שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש א (עריכה)

שער הכוונות · דרושי חזרת העמידה · דרוש א· >>

דרושי חזרת העמידה שחוזר התפלה הש"ץ

דרוש א'[עריכה]

בחזרת העמידה של ש"ץ.    דע כי כונת חזרת העמידה הוא ממש כדרך אשר נתבאר בעמידה של לחש, ואין הפרש ביניהם כלל זולתי שאז היתה שיעור קומת יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א (ונודע כי הכתר שלהם לבד הוא במקום הת"ת דז"א, ושאר כל פרצופם הוא כנגד נה"י דז"א בלבד), ועתה הם עולים כנגד חג"ת דז"א כמו שנבאר. ונמצא כי בתחלה הכל היתה רחל אחור באחור עם ז"א. וטעם הדבר נתבאר במקום אחר למה היתה בתחילה הנקבה אחור באחור עם ז"א, והטעם הוא לפי שאור ז"א הוא גדול מאד ולהיות הנוקבא עדיין בלתי שלימות תיקון -- אין בה יכולת לסבול אורו הגדול ולהתקרב אצלו, על דרך מה שאמרו רז"ל על הצדיקים שכל א' נכוה מחופתו של חבירו הגדולה מחופתו. אבל אחר אשר כבר המשכנו אליה הארה עליונה -- אז נתקנה ועומדת עמו אחור באחור. ואח"כ הוצרכה לקבל הארה יותר מעולה לשתוכל לחזור עמו פנים בפנים אבל עם כל זה עדיין איננה שם רק בבחינת נקודה אחת לבד בסוף היסוד דז"א. ואח"כ צריכה עוד הארה יותר מעולה לשתעשה פרצוף גמור ותעמוד עמו פנים בפנים, ומזדווגת עמו בבחינת היסוד דז"א שבאמצע נצח-הוד (וכמו שבארנו כל זה בברכת אבות דתפלת לחש).

ואמנם עתה צריכה לעלות עוד שלשה מדרגות אחרות שהם חג"ת דז"א, ולכן צריך עתה פעם אחרת לחזור ולעשות כל אותם התיקונים הנזכר ממש; פעם א' ככל הנזכר. כי בכל עליית מדריגה יותר עליונה צריכה אל הארות אחרות יתירות, ולכן חוזרין העמידה עצמה ממש. אבל יש הפרש ביניהם. שהראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות (כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפות אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון), אבל עתה -- בעלותה אל חג"ת דז"א -- אין שם פחד מן הקליפות ולכן אומרים אותה בקול רם.

ונחזור לבאר ענין זה היטב.    הנה בתפלת לחש העמדנו ליעקב בנצח דז"א ולרחל בהוד דז"א. ועתה -- בחזרת ש"ץ העמידה -- כונתינו עתה היא להעלותה יותר למעלה ולהעמיד ליעקב בחסד דז"א ורחל בגבורה דז"א. ועיין בתפלת ראש השנה בדרוש א' שכתבנו שם בענין השינויים שיש בין השבתות וי"ט. ומשם תבין היטב ענין עמידת זו"ן; זה בנצח וזה בהוד. וכבר נתבאר במקום אחר כי סיבת היות יעקב ורחל למטה בנה"י דז"א הוא לפי שהיסוד דאימא מגיע עד החזה דז"א והאורות סתומים, ולכן אין יעקב ורחל יוצאין אלא מן החזה ולמטה שהאורות מגולים. ונמצא שהכתר שלהם הוא בשני שלישים תחתונים המגולים שבת"ת דז"א, וחב"ד שלהם הם כנגד ג' פרקים עליונים דנה"י דז"א.

ואמנם יש בזה מקום שאלה, והוא כי מבשרנו נחזה אלוה שהיסוד של הנקבה אינו ארוך והוא מסתיים למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד שלה. והנה ב' פרקין קדמאין דנצח-הוד דאימא מתלבשין בחכמה ובינה דז"א, וא"כ היסוד דאימא היה ראוי להתלבש בדעת שלו בלבד המכוון בין חכמה ובינה שלו, וא"כ איך ירד יותר למטה ונשתלשל עד החזה דז"א שהוא באמצע תרין פרקין תניינין דנ"ה דאימא?

אבל הענין הזה יובן בסוד "והאם רובצת על האפרוחים כו'", כי אימא עילאה בהתלבשה תוך ז"א (להיות לו בחי' מוחין כנודע), הנה היא רובצת עליו בסוד רביעה וכריעה, ואיננה זקופה. ובהיותה רובצת -- יושפל היסוד שבה למטה עד כנגד אמצע התרין פרקין אמצעין דתרין שוקיים דילה, ואז מגיע היסוד שלה עד החזה דז"א. אבל צריך שתדע כי דבר זה אינו נוהג תמיד אלא דוקא כאשר אימא עלאה רובצת על תרין אפרוחים שהם זו"ן, וכמו שאמר הכתוב "והאם רובצת על האפרוחים" -- תרין; ואז היא רובצת ואינה זקופה. והטעם הוא כדי שתגיע להאיר עד מקום תחתון שהיא הנקבה. אבל בהיותה על בן אחד ולא על שניהם -- אז איננה רובצת אבל נשארת זקופה, ואז היסוד שלה אינו מגיע רק עד הדעת בלבד.

והנה לעיל נתבאר בברכת אבות כי בתיבות "למען שמו באהבה" אז נכנסו נה"י דאימא תוך נוקבא דז"א,ואז אימא עילאה היתה על הבת בלבד ולא על הבן (שהוא ז"א), ולכן נשארה זקופה ולא רבוצה, ולכן יסוד שלה איננו רק עד כנגד הדעת דז"א בלבד ואינו משתלשל ויורד עד כנגד החזה ולמטה. והנה כאשר אחר כך בחתימת ברכת אבות חזרו נה"י דאימא להתלבש תוך ז"א נשארה זקופה כדרכה ולא רבוצה עליהן, לפי שכבר עתה קבלה נוקבא דז"א מתחילה מאימא ואיננה צריכה אימא לרבוץ ולהשפיל עצמה עד החזה כדי להאיר בנקבה העומדת שם כנודע, אך אמנם נשארת זקופה. ועי"כ נמצאו כל חג"ת דז"א באורות מגולים; כי היסוד דאימא איננו רק בדעת דז"א. וכיון שחג"ת דז"א הם אורות מגולים -- לכן יעקב ורחל גם הם מסתלקים ועולים עד שם בחג"ת דז"א. וכפי גודל שיעור מקום אורות המגולים בז"א כן הוא גודל גובה קומת יעקב ורחל. ולכן עתה הם נגדלים יותר ועולים עד כנגד חג"ת דז"א.

והרי נתבאר ענין טעם חזרת העמידת דש"ץ וטעם היותה בקול רם. גם יובן טעם למה איננה ביחיד אלא בעשרה, וזהו במ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קי"ז ע"א (ח"ב קיז, א) בפסוק "אחרי רבים להטות" דאין רבים פחות מג' ואינון ג' אבהן. ועתה שעולים יעקב ורחל בחג"ת -- ג' אבהן שבז"א -- צריך שיהיה ברבים ולא ביחיד.


מתוך: שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש ב (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי חזרת העמידה · דרוש ב· >>

דרוש ב'[עריכה]

דרוש ב - נבאר בו סוד הקדושה של חזרת הש"ץ.

הלא ידעת כי האצילות הקדוש נתקן בג' תיקונין. האחד הוא עתיקא קדישא דאשתכח בג' רישין. השני הוא אבא ואמא. השלישי הם זכר ונקבה.

  • והנה ג' קדושות לג' רישין דעתיקא קדישא -- האחד לההיא דלא אתיידע כלל, הב' לכתרא עלאה, השלישי למוחא סתימאה חכמה קדומה. [אי נמי -- קדוש אחד לעתיקא קדישא, ב' לאבא ואמא, קדוש ג' לזו"ן. וזהו ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו דהיינו נוקביה דז"א].
  • ברוך כבוד ה' ממקומו -- לאבא ואמא; ברוך -- אבא. כבוד השם -- אימא.
  • ה' ימלוך לעולם ועד -- זו"ן; ה’ -- ז"א, ימלוך -- נוקבא.

וכנגד ג' אלו אנו אומרים ה' מלך -- לעילא לא"א; ה' מלך -- לאבא ואמא; ה' ימלוך -- לזו"ן.

ואמנם ענין קדושת יוצר וקדושת תפלה וקדושת ובא לציון היא כי הכלה הכלולה לא נמצא לה בראשה רק ב' מוחין, והם חכמה ובינה. אבל דעת אין לה בשלימות כי נשים דעתן קלה. ונקראת ע"ב ק"ל כדאיתא בפר' שלח לך‏[1]. והענין הוא הנקבה מחדוי מאחורי. ונמצא כי קדם לה בעלה כשיעור ו' קצוות -- חב"ד חג"ת; כי מן החזה מאחורוי תחלת התפשטותה. והו' קצוות אלו -- הדעת כוללם; כי הוא כולל חכמה ובינה ומכריע ביניהם וכולל חסד וגבורה ומכריע ביניהם. וכאשר נתפשט הדעת למטה לצורך הנקבה להכריע בין שתי מוחותיה נשאר ק"ל מאד. וז"ש בזוהר דעת אתי בשית סטרין מה דאשתאר איהו ק"ל .

וענין ק"ל ע"ב הוא כי חשבון ההויה בריבועה בדרך זה עולה ע"ב -- י' י"ה יה"ו יהו"ה. ועוד במילואו כזה -- יוד , יוד הא , יוד הא ואו , יוד הא ואו הא עולה ק"ל. ושנים אלו הם דעת שבנקבה. והנה אדה"ר לא נזדווג עם חוה אשתו עד היותו בן ק"ל שנה, ואז ידע את חוה ונתן לה דעת זה. ויוכבד לא ילדה למשה -- שהוא סוד הדעת -- עד היותה בת ק"ל שנה ונכנסה בדעת זה. והבן כל זה.

אמר שמואל: סעד לדברי הרב ז"ל מצאתי בזהר שמות דף י"א וז"ל ותהר האשה ותלד בן האשה וודאי כמד"א לזאת יקרא אשה וכו', עכ"ל. הרי שנתבאר שיוכבד וחוה הם ענין אחד.

והנה קדושת יוצר לתקן לה ג' מוחין בשלשה קדושות אלו ולהיות דעתם‏[2] כלול משלשה קדושות עליונות. וכל זה למטה במקומה בבריאה בהיכלותיה ולפיכך הוא מיושב. וכאשר תעלה עם בעלה אל מקום אצילותה כנגד החזה פנים אל פנים -- צריכין לשלש לה ג' קדושות לתקן שלשה מוחותיה ולהיות' דעתה שלם. וזהו קדושת התפלה, להמשיך לה חב"ד מג' ראשונות שבזכר שלמעלה ממנה שהם חג"ת. ולפי שהכתר כנגד הת"ת ושם אצילותה -- נמצא שהיא אחר חסד וגבורה וכנגד הת"ת. ולפיכך מקדשין אותה אחר ב' ברכות שהם חסד וגבורה להיות' דעתה כלול מהם, ואז יתוקן מוחה כזכר, ואז יהיו שניהם קדושים. ולזה אומרים אז "אתה קדוש ושמך קדוש". ואחר שכבר נתקנה הנקבה בדעת שלם -- אח"כ אנו שואלים דעת וזהו "אתה חונן לאדם דעת".

והנה לא עלתה הכלה רק כנגד החזה, מקום אצילותה. ובתפלת מוסף עולה עד למעלה פנים בפנים, ראשה אצל ראשו, ואז תקבל שפע מכתר עליון ע"י שמתקנים לה ג' מוחותיה במקום גבוה בג' קדושות. וזהו חידושה לעלות למעלה ממקום אצילותה. ולפיכך גם בראש חדש אומרים "כתר" ומתפללים מוסף על חידוש הלבנה כדפרשתי.

ודע שהזכר עולה בחיק אביו, וכאשר הנקבה עולה אצלו -- עולה למעלה ממקום אצילותה הראשון, ואז תקרא "עטרת בעלה". וזהו בשבתות ויו"ט. ולכך אומרים במוסף "איה מקום כבודו" ו"ממקומו" כנגד שניהם -- כנגד הכלה שנקראת 'כבוד' אנו אומרים "כבודו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו", וכנגד הזכר אנו אומרים ממקומו - ממקום ו’, סוד ו' שבקדוש העולה עד קדש-חכמה בסוד הדעת, ישראל עלה במחשבה. אמנם בראש חדש הוא חידוש הלבנה בלבד לעלות אצלו פנים כנגד פנים ולא בחיק אביהם, עם היות כי שפע הכתר יורד לה דרך המדרגות, ולפיכך אין אנו אומרים "איה מקום כבודו כו'" ולא "ממקומו", כי משרתיו יודעים מקומם.

ודע שאין קדושת שבת דומה לקדושת יו"ט. כי בשבת הבנים יורשין אביהם ממש ונקראים 'קדש' ומקבלים שפע מעתיקא קדישא כמוהו. האמנם ביו"ט עולים אל אביהן לקבל שפע ממנו והם קרואים אצלו ולפיכך "מקראי קדש" הם. והנה בשבת יעלו הבנים באביהן שוים לו, ויהיו כולם במקום הקדש, מראשם ועד רגליהם ואין שם חול כלל. האמנם בי"ט -- יגביהו ראשם אצל אבותיהם, וו' קצוותיהם למטה; ויהיו חג"ת שלהם במקום חב"ד, ונה"י במקום חג"ת. ושש קצוותיהם אלה יקראו "חול המועד". ואינן חול גמור ח"ו -- כי נתעלו ממדרגתם הראשונה למדרגה אחרת עליונה כנ"ל -- אבל מפני שלא עלו עד אבא ואמא בג' ראשונות יקראו "חול המועד". ונמצא לפי זה שקדושת חול המועד למעלה מקדושת ראש חדש -- כי ראש חדש נתחדש ראשה בלבד לעלות למעלה ממקום אצילותה (ולפיכך נקרא "ראש חדש"), ובחול המועד ראשה במקום גבוה בחיק אביהם, והזרועות והגוף במקום הראש, ונה"י במקום הזרועות והגוף.

ולפיכך אין מניחין תפילין בחול המועד כלל. מה שאין כן בראש חדש שמסירים אותם בתפלת מוסף לבד, כי אז נגלה עליה שפע עתיקא ויורד דרך המדרגות, והוא למעלה מהתפילין. כי הנחת התפילין יורה על החתן היורש את אביו ואמו במקום אצילותו ומוחותיו שתים נעשו ארבע (חכמה ובינה חסד וגבורה), ועל הכלה המקבלת מתפארת-נצח-הוד-יסוד למטה במקומה. והנה בחול המועד -- שניהם עולים למעלה ממקום התפילין; כי ראש שניהם בחיק אביהם כדפרישית. גם בראש חדש -- אע"פ שאינם עולים למעלה ממקום אצילותם -- מ"מ שפע כתר עליון יורד להם דרך המדרגות בתפלת מוסף והוא גדול מהנחת התפילין.

והבן כל זה, כי בזה תבין למה לא הותר בשבת מלאכת אוכל נפש וביו"ט הותר, ובחול המועד הותר דבר האבד, ובראש חדש אין בו איסור מלאכה כלל. וזה, כי המלאכה מורה על הקליפה בסוד העשיה, ששת ימי המעשה. והנה בשבת -- המלך והכלה כולם נכנסים אל הקדש פנימה ואין מהם דבר בספירות הבנין ואז הוא השבתת הקליפה לגמרי ולפיכך נאסר בכל מין מלאכה. ואמנם בי"ט ו' קצוותיהם למטה בספי' ששם שליטה ומגע יד לקליפות -- אבל נתעלו; כי חג"ת חזרו במקום חב"ד שבחתן, ונה"י במקום חג"ת. ולפיכך נאסרה מלאכת עבודה כי אין שליטה לחיצונים בסוד חג"ת אבל יש להם יניקה וחיות משם להחיות את נפשם. והנה השליטה היא במקום מלאכת עבודה והוא מנה"י, כי מהם יגיע להם ממשלה למשול על הטהרה ולהעבירה ולהיות ישראל משועבדין אל הקליפה כמו עתה בזמן הגלות שאנו משועבדים מצד ההוד כמד"א (דניאל י, ח) "והודי נהפך עלי למשחית" , (איכה א, יג) "כל היום דוה". וגם סמאל נצח קצת ליעקב מצד הירך. והם בתי בראי שמהם מגיע ממשלה לחיצונים. והאבר הקדוש נמשך ממנו צינור לקליפה כנודע. אבל בגופ' -- שהם חג"ת -- אין להם ממשלה ושליטה, אבל חיות וקיום ומזון לעמוד על משמרתם הקבועה ולהיותם נכנעים לטהרה נמשך להם מסוד חג"ת. ולפיכך הותר להם מלאכת אוכל נפש בלבד.

ודע כי חיות זה נמשך להם מג' עליונות ויורד דרך המדרגות, ולפיכך ביום טוב עצמו שהג' ראשונות שולטות ומשפיע לו' קצוות האלו -- הותר להם מלאכת אוכל נפש בלבד, כי אין העליונות משפיעות לחיצונים רק חיות לבד ולא שליטה ח"ו. אבל בחול המועד הו' קצוות שולטות ולפיכך הם "ששה ימים". ולהיות כי הו' קצוות אלו נתעלו (כי חג"ת עלו לחב"ד ונה"י עלו לחג"ת) -- אין להם לקליפות שליטה כל כך רק בדבר האבד, והוא סוד קצת ניצוצי קדושה שנכנסו בעמקי הקליפות ונאבדו שם בעון העולם, על אלו יש להם שליטה לבד אבל אין להם שליטה מחדש על הקדושה ח"ו רק בדבר שנאבד וכדכתיבנא.

עוד אני אומר דדבר האבד היינו קליפה שנכנסה וחזרה קדושה בסוד נוגה, והם נשמות אשר היו בעמקי הקליפה אבודין וחזרו ונטהרו ונכנסו במקום הקדש במקום מדרגות העשיה בפנימיותה; לא חוץ במקום הקליפה. ואלו לא זכו לעלות למעלה ביצירה וכל שכן בבריאה, וצריכין אנו להשפיע בעשיה ומדרגותיה בסוד המלאכה להשפיע לאותם הנשמות האבודין שם, ולפיכך הותרה המלאכה בחול המועד. ואף לפי פשוטו של דבר נבין ממנו לעומת (נ"א לעומק) העליון כי כמו שהמלאכה לדבר האבד מעמידה שלא יאבדו ....‏[3]


  1. ^ כנראה הכוונה ל(זהר חלק ג קע, א) -- ויקיעורך
  2. ^ אולי צ"ל דעתה - ויקיעורך
  3. ^ אמר שמואל עד כאן נמצא בכתבי האר"י ז"ל ונראה שהדרוש היה ארוך ולא נמצא יותר


מתוך: שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש ג (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי חזרת העמידה · דרוש ג· >>

דרוש ג'[עריכה]

דרוש ג' - בסוד הקדושה וכוונתה.

וקודם שנבאר כוונתה נבאר קצת דברים הצריכים. והוא, כי תחלה תכוין לקיים מצות עשה אחד שנצטוינו בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ופרשוהו בזוהר פרשת אמור ברעיא מהימנא שנתחייבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת "נקדישך ונעריצך". וז"ש "בתוך בני ישראל" -- רמז בזה שצריך האדם לכוין כי בהמשיכו הקדושה העליונה אליו יתברך, שתמשך עליו בחי' הקדושה ההיא ג"כ, ויתקדש האדם מקדושתו יתברך. וזהו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" -- שהם יתקדשו והוא יתקדש עמהם בתוכם. וזהו שאמר הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" כנזכר ברעיא מהימנא שנקבל הקדושה מקדושתו יתברך שנמשיכה עלינו. וכבר נתבאר כי מקום קבלתו אל הקדושה הזאת היא באומרו "מלא כל הארץ כבודו" כנודע שהוא סוד המלכות, ותכוין כי אנו בני המלכות ואנו מקבלים הקדושה ע"י אמנו. ולכן צריך שתכוין לכלול עצמך תוך המלכות לקבל מקדושה הנמשכת עליה. וזה תכוין באומרך "מלא כל הארץ כבודו".

ובהגיע הש"ץ אל "נקדישך וכו'" צריך האדם לחזור ולפסוע ג' פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש ויסתום עיניו בכונה גמורה. גם תזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה של נקדישך בסוד "ורגליהם רגל ישרה", ירמוז ששני הרגלים יהיו כדמות רגל אחד בלבד.

גם בענין מה שנוהגים קצת בני אדם לפסוע לאחוריהם ג' פסיעות אחר הקדושה ולומר "שלום" לא היה מורי ז"ל נוהג כך כלל אלא שהיה נשאר עומד במקומו עד נפילת אפים וגם היה שותק ולא היה אומר "שלום" ואפילו שהוא עומד במקומו.

גם צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן "נקדישך ונעריצך" עד סיום כל הקדושה כולה. ואמנם ב' תיבות של "נקדישך ונעריצך" צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק"ק תאמר אותם בלחש עם השליח ציבור. ואחר כך כשתענה קק"ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה כמו שיתבאר שם.

והנה ענין הנזכר שהוא לומר "נקדישך ונעריצך" בקול רם בלבד והשאר בלחש -- זה נזכר בתוספתא א' דמסכת פאה. והענין של הדילוג באומרו קק"ק נזכר במדרש תנחומא בפ' צו וז"ל "בשתים יעופף וכי בכנפים יעופף אלא מכאן תקנו חז"ל לעוף האדם על רגליו בשעה שהש"ץ אומר קק"ק". עד כאן. ועניינה יתבאר לקמן בעזרת השם, אמנם נבאר עתה בקצרה כונה אחת רבת התועלת הזהירני מורי ז"ל מאד לכוין בה ואמר לי שבזה תתעלה נפשי ותקבל קדושה גדולה.

והענין הוא כי הנה לקמן יתבאר שענין הדילוג הוא להעלות למעלה את יעקב ורחל. והנה נודע כי כל דילוג ועליה ממקום למקום איננה אלא בסוד שם בן מ"ב (כמבואר לעיל בדרושי הקדישים ועי"ש), וא"כ צריך לדלג ולכוין להעלות את נפשו גם כן עמהם למעלה על ידי שם מ"ב בשם אבגית"ץ. ובקדושה של תפלת שחרית דחול יכוין בשני אותיות ג"י, ובקדושת המנחה של חול יכוין לדלג ולעלות ע"י ב' אותיות א"ב, ובקדושת (ובא לציון) תפלת מנחה דשבת יכוין בשני אותיות ת"ץ.


ונבאר עתה כונת הקדושה ועניינה באורך. הנה לעיל כתבנו כי ענין חזרת ש"ץ העמידה היא להעלות ליעקב ורחל עד חג"ת דז"א. אבל דע כי אין העליה ההיא נעשית תכף בתחילת העמידה. אבל בברכת אבות אנו ממשיכים להם הארה מחסד דז"א כדי שיוכל אח"כ יעקב לעלות שם, ובברכת מחיה המתים אנו מאירים מן הגבורה דז"א כדי שתוכל אח"כ לעלות שם רחל, ואח"ך -- אשר שניהם קבלו הארותיהם משני זרועות ז"א מחסד וגבורה בב' ברכות הנזכר -- אז אח"כ הז"א מעלה אותם אליו ע"י שני זרועותיו הנזכר ועולים עד מקום חג"ת. ועליה זו היא ע"י הקדושה הזאת דנקדישך כו'.

והנה עיקר תכלית סוד הקדושה הוא לתת הארה אל מוח הדעת דרחל לפי שהנשים דעתן קלה, ולכן אחר אשר קיבלה הארה משני הזרועות מקבלת מקו האמצעי דז"א הנמשך מן הדעת שבו ומאיר בדעת דרחל ונשלם אורו. ונודע כי כל בחינת 'קדש' הוא במוחין, והוא כי כונתינו הוא להשלים המוחין דרחל מבחינת הדעת דז"א ולהעלות' עד שם. ואמנם טרם שיעלו יעקב ורחל בחג"ת דז"א אנו צריכין להעלות בתחלה את חג"ת דז"א עצמו למעלה בג' ראשונות חב"ד שבו, שהם מוחין שלו הנקראים 'קודש', ועי"ז מתקדשין חג"ת שלו מן קדושת המוחין שלו. ואח"ך מכח שנתקדשו משם ישפיעו הם קדושת המוחין ביעקב ורחל ואז יעלו למעלה בחג"ת דז"א; לפי שכל מדרגה תחתונה אי אפשר לה לעלות למעלה עד שתקבל אור עליון נוסף על מה שהיה לה בתחלה ואז תוכל לעלות למעלה ממדרגתו הראשונה.

והנה חג"ת דז"א צריכין שני מיני עליות:

  • בתחילה עולים למעלה לקבל הארה לצורך עצמן כדי שיוכלו לקבל הארה מג' ראשונות
  • ואח"ך חוזרים ועולים פעם שנית לצורך עליית יעקב ורחל ומקבלים הארה יתירה להאיר ביעקב ורחל שיוכלו לעלות.

וזה סדר כונת הקדושה.

  • נקדישך -- כנגד החסד העולה עד חכמה דז"א הנקרא 'קדש'. וזהו "נקדישך", ר"ל נעלה אותך אל מקום החכמה הנקרא קדש.
  • ונעריצך -- הוא להעלות הגבורה עד בינה דז"א, ויען כי שתיהם הם גבורות לכך נאמר בלשון "ונעריצך" לשון גבורה ועריצות.
  • כנועם הוא הת"ת להעלותו בדעת אשר בו מתלבש היסוד דאימא הנקרא 'נועם עליון' כנודע (והוא סוד שם אהי"ה דיודין העולה בגי' נעם), ושם מתגלה אור נועם הבינה בדרך היסוד שלה המלובש בדעת ז"א. והרי עלו חג"ת למקום ג' ראשונות לקבל הארה לצורך עצמם. ואחר שקבלו הארה לצורך עצמם אנו חוזרין להורידן למטה במקומם כדי שיאירו שם. וזהו:
  • שיח סוד שרפי קדש -- 'שיח' כנגד החסד שירד למקומו מלא שפע והארה, ו'סוד' כנגד גבורה היורד למקומה כי סוד בגי' יין שהיא בחינת גבורה, ו'שרפי קדש' כנגד ירידת ת"ת.
ואם תקשה ותאמר כי הסוד חשוב מן השיח שהוא הדיבור, ואיך ניחס השיח אל החסד המעולה, והסוד אל הגבורה שהוא מדרגה למטה מן החסד? והתשובה היא כי הנה בכלל השיח והדבור נכלל הסוד שהוא קול החשאי, לפי שהסוד הוא הבל היוצא מפי האדם בחשאי וכשמגביה קולו יותר אז הוא נעשה שיח ודיבור. ונמצא שהסוד הוא נכלל בשיח והוא סוד הימין הכולל את השמאל עמו. אמנם הדיבור אינו כלול בתוך הסוד; כי הסוד הוא תחלה בחשאי בלי דיבור כלל. ואפשר להיות סוד בחשאי בלי דיבור בקול רם, אבל אי אפשר אל הדיבור בקול רם להיותו בלתי ההבל החשאי בתחלתו. וה"ס הימין הכולל את השמאל אבל השמאל אין בו כח לכלול את הימין עמו. ולכן אנו מיחסים השיח והדיבור בחסד והסוד בלחש בגבורה.

ואחר שירדו אז הם משפיעים חג"ת הנזכר הארה וקדושה עליונה שקבלו מהג' מוחין הנקראים 'קדש' ומאירים אל ג' תחתונות נה"י דז"א עצמו. וזה נרמז במה שאומרים המשלשים לך קדושה כי ג' ספירות חג"ת הם משלשים קדושה בנה"י שלו.

ואחר שהאירו בנה"י -- אז מאירים הנה"י האלו ביעקב ורחל. וזהו וקרא זה אל זה ואמר -- כי 'זה' הם י"ב פרקין דיעקב דדכורא כמנין ז"ה. ו'אל זה' הם י"ב פרקין דנוקבא רחל כנז"ל. ואז מאירים אלו באלו ואז עולים יחד כולם למעלה באופן זה: חג"ת עולים בחב"ד, ונה"י עולים בחג"ת. ואז גם יעקב ורחל שהיו במקום נה"י עולים עמהם עד מקום חג"ת.

ואל תתמה לומר היאך אפשר שיעלו נה"י דז"א עצמו אל מקום חג"ת לפי שהרי נתבאר אצלנו במקום אחר כי אפילו בימי החול עולים העולמות בכל תפלה ונכללים זה בזה. ועליה זו נרמזת בקק"ק באופן זה:

  • קדוש א' הוא עליית החסד בחכמה.
  • קדוש הב' הוא עליית הגבור' בבינה.
  • קדוש הג' הוא עליית הת"ת בדעת.

אח"ך בה' צבאות נרמז עליית נה"י בחג"ת -- כי יהו"ה הוא היסוד העולה בת"ת, וצבאות הם נצח-הוד העולים בחסד וגבורה.

ואח"כ נרמז עליות רחל הנקבה במלת מלא כל הארץ כבודו; כי "הארץ" (שהיא הנקבה כנודע) ממלאה כל אותו המקום של נה"י ועולה עמהם ג"כ. וביאור ענין זה הוא לומר כי גם אשר עלתה הנקבה הנקרא 'ארץ' למעלה במקום נה"י -- לא מפני כך נשאר מקום המלכות ריקם ופנוי, כי אפילו מקום הארץ (שהיא הנקבה) היא מלאה מכבודו אעפ"י שעלתה למעלה.

וע"י עלייה זו של הנקבה מקבלת עתה דעת שלם ונשלם מוח הדעת שלה כנ"ל. ובזה תבין טעם מש"ל שצריך לדלג כלפי מעלה בעת שאומר קק"ק כו' וכנזכר בתנחומא וכנזכר בפוסקים בשם פרקי היכלות. והטעם הוא להורות כי באלו התיבות של קק"ק עולים ומדלגין כולם למעלה ממקומם -- חג"ת בחב"ד, ונה"י בחג"ת, ורחל הנקבה בנה"י.

ואמנם אעפ"י שביארנו כי ג' פעמים קק"ק הם סוד עלית חג"ת בחב"ד -- עם כל זה צריך לבאר המלות עצמם ובו יתבאר מהו השפע שמקבלים משם. והענין יובן במה שהודעתיך איך נזכר באדרא נשא דף קכ"ט ע"א כי קוצא חד דשערי דרישא דאריך אנפין מתפשט למטה דרך אחור ומגיע עד רישא דז"א ומאיר שפע גדול במוחין דז"א מן המוחין העליונים דאריך אנפין דרך ההוא קוצא דשערי הנמשך ממוחין דאריך אנפין. וכבר נתבאר שם כי הנימין דאריך אנפין הם י"ג נימין ונקראים 'קדוש' לפי שיש בהם ת"י נימין כמנין קדוש. וסודו הוא שם ההויה דמילוי יודין שיש בו ד' יודין וכל יוד כלולה מעשר -- הרי ת'; ועם עשר אותיות מילוי ההויה -- הרי ת"י כמנין קדוש.

והנה מספר הנימין הם י"ג שהם ג' הויות דמלוי יודין (ידוד ידוד ידוד) ובהם י"ב אותיות ועם הכולל -- הרי י"ג. וכל הויה מהם בהיותה מלאה היא בגימטריה קדוש כו'. וכנגד ג' הויות הנזכר הוזכרו ג' פעמים קדוש קדוש קדוש אשר מהם נמשכת הארה גדולה (דרך קוצא דשערי כנזכר) ומאיר במוחין דז"א. ובחי' הארה זו היורדת מן המוחין דאריך אנפין אל המוחין דז"א נקרא 'קדושה', כנודע כי כל סוד 'קדושה' הוא במוחין שהם סוד החכמה הנקרא 'קודש'. ואח"כ קדושה זו נמשכת אל חג"ת ואל נה"י ואל יעקב ואל רחל כנזכר לעיל.

גם תכוין כי קדוש בגי' ת"י כנזכר ויען יש ת"י נימין וכל נימא אתפשט לת"י עלמין וכל עלמא אתפרש לת"י עיבר -- נמצא שג' פעמים ת"י הם נימין דרישא דאריך אנפין וכנגדם הם ג' פעמים קדוש קדוש קדוש.

ובאומרך ימלוך ה' לעולם כו' תכוין אל ר"ת א'לקיך צ'יון ל'דור ו'דור -- אצלו, לרמוז כי אנחנו מעלים את המלכות אצלו אצל הת"ת ועל ידי כן "ימלוך ה' כו'".


מתוך: שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש ד (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי חזרת העמידה · דרוש ד· >>

דרוש ד'[עריכה]

דרוש ד' - כולל ג' קדושות של יוצר ודעמידה ושל ובא לציון גואל.

אמר הכותב, פעם אחת שמעתי ממורי ז"ל דרוש א' בענין של הקדושות הנזכר. הנה הודעתיך לעיל כי בתפלת שחרית דימי החול עולה הנקבה בהוד והזכר עולה בנצח (כנ"ל בסוף ביאור ברכת אבות). ואמנם ענין קדושת יוצר -- עניינה הוא כדי להעלות את המלכות אל עולם הבריאה העומדת בהיכל קה"ק דיצירה כנודע, ואנו מעלים אותה אל ההוד שבבריאה שהוא נקרא "היכל עצם השמים". ולכן קדושה זו היא נאמרת ב"אל ברוך גדול דעה וכו'" ונודע כי תיקון ברכה זו הוא בהיכל הזה כנזכר בזוהר פר' פקודי ואנו ממשיכים לה הארה ושפע רב וקדושה מג' עליונות דבריאה שהם חב"ד ששם הוא סוד הקדושה (כנ"ל בדרוש שקדם). וזה ביאור "קדוש קדוש קדוש" -- קדושה הוא בחכמה, וברכה של "ברוך כבוד ה' ממקומו" בבינה, ומלכות שהוא "ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון" בדעת.

ונבאר עניינם. כי הנה קדוש נתבאר בזוהר שהוא מלשון קדש ו’, והענין הוא שבתחילה עולה אות הו' (שהוא הת"ת) בחכמה (הנקרא קדש) ונעשה "קדוש". ואח"ך קדש העליון מתפשט עד הת"ת הנקרא ו' ונעשה "קדוש". ואחר כך מתפשט גם עד היסוד שבו ונעשה "קדוש" שלישי. הרי כי לעולם כל בחינת קדוש הוא קדש ו'. והנה בקדוש הג' (שהוא ביסוד) אנו מחברים עמו את הנ"ה וזהו "ה' צבאות" - ה' ביסוד, צבאות בנצח-הוד. ומשם מתפשט עד המלכות וזהו "מלא כל הארץ כבודו". והרי עתה נתקדשה המלכות דבריאה מבחי' החכמה דבריאה.

ואח"כ אנו ממשיכין לה בחי' ברכה מבינה דבריאה. וזהו "ברוך כבוד ה'" (היא בינה, כבוד עלאה) "ממקומו" שהיא המלכות. וז"ס התפשטות הבינה עד הוד ששם עומדת המלכות כנזכר, ונודע כי בחינת בריאה היא בינה.

ואח"כ אנו ממשיכין לה מן הדעת וזהו "ימלוך ה' לעולם כו'", ואנו מתחילין במלכות דרך עלייה -- להעלותה עד ה' שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד (כנ"ל שזהו סוד ראשי תיבות א'לקיך צ'יון ל'דור ו'דור שהוא אצל"ו).

אמנם קדושת תפלת העמידה היא במלכות דעולם האצילות שאנו מעלים אותה עם הת"ת בהוד דאצילות. ולכן אחר אשר קבלה המלכות הארה מן חו"ג בשני ברכות של אבות וגבורה בחזרת התפלה דש"ץ (כנ"ל בדרוש שקדם) -- אז אנו אומרים הקדושה "נקדישך כו'" כי אז תתחבר אותה ההארה עם הת"ת ואז אנו אומים "קק"ק כו' וברוך כו' וימלוך כו'" על דרך מ"ש בקדושת יוצר. ואין הפרש בין שני קדושות אלו אלא שקדושת יוצר היא להקדיש את המלכות דבריאה וקדושה דמעומד היא במלכות דאצילות. אבל בקדושת דובא לציון -- הוא סוד ירידת המלכות דאצילות בהיכל קה"ק דבריאה, כנודע כי שם מקומה תמיד, ולכן אנו צריכין להמשיך לה שפע וקדושה וברכה ולכן אנו חוזרין לומר קדושת "קק"ק כו' וברוך כו' ותשאני רוח כו' וימלוך כו'" על דרך הנ"ל בקדושת יוצר ממש.

ולכן תבין למה קדושת "ובא לציון" היא בלשון הקדש ובלשון תרגום -- כי להיות ענין זה למטה בבריאה לכן אחר שאמרנו קדושה בלשון הקודש אנו חוזרים לאומרה בלשון תרגום להעלים ולהסתיר ולכסות קדושת לשון הקדש תוך לשון תרגום ונעשה מכסה עליו והוא נעלם ומסתתר בתוכו. ולפי שקדושת ובא לציון היא דרך ירידה -- כי יורדת המלכות דאצילות אל הבריאה כנזכר -- ולכן אנו אומרים "ומקבלין דין מן דין כו'" כי מקבלין השפע זה מזה דרך קבלה וירידה ממש.

אמנם יש הפרש אחד בין ג' קדושות האלו. כי הנה בקדושת יוצר לא נאמר בה "ימלוך" כלל ובקדושה דמעומד נאמר בה "ימלוך ה' לעולם כו'" ובקדושת ובא לציון נאמר בה "ה' ימלוך לעולם ועד". וצריך לדעת ענין ג' שינויים אלו.    והענין הוא: בקדושת יוצר כונתינו היא להעלות את המלכות דאצילות עד למעלה באצילות, מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, ולכן אין אומרים בקדושה ההיא "ימלוך כו'", כי פסוק זה הוא כנגד הת"ת, ואין רצונינו להורידו למטה אצלה ואדרבה רצונינו להעלות אותה. אבל בעמידה שכבר היא אצלו למעלה - אנו אומרים אותו. ואמנם בקדושת ובא לציון אשר היא יורדת למטה במקומה כמנהגה -- ולכן אנו מורידים עמה גם את הת"ת. וכיון שעתה הוא מקדים לירד אצלה להיות עמה שם -- לכן אנו אומרים "ה' ימלוך" ומקדימין שם ההויה שהוא בזכר אל המלכות הנרמזת במלת "ימלוך", ולא כקדושת העמידה שמקדימין "ימלוך" לשם ההויה שאומרים "ימלוך ה' כו'" אלא "ה' ימלוך לעולם ועד".


בברכת אתה קדוש כו’. הנה אחר שכבר קבלה המלכות עתה קדושת המוחין מבחי' הדעת דז"א ועלתה שם -- הנה עתה אנו אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש" שהיא בחינת המלכות הנקראת 'שמך' (כנזכר בזוהר פ' פקודי) לומר שעתה כבר קבלה המלכות קדושה והארה מן הקודש העליון (שהן המוחין דז"א) דרך קו האמצעי שבו אשר זה הקו האמצעי נרמז במלת "אתה קדוש" כנ"ל בדרושים הקודמים. כי אבות בחסד וגבורות בגבורה וקדושת ה' בת"ת. וזהו "אתה קדוש" -- הוא הקו האמצעי ת"ת שדרך בו ירדה ונמשכה קדושת המוחין עד המלכות, ואז גם היא "ושמך קדוש".

ענין מודים דרבנן הוא במש"ל שהזכר עולה בנצח והנקבה בהוד ולכן עתה במודים שהיא בהוד כופף הת"ת את ראשו וכורע למטה כדי לנשקה בסוד הנשיקין. וכבר נתבאר לעיל במודים של תפלת הלחש כי הכריעה אשר שם אינה כפולה כשאר הכריעות וגם הזקיפה אינה כפולה כשאר הזקיפות, אמנם אין שם רק כריעה אחת (בסוד ו' לגבי ה') וכנגדה יש זקיפה אחת (ה' לגבי ו'). כי מודים דרבנן הוא כריעה שניה של י' לגבי ה' וכנגדה זקיפה אחת בסוד ה' לגבי י'. וזהו סוד מודים דרבנן, כי אין כריעה זו אלא לגוף שהם ח"י חוליות שבשדרה.

אמר חיים, ענין זה מצאתי כתוב בקונטריסי ונלע"ד כי מ"ש "כי אין כריעת זו כו'" חוזר אל הכריעה הראשונה של מודים דתפלת לחש שהיא ו' לגבי ה' שהוא הגוף הנקרא ו'. וזה נלע"ד שהוא מוכרח.


מתוך: שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש ה (עריכה)

<< · שער הכוונות · דרושי חזרת העמידה · דרוש ה

דרוש ה'[עריכה]

דרוש ה' - כולל שני דרושים. דרוש ענין משמעות נשיאות כפים וענין ברכת כהנים. ובתחילה נבאר טעם נשיאות כפים, יען כי הוא דרוש קצר, ואח"כ נחזור לבאר דרוש ברכת כהנים בכמה פנים ששמעתי ממורי ז"ל.

נשיאות כפים[עריכה]

דע כי ענין נשיאות כפים הוא לצורך תיקון פרצוף לאה כמו שנבאר. והענין הוא כמ"ש לעיל בסוד ברכת שים שלום דתפלת לחש, כי שני זיווגים נעשים עתה -- ( א ) האחד הוא זיווג הז"א הנקרא ישראל בי"ג מידות דרחמים של ויעבור כו' עם לאה מן החזה שלו ולמעלה. ( ב ) והב' הוא זווג יעקב עם רחל בנפילת אפים.

והנה בברכת אבות נעשה פרצוף רחל וגם פרצוף לאה (כנ"ל במלת "האל הגדול כו'" שהם אותיות לאה) אבל אז לא נעשה כל פרצוף לאה כולו (כנזכר שם), כי לא נעשה אז רק בחינת הדעת דלאה ובחינת הז' תחתונות שבה. אבל התרין מוחין חכמה ובינה שבה לא נתקנו ולא נעשה עדיין. גם בחינת היסוד שבה לא נעשה עדיין.

והנה היסוד שבה נעשה ע"י ויעבור כמבואר שם והחכמה ובינה שבה נעשית ע"י נשיאות כפים של ברכת כהנים. והענין הוא במה שיתבאר בענין כונת ברכת כהנים שעניינה הוא שאז נכנסין אור המקיף בז"א. ופשוט הוא כי אז מתרבים האורות בז"א. ולכן אז הם נושאים את כפיהם לרמוז שאותם ההארות הניתוספות בז"א הנמשכות ויוצאות מסופי האצבעות של ידיו -- שלא ירדו למטה, אמנם יצאו משם ויעלו בסוד אור חוזר ממטה למעלה עד רישא דז"א בסוד זקיפת האצבעות כלפי מעלה, ועי"כ נתקנין חכמה ובינה של לאה. וזהו סוד טעם שצריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנזכר במשנה. וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו. וענין זה יתבאר בדרוש שנתבאר אצלנו בדרוש תיקון פרצוף לאה איך נתקן, ושם נתבאר שע"י האורות היוצאים מסופי הזרועות דז"א דרך קצוות האצבעות נבנה פרצוף לאה מתתא לעילא בסוד אור חוזר ועיי"ש.

וקיצור הענין הוא כי בהגביה הז"א שני זרועותיו למעלה נמצאים ראשי אצבעותיו מכוונות משני צדדי ראשו בב' צדדי מוח הדעת שבו; אצבעות זרוע ימין מימין הדעת, ואצבעותיו השמאליות משמאל מוח הדעת. ואז האורות יוצאים דרך קצוות אצבעותיו בסוד אור חוזר מתתא לעילא. ובצאתם מתגלים האורות ההם. ומשם מאירים בלאה העומדת ראשה באחורי דעת דז"א. ואלו האורות נעשים בחי' חכמה ובינה בלאה מב' צדדי הדעת שלה והם גבוהים יותר מהדעת (כנודע כי לעולם כל חכמה ובינה הם גבוהים מן הדעת). והאורות מתפשטים בשני צדדי הדעת מתתא לעילא. וכל זה נעשה ע"י נשיאות כפי ז"א. וכנגד זה צריכים הכהנים להגביה כפיהם.

ואחר אשר סיימו ברכת כהנים ונגמר תיקון לאה ונעשו ב' מוחין שלה -- אין צורך להשאיר כפיהם זקופים עוד עד "ויעבור" שהוא עת הזווג דלאה; כי כיון שנעשו ב' מוחין דילה -- אין צריך עוד בהם. ולכן מורידין הידים כדרכם למטה ואורות יוצאין דרך האצבעות בסוד אור ישר מעילא לתתא כדרכן תמיד.

ברכת כהנים[עריכה]

ועתה נבאר ענין ברכת כהנים.    כבר הודעתיך בדרוש הצלם של ז"א איך יש בז"א מוחין מצד אימא והם מוחין פנימיים וגם יש לו מוחין מקיפים מבחוץ. וחיבור ב' בחינות אלו נקרא "צלם" בסוד "אך בצלם יתהלך איש". ואות צ' הם מוחין פנימים, ושני אותיות ל"מ הם מוחין מקיפים. וכן על דרך זה יש בז"א מוחין אחרים מצד אבא, והם מתלבשים בתוך המוחין דמצד אימא, והם ג"כ פנימיים ומקיפין ונקראים גם הם בחינת "צלם", באופן שהם ב' צלמים בסוד "עד שיפוח היום ונסו הצללים" -- תרין.

  • והנה המוחין פנימיים דמצד אימא נכנסין בז"א עד תשלום היותו בן י"ג שנים ואז נקרא "איש".
  • ואח"כ נכנסים בו מקיפין דמצד אימא בה' שנים אחרים שהוא עד תשלום היותו בן ח"י שנה ואז נאמר עליו "בן ח"י לחופה".
  • ואח"כ בב' שנים אחרים נכנסים בו מוחין הפנימיים דמצד אבא, ואז הוא בן עשרים שנה ואמרו עליו בגמ' בן עשרים שנה ואילך יכול למכור אפילו בקרקעות שהניח לו אביו.
  • ומשם ואילך נכנסין בו מקיפין דמצד אבא בהיותו בחתימת זקן.

והנה בברכת אבות דתפלת שחרית דחול נכנסו בו כל המדרגות הנזכר זולתי מקיפין דמצד אבא בלבד. והנה צריכים הם ליכנס בו טרם הזווג, והנה עדיין הוא חסר מהם. ולכן אנו מכניסין אותם בו ע"י ברכת כהנים כמו שיתבאר. והנה ביארנו במקום אחר דרוש זה של הצלם בסדר השנים של ז"א והוא באופן אחר, ועיי"ש, כי שם ביארנו האמת והנכון.

והנה אני שמעתי ממורי ז"ל שהמקיפים דמצד אימא (שהם ל"מ דצלם) -- הנה אות הצ' הוא המוחין הפנימיים בנה"י דאימא, והמקיפים הנקראים ל' דצלם הם בחג"ת דתבונה, והמקיפים היותר עליונים הנקראים מ' דצלם הם בחב"ד דתבונה. וכפי זה נמצא שבתפלת שחרית דימי החול עולה ז"א עד ראש התבונה. אמנם אינו ממש שהוא עולה רק שהם יורדין עד מקום ז"א כמו שהוא בליל שבת כמבואר במקומו. ונמצא שבשחרית דחול הוא כמו ערבית דליל שבת. אבל לא שמעתי בפי' ממורי ז"ל וברוך היודע האמת.

ונחזור לענין ראשון. כי הנה עדיין ז"א עתה צריך שיכנסו בו המקיפין שלו דמצד אבא תוך פנימיותו בבחינת פנימיים לצורך הזווג שעתיד להזדווג עתה. וע"י כניסת אלו האור המקיף בתוכו בסוד פנימיים ניתוספו בו הארות עצומות במוחין שבו, ועי"כ נבקע יסוד דאימא שבתוך הדעת שלו (כנודע כי אינו יכול לסבול כ"כ אורות עצומים בסוד ונבקע הר הזתים וכו'), ונבקע בעת שאומרים ויעבור וכו' כמו שיתבאר שם בע"ה. ואז נעשים בו ד' תיקוני דיקנא העליונים שהיו חסרים ממנו; כי לא היו בו בברכת אבות רק ט' תיקוני דיקנא (כנזכר באדרת נשא) ונגמרו בו י"ג תיקוני דיקנא. גם הוא כמו אריך אנפין והוא סוד י"ג מדות אל רחום וחנון וכו'. ונודע כי גם השערור דתיקוני דיקנא הם אור מקיף. ולקמן בביאור ויעבור יתבאר בע"ה.

ונמצא כי בברכת אבות נכנסו המקיפים דמצד אימא במלת "ואלקי אבותינו" (כמבואר שם), ובתיבות "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" נכנסו הפנימיים דמצד אבא, ועתה -- בברכת כהנים -- נכנסו בו המקיפים דמצד אבא. והם ב' אותיות ל"מ דצלם שמצד אבא. וטעם היות נעשה ע"י הכהנים הוא לפי שסוד הכהן הגדול הוא בחכמה שהוא קו ימין והוא אבא, ולכן אין מקיפין דמצד אבא נכנסים אלא ע"י הכהנים.

ואמנם כדי לבאר ענין הג' ברכות שיש בברכת כהנים צריך שנקדים לך ענין דרוש המוחין דז"א:
דע כי המוחין דז"א הם ד' והם חכמה ובינה ודעת כלול מחסד וגבורה. אמנם לפי שאלו הד' מוחין הם מלובשים תוך ג' לבושים בלבד (שהם נה"י דאימא), והדעת כלול מב' מוחין מלובש תוך לבוש א' (שהוא יסוד דאימא) -- לכן לעולם אנו מזכירין אותם בשם ג' מוחין לבד שהם חב"ד.

גם צריך שתדע שהמקיפים הם ב' מדרגות של המקיפים -- מקיפים התחתונים הם ל' דצלם כנ"ל, והמקיפים העליונים הם מ' דצלם. לפי שאות צ' דצלם הם המוחין הפנימיים הנכנסים תוך ז"א (שהוא בן ט' ספירות וכל ספירה כלולה מעשר -- הרי צ' דצלם), ול' דצלם המקיפים שע"ג המוחין. [ ונרמזו באות הל' לפי שהם ג' מוחין, כל אחד כלולה מעשר, הרי ל'. וגם כי מתלבשין תוך נה"י דאימא שהם ג' לבושים בלבד ולכן נקרא ל'. ]

אבל המקיפים העליונים למעלה מהם -- הם נרמזים באות מ' דצלם לפי שאינם שם מלובשים תוך לבושים רק הד' מוחין בעצמם בלי לבושים. ולכן נקרא אות ם' כי אז הם ניכרים שהם ד' מוחין. כי בהיות מוח הדעת הכלול מב' מוחין (שהם חו"ג) מלובש תוך לבושו (שהוא היסוד דאימא) נקרא מוח אחד, ובהיותו בלי לבוש -- אז ניכר היותו בחינת שני מוחין.

וטעם היותם שם בלתי לבוש הוא לפי שהנה בתחילה נזדווגו אבא ואמא כדי להאציל אלו המוחין. וניתנו תוך בטן אימא עלאה בסוד עיבור. וכאשר נולדו ויצאו משם -- יצאו ערום מבלי לבוש. ואז שם נרשמו היותם ד' מוחין; כי כל דבר שבקדושה כך הוא -- שבכל מקום ומקום עושה רושם ואינו נמחק. ולכן אז עשה שם רושם אחד ונקרא ם' סתומה דצלם. ואח"כ רצה המאציל העליון להלביש המוחין האלו כדי שיהיה כח לז"א לסבול האורות הגדולים האלו (כי הנה הם בחינת טפות שממשיכין אבא ואמא בעת זווג שנזדווגו ממקום עליון מאד שהוא מן אריך אנפין, ואריך אנפין המשיכן מן עתיק, וכן על דרך זה עד רום המעלות כמבואר אצלינו. ולא יש כח בזעיר אנפין לסובלם בהיותם אורות מגולים) -- ולכן הוצרך לעשות להם לבושים.

[ והוא מה שנתבאר אצלינו בדרושים של המוחין איך נתעלו ונסתלקו אורות נה"י דתבונה מתוכן למעלה ונשארו הכלים ההם של הנה"י כלים רקים מבלי אורות בסוד ""אדם כי ימות באהל" אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו התבונה הנקרא 'מי' שממיתה עצמה על התורה שהוא ז"א. ואז נתלבשו המוחין הנזכר שהם בחינת אורות בתוך הכלים של הנה"י דתבונה ואז נקראו שָם בשֵם ל' דצלם בסוד ג' מוחין בלבד ושם נעשה רושם השני. ואח"כ נכנסו בהיותם מלובשים כנזכר תוך רישא דז"א ואז נעשו בסוד אות צ' דצלם. ]

והרי נתבאר טעם למה היו ב' בחינות מוחין מקיפין זולת הפנימיים. הטעם הראשון הוא לפי שכל דבר של קדושה עושה רושם בכל מקום שהוא בהכרח. הטעם השני לפי שהלואי שאחר כל אלו הג' המיעוטים יוכל ז"א לסבול האורות האלו המוחין הגדולים, כי ודאי הוא שבכל מדרגה ומדרגה מאלו הג' מתמעטין מיעוט אחר מיעוט, כי אין מעלת השלישי כמעלת השני ואין מעלת השנית כמעלת הראשון, ואין ז"א יכול לקבל הארתם אלא אחר שנתמעט אורם במיעוט השלישי (שהוא אות צ' דצלם כנזכר). והרי ביארנו דרוש הצלם דז"א בקיצור מופלג.


ונחזור לענין ברכת כהנים. כי הנה נתבאר שכל מה שיש באות צ' דצלם יש באות ל' וכן באות מ'. והנה עתה בברכת כהנים נכנסים שני בחי' כפולות זה עם זה שהם ל' ום'. ואות ל' -- שהיא יותר תחתונה -- נכנסה בתחלה, ואח"כ נכנסת הם' שהיא יותר עליונה. וכניסתם נרמז בג' ברכות אלו וזה סדרן:

  • יברכך -- עתה נכנס מוח חכמה של הלמד.
  • יהו"ה -- בו נכנס מוח חכמה של המם.
  • וישמרך -- עשר חסדים של הדעת דאות מם.
  • יאר -- בינה של הל'
  • ידוד -- בינה של המם
  • פניו -- עתה אנו חוזרים לחבר עמהם הראשונים, ונמצא כי "פניו" הוא בחכמה של הל'
  • אליך -- הם החסדים של המם.
  • ויחונך -- החכמה של המם.
  • ישא -- החסדים של הל'
  • ידוד -- הם עשרה גבורות שבדעת של המם
  • פניו -- עתה אנו חוזרים לחבר כל מה שנכנס עם אלו שנזכר ונמצא כי "פניו" חכמה של הלמד
  • אליך -- החסדים של המם
  • וישם -- חכמה של המם
  • לך -- בינה של הלמד
  • שלום -- בינה של המם.

והנה עדיין הי' גבורות של הלמד לא נכנסו. ואינם תלוים בכהנים אלא על ידי הכונה שמכוונים הקהל והעם. והוא כי צריך אל כל עם הקהל כאשר הכהנים מברכים ברכת כהנים (שהוא "ברוך אתה ה' כו'" קודם שיאמרו מלת "יברכך") יכוונו הקהל באות ראשונה ו' של "וידבר ה' אל משה כו'" ובאות ד' של "דבר אל אהרן", ושני אותיות ו"ד הם בגי' עשרה, ויכוונו שאז נכנסין עשרה גבורות של הלמד. לפי שמוח התחתון שבכולם הם גבורות שבדעת הלמד ונכנס בז"א בתחלת הכל. וזה נעשה ע"י הקהל כנזכר. ואח"כ נכנסין כל השאר ע"י הכהנים -- יברכך כו' יאר כו' ישא כו' כנזכר.

עוד קבלתי ממורי ז"ל ענין תיקון א' שהוא תלוי בכוונת הש"ץ ואיני זוכר אותו.

והנה צריך ליתן טעם למה אנו כופלים כוונת המוחין כנ"ל, והוא במה שנתבאר לעיל, כי הנה בתחילה נכנסין ג' מוחין בפסוק "יברכך" כנזכר, וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק "יאר" אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים שבפסוק "יברכך", וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק "ישא כו'" אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים של "יברכך" ושל "יאר".    והטעם הוא כדי לחברן יחד שיאירו אלו באלו ואלו באלו. ואם תסתכל במה שנתבאר תבין איך הד' מוחין העליונים דאות מ"ם הם רמוזים בבחינת ג' ההויות שבברכת כהנים (חוץ מן החסדים של המם שלא נרמזו אלא בתיבת "וישמרך", ולכן היה צריך לתקנו כיון שלא נרמזו בשם ההויה כמו האחרים, וצריך הארה ותיקון אחר, ודבר זה תלוי בכוונת הש"ץ כנ"ל, ואיני זוכר אותו איך הוא). אבל המוחין של הלמ"ד -- להיותם יותר תחתונים -- אינם נרמזים בהויות אלא בשאר תיבות הפסוקים כנזכר (חוץ מן הגבורות של הלמד שהם יותר תחתונים מכולם ולכן לא נרמזו אפילו בשאר תיבות של הפסוקים דברכת כהנים אלא באותם ב' אותיות שנתכוונו הקהל כנזכר).

והנה אעפ"י שמצינו שגם החסדים של המם נרמזו במלת "אליך" של פסוק יאר ובפסוק ישא כו' כנזכר, וכן בשאר המוחין של המם -- אין זה חשש, כיון שעיקר זכירתם במקומ' שהוא פסוק ראשון היו בסוד הויות, וכמ"ש שיש כוונה בזה תלויה על ידי כוונת הש"ץ ואיני זוכרה.

והנה בתיבת ויחונך אשר היא כנגד חכמת המם כנ"ל אשר היא בחי' זכר -- תכוין להשפיע משם אל ז"א שהוא זכר. אבל בתיבת שלום שהיא כנגד בינה של המם והיא נקבה תכוין להשפיע ולהאיר משם אל הנוקבא דז"א. ונמצא כי משני בחינות אלו מקבלין הארה זו"ן.

ובכל מה שביארנו יתבאר לך כמה עניינים שיש בברכת כהנים. ונבאר לך קצת מהם.
הנה נודע שאין הכהן עולה לדוכן יחידי אלא עד שיתמלא זקנו או עד שיהיה גדול מבן עשרים שנה ומעלה. והטעם הוא במה שנתבאר לעיל כי אלו המקיפים דמצד אבא אינם נכנסים תוך ז"א עד שיהיה בן כ' שנה. וענין מלוי הזקן הוא כי הנה נודע שאין בז"א אלא ט' תיקוני דיקנא בלבד (כנזכר באד"ר וזוטא), וחסרים ממנו ד' תיקוני דיקנא עלאין, ואין זקנו מתמלא עד שנכנסין בו אלו המקיפים דמצד אבא. כי בתחילה מאירים במקום המוחין ואח"כ ע"י אמירת י"ג מדות דויעבור נבקע יסוד אימא שבתוך הדעת דז"א ע"י כניסת אורות הרבים של המקיפים (שאין כח ביסוד דאימא לסובלם), ונבקע ויוצא אורם לחוץ ונשלמים בז"א כל י"ג תיקוני דיקנא (כמשי"ת שם בענין ויעבור כו').

גם בזה תבין מ"ש בפסוק "אמור להם יברכך ה' וישמרך". והענין הוא כי כבר נתבאר כי ג' מיני מדרגות מוחין הם ונרמזים בתלת אותיות צלם כנ"ל, וכל מדרגה מהם הוא פרצוף גמור שלם. גם נתבאר אצלנו שהמוחין האלו אינם גשמיים אמנם הם בחינת הנפש הרוחנית המתפשטות תוך גוף האדם בכל רמ"ח איבריו. וכמו שהנפש נכנסת באדם מדריגה אחר מדריגה עד היותו בן י"ג שנה -- כן המוחין האלו כנ"ל. ונמצא שהמוחין האלו (שהם בחי' נפש ז"א) הם פרצוף גמור מרמ"ח אברים נפשיים רוחניים המתפשטים תוך רמ"ח איברי הגוף. וכל אות ואות מג' אותיות צלם היא פרצוף שלם כלול מרמ"ח איברים רוחניים. באופן שהם ג' פרצופים -- כל א' כלול מרמ"ח איברים רוחניים. וזה נרמז במלת "אמור להם", כי אמור בגי' רמ"ח עם הכולל. גם רז"ל דרשו ענין זה ואמרו כך אמור בגי' רמ"ח עם הכולל וכוונתם ז"ל לרמוז אל מה שנתבאר שעתה נכנסים רמ"ח איברי הנפש פרצוף שלם של בחי' האור המקיף תוך פנימיות רמ"ח איברים גופניים של ז"א.

ובזה תבין ענין המורא, שצריך האדם לקבל עליו מורא שם שמים שיהיה מורא אלקיו על ראשו, שהוא סוד רמ"ח איבריאה דאור מקיף שהוא בגי' מורא. והוא ענין בחי' השכינה המקפת על ראשו של אדם ועל המוחין שלו. ובזה תבין מ"ש בשמשון (שופטים יג, ה עיי"ש) "ומורא לא יעלה כו'"‏[1], כי שמשון הוא נזיר והנזיר עולה עד עתיקא קדישא (כנזכר בזוהר), וכל בחי' אור המקיף שלו נכנסין בו בסוד פנימיות בתוכו ואין לו על ראשו אור מקיף הנקרא 'מורא' ע"ג ראשו אלא בתוך פנימיות ראשו.

עוד יש כוונת אחרת בסוד מנין התיבות והאותיות שיש בג' פסוקים אלו. ועניינם הוא: כי הנה נתבאר בזוהר כי ענין ברכת כהנים הוא להוריד רחמי י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא קדישא וט' תיקוני דיקנא דז"א.

  • והנה פסוק של יברכך ה' וישמרך הוא באריך אנפין, ולכן יש בו שלש תיבות כנגד שלש רישין עלאין דאריך אנפין (כנזכר בריש אדרא זוטא).
וט"ו אותיות שיש בו הם כנגד ב' רישין עלאין יתיר המאירים בשלש עשרה תיקוני דיקנא דריך אנפין הנמשכין ויוצאים מרישא תליתאה (כנודע כי כל בחינת דיקנא מרישא תליתאה (שהוא חכמה מוחא-סתימא דעתיקא קדישא) נפקי). והנה ב' וי"ג הם ט"ו.
והנה ההויה שבפסוק זה מנוקדת בחולם וצירי וקמץ וצירי ומלוייה ביודין (כמו שנתבאר אצלנו באדרת האזינו דף רפ"ח ע"א במאמר ג' רישין שהוזכרו שם בריש אדרת האזינו וע"ש היטב). ונמצא כי בפסוק זה הוא ענין המשך ג' רישין עלאין למטה.
וזהו הטעם שר"ת של יברכך ה' ו'ישמרך הם ייו שהם בגי' כ"ו כמנין ד' אותיות הויה. וס"ת הם כהך שהם בגי' מ"ה כמנין ד' אותיות הויה דמלוי אלפין. והכוונה הוא לרמוז כי שם ההויה שבז"א מתמלא בסוד חשבון ובסוד מלוי ממה שמתברך מן אריך אנפין מן ג' רישין הנזכר.
  • ובפסוק יאר ה' פניו כו' יש בו ה' תיבות כי כונתו הוא להמשיך מן אבא ואמא ג' מוחין אל ז"א. ולכן הם ה' תיבות כנגד אבא ואמא וג' מוחין. ויש בו כ' אותיות כחשבון ב' יודין; כי כמו שחכמת אבא נקרא יוד (להיותו בן י' ספירות גמורות עם ראש שלימה בג' מוחין שבה) גם עתה ז"א נקרא יוד גמורה כי כבר נשלמו י' ספירות שבו בענין אלו הג' מוחין שנכנסו בו.
גם תכוין בעשרים אותיות אלו להוריד הארה מן ד' תיקונין עלאין דדיקנא קדישא דאריך אנפין (שיש בה י"ג תיקונים) אל ז"א (שאין בו רק ט' תיקוני דיקנא בלבד) ועי"כ יושלמו בו י"ג תיקוני דיקנא גם הוא. ואח"ך תמשיך בהם עוד הארה יותר עליונה והוא מן ז' תיקוני גלגלתא דאריך (שהם יותר עליונים מן י"ג תיקוני דיקנא דאריך) ומהם תמשיך הארה אל י"ג תיקוני דז"א. והנה י"ג וז' הם עשרים.
ואמנם זו ההויה שבפסוק זה היא במילוי ס"ג.
  • ובפסוק ישא וכו' הוא בחי' המוחין שירדו בז"א שאחר כך נתהוו בתרין עטרין עלאין שהם חסדים וגבורות דת"ת כנודע. ולכן יש בפסוק זה ז' תיבות, ועם התרין עטרין הנזכרים -- הרי הם ט' תיקוני דיקנא דז"א.
ויש בו כ"ה אותיות. ותכוין בזה אל שם בן כ"ב העליון שהוא -- הויה דמלוי אלפין (ויש בה עשרה אותיות) ולשם אדני במלואו (שיש בו י"ב אותיות). י"ב וי' -- הרי כ"ב אותיות, להורות שעתה נתמלאו ב' השמות האלה במלואם על ידי הנה"י דתבונה (שהם ג' המוחין שנכנסו בז"א כנזכר). והנה כ"ב וג' הם כ"ה. [ ובזה תבין מ"ש בזוהר נשא כי יברכך יאר ישא הם נצח הוד יסוד. שהכונה הוא על נה"י דתבונה המלבישים את המוחין המקיפין. ]
גם תכוין כי עתה המלכות הנקרא "כה" בסוד כה תברכו את בני ישראל‏[2]. ולכן באמרך מלת "שלום" תכוין להוריד כל השפע הנ"ל בכח ב' שמות (שהם הויה דאלפין ואדני במלואו) שיש בהם כ"ב אותיות, ובאלו הכ"ב אותיות נכללין י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא וט' תיקוני דיקנא דז"א שהם כ"ב, ואלו נכנסין בתוך המלכות ונעשים בה בסוד כ"ה אותיות שבפסוק זה שהם כנגד כ"ב אותיות שבשני השמות הנזכר וג' פסוקים הנזכר -- הרי כ"ה. ולכן זו ההויה שבפסוק זה היא במלוי אלפין.


והנה בענין דרוש הנזכר שמעתי מאחד מן החברים שאמר לי שנראה לפי עניות דעתו ששמע דרוש זה ממורי ז"ל אבל הוא מסופק קצת בו אם יש בו איזה טעות וזה עניינו:

הנה נתבאר לעיל כי בברכת כהנים נכנסין המקיפין דז"א ועל ידי כן מקבלת הדיקנא שלו הארה גדולה. ומה שהיתה בתחלה בט' תיקונים לחוד נעשית עתה י"ג תיקוני דיקנא גמורים. ואח"כ מאירים בו עוד ז' דגולגלתא דאריך -- הרי הם עשרים הארות. ונמצא שע"י ברכת כהנים נמשכת הארה גדולה בדיקנא דז"א ונגמרים ונעשים י"ג תיקונים גמורים. ולכן אחר ברכת כהנים אנו אומרים י"ג מדות דויעבור תיכף, להורות שע"י ברכת כהנים נגמרים בו י"ג תיקוני דיקנא.

ודע כי ג' דיקנין הם למעלה -- השתים יש בהם שערות והג' אין בה שערות. והם: דיקנא דאריך ודיקנא דז"א -- יש בהם שערות לפי שהם זכרים. אבל דיקנא דנוקבא דז"א -- היא נוקבא ואין בה שערות. [ ומה שאין אנו מזכירין דיקנא דאבא הוא לפי שאבא ואמא אתכלילו במזלא דדיקנא דאריך אנפין ולכן אין בו דיקנא. ] ולכן היו תיקונ' דיקנא דאריך אנפין י"ג ודז"א ט' ודנוקבא שיתא לבד (כנזכר באדרא רבא וזוטא). והטעם הוא במ"ש אצלנו שהמקום של השערות שאנו מונין בז"א ובאריך אנפין ג"כ הם נמנין בדיקנא דנוקבא באותם המקומות עצמם אעפ"י שהם חלקים בלתי שערות ולכן אינם נמנין אלא במנין ו' תיקונים בלבד. והנה כמו שז"א מקבל הארה גדולה בברכת כהנים, שאעפ"י שאין בו מתחילה רק ט' תיקונים עם כל זה עתה מאירים בו כל הי"ג תיקונים דדיקנא דאריך אנפין -- כן נוקבא דז"א, אף על פי שמתחלה לא היו בה אלא ו' תיקונים, עתה נעשים בה ט' תיקוני דיקנא כמו הז"א לפי שהיא עתה מקבלת הארה מן ז"א בעלה. אבל ז"א המקבל הארה מן אריך שיש בו י"ג תיקונים נעשים ג"כ בו י"ג תיקונים כמוהו.

הנה הפסוק הא' כנגד אריך אנפין. והב' כנגד ז"א והג' כנגד נוקבא. והענין הוא:

  • כי בפסוק ראשון יש בו ט"ו אותיות כנגד תרין רישין עלאין המאירים בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין היוצאים מן רישא תליתאה. גם ג' תיבות הפסוק הזה הם כנגד תלת רישין הנזכר.
  • ובפסוק הב' שהוא כנגד ז"א יש בו עשרים אותיות כנגד ד' תיקוני דיקנא דאריך אנפין המאירים אל ט' תיקוני דיקנא דז"א. ואח"כ מאירים בהם ג"כ ז' תיקוני גלגלתא דאריך אנפין -- הרי הם עשרים הארות. ונמצא כי פסוק זה הוא כנגד דיקנא דז"א, ולזה הטעם מסיים הפסוק הזה "ויחנך" שהוא חכמה של המקיף העליון הנקרא מ' דצלם (כמבואר בדרוש שקדם). ויען שהוא חכמה והוא דכורא -- לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל ז"א שגם הוא דכורא.
  • ופסוק ג' מסיים בשלום שהיא בינה של המקיף העליון של מ' דצלם כנ"ל ג"כ, ונודע שהיסוד דאימא גם הוא נקרא שלום כנ"ל (בסוד המברך את עמו ישראל בשלום ובסוד הפורס סוכת שלום עלינו), וכיון שהוא בחינת נוקבא לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל נוקבא דז"א. ויש בפסוק זה כ"ה אותיות שהם סוד הארת י"ג תיקוני דיקנא דאריך בט' דז"א, וט' דז"א יאירו בשית תיקוני דיקנא דנוקבא, ויוסיפו לה ג' תיקונין אחרים -- י"ג וט' וג' -- הרי הם כ"ה.

והנה בפסוק "יאר" נתבאר שצריך לכוין בד' תיקונים יתרים שניתוספו בדיקנא דז"א, אבל בפסוק -- זה שאינו מדבר רק בנוקבא -- לכן לא זכרנו הד' תיקונים שניתוספו בז"א אלא הג' תיקונים שניתוספו בנוקבא. וכבר ידעת שהי"ג תיקונים דיקנא דאריך והט' תיקוני דיקנא דז"א הם כ"ב אותיות התורה (כנזכר בזוהר פרשת נשא), והם סוד עשרה אותיות שיש במילוי הויה דאלפין וי"ב אותיות דמילוי אדני כנ"ל:

[ ודע כי זה השם ד'אדני' הוא למעלה בדיקנא דאריך ובזה תבין מ"ש בזוהר בלק קפ"ה ע"ב "אם עונות תשמור י"ה כו' אם חובין סלקו עד אבא ואמא כו'", ע"כ, והכי פי' אם עונות תשמור י"ה שהם אבא ואמא, והגיעו העונות עד המקום הזה העליון, הנה שם 'אדני' (שה"ס י"ב אותיותיו הנרמזים בי"ב תיקוני דיקנא דאריך אנפין) הוא יעמוד עלינו. אבל שם אדני שבמלכות הוא גרוע מאד במעלה משם י"ה שהוא באבא ואמא ואיך יאמר שאם גברו העונות עד י"ה ואין בו כח לעמוד לנו ששם אדני שבמלכות יעמוד לנו? אבל הכוונה היא על שם אדני העליון שבדיקנא דאריך אנפין וזכור זה.
כבר ידעת שג' בחי' תיקוני דיקנא הם דיקנא דאריך אנפין ודז"א ודנוקבא; דאריך הם י"ג תיקונים, דז"א הם ט', דנוקבא הם ו' בלתי שערות (והוא סוד ו' מעלות לכסא). והנה ז"א בתחלתו אין לו רק ט' תיקונים ואח"כ נשלמים בו כל הי"ג תיקונין ואז נתמלא זקנו. ולכן מטבע העולם שאין שערות זקן האדם צומחין רק מי"ג שנה ומעלה אחר שנגמר ונתמלא זקן האדם העליון שהוא ז"א.
והנה מה שמתחיל לצמוח קודם הכל הוא התיקון הב' והוא מקום השפה, והטעם הוא לפי שהתיקון הזה הוא מקומו סמוך לפאת הראש כנודע ונקרא א"ל, וכשתחלפהו באתב"ש יהיה ת"ך והוא בגי' שפם, והוא למטה בתיקון השני. ולכן זהו המקום הראשון שמתחיל לצמוח. ולכן בכ"ג יש בו לאו יתירה בהקפת ראשו וזהו פירוש דיקנא דכהנא רבא הנזכר באד"ר. נמצא שהכת' אינו מקבל האור הגדול אם לא ע"י צינורות. ]

ונחזור לענין, כי לכן בברכת כהנים

  • יש י"ג יודין כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין,
  • ויש בה ט' ווין כנגד ז"א הנקרא ו' שבשם ויש בו ט' תיקוני דיקנא,
  • ויש בה שית ההין כנגד ו' תיקוני דיקנא דנוקבא הנקרא ה' תתאה של שם ההויה.

ותכוין להאיר מן י"ג דאריך לט' דז"א, ומט' דז"א לו' דנוקבא.

ונלע"ד חיים הכותב כי לכך בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין שהם ג' הויות ובהם י"ב אותיות והכולל ומילוייהם ביודין. ויש בהם ג"כ י"ב יודין והכולל כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין וט' ווין כנגד ט' תיקונים דז"א ושש ההין כנגד ו' תיקוני נוק' להורות כי שרש כולם הם באריך אנפין בי"ג תיקוני שבו. ועיין בשער רוה"ק באותו היחוד של י"ג חוורתי דרישא דאריך אנפין:

כוונת ברוך הוא וברוך שמו ואמן[עריכה]

כוונת ברוך הוא וברוך שמו.

ענין ענית הקהל השומעים ברכות מפי הש"צ ואומרים "ברוך הוא וברוך שמו" בעת שמזכיר השם בברכה.

תכוין במלת "ברוך הוא" אל שם אהי"ה נעשה מלבוש בשם ההויה במלוי ס"ג. וב"ברוך שמו" תכוין כי שם 'אדני' נעשה מלבוש אל שם ההויה דמלוי אלפין.

כונה אחרת והוא בסוד ד' אותיות ההויה באופן זה:

  • כי ב"ברוך" תכוין אל אות יוד של ההויה והיא שם של ההויה,
  • ובתיבת "הוא" תכוין אל אות ה' ראשונה ושהיא שם של אהי"ה,
  • ובתיבת "וברוך" תכוין אל אות ו' ושהיא שם ההויה,
  • ובתיבת "שמו" תכוין אל אות ה' אחרונה שהיא שם 'אדני'.


כוונת אמן שעונין הקהל אחר חתימת כל ברכה מפי הש"ץ.

ודע כי יש מדרגות בעניית אמן; אם אמן של ברכת המצות והנהנין, ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה, ואם אמן של הקדישין. ובתחילה נבאר ענין כולל לכולם ואח"כ נבאר החילוקים שביניהם. וזו היא הכונה הכוללת לכולם.

הנה נודע מה שצריך לכוין בתיבת אמן שהוא ענין חיבור ב' שמות יהו"ה ואדני ביחד לזה יאהדונה"י שהם בגימ' אמן. אמנם במלת אמן יש ג' אותיות וצריך לכוין הכוונה הנזכר ג' פעמים בג' אותיות אמן. ולכן צריך להודיעך בתחילה היכן רומזים אלו הג' אותיות אמן ובזה יתבאר לך מאמר א' של הזוהר פר' וילך [זוהר חלק ג רפה ב|דף רפ"ה ע"ב]] "ר"ש אמר אלף עמיקא דבירא דכל ברכאן מתמן נפקי ונבעין ומשתכחין. מם פתוחה נהרא דנגיד ונפיק ואקרי מם והוא רזא דתנינן מם פתוחה מם סתומה כמה דאוקימנא למרבה המשרה. נון פשוטה כללא דתרין נונין נון כפופה כללא דאות ו' כללא דנון כפופה בג"כ כלא אקרי נון ואו נון כו'." ובתחילה צריך לבאר מציאותם ואח"כ נבאר לשון המאמר הזה.

דע כי אות אלף של אמן רומזת בת"ת דז"א והוא גופא דיליה. ואות מ"ם רומזת ביסוד דז"א. ואות נו"ן פשוטה רומזת במקום החלל שבין תרין ירכין נצח-הוד דז"א ממקום שנסתיים היסוד' משם ולמטה (כנודע כי נ"ה מתפשטין לאורכן יותר משעור אורך היסוד), ושם באותו חלל שבין נצח-הוד הוא כעין צורת נון פשוטה. ונמצא כי ג' אותיות אמן כולם הם בקו האמצעי דז"א והתחלתם מת"ת שבו ולמטה. והענין הוא כי ענין אמן הוא חיבור ז"א בנוקבא, הויה באדני, שעולים בגי' אמן כנ"ל. והחיבור הזה אינו מתחיל אלא מן הת"ת דז"א ולמטה, כי התחלת פרצוף רחל הוא מן החזה ולמטה, מחוברים אחור באחור, שניהם יחד.

וכבר ידעת מ"ש בתיקונים על וכנפיהם פרודות כו' בדף ל' תיקון י"ח כי זו"ן הם מתפרדים זה מזה בבחינת הזרועות (שהם החו"ג) ובבחינת הרגלים (שהם נו"ה), כי כולם נקראו בחינת 'כנפים'. והטעם הוא כי להיות ז"א גדול וגבוה בקומתו יותר ממנה -- אין זרועותיהם מכוונים ביחד ולא שוקיהם, כי שיעור כל קומתה הוא מן החזה שלו ולמטה, ולכן כנפיהם פרודות ואינן מחוברות יחד אלא בקו האמצעי לבד, ושם מתחברים יחד בסוד שם יאהדונה"י (שהוא בגי' אמן שהוא בג' מקומות קו האמצעי כנזכר) ולא במקום אחר.

ונבאר עתה ענין התחברם יחד בג' אותיות אלו של אמן.

  • כי הנה אות אלף הוא בת"ת דז"א ששם מתחברים זו"ן יחוד ראשון. כי מצד פנים הוא בחי' ת"ת אל ז"א ומצד אחור הוא בחי' כתר אל נוקבא.
  • ואות מ"ם הוא ביסוד יחוד שני. כי מצד פנים הוא בחי' יסוד אל ז"א ומצד אחור הוא בחינת דעת אל נוקביה דז"א,
  • ואות נו"ן פשוטה היא באותו החלל שבין תרין ירכין כנ"ל אשר כבר הודעתיך בענין ג' גלגולים של שת והבל ומשה (בפרשת שופטים בשער המצות במצות לא ירבה לו נשים) איך מפי היסוד דז"א נמשך ויוצא משם התפשטות הבל א' ואור גדול היוצא משם ונמשך ומתפשט בין הרגלים. ועיקר אור זה יוצא מפי היסוד דאבא הגנוז ומלובש תוך היסוד דז"א כנודע ואין גילוי גמור אל פי היסוד דאבא אלא שם בלבד (ואעפ"י שג"כ יוצא דרך שם הארה גדולה מן ז"א עצמו -- עם כל זה עיקר הארה אשר שם הוא מצד יסוד אבא אשר אין לו גלוי אחר אלא זה בלבד).
וענין הארה זו נחלקת לב' חלקים שהם ד'.
( א ) הראשונה הוא הבל היוצא מיסוד דאבא ונחלק לב' חלקים. והא' הוא לצורך יעקב; כי הנה כתר דיעקב הוא בת"ת דז"א ודעת דיעקב הוא ביסוד דז"א ושאר התפשטות גופא דיעקב והת"ת שלו אין לו אחיזה וסמיכה כנגדו בז"א וא"כ מהיכן נאחז ונעשה? אבל הענין הוא כי הנה זה ההבל והאור היוצא מיסוד דאבא דרך פי היסוד דז"א ומתפשט ביושר באמצע בין תרין ירכין דיליה -- משם בולטת ונוצצת ההארה ההיא לצד פנים דז"א ושם נעשה גוף יעקב. אמנם ההארה וההבל בעצמו אשר שם באמצע בין תרין ירכין דז"א הוא בחינת הבל בן אדם הראשון שהוא גלגול ראשון של משה.
( ב ) ועוד יש הבל אחד היוצא מיסוד דאימא ג"כ, מבחי' החסדים וגבורות אשר בה, דרך פי היסוד דז"א ויוצא גם הוא לחוץ בסוד הבל בין תרין ירכין. וגם זה נחלק לב' חלקים -- ההבל בעצמו שבין ב' ירכין הוא בחינת קין בן אדה"ר (בסוד ג' גלגולים שהם קין יתרו מצרי כמבואר אצלנו), ומה שבולט ממנו לחוץ הוא מתנוצץ לצד האחור דז"א ושם נעשה ממנו גופא דאמצעיתא דרחל נוקבא דז"א אשר גם זו אין לה סמך ואחיזה כנגדה בז"א אלא בהבל הזה.
אבל הזרועות והרגלים דיעקב ורחל יש להם סמך ואחיזה בנצח והוד שהם ארוכים אבל ביסוד דז"א קו האמצעי שהוא קצר -- אין להם אחיזה בו אלא באלו האורות וההבלים הנזכר. וזכור הקדמה זו ותדע מהיכן נעשה בנין דגופא דיעקב ובנין גופא דרחל.

ונחזור לענין ראשון. כי הרי ביארנו ענין נו"ן של אמן איך היא רומזת בזה ההבל היוצא מיסוד דז"א עצמו ונקרא הויה מצד פנים וכנגדו מאחור נעשה גוף הנקבה הנקרא אדני. והרי זה יחוד שלישי. וזהו הטעם שאמרנו לעיל שצריך לכוין חיבור יאהדונה"י באות א' של אמן ובאות מ"ם וכן באות נון פשוטה.

[ובזה יתבאר לך מאמר דפרשת וילך הנ"ל: "רש"א אלף עמיקא דבירא וכו'" -- פי' כי הנה הודעתיך כי "עמיקא דבירא" הוא פי היסוד דאימא עלאה שנפתח במקום החזה דז"א, ולכן אות אל"ף היא שם כנגד אל"ף דאהי"ה, שהוא אור היוצא מן בינה הנקרא אהי"ה מפי היסוד שלה תוך החזה דז"א (כנודע כי זהו סוד אל"ף שבתוך מילוי הוא"ו של שם ההויה דאלפין; כי אות האלף היא כנגד השליש האמצעי דת"ת דז"א שהוא מקום החזה אשר שם פתיחת פי היסוד דאימא הנזכר הנקרא שם אהיה). מ"ם פתוחה נק' "נהרא דנגיד ונפיק" -- זהו יסוד דז"א אשר הוא פתוח, וכנגדה מאחוריו הוא הדעת דנוקבא רחל הנקרא מ"ם סתומה בסוד הדעת הסתום ונקרא מם סתומה. "נון פשוטה וכפופה" הם באותו חלל דבין ב' ירכין כנ"ל. וה"נון פשוטה" היא כנגדו, שהוא פשוט וישר, מתפשט באמצע. וכנגדו מאחוריו הת"ת דנוקבא הנאצל ממנו כנ"ל והוא נקרא "נון כפופה" שהוא ת"ת דנוקבא.]


ונחזור לענין כוונת אמן. כי הנה נתבאר כוונתו איך היא להוריד אור עליון מן אימא עלאה אל זו"ן באותם הג' מקומות שמתחברין יחד. וכל זה הוא בכוונת אמן דשאר ברכות, אבל בכוונת אמן דחזרת עמידה דש"ץ אינו כך, לפי שאז כבר חזרו פנים בפנים ואין שם החיבורים הנ"ל דבחינת אחור באחור. ולכן צריך לחברם בג' מקומות הנ"ל בבחינת היותם פנים בפנים. ועם כל זה עיקר הכוונה היא על דרך הנ"ל. והוא במה שהודעתיך כי כל דבר שבקדושה בכל מקום שהולך -- אף שמסתלק מאותו מקום -- מנחת שם במקומה רושם אחד ואינו זז משם לעולם. ונמצא שאעפ"י שהוא עתה פנים בפנים אנו אומרים אמן להאיר אותם הג' רשומים הראשונים שנתרשמו בהיותם אחור באחור. ושם היא כוונת האמן.

והנה מורי ז"ל היה רוצה לפרש לנו איך אות אל"ף מורה על שני שמות הויה ואדני כנזכר, וכן אות מ"ם וכן אות נו"ן, אבל לא ביאר רק אות האל"ף, ואף גם אותה אל"ף שכחתיה, אלא מתוך קצת סימנים נלע"ד שזהו מה ששמעתי אעפ"י שאיני זוכר ולכן לא אמנע מלכותבו.    הנה שם ההויה דמילוי אלפין דמ"ה מקומה הוא בקו אמצעי דז"א; כי בדעת שבו יש שם מ"ה אחד הקושר ומחבר עמו את החכמה ואת הבינה, ובת"ת יש ג"כ הויה אחרת דמ"ה וקושרת ומחברת עמו חסד וגבורה, וביסוד יש הויה דמ"ה וקושר ומחבר עמו את הנצח הוד. ונודע כי יהו"ה בנצח לימין ואדני בהוד לשמאלא. ולכן דכורא עומד בנצח והנוקבא בהוד.

והנה בחינת הויה דמ"ה אשר בת"ת -- חציה של זו ההויה היא יהו"ה וחציה בחי' אדני; כי בחצי הת"ת בצד ימין (הקרוב אל החסד) הוא שם ההויה, ובחצי הת"ת השמאלי (הקרוב אל הגבורה) הוא שם אדני. והענין הוא כי חצי ההויה היא יוד הא ועומדת בצד ימין הת"ת. והנה יו"ד ה"א גי' יהו"ה. והרי איך יש שם ההויה בימין הת"ת. ואם תצייר אות אל"ף שבמילוי ה"א ראשונה הנזכר בציור יוד כזה [ ציור א' ] הוא כ'. ועם כ"ה הנזכר -- הרי הם מ"ה דאלפין. גם אם תצרף עמו הכללות יהיה מ"ו שהוא מילוי ההויה דע"ב דיודין כנודע שהוא מצד הימין.

אמנם החצי הויה שבצד שמאל הת"ת היא ב' אותיות אחרונות ואו הא והם בגימטריה י"ט כמנין חוה שהיא הנקבה. אח"כ תצייר שני אלפין שיש במילוי ואו הא -- האלף הראשונה בציור יוי [ ציור א' ], ואלף השניה בציור יוד כזה [ ציור א' ], והיא בגי' מ"ו. ועם חשבון הי"ט הראשון הם בגי' ס"ה. והרי איך חצי ההויה השמאלית היא בחינת אדני.

ונמצא כי ציור אות אלף בציוריה שהם בהויה דמ"ה דאלפין שבת"ת זו היא הגורמת לענין זה להיות שתי שמות אלו יהו"ה ואדני בת"ת. והרי איך שם זה של יאהדונהי הוא באות אלף של אמן.

עוד יש חילוק אחד בין האמנים הנזכר.‏[3]

ועתה נבאר ענין החילוקים שיש בין עניית אמן של התפלה והעמידה, ואמן של ברכות המצות והנהנין, ואמן של הקדישים. והרי הם ג' בחינות.

והנה אמן של הקדיש נקרא בחינת חיבוק ולכן צריך בכוונת ענייתו להקדים הנוקבא לדכורא; שבתחילה תעורר שם אדני ואח"כ שם הויה. וזה סדר כוונתו -- אידהנויה, כי הנוקבא מקדמת להתעורר בתחלה ואז הוא מחבקה באהבה, ולכן אותיות אדני קודמות לאותיות הויה. והטעם לפי שהחיבוק קודם אל הנישוק, ולכן בקדיש שהוא סוד החיבוק אז אותיות הנקבה קודמות. אבל ב' חלוקות אחרות של אמן דהמצות והנהנין ואמן דתפלה והעמידה -- שניהם נקראים נישוק, והכונה בהם היא כסדר יאהדונהי, ההויה של הזכר קודמת אל האדני שבנקבה. והטעם הוא כי כיון שהנישוק הוא אחר החיבוק -- ולכן אז הזכר מתעורר קודם הנקבה לפי שבפעם הראשונה בלבד שהוא החיבוק קדמה הנקבה להתעורר, ומשם ואילך הזכר מתעורר תחילה.

אמנם בשתי החלוקות האלו -- אע"פ שהם שוים בענין הנז' שהם בחינת נישוק -- עם כל זה יש נישוק שהזכר מקדים לנשק לנקבה ויש נישוק ששניהם נושקים זה לזה ביחד. וזה החילוק יש בין אמן דתפלה ועמידה ובין אמן דשאר ברכות של המצות ושל ברכת הנהנין. כי החלוקה הראשונ' מהן היא שהוא מתחיל לנשק אותה ונשיקה שלו יורדת אצלה ואח"כ נשיקה שלה עולה אצלו. ונמצא שבתחילה ירד יוד של ההויה ואח"כ עלתה אלף של אדני. והחלוק הב' היא ששניהם נעשים כאחד. וכשמתחיל היוד של הויה לירד מתחלת אלף של אדני לעלות, עד ששניהם פוגעים זב"ז בשיקול אחד. ובענין זה יש חילוק ביניהם. אבל הצד השוה שביניהן הוא שלעולם ההויה גוברת על אדני. מה שאין כן באמן של קדיש כנזכר.

אבל שכחתי איזה חלוקה מאלו השתים היא של ברכת המצות והנהנין ואיזה היא של העמידה. והנלע"ד אצלי שבאמן של העמידה הם שוין הנשיקין שלהם ביחד לפי שאלו הם סוד הנשיקין השניים הנעשים בעת הורדת הטפה מן הזכר אל הנקבה והוא בעת העמידה ואז נושקים זל"ז כחדא ברעותא חדא. אבל האמן דברכת המצות והנהנין הם הנשיקין הראשונים, ואז הזכר הוא מתחיל להתעורר ולנשקה.

ובזה יתבאר לך מאמר אחד בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו ע"א בענין בריה דרב ספרא שדילג מאיגרא כדי לשמוע קדיש מפי הצבור. והטעם הוא דע לך שאותו החכם בריה דרב ספרא בגלגול הראשון שקדם אליו טעה בענין סוד החיבוק ונתגלגל עתה לתקן מה שטעה אז. ונודע כי כל מי שמתגלגל על איזה דבר שקלקל צריך לתקנו עתה בטורח גדול ובמסירת עצמו עליו. ולכן כל זמן שלא תיקן החכם הזה את המעוות ההוא לא רצה להתחבר עם אשתו כיון שענין החיבוק הקודם אל הזווג טעה בו בתחילה. וכן נראה מלשון הזוהר שם כי לטעם זה לא רצה לישא אשתו עד אז. ואמנם כאשר בא אל ידו המעשה הזה דעניית הקדיש שהוא בחינת החיבוק העליון כנזכר ומסר עצמו על עניית הקדיש שהפיל עצמו מן הגג כנזכר על עניית אמן שהוא סוד החיבוק -- אז נתקן טעותו הראשון. ואחר שתיקן ענין החיבוק עדיין היה צריך לעשות בחינת הנישוק הבא אחר החיבוק, ועשאו ע"י אותם סודות התורה שדרש בפניהם מה שלא היה יכול לעשות קודם שתיקן החיבוק, ולכן לא דרש אותם הדרשות של סודות התורה עד שתיקן החיבוק כדי שיבואו הדברים כסדרן; בתחלה החיבוק ואח"כ הנישוק ואח"כ הזווג עם אשתו:


כוונת אמן בכ"מ שהוא כבר נתבאר עניינו אצלנו באורך אלא ששם ביארתי ששכחתי משא"ל רבי ז"ל בזה ושם כתבתיו בטעות. ועתה זכרתיו היטב והרי הוא זה מה ששמעתי אני בעצמי מפי מורי ז"ל בעצמו ולא ע"י זולתו.

דע כי שם ההויה הוא בחסד דז"א ושם אדני בגבורה ושתי השמות הם בת"ת עמודא דאמצעיתא (כנזכר בתיקונים). ואלו הב' שבת"ת אינם השנים שבחסד וגבורה אמנם הם שמות אחרים מלבד אותם שבחסד וגבורה. ועל דרך זה הם הויה בנצח ואדני בהוד ושניהם ביסוד. וכן במלכות יש שנים -- יהו"ה ואדני (ועי"ש במ"ש שם מה ענין יהו"ה ואדני שיש במלכות ואיך נרמז בסוד ן' פשוטה של אמן).

והנה זה שאמרנו שיש בת"ת יהו"ה ואדני הוא בחיבור החסד וגבורה בהתחברותם בת"ת, כי יש יהו"ה ואדני ג"כ בעצמות ת"ת. ולכן תמצא שבהויה דאלפין דמ"ה (שהיא בספירת הת"ת לבדה כנודע) הנה אות אלף שבתוך מילוי אות וא"ו, אם נמנה משם ולמטה הם ג' אותיות -- והא -- והם בגימטריה י"ב, והוא סוד י"ב אותיות אדני במילואו. והרי איך שם אדני נרמז משמאלא של הויה דמ"ה דאלפין; ר"ל בסופה.

וכן שם הויה נרמז מימין ההויה דמ"ה, ר"ל בתחילתה, כי לעולם ההתחלה היא בימין. וזה עניינו: כי הנה מתחילת ההויה דמ"ה עד אות אלף הנזכר (שבתוך מילוי אות הוא"ו) הם ו' אותיות יוד האו שהם בגי' ל"ב, והוא סוד ארבע אותיות פשוטות של שם ההויה וכ"ח אותיות מילוי המילוי שלהם. והרי נתבאר איך שם ההויה מימינא ושם אדני משמאלא ואות אלף באמצעיתא דילהון.

גם יש בו הויה ואדני באופן אחר והוא כשתחלק שם מ"ה לחצאין יהיו כ"ב מכאן וכ"ב מכאן וא' הכולל -- הרי מ"ה. והנה הכ"ב שמכאן הם כ"ב אותיות שיש בשני שמות יהו"ה ואדני במלויים. וכן כ"ב מכאן, והם ג"כ ע"ד הנזכר. וא"כ הרי שבהויה דמ"ה נרמזו בו ב' פעמים כ"ב שהם ב' פעמים יהו"ה ואדני שיש בו, והוא בחינת חו"ג הנכללים בו ונעשים בו יהו"ה ואדני פעם אחת. ועוד יש בו בעצמו הויה ואדני פעם אחרת בעצמותו.

גם דע כי מלוי הויה דיודין דע"ב שבאבא היא מ"ו וזו היא בחינת הטפה דאבא שיורש הבן משל אביו. וזה המ"ו של מלוי הנזכר מצויר בצורת א' שנקרא א' אחת שציורה ב' יודין וואו, שהם בגי' מ"ו ג"כ בהיות היודין מליאים (הם כ' כ') ואות הואו בלתי מלוי. ולכן אמרו בתיקונים שאות אלף שבחכמה היא צורת יוי וצורת אלף שבבינה היא צורת יוד. והנה מכח זה המילוי שהוא מ"ו נעשה ז"א בחינת ההויה דמ"ה דאלפין עם הכולל ג"כ מ"ו. ואח"כ כאשר ז"א מגדיל את נוקבא נותן לה המלוי ג"כ שלקח מאבא שהוא מ"ו והמלוי דהויה דמ"ה שלו עצמו שעולה בגימטריא י"ט.

והנה כנגד המלוי שנתן לה מהויה שלו דמ"ה שהיא י"ט -- לכן נקראת היא חוה אשת אדה"ר, כי חוה בגי' י"ט ואדם בגי' מ"ה, כי מן המלוי שלו נעשית נוקבא חוה. וכשנותן לה ג"כ המלוי של מ"ו שלקח מאבא -- אז נקראת נוקבא 'אדני' כמנין מ"ו י"ט שהם בגי' ס"ה. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ", כי ה' (שהוא ז"א) נשתתף עם חכמה (הנקרא אבא) וע"י שני המלויים שלו ושל חכמה (שהם י"ט ומ"ו) יסד 'ארץ' (דהיינו נוקבא הנקרא ארץ שהיא שם אדני) ובנה את בניינה והגדילה.

עד כאן מה ששמעתי אני ממורי ז"ל בענין סוד עניית אמן. וזה ששמעתי מזולתו ששמע ממורי ז"ל, וזה לשונו:

עוד סוד עניית אמן. הנה אמן בגי' יאהדונהי [ חסר ניקוד ]. והנה אלו הנקודות הם מלוי שני הויות שהם יוד הא ואו הא יוד הא ואו הא וכללם שביחוד זו"ן גם היא נקרא מ"ה ובניקודם זולת אותיות האחרונות הוא ג' ס"ג שעולים לאימא לקבל מוחין. ועם ניקוד שני אותיות אחרונות וב' שמות עולים לאריך אנפין. אותיות שלאחר אותיות אמן הם בנס, הוא י' אלהים ובאתב"ש הוא י"פ מ"ב מן מ"ה ומן ס"ג.
אמר הכותב ע"כ מצאתי כתוב ונלע"ד שזהו פירושו:
  • כי הנה שני שמות הנזכר, בלתי נקודות, הם בגי' צ"א כמנין שתי הויות דמ"ה עם הכולל. והם כנגד זו"ן; כי בהיות נוקבא מתייחדת עמו אז ג"כ היא נקראת הויה דמ"ה. והנקודות שבהם כפי מה שכתובים בתורה יהו"ה אדני [ חסר ניקוד ] וב' אותיותיו האחרונות אין בהם ניקוד ויש בהם ח' יודין וג' ווין והם בגימטריה צ"ח. וכשתחבר האותיות עם הנקודות -- שהם צ"א וצ"ח -- יעלו בגי' קפ"ט שהם ג ' הויות ד ס"ג. והכוונה היא שעתה עולין זו"ן (הנרמזים באותיות לבדם כנזכר) אל אימא עילאה (הנקרא ס"ג) לקבל משם ג' מוחין שהם ג' הויות דס"ג הנרמזים במספר האותיות והנקודות כנזכר.
  • אמר עוד שאם תוסיף ותנקד גם שני אותיות האחרונות כפי מבטא האותיות שהם ה"י יתוספו ג' יודין שהם ל' על הקפ"ט הנזכר ויהי רי"ט, ועם שני כוללים של ב' השמות יעלו בגי' אר"ך. לרמוז שאחר שיקבלו זו"ן הג' מוחין מאימא -- חוזרים ועולים עוד עד אריך אנפין הנקרא "ארך אפים" כנודע.
  • אמר עוד, אותיות שלאחריו הוא בגי' י' פעמים אלהים, ולא הבנתי ענין זה היאך‏[4].
  • אמר עוד ובאתב"ש כו' ר"ל כי כשתחליף שני שמות הנזכר באתב"ש יהיו מתצק פטצם והוא בגי' תתמ"ט כמנין י' פעמים מ"ב אותיות שיש בה' הויות דס"ג וה' הויות דמ"ה בפשוטן ובמלויים ובמלוי מלויים. שהם תת"כ והכ"ט -- איני יודע עניינם. עד כאן.

סוד אל מלך יושב כו'[עריכה]

סוד אל מלך יושב כו'.     דע כי תוספת השבת מתחיל מיום ששי מתחילת שעה ששית (כמו שית"ל דף ס"ב ריש ע"א בע"ה בענין ערב שבת על פסוק יום השישי ה' יתירה). ונמצא כי ז' שעות אחרונות של יום הששי וכל כ"ד שעות דיום השבת הקב"ה יושב בהם על כסא רחמים מפני כבוד השבת. ומספרם א"ל שעות. וזהו סוד "אל מלך יושב על כסא רחמים". ושאר ימי החול יושב על כסא דין. גם בתיקונים אמרו שהם ר"ת אמ"י על כרו"ב על ידי שאנו קוראים "ומתנהג" עם ו' יתירה.

סוד הוידוי[עריכה]

סוד ענין הוידוי שנהגו לומר אחר חזרת ש"ץ התפילה קודם נפילת אפים.    דע כי אעפ"י שהתודה על חטאיו בשומע תפלה כנ"ל -- עם כל זה צריך שיחזור עתה ויתודה על חטאיו ויפרשם בכלל הוידוי שמתודים כל הקהל. ואחר הוידוי יאמר ויעבור וי"ג מדות ואח"כ יאמר נפילת אפים.

וטעם קדימת הוידוי אל י"ג מדות יובן מה שנבאר עתה, והוא כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך, הכאה אחר הכאה בנחת, בעוד שאתה מתודה, בין בשחר בין במנחה. על כל תיבה ותיבה של "אשמנו בגדנו כו'" הכאה אחת. ותכוין בזה כי הנה נודע שלב האדם נעשה מכח גודל הארת החסדים וגבורות, והיסודות דאבא ואמא מתגלים שם בחזה דז"א (כי שם נפסק היסוד דאימא כמבואר אצלנו), והחוטא גורם הסתלקות המוחין לעלותם למעלה במקום הסתום והמכוסה ומונע ירידת החסדים ההם אל הלב. ותכוין שעתה ע"י הוידוי נתקן הענין ונתכפרו עונותיו בסוד "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", שע"י אמירת הוידוי שאומרים הקהל המקטרג לוקח חלקו בעת הוידוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה. ואז נעשים השני זיווגים של לאה וישראל (בעת י"ג מדות) ושל רחל ויעקב (בעת נפילת אפים), וזר לא יקרב אליהם לטמא את משכן ה' ח"ו. ועל ידי הכאות האלו אתה גורם להכות שם ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה. ולפי שהיד ימינית היא סוד החמש חסדים בשרשם העליון -- ולכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגילוי.

והנה נתבאר לעיל שבברכת שים שלום יורדת טיפת החסדים מן המוח עד החזה אבל עדיין לא נתגלו בחזה, וע"י אלו ההכאות שמכה בחזה יורדים החסדים עוד למטה במקום החזה. ואחר שירדו שם החסדים במקום החזה -- אז אומרים "ויעבור" לעשות זווג לאה עם ישראל. וכוונתינו הוא שיתפשטו למטה לשני תועליות: ( א ) האחד הוא לצורך זווג לאה עם ז"א מן החזה ולמעלה ב"ויעבור" וי"ג מדות, ( ב ) והשני הוא לצורך זווג רחל עם יעקב בנפילת אפים כנזכר לעיל בענין נשיאות כפים דברכת כהנים. ולכן מוכרח הוא להקדים הוידוי אל הי"ג מדות לסיבה הנזכר.

גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם -- "אשמנו בגדנו כו'" -- אעפ"י שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר. אין חשש בזה. ואדרבה הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צ"ל "אשמתי בגדתי כולי". אך הענין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, אם כן לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם -- הנה אפשר שחבירו חטא בהם, וצריך להתודות בלשון רבים אעפ"י שהוא לא עשה אותה העבירה.

הערות ויקיעורכים[עריכה]

  1. ^ צ"ע כי בפסוק כתוב "מורה" בה' ולא בא' -- ויקיעורך
  2. ^ לכאורה חסר איזה מילה או משפט כאן -- ויקיעורך
  3. ^ אולי חסר כאן טקסט... -- ויקיעורך
  4. ^ נלע"ד שהכונה היא ליהו"ה אלהים שעולים בגימטריה בנס. והסופר כתב בקיצור י' אלהים וחשב שהכוונה היא לי' פעמים אלהים. ודו"ק. -- ויקיעורך