תמיד מלהאיר בה ובכח הארה הזו, היא יכולה לחזור פב"פ, אעפ"י שנסתלקו ממנה נה"י דאימא:
עוד יש מציאות אחר, והוא, וברית שלומי לא תמוט. פי', כי בכל גופא דז"א, יש בו בחי' אחור ופנים, חוץ מן היסוד הנקרא ברית שלומי, שאין בו בחי' אחור, לפי שהוא יוצא מצד הפנים של האדם, כנודע וכלו בחי' פנים, ואין בו אחור. ולכן ברדת הנקבה עד היסוד, אין שם אליה עוד התמוטטות, כמו שיש למעלה, שהיתה נעקרת מהם ונפרדת. אבל בהגיעה ביסוד, נדבקת בה ואינה נפרדת ונעתקת ממנו כלל. אבל בהיותה נדבקת בו, יורדת מן היסוד עד סוף העטרה, ובהגיעה שם, נהפכת דרך פני העטרה ועולה למעלה. באופן, כי בהיותה ביסוד, בין באחוריה בין בפניו, אינה נפרדת ממנו כלל. וזהו וברית שלומי לא תמוט:
והנה אחר שחזרה להיות פב"פ בעטרת היסוד, בהיותה שם בסוד נקודה קטנה, אז חוזרים ונכנסים בה הנה"י דאימא, ונגדלת בהיותה פב"פ. וזש"ה, 'אמר 'מרחמך 'יהוה, ר"ת אמ"י, כי נה"י דאימא מרחמים עליה, ומגדילים אותה פב"פ כנזכר:
גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי ההרים הם חג"ת דזעיר. והגבעות, הם נה"י דזעיר. ואמר, כי ההרים ימושו, פי', כי בהיות הנקבה באחורי זעיר זעיר למטה, כנגד נצח הוד יסוד דזעיר כנודע, עכ"ז גם מן ההרים שהם חג"ת דזעיר, שלמעלה על ראשה, יש לה הארה מהם ג"כ, ונמצא, כי בעת הנסירה מתרחקת מהם, כי היא מתמוטטת ויורדת למטה, ולכן ההרים ההם ימושו מלהאיר בה, ומסירים הארתה ממנה. אבל הגבעות שהם נה"י דזעיר, אינם מסלקים הארתם ממנה, לפי שאעפ"י שיש לנקבה התמוטטות בהם, עכ"ז אינה מתרחקת מהם, ואינה יורדת למטה מהם, כי תמיד היא באחוריהם. אלא ההפרש הוא, שלפעמים מתמוטטת ויורדת בסופם, אבל אינה יורדת עוד למטה במדרגה אחרת. ועוד, כי אף אחר שיורדת בסופם, חוזרת לחזור עמהם פב"פ, ולכן לא נזכר בהם כי אם התמוטטות לבד. ופסוק ושמתי כדכד שמשותיך, עיין ביאורו בשער ההקדמות דף קל"ט ע"א:
בצדקה תכונני וגו':
הנה ר"ת וס"ת של בצדקה תכונני, הוא בתיה. והענין הוא, כי בתיה בת פרעק, היא נשמה קדושה, שעשקוה הקליפות, באותה הקליפה הנקרא קליפת נוגה, כנזכר בויקהל בס"ה, אשר ע"י זאת הקליפה, נתפתת חוה, והטיל בה הנחש זוהמא. והנה ע"י הצדקה שעשתה עם משה, זכתה להתכונן וליכנס בקדושה, ולהתגייר. וזהו בצדקה תכונני:
ואם תחבר אותיות נגה, שהיא הקליפה, אשר בתוכה היתה עשוקה נשמת בתיה בת פרעה, וע"י הצדקה שעשתה עם משה, נטהרה ונרחצה מאלו הקליפות והגלולים, שנטמאה ע"י פרעה אביה, בגלולי קליפת נוגה ויצתה משם. וא"כ תחבר אותיות משה ונגה חסר ו', יהיו בגימטריא ב"ת מן בתיה עם הכולל, גם נוגה מלא בוא"ו ומשה, וז' אותיותיהם וכללותם, יעלו בגימטריא בתיה:
גם נקראת בתיה, לפי שגדלה את משה, אשר הוא נמשך מאחוריים של אבא, שהוא הוי"ה דיודי"ן, ועולים קפ"ד. ומבחי' הפנים של אימא, שהיא אהי"ה דיודי"ן, העולה קס"א. ושניהם בגימטריא משה. כי נמשך מאו"א, שהם ב' אותיות י"ה כנודע. וכבר ידעת, כי המלכות נקראת בת, והיא שם אדנ"י. ונמצא, כי היא נעשית בת, ע"י ב' שמות הנז"ל, הנמשכים מן י"ה, שהם בגימטריא משה. ונמצא, כי אם תוסיף שם אדנ"י, הנקרא בת, עם משה, יהיה הכל בגימטריא בתיה, כשתוסיף עוד עליהם ז' אותיות של אדנ"י ומשה, ולכן נקראת בתיה:
ואמנם כוונת בתיה, כשירדה לרחוץ על היאור, שמעתי בו שני דרכים בשם מורי ז"ל, ואכתוב שניהם, עם שהם חלוקים. הדרך הא' הוא, כי משה בגימטריא א"ל שד"י, שהוא בעולם הבריאה כנודע, והיתה כונתה להמשיך קדושה מעולם האצילות לעולם הבריאה, כי שם הוא משה כנזכר. וזהו לרחוץ על היאור, כי יאו"ר בגימטריא בריאה, יאור עם הכולל. וגם יש בו קצת אותיות של בריאה. וע"י הארה זו, הנמשכת מן אצילות אל הבריאה, הנקרא יאור כנזכר כי שם הוא משה כנזכה ירוחצו ויטהרו ב' עולמות התחתונים, שהם יצירה ועשיה, מן הקליפות. אשר שתי עולמות אלו, הם נקראים, היצירה, א"ל יהו"ה. והעשיה, א"ל אדנ"י כנודע:
הדרך הב' הוא, כי מלת היאור, הוא חסירה ר, יאר כתיב, והיא בגימטריא אל"ף למ"ד יהו"ה אשר ביצירה, והם בגימטריא רי"א, כמנין יאר. והמשיכה בחי' א"ל שד"י שהוא משה בגימטריא, מן הבריאה אל היצירה, הנקראת יא"ר, שהוא אל"ף למ"ד יהו"ה כנזכר. ועי"כ נטהרה מגלולי אביה מקליפת נוגה שהיתה מעורבת בה, כי אין היצירה נטהרת אלא ע"י הבריאה:
וכבר נתבאר, כי משה בגימטריא קפ"ד וקס"א כנזכר, ולכן משם הוי"ה שהיא קפ"ד, נעשה שם אל"ף למ"ד יהו"ה שביצירה, כי שם ההוי"ה בפשוטה עולה כ"ו. וכשתחברנה עם האחוריים שלה שבמלוי יודי"ן, שהיא קפ"ד, יעלה יא"ר, כמנין אל"ף למ"ד יהו"ה שביצירה. ואמנם משם אהי"ה שבשם משה כנזכר, נעשה ממנו א"ל שד"י שבבריאה שהי)ו ג"כ בגימטריא משה:
הגהה א"ש, עוד נלע"ד לומר, כי היא"ר הוא בגימטריא רי"ו, להורות כי רחצה ברי"ו הנזכר, מגלולי בית אביה, כנלע"ד:
נחזור לענין ראשון, כי הנה מלת בצדקה, עם י' של תכונני, בגימטריא יאר, שהוא בחי' אל"ף למ"ד יהו"ה של היצירה:
עוד פי' שני, בצדקה תכונני, הנה במלת צדקה, תמצא אותיות ק"ץ. ואמנם אות הץ' פשוטה, מורכבת משתי אותיות י"ן פשוט, כזה, י"ן. והוא סוד חיבור זו"ן, הנקראים י"ן. ובהפרדם יו"ד מן הנון, יחזור תיבת קץ, ויהיה קי"ן. וז"ס פסוק ויהי מקץ ימים ויבא קין. והנה אות ק' מורה, על זמן היות זו"ן אב"א, בסוד הרגל שיש לאות קוף, שנאמר אז עליה רגליה יורדות מות, שהוא בחי' הנחש הכרוך על עקיבה. וכאשר האדם מקיים מצות הצדקה, גורם שרגל הק' נחתך. והוסר משם הנחש, וחוזרת היא פב"פ עמו עם זעיר, ואז נעשת אות ק' בחי' ה'. כי נחתך הרגל ההוא האחוז בה, וזהו בהיותה פב"פ. והנה זהו ע"י מילוי הוי"ה של ס"ג, העולה ל"ז, שנותן זעיר אליה, ואז זו הה"א נעשת הב"ל, כמנין ל"ז הנזכר. ונמצא כי קין והבל הם אחים, זה בבחי' ק', וזה בבחי' ה'. והרי כל בחי' אלו נרמזו במלת צדקה:
פרק נו
[עריכה]ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם אש"ר ל"א יכר"ת: מלת אש"ר ל"א יכר"ת, הוא אותיות ש"ר אכתריא"ל:
פרק נט
[עריכה]ובא לציון גואל גו':
ארז"ל אין בן דוד בא, שהוא הגואל, עד שיכלו להתתקן כל הנשמות שבגוף. ולכן ר"ת, 'גואל 'ולשבי 'פשע, הוא גוף, לרמוז, כי לא יבא בציון הגואל, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ויתוקנו, ויהיו שבי פשע:
הגהה א"ש, נלע"ד, כי שבי פשע, ירמוז, להחזיר ולצרף האותיות מפשע, הגורם לחסרון השפע מן העולם, לאותית שפע:
גם ר"ת 'ביעקב 'נאם 'יהו"ה 'ואני הוא בני"ו, לרמוז, כי הנה האדם המוציא שז"ל, מוסר טפות זרעו שהם בניו, אל הקליפות החיצונים כנודע. וכאשר האדם ההוא חוזר בתשובה שלימה, אז חוזרות הנשמות ההם, אל אוצר הקדושה, הנקרא גוף. וכל זמן שאינם חוזרות, המשיח מתעכב. וזש"ה, ובא לציון גואל, כאשר ישובו מן הפשע, שהוא טיפת זרע לבטלה שהם בניו, ויחזירום אל הגוף הנזכר:
הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום גו':
הנה אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כמש"ל בפסוק ובא לציון גואל. גם נודע, כי אם ישראל ישובו בתשובה, יבא מיד הגואל, כמש"ה, היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ד, ו') ואם אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות, איך יתקיים זה וזה. לזה אמר הכתוב, הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, ויולידו נשמות לאין מספר, ויכלו לצאת כל הנשמות, כיון ששבו בתשובה, כנזכר בפסוק שלפניו, שהוא, ועמך כלם צדיקים, והרי נתקיימו שתיהם וכו'. ונמצא כי הגאולה באה בעתה, לפי שכבר יצאו כל הנשמות. והוא אחישנה, כי על ידי התשובה, אקדים זמן הגאולה, ואעשה נס גדול כזה, שהקטן יהיה לאלף, והרי הוא בעתה ואחישנה:
פרק סד
[עריכה]ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך וגו':
הפסוק הזה, סרסהו ודרשהה אלהים יעשה למחכה לו, עין לא ראתה אלהים זולתך. והענין הוא, במ"ש בזוהר כי כל מי שיושב בנחת, ומחכה ודייק להבין כל מלה ומלה דאורייתא על תקונה. יעשה לו אלהים ג"כ נחת רוח אחר, כי יתן לו שכר נפלא, אשר עין צדיקים אחרים לא ראו שכר כמוהו, זולתי הקב"ה, שהכל גלוי לפניו. וזה אומרה עיניך יהיה, עין, שלא ראתה שום עין אחר, מה שעיניך תראה, זולתו יתברך, כי הוא יודע וצופה הכל, ומי יזכה אל היות לו עין כזה, ואמה כי דבר זה יעשהו האלהים למחכה לו:
ספר ירמיה
[עריכה]סימן י': וה' אלקים אמת הוא אלהים חיים: דע כי ב' אחוריים של זו"ן, נקראים בלשון רבים, אלהים חיים. והנה שרש של שניהם, היא אימא עילאה, ולכן היא לבדה נקראה אלהים חיים, בלשון רבים ג"כ. ולזה אמר, הוא אלהים ירמיה חיים, ני הבינה נקרא הוא, בסוד ועבד הלוי הוא, כנודע:
סימן י"ח: ואתה ה' ידעת גו' בעת אפך עשה בהם: רמז בזה, ע"ד שאמר המלאך לרב קטינא, כד הוי מכסי בסרבלא בלא ציצית, דבעידן ריתחא ענשינן גם על מצות עשה. וז"ש ירמיה להשי"ת, על אותם הרשעים, בעת אפך אז תשליך עליהם עונש העשה שלא קיימו. וז"ש, בעת אפך עשה בהם:
סימן כ"ה: ואתה תנבא אליהם גו' שאג שאג על נוהו:
(מזולתו) הנה מלת שאג, היא בגימטריא ש"ד. ישאג, בגימטריא שד"י. ר"ל, בשביל שהה"א היא אינה עם בעלה, ונטלה מן שד"י, נשאר ש"ד, וזהו ישאג ול נוהו, כי היא נוהו:
הגהה - אמר שמואל, איני מבין ביאור הנזכר, ולדעתי שנפל טעות בכתיבה, וכך צ"ל, כי הנה נודע, שהוי"ה זו הנזכר, באמרו ה' ממרום ישאג, הוא ו"א, והוא שואג על גלות השכינה, הנפרדת ממנו, ונשאר מנין שא"ג בלבד, וחסר משד"י בחי' היו"ד, והיא ה"ה, האחרונה של שם ההוי"ה במלוי ההי"ן, שהיא כפולה, ונעשת ה"ה, שהיא י', ועמה נשלם לשד"י. ולכן שאג, כדי שיעשה ישאג, שהוא שם שד"י שלם. ופירוש מי היא היו"ד הזאת, ואמר שהיא חכמה תתאה, שהיא מלכות, הנקראת נוהו, ולא חכמה עליונה, כנלע"ד:
וז"ס פסוק, אריה שאג מי לא יירא, כי תדע למה שאג, לפי שאינה עם בעלה. ואריה בגימטריא רי"ו, שאג בגימטריא ש"ד, כי השכינה אינה במקומה. וזה ג"כ סוד פסוק כש"ד משד"י יבא, וחסרה היו"ד כאמור. (ע"כ מזולתו):
סימן ל"א: מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד:
כבר ידעת מ"ש בזוהר, שבכל מקום שנאמר מרחוק, רומז על החכמה, שהוא אבא. והענין הוא, דע, כי אין אבא מאיר הארתו בברתא שהיא נוקבא, אלא מרחוק. פירוש, כי המוחין דזעיר מצד אבא, בהיותם מתפשטים בגופא דזעיר, כשמגיעים אל חג"ת שבו, אז משם הם מאירים הארתם בנוקבא דזעיר, שהוא מן החזה ולמטה. אבל כשמתפשטים עד נה"י דזעיר, שאז הם בקרוב אל הנקבה, אינה יכולה היא לקבל הארתם העצומה, בהיותה בקרוב, כדרך העטלף בראותו השמש מקרוב, כמבואר אצלינו בביאור ברכת אבות של תפלת שחרית. כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד גו':
כבר ידעת, כי עיקר ז"א, אינו רק ו"ק, ואח"כ ע"י מעשים התחתונים, באים לו ג' המוחין בדרך תוספת, ונגמר בי"ס שבו. ונוקבא דזעיר, עיקרה נקודה אחת לבד כשנאצלה, ואח"כ ע"י מעשה התחתונים, באים לה ט' ספירותיה בדרך תוספת, ונגמרה לי"ס שבה. ועל דרך זה כשהתחתונים חוטאים, אז מסתלק כל התוספת ההוא בזו"ן. אבל יש חילוק אחד ביניהם, כי נוקבא דזעיר, כשמסתלק ממנה התוספת, חוזרים להנתן בז"א בעלה, כי ממנו באו לה כנודע ונמצא כי פגם הנקבה מועט, שנסתלק ממנה, אבל ניתנים לבעלה ז"א. ונמצא, כי בכל שהוא של מעשים טובים, יחזרו להנתן בה. וזש"ה, כי פדה ה' את יעקב, ונודע הוא, שאת יעקב, היא הנוקבא, ובפדיה מועטת. תחזור לקדמותה. אבל התוספת של ז"א בהסתלקה ממנו, ניתנים אל הקליפות, כמבואר אצלינו ומתלבשים בתוך הקליפות, בסוד טלטולא דגברא קשה מדאתתא, ונמצא ששלטו הקליפות ממש בהם, והוא פגם גדול, מפגם הנקבה. ולכן אינו מספיק בהם פדיה מועטת, רק גאולה גמורה. וכנגד זה אמר, וגאלו מיד חזק ממנו, שהם הקליפות, שנתחזקו ממנו מז"א עצמו, ולקחו עיטרין דיליה. ע"ד מ"ש המרגלים, כי חזק הוא ממנו, וכוונו לענין זה, והבן אותה וזכור כלל זה, כי גאולה גדילה מן הפדיון:
כה אמר ה' קול ברמה נשמע 'רחל 'מבכה 'על 'בניה: ר"ת 'רחל 'מבכה 'על 'בניה, הוא מערב, לרמוז, כי שכינה שהיא רחל, היא במערב, כמ"ש רז"ל:
א"ש, נקראת מערב, ע"ש עירובין, שהיא מעורבת מכל האורות, ומכל הגוונים כלם. וגם כן, בעבור כי השמש זורח במזרח, ושוקע במערב, כי שם ביתה בסוד וילן שם כי בא השמש:
סימן נ': חרב אל הבדים ונואלו:
(מזולתו) הנה רז"ל דרשו זה הפסוק אל התלמידי חכמים היושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ר"ל יחיד, מלשון בדד ישב. ולכן חרב היא אותיות חבר, כי מי שאינו לוקח לו חבר לעסוק בתורה, הנה ענשו הוא החרב בר מינן:
א"ש, גם נרמז במלה הזאת חבר בחי"ת, וב"ר הוא אותיות רב, וז"ש התנא עשה לך ר"ת 'רחל 'מבכה 'על 'בניה, הוא מערב, רב וקנה לך חבר:
ספר יחזקאל
[עריכה]סימן כ': ויאמר אלי בן אדם עמד על רגליך ואדבר אותך:
הנה צריכים אנו לדעת, למה נשתנה יחזקאל, שנקרא בן אדם, יותר משאר הנביאים. ומעיקרא לדרוש שמות, לכה נקרא שמו יחזקאל. ומה ענין עמוד על רגליך וכו', ואמנם בתחלה צריכים אנו לבאר, שרש נשמת יחזקאל מה הוא, ובזה יובן הכל. כבר ידעתיך בשער הגלגולים, כי יחזקאל משורש קין. ושם הארכנו בענין שרש קין וע"ש:
ועתה נבאר לך הקדמה אחרת, דע, כי אדה"ר מלבד חטאו הראשון שאכל מעץ הדעת כנודע. עוד הוסיף לחטא והוליד שדין ורוחין ולילין כנודע. והנה בתחלה התחיל והוציא טפות קרי לבטלה, ואח"כ בהיותו עדיין עושה מעשה הרע הזה, בא על אשתו, ואז נתעברה ממנו חוה אשתו, מב' טפות, מן הטפה הראשונה יצא קין הבכור. ואח"כ מטיפה הב', יצא הבל אחיו. ואח"כ חזר עוד לקלקולו, והוציא טיפות קרי לבטלה, כל אותם ק"ל שנים שפירש מן אשתו, עד שהוליד שת כנודע. באופן, כי ב' בחי' טיפות קרי היו, אחת קודם קין, ואחת לאחריו, וקין היה באמצעיתם. ואמנם כשיצאה מן אדה"ר טיפת קין, ונתנה אל חוה אשתה ע"י חיבור וזיווג, עדיין היתה טיפת קין, מעורבת עם טיפות קרי שקדמו לו, כי הענין היה סמוך ורצוף זה לזה, ולכן כל טיפות של קרי שיצאו מן אדם קודם שהוליד טיפת קין, נתערבו בקין להיותם סמוכים יחד כנזכר:
עוד סיבה ב', לפי שכבר ביארתי לך בשער הגלגולים בענין עשרה הרוגי מלכות, שהיו מטיפות קרי של יוסף, ושם נתבאר שהנשמות היוצאות בבחי' טיפות קרי לבטלה, הם יותר גדולות במעלה משאר הנשמות, לפי שהם מבווי' הדעת עצמו, כי הם מאתערותא דדכורא. ושאר הנשמות הבאות בזיווג דכר ונוקבא, הם מאתערותא דנוקבא, ואינם אלא מן החסדים או הגבורות המתפשטים למטה בו"ק דגופא דז"א. ולהיותם גבוהות ומעולות מאד, לכן הקליפות שולטים מאד באלו טיפות הקרי. והנה כיון שקין הוא הבכור כמ"ש בספר התיקונין על פסוק הלא אם תיטיב שאת, לכן אלו טיפות קרי המעולות מאד, נתערבו בו:
עוד סיבה ג', לפי שכל אלו הטיפות של קרי הם גבורות, כי שם יכולים הקליפות הנקרא קרי להתאחז בהם. והנה קין הוא עיטרא דגבורה כנודע, ולכן נתערבו בו, להיותם מן השורש שלו. ולכן כל טיפות קרי הראשונות והאחרונות שהיו מהזכר לבדו, כיון שנולד קין מזכר ונקבה ובפרט שהיו מן השרש שלו, נכללו כולם עמו, כי כלם משרש אחד, והוא צריך לתקן את כלם. וזהו הטעם שנולד קין רובו רע ומעוטו טוב, לפי שהיו כלולים בו כל טפות קרי הנזכר, ובהם נאחזים הקליפות רבות מאד:
ונבאר עתה מאמר רז"ל, על פסוק וימח את כל היקום, זה קין, שתלאו הקב"ה ברפיון בין השמים ובין הארץ ובא המבול ושטפו וכו'. והענין הוא במה שנתבאר, כי כל טיפות קרי של אדה"ר הראשונים והאחרונים נכללו בקין, להיותם משורש אחד, ובפרט כי הוא נולד מזכר ונקבה, והיה בו יכולת לתקנם, והיה מחוייב לתקנם. ואדרבא הוסיף לחטא, בסוד מה שידעת, כי כל דור המבול היה בשניו של קין, מחויאל ומתושלח וכו', וכלם היו משחיתים זרעם על הארץ, וקלקלו יותר מבראשונה, עד שנמחו במי המבול מים רותחין, מדה כנגד מדה כנודע:
והנה קין אביהם עצמו, מן היום שחטא, עד שבא המבול, תלאו הקב"ה ברפיון. פירוש, כי הנוצר ע"י זכר ונקבה, היא טיפה חזקה ועומדת קיימת, לפי שיוצאות מן הזכר בבחי' מים רופפין, ונכנסה בנקבה ונקרשת, בסוד רקיע חזק, וקיים בפרצוף ובאיברים קשים וחזקים. אבל הטיפה של קרי שיוצאת מן הזכר לבדו, יש לה שני חסרונות, האחד, שהיא רופפת, כי היא טיפת מים. והשנית, שהיא הלויה באויר, כי מן הזכר הנקרא שמים יצאה, ובנקבה הנקראת ארץ לא נכנסה, ולכן היא תלויה באויר, בין השמים לארץ, ואין לה מנוחה כלל, עד שתכנס בנקבה. וז"ש על קין, שהיו בו שני חסרונות אלו, האחד, שהיה תלוי בין השמים לארץ. והב', שהיה ברפיון. וכל זה היה לסבת אותם הטפות של קרי שהיו כלולים בו כנזכר. וכשבאו מי המבול מים רותחין, מדה כנגד מדה, מצאוהו תלוי באויר ברפיון, ומחאוהו כי אם היה מתקן אותם הנשמות של טיפות קרי, לא היה המבול מוחה אותם. אבל כיון שלא נתקנו, היו הנשמות של טיפות קרי תלוים באויר השמים, שהם בחי' שדים ורוחין, העומדים תלוים באוירא דרקיעא תמיד, כנזכר בזוהר בהרבה מקומות, אם באדרת נשא ואם בפרשת אחרי מות. ואם בפרשת תזריע. ואם בפרשת ויקרא, וכיון דלא נצטיירו בנקבה, ולא יכלו לא לעלות למעלה ולא לירד למטה בעולם הזה ליכנס בגופי הילדים. לכן נמוחו במי המבול, שמצאום תלוים שם באויר, בבחי' שדין ורוחין. וז"ש על קין, שהיה תלוי בין השמים ובין הארץ, כי השמים הוא הזכר, והארץ היא הנקבה, והטיפות ההם יצאו מן השמים שהוא הזכר, ואל הארץ שהיא הנקבה לא הגיעו, ונשארו תלוים ברפיון:
גם ז"ס מ"ש רז"ל, כי השדין והרוחין נבראו בע"ש בין השמשות, לפי שהם מבחי' אותם טיפות קרי, שהיו רוחין בלא גופין, כי לא נצטיירו בנקבה. וכבר ידעת, כי גם קין נולד בע"ש, סמוך למנחה ובין השמשות, והנה אחר שאלו טיפות קרי נמוחו בדור המבול, הוסר מהם קליפתם הנאחזת בהם, ומאז הם חוזרים ונכנסים בנקבה העליונה, ושם הם נתקנות ומצטיירות, ויולדות (ס"א ויורדות) בעוה"ז בגופות הנולדים, כשאר הנשמות, ומאז עד עתה הולכות ונתקנות מעט מעט כנודע:
והנה אעפ"י שכל הטיפות של הקרי של אדם נכללו בקין, ודאי שהם נחלקים לג' חלוקות, הא' הוא, טיפות קרי קודם שנולד קין. הב', טיפות קין עצמו, שהיה מזכר ונקבה. הג', טיפות קרי שלאחר הולדת קין:
ודע, שאעפ"י שאמרנו למעלה, כי הנשמות הבאות מטיפות הקרי, הם גדולות וגבוהות מאד מאד, מן שאר הנשמות הבאות מזווג זכר ונקבה. עכ"ז יש הפרש בין טיפות קרי שקודם שנולד קין, מאותם שלאחר שנולד. כי הטיפות של הקרי הראשונות קודם שנולד קין, מעולות וגדולות מאד, מן הטיפות של קרי שלאחר שנולד קין:
וכבר הודעתיך, כי מיכה המורשתי, הוא משורש קין, והוא מאלו הטיפות של קרי הראשונות, והם יותר מעולות. וזהו המורשתי, לשון ראשית. אך נחום האלקושי, ג"כ הוא משורש קין, אלא שהוא מטיפות קרי האחרונות וזהו האלקושי, מלשון מלקוש. נמצא, מיכה יורה. נחום מלקוש. שהם טיפות גשם האחרונות:
והנה יחזקאל הנביא, וחזקיהו מלך יהודה, שניהם משרש קין, והם מן הטיפות הראשונות של קרי, שהם יותר מעולות. ולפי שבתחלה היו נשמותיהם תלוים ברפיון כנזכר, לכן נזכרו נשמותיהם כך בלשון חוזק, להורות על תיקונם, שנתקנו תיקון גמור, ונתחזקו לגמרי מרפיונם:
ושם בשער הגלגולים הודעתיך, ההפרש שבין יחזקאל לחזקיה, כי חזקיה מצד הראש שיש בפרצוף שורש קין, ולכן יש בו אותיות י"ה, שהוא או"א, הנקראים י"ה, והם סוד הראש. אבל יחזקאל מצד הרגלים, ולכן נאמר בו בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך, כי הוא מבחי' הרגלים, שהיו רופפים, ונתחזקג ולכן עמוד על רגליך, והתחזק בהם:
גם לכן נקרא בן אדם, להורות, שהוא משורש קין, שהיה בן אדה"ר ממש, ואעפ"י שגם הבל בן אדם הוא, עכ"ז הבן הראשון שהיה לאדם, הוא קין:
ועוד, להורות, כי היה מטיפות הקרי שנולדו קודם קין כנזכר, ואותם הטיפות היו בן אדם לבד, ולא בן אדם וחוה, ולכן נקרא בן אדם:
גם בזה תבין מ"ש לקמן בספר יחזקאל, כי מתה אשתו במגפה, כמש"ה (יחזקאל כ"ד) בן אדם הנני לוקח מחמד עיניך במגפה. ולכאורה הוא דבר תימא, למה מתה על לא חמס עשתה. אבל הענין הוא, כי יחזקאל היה מן שורש קין, שהרג להבל, ולקח תאומתו היתירה. וכבר נתבאר אצלינו בענין התאומות היתירות, כי קורבה גדולה יש לתאומה היתירה עם קין, כי בחלקו ובמקומו עומדת. ולכן גם יחזקאל לקחה, כי בחלקו היא, אלא שאינה אשתו ממש, ולכן מתה אשתו, שהיא בסוד התאומה יתירה, ואז נתקן מאותו עון שהרג קין להבל, על התאומה ההיא:
גם בזה תבין מ"ש לקמן, והכהנים הלוים שהוא משורש קין, שהוא הבכור, ולו ראוי הכהונה והמלכות והבכורה. כמש"ה, הלא אם תטיב שאת, ואין שאת אלא כהונה. וכיון שיחזקאל תקן פגמו של קין, וכה להיות כהן, כי לו משפט הבכורה הכהונה:
גם בזה תבין מ"ש לקמן, והכהנים הלוים בני צדוק, כי הוא תימה, כי לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אל)ו יחזקאל ואי אפשר לפרש ולומר, שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש, לפי שאין הלוים בני צדוק כלל, ואיך קראם בני צדוק. ועוד כי אין עבודה אלא בכהנים, ולא בלוים. אבל הענין מבואר במה שאמרנו, כי בתחלה היתה עבודה בבכורות, כי להם משפט הכהונה, וכשחטאו ניתנה לבני אהרן הכהנים. והנה קין הוא הבכור ואלו זכה, היה לו ג' עטרות הנזכר, והאחת מהם היא הכהונה, כמש"ה הלא אם תיטב שאת. וכמש"ה, וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכיון שחטא קין, אבד בכורתו וכהונתו, ונתנה להבל אחיו, וכמו שהודעתיך כי אהרן הוא משורש הבל:
והנה קין והבל הם גבורות וחסדים כנודע. ומן הראוי היה, שהגבורות והם קין הבכור, והם מעולות מן החסדים, כמבואר אצלינו בסוד אשת חיל עטרת בעלה, והגבורות הם נקבות וכן הלוים שהם מן הגבורות של קין, היה ראוי שהם יהיו כהנים, כי להם כתר הכהונה, שהם הבכורות. וכהנים שהם משרש הבל, יהיו לוים. אלא שבחטאו של קין, נהפך הענין, על דרך מה שנודע, כי משה שהיה בתחלה כהן, נהיה ללוי. ואהרן שהיה לוי, נהפך לכהן. כמ"ש חז"ל ע"פ הלא אהרן אחיך הלוי:
והנה בעה"ז, ששרש הבל, להיותם מן החסדים, הם יותר נקיים, ורובם טוב, ומעוטם רע, היו עתה כהנים. אבל לעת"ל, שנשמות שרש קין נטהרו מן הקליפות, ונתקנו, יחזור קין ויטול בכורתו הראויה לו. ומה שעתה היו הכהנים עובדים, יהיו אז הלוים עובדים בכהונה. באופן, שהכהנים יחזרו להיותם לוים, והלוים יהיו כהנים. וז"ש והכהנים הלוים בני צדוק וגו'. פירוש, כי הכהנים אשר ישמשו בכהונה לעתיד, יהיו מאותם שעתה היו לוים. ואלו הלוים שעתה, יהיו אז כהנים בני צדוק. כי אז יתקיים קרא דכתיב, הלא אם תיטב שאת:
ואמנם היות נבואה זו ע"י יחזקאל, היה, לפי ששום נביא לא נתנבא בענין העבודה שלעת"ל, אלא הוא, לפי שהוא משרש קין, שתקן פגמו לגמרי, וזכה להיות כהן כנזכר, לכן נתנבא על כל שאר שרש קין, שהם יהיו כהנים לעת"ל כנזכר:
סימן ט': והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון ואיש אחד לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו:
דע, כי האיש הזה, הוא גבריאל המלאך, והוא אוחז כל הגבורות העליונות, שהם ה' גבורות מנצפ"ך, שיש באימא. וה' גבורות שבנוקבא דזעיר. כי לכך מנצפ"ך, הם אותיות כפולות כנודע. והנה ב"פ מנצפ"ך, הם בגימטריא קס"ת הסופר:
סימן כ"ח: בן אדם אמור לנגיד צור כה אמר ה' וגו':
הנה נודע, ענין גאות חירם מלך צור לאמר מושב אלהים ישבתי, כנראה שהוא דבר מתמיה מאד, אבל זה יובן, במה שהודעתיך בפרעה מלך מצרים, שגם הוא נתגאה לומר שהיה אלוה, כמש"ה, לי יארי ואני עשיתיני. ושם נתבאר כי כל הגאוה היא בגרון, וכמש"ה ותלכנה בנות ציון נטויות גרון. והנה פרעה וחירם, שניהם מבחי' הקליפות הנאחזות בגרון דו"א, ולכן נקרא פרעה מלך מצרים, כי מצרים הוא הגרון, שהוא מקום צר מאד, כי הג' מוחין דקטנות דזעיר, שהם מבחי' אלהים, יורדים שם בקבוץ צר מאד, כאשר נכנסים המוחין דגדלות דהוי"ה בראש כנודע. וכן צור, הוא מלשון מצור, כמו מצרים. גם פרעה, הוא חילוף אתוון הערף, שיש באחורי הגרון. וכן חירם בגימטריא גרון עם הכולל, כי הוא מצד פני הגרון, ולא מצד הערף. וכבר ביארנו, כי גרון בגימטריא ג' שמות אלהי"ם, שהם ג' מוחין דקטנות הנזכר שירדו שם. וכל החיצונים והקליפות, ראשית יניקתם הוא כאן בגרון, לפי שלמולה במקום הראש, הם מוחין דהוי"ה דגדלות, ואין להם אחיזה שם, ולכן כל הקליפות הנאחזים באבר הגרון, ששם מוחין דקטנות, והוא ראשית מקום אחיזתם, הם גדולים מכל שאר הקליפות, ומעלתם גדולה מאד. ולכן פרעה וחירם הנאחזים שם כנזכר, הם גבוהים מאד, ולכן נתגאו להעשות אלוהות. וז"ש פרעה, לא ידעתי את ה', לפי שאין לו אחיזה למעלה במוחין דהוי"ה, אלא במוחין דקטנות דאלהים. וז"ש ג"כ, אצבע אלהים היא. וז"ש ליוסף, אחרי אשר הודיע אלהים אותך. וכן חירם אמר, מושב אלהים ישבתי, כי נאחז ונתיישב במקום אלהי"ם שבגרון כנזכר:
ובזה תבין, למה חיה חירם מלך צור אלף שנה, לפי שהאחוריים של אלהים דמילוי ההי"ן, הם בגימטריא אלף. ואמנם סיבת היות בהמ"ק נבנה על ידו בימי שלמה הוא, לפי שהיה מעורב בו ניצוץ קדושה, שחטפוה הקליפות מן הגרון דז"א, ולקחוה להם:
סימן מ"ד: והכהנים הלוים בני צדוק וגו':
כבר נתבאר לעיל בתחלת ספר יחזקאל ע"ש. עוד אפשר לפרש, כי הנה מצינו ג"כ, דכתיב ונגשו הכהנים בני לוי, וכיוצא בזה. וכמה פעמים נקראים הכהנים בשם לוים, והענין הוא, כי הכהן הגדול, הוא בחכמה כנודע. והלוי העליון, הוא בבינה. ולהיות כי הבינה רחמים, ואין הגבורות ניכרים בה, יש לה קשר גדול והתחברות נמרץ עם החכמה, שהוא כהן, ולא אתפרשן כנודע, וכחדא שריין. ולכן הכהנים נקראים בשם לוים, כי הכל חבור אחד. אבל למטה בחסד וגבורה, שיש שם הפרש, כי הגבורה ניכר כחה, אינה נקשרת עם החסד, יש הפרש בין הכהנים אל הלוים. וזהו, מה שהודעתיך בסוד לחם הפנים הנאכל לכהנים, כי הלחם בגימטריא מזלא דא"א, הנאכל לכהנים, שהם או"א:
ספר הושע
[עריכה]סימן ו': והמה באדם עברו ברית שם בגדו בי:
זה יתבאר במה שהודעתיך, בענין חרבן בית שני, שאז ירדו ט' ספירות של נוקבא דזעיר אל הקליפות, בסוד קולה כנחש ילך, שנתבאר בזוהר פרשת במדבר ע"ש:
סימן ט': כי הנה הלכו משוד מצרים וגו', מחמד לכספם וגו' באו ימי הפקודה וגו':
(מזולתו) פה נרמז גלות האחרון הזה:
סימן י"ד: שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו':
הנה ר"ת וס"ת 'שובה 'ישראל, בגימטריא מש"ה. והם בגימטריא קפ"ד דאחוריים דהוי"ה דיודי"ן, ופנים דאהי"ה דיודי"ן, שהם קס"א. ואמנם מן קפ"ד הנזכר יוצא א"ל של ישראל, כי א"ל במלואו, עולה קפ"ה. ומן קס"א, יוצא שר דישראל, ף, אותיות הרי י' דישראל. הרי איך ישראל יוצא מן קפ"ד וקס"א, שהם ר"ת וס"ת שובה ישראל כנזכר. ונלע"ד חיים ביאור הנזכר, כי מן קס"א יוצא ש"ר, באופן זה, כ. האחוריים דאהי"ה ביודי"ן, המלוי שלהם, הם בגימטריא ש"ר. ועם הי' אותיות הרי שי"ר:
א"ש, באופן זה, אל"ף, אל"ף ה"י, אל"ף ה"י יו"ד, אל"ף ה"י יו"ד ה"י. הזה השם בגימטריא תקמ"ד, והוא קדמ"ת. תסיר עיקרו והוא מ"ד, נשאר ת"ק, בגימטריא ש"ר ועם י' אותיות, הרי שי"ר. (ע"כ מזולתו):
אהי"ה כטל לישראל:
כבר הודעתיך, כי היסוד דאימא הוא אהי"ה במלוי ההי"ן, ובו ט"ל אותיות, שהם בפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו בההי"ן, וזהו אהי"ה כט"ל:
ספר עמוס
[עריכה]סימן ג':
אריה שאג מי לא ירא וגו': כבר ביארתיו בירמיה סימן כ"ה, שאוג ישאג על נוהו וכו'. ועי"ש:
ספר חבקוק
[עריכה]סימן ג':
ה' שמעתי שמעך יראתי וגו': הנה נודע, כי בספירת הכתר, יש תר"ך עמודי אור, כמנין כתר. ונחלקים י"ש אורות בחכמה, וי"ש אורות בבינה. כנודע, כי או"א שניהם שוים באחיזתם בא"א, בימינו ובשמאלו. ואותם הי"ש אורות שבאימא, מתחלקים בחג"ת אשר תחתיה, כנזכר בזוהר בפרשת תרומה. וכאשר העונות גורמים ונאחזים בהם הקליפות, אז נקרא קר"י, והם בגימטריא י"ש. ולכן בר"ת הפסוק הזה, נרמזו בו י"ש הראשונים אשר באבא ביושר, בר"ת 'יהוה 'שמעתי. והי"ש שבאימא בהפוך, ר"ת 'שמעך 'יראתי. כי מקום אחיזת הקליפות, הוא ביש של הנקבה. ולפי שחבקוק מן יש אלו שבנוקבא היה ירא מאד, כמ"ש שמעך יראתי: