שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שער הכוונות · דרושי חזרת העמידה · דרוש ה

דרוש ה'[עריכה]

דרוש ה' - כולל שני דרושים. דרוש ענין משמעות נשיאות כפים וענין ברכת כהנים. ובתחילה נבאר טעם נשיאות כפים, יען כי הוא דרוש קצר, ואח"כ נחזור לבאר דרוש ברכת כהנים בכמה פנים ששמעתי ממורי ז"ל.

נשיאות כפים[עריכה]

דע כי ענין נשיאות כפים הוא לצורך תיקון פרצוף לאה כמו שנבאר. והענין הוא כמ"ש לעיל בסוד ברכת שים שלום דתפלת לחש, כי שני זיווגים נעשים עתה -- ( א ) האחד הוא זיווג הז"א הנקרא ישראל בי"ג מידות דרחמים של ויעבור כו' עם לאה מן החזה שלו ולמעלה. ( ב ) והב' הוא זווג יעקב עם רחל בנפילת אפים.

והנה בברכת אבות נעשה פרצוף רחל וגם פרצוף לאה (כנ"ל במלת "האל הגדול כו'" שהם אותיות לאה) אבל אז לא נעשה כל פרצוף לאה כולו (כנזכר שם), כי לא נעשה אז רק בחינת הדעת דלאה ובחינת הז' תחתונות שבה. אבל התרין מוחין חכמה ובינה שבה לא נתקנו ולא נעשה עדיין. גם בחינת היסוד שבה לא נעשה עדיין.

והנה היסוד שבה נעשה ע"י ויעבור כמבואר שם והחכמה ובינה שבה נעשית ע"י נשיאות כפים של ברכת כהנים. והענין הוא במה שיתבאר בענין כונת ברכת כהנים שעניינה הוא שאז נכנסין אור המקיף בז"א. ופשוט הוא כי אז מתרבים האורות בז"א. ולכן אז הם נושאים את כפיהם לרמוז שאותם ההארות הניתוספות בז"א הנמשכות ויוצאות מסופי האצבעות של ידיו -- שלא ירדו למטה, אמנם יצאו משם ויעלו בסוד אור חוזר ממטה למעלה עד רישא דז"א בסוד זקיפת האצבעות כלפי מעלה, ועי"כ נתקנין חכמה ובינה של לאה. וזהו סוד טעם שצריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנזכר במשנה. וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו. וענין זה יתבאר בדרוש שנתבאר אצלנו בדרוש תיקון פרצוף לאה איך נתקן, ושם נתבאר שע"י האורות היוצאים מסופי הזרועות דז"א דרך קצוות האצבעות נבנה פרצוף לאה מתתא לעילא בסוד אור חוזר ועיי"ש.

וקיצור הענין הוא כי בהגביה הז"א שני זרועותיו למעלה נמצאים ראשי אצבעותיו מכוונות משני צדדי ראשו בב' צדדי מוח הדעת שבו; אצבעות זרוע ימין מימין הדעת, ואצבעותיו השמאליות משמאל מוח הדעת. ואז האורות יוצאים דרך קצוות אצבעותיו בסוד אור חוזר מתתא לעילא. ובצאתם מתגלים האורות ההם. ומשם מאירים בלאה העומדת ראשה באחורי דעת דז"א. ואלו האורות נעשים בחי' חכמה ובינה בלאה מב' צדדי הדעת שלה והם גבוהים יותר מהדעת (כנודע כי לעולם כל חכמה ובינה הם גבוהים מן הדעת). והאורות מתפשטים בשני צדדי הדעת מתתא לעילא. וכל זה נעשה ע"י נשיאות כפי ז"א. וכנגד זה צריכים הכהנים להגביה כפיהם.

ואחר אשר סיימו ברכת כהנים ונגמר תיקון לאה ונעשו ב' מוחין שלה -- אין צורך להשאיר כפיהם זקופים עוד עד "ויעבור" שהוא עת הזווג דלאה; כי כיון שנעשו ב' מוחין דילה -- אין צריך עוד בהם. ולכן מורידין הידים כדרכם למטה ואורות יוצאין דרך האצבעות בסוד אור ישר מעילא לתתא כדרכן תמיד.

ברכת כהנים[עריכה]

ועתה נבאר ענין ברכת כהנים.    כבר הודעתיך בדרוש הצלם של ז"א איך יש בז"א מוחין מצד אימא והם מוחין פנימיים וגם יש לו מוחין מקיפים מבחוץ. וחיבור ב' בחינות אלו נקרא "צלם" בסוד "אך בצלם יתהלך איש". ואות צ' הם מוחין פנימים, ושני אותיות ל"מ הם מוחין מקיפים. וכן על דרך זה יש בז"א מוחין אחרים מצד אבא, והם מתלבשים בתוך המוחין דמצד אימא, והם ג"כ פנימיים ומקיפין ונקראים גם הם בחינת "צלם", באופן שהם ב' צלמים בסוד "עד שיפוח היום ונסו הצללים" -- תרין.

  • והנה המוחין פנימיים דמצד אימא נכנסין בז"א עד תשלום היותו בן י"ג שנים ואז נקרא "איש".
  • ואח"כ נכנסים בו מקיפין דמצד אימא בה' שנים אחרים שהוא עד תשלום היותו בן ח"י שנה ואז נאמר עליו "בן ח"י לחופה".
  • ואח"כ בב' שנים אחרים נכנסים בו מוחין הפנימיים דמצד אבא, ואז הוא בן עשרים שנה ואמרו עליו בגמ' בן עשרים שנה ואילך יכול למכור אפילו בקרקעות שהניח לו אביו.
  • ומשם ואילך נכנסין בו מקיפין דמצד אבא בהיותו בחתימת זקן.

והנה בברכת אבות דתפלת שחרית דחול נכנסו בו כל המדרגות הנזכר זולתי מקיפין דמצד אבא בלבד. והנה צריכים הם ליכנס בו טרם הזווג, והנה עדיין הוא חסר מהם. ולכן אנו מכניסין אותם בו ע"י ברכת כהנים כמו שיתבאר. והנה ביארנו במקום אחר דרוש זה של הצלם בסדר השנים של ז"א והוא באופן אחר, ועיי"ש, כי שם ביארנו האמת והנכון.

והנה אני שמעתי ממורי ז"ל שהמקיפים דמצד אימא (שהם ל"מ דצלם) -- הנה אות הצ' הוא המוחין הפנימיים בנה"י דאימא, והמקיפים הנקראים ל' דצלם הם בחג"ת דתבונה, והמקיפים היותר עליונים הנקראים מ' דצלם הם בחב"ד דתבונה. וכפי זה נמצא שבתפלת שחרית דימי החול עולה ז"א עד ראש התבונה. אמנם אינו ממש שהוא עולה רק שהם יורדין עד מקום ז"א כמו שהוא בליל שבת כמבואר במקומו. ונמצא שבשחרית דחול הוא כמו ערבית דליל שבת. אבל לא שמעתי בפי' ממורי ז"ל וברוך היודע האמת.

ונחזור לענין ראשון. כי הנה עדיין ז"א עתה צריך שיכנסו בו המקיפין שלו דמצד אבא תוך פנימיותו בבחינת פנימיים לצורך הזווג שעתיד להזדווג עתה. וע"י כניסת אלו האור המקיף בתוכו בסוד פנימיים ניתוספו בו הארות עצומות במוחין שבו, ועי"כ נבקע יסוד דאימא שבתוך הדעת שלו (כנודע כי אינו יכול לסבול כ"כ אורות עצומים בסוד ונבקע הר הזתים וכו'), ונבקע בעת שאומרים ויעבור וכו' כמו שיתבאר שם בע"ה. ואז נעשים בו ד' תיקוני דיקנא העליונים שהיו חסרים ממנו; כי לא היו בו בברכת אבות רק ט' תיקוני דיקנא (כנזכר באדרת נשא) ונגמרו בו י"ג תיקוני דיקנא. גם הוא כמו אריך אנפין והוא סוד י"ג מדות אל רחום וחנון וכו'. ונודע כי גם השערור דתיקוני דיקנא הם אור מקיף. ולקמן בביאור ויעבור יתבאר בע"ה.

ונמצא כי בברכת אבות נכנסו המקיפים דמצד אימא במלת "ואלקי אבותינו" (כמבואר שם), ובתיבות "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" נכנסו הפנימיים דמצד אבא, ועתה -- בברכת כהנים -- נכנסו בו המקיפים דמצד אבא. והם ב' אותיות ל"מ דצלם שמצד אבא. וטעם היות נעשה ע"י הכהנים הוא לפי שסוד הכהן הגדול הוא בחכמה שהוא קו ימין והוא אבא, ולכן אין מקיפין דמצד אבא נכנסים אלא ע"י הכהנים.

ואמנם כדי לבאר ענין הג' ברכות שיש בברכת כהנים צריך שנקדים לך ענין דרוש המוחין דז"א:
דע כי המוחין דז"א הם ד' והם חכמה ובינה ודעת כלול מחסד וגבורה. אמנם לפי שאלו הד' מוחין הם מלובשים תוך ג' לבושים בלבד (שהם נה"י דאימא), והדעת כלול מב' מוחין מלובש תוך לבוש א' (שהוא יסוד דאימא) -- לכן לעולם אנו מזכירין אותם בשם ג' מוחין לבד שהם חב"ד.

גם צריך שתדע שהמקיפים הם ב' מדרגות של המקיפים -- מקיפים התחתונים הם ל' דצלם כנ"ל, והמקיפים העליונים הם מ' דצלם. לפי שאות צ' דצלם הם המוחין הפנימיים הנכנסים תוך ז"א (שהוא בן ט' ספירות וכל ספירה כלולה מעשר -- הרי צ' דצלם), ול' דצלם המקיפים שע"ג המוחין. [ ונרמזו באות הל' לפי שהם ג' מוחין, כל אחד כלולה מעשר, הרי ל'. וגם כי מתלבשין תוך נה"י דאימא שהם ג' לבושים בלבד ולכן נקרא ל'. ]

אבל המקיפים העליונים למעלה מהם -- הם נרמזים באות מ' דצלם לפי שאינם שם מלובשים תוך לבושים רק הד' מוחין בעצמם בלי לבושים. ולכן נקרא אות ם' כי אז הם ניכרים שהם ד' מוחין. כי בהיות מוח הדעת הכלול מב' מוחין (שהם חו"ג) מלובש תוך לבושו (שהוא היסוד דאימא) נקרא מוח אחד, ובהיותו בלי לבוש -- אז ניכר היותו בחינת שני מוחין.

וטעם היותם שם בלתי לבוש הוא לפי שהנה בתחילה נזדווגו אבא ואמא כדי להאציל אלו המוחין. וניתנו תוך בטן אימא עלאה בסוד עיבור. וכאשר נולדו ויצאו משם -- יצאו ערום מבלי לבוש. ואז שם נרשמו היותם ד' מוחין; כי כל דבר שבקדושה כך הוא -- שבכל מקום ומקום עושה רושם ואינו נמחק. ולכן אז עשה שם רושם אחד ונקרא ם' סתומה דצלם. ואח"כ רצה המאציל העליון להלביש המוחין האלו כדי שיהיה כח לז"א לסבול האורות הגדולים האלו (כי הנה הם בחינת טפות שממשיכין אבא ואמא בעת זווג שנזדווגו ממקום עליון מאד שהוא מן אריך אנפין, ואריך אנפין המשיכן מן עתיק, וכן על דרך זה עד רום המעלות כמבואר אצלינו. ולא יש כח בזעיר אנפין לסובלם בהיותם אורות מגולים) -- ולכן הוצרך לעשות להם לבושים.

[ והוא מה שנתבאר אצלינו בדרושים של המוחין איך נתעלו ונסתלקו אורות נה"י דתבונה מתוכן למעלה ונשארו הכלים ההם של הנה"י כלים רקים מבלי אורות בסוד ""אדם כי ימות באהל" אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו התבונה הנקרא 'מי' שממיתה עצמה על התורה שהוא ז"א. ואז נתלבשו המוחין הנזכר שהם בחינת אורות בתוך הכלים של הנה"י דתבונה ואז נקראו שָם בשֵם ל' דצלם בסוד ג' מוחין בלבד ושם נעשה רושם השני. ואח"כ נכנסו בהיותם מלובשים כנזכר תוך רישא דז"א ואז נעשו בסוד אות צ' דצלם. ]

והרי נתבאר טעם למה היו ב' בחינות מוחין מקיפין זולת הפנימיים. הטעם הראשון הוא לפי שכל דבר של קדושה עושה רושם בכל מקום שהוא בהכרח. הטעם השני לפי שהלואי שאחר כל אלו הג' המיעוטים יוכל ז"א לסבול האורות האלו המוחין הגדולים, כי ודאי הוא שבכל מדרגה ומדרגה מאלו הג' מתמעטין מיעוט אחר מיעוט, כי אין מעלת השלישי כמעלת השני ואין מעלת השנית כמעלת הראשון, ואין ז"א יכול לקבל הארתם אלא אחר שנתמעט אורם במיעוט השלישי (שהוא אות צ' דצלם כנזכר). והרי ביארנו דרוש הצלם דז"א בקיצור מופלג.


ונחזור לענין ברכת כהנים. כי הנה נתבאר שכל מה שיש באות צ' דצלם יש באות ל' וכן באות מ'. והנה עתה בברכת כהנים נכנסים שני בחי' כפולות זה עם זה שהם ל' ום'. ואות ל' -- שהיא יותר תחתונה -- נכנסה בתחלה, ואח"כ נכנסת הם' שהיא יותר עליונה. וכניסתם נרמז בג' ברכות אלו וזה סדרן:

  • יברכך -- עתה נכנס מוח חכמה של הלמד.
  • יהו"ה -- בו נכנס מוח חכמה של המם.
  • וישמרך -- עשר חסדים של הדעת דאות מם.
  • יאר -- בינה של הל'
  • ידוד -- בינה של המם
  • פניו -- עתה אנו חוזרים לחבר עמהם הראשונים, ונמצא כי "פניו" הוא בחכמה של הל'
  • אליך -- הם החסדים של המם.
  • ויחונך -- החכמה של המם.
  • ישא -- החסדים של הל'
  • ידוד -- הם עשרה גבורות שבדעת של המם
  • פניו -- עתה אנו חוזרים לחבר כל מה שנכנס עם אלו שנזכר ונמצא כי "פניו" חכמה של הלמד
  • אליך -- החסדים של המם
  • וישם -- חכמה של המם
  • לך -- בינה של הלמד
  • שלום -- בינה של המם.

והנה עדיין הי' גבורות של הלמד לא נכנסו. ואינם תלוים בכהנים אלא על ידי הכונה שמכוונים הקהל והעם. והוא כי צריך אל כל עם הקהל כאשר הכהנים מברכים ברכת כהנים (שהוא "ברוך אתה ה' כו'" קודם שיאמרו מלת "יברכך") יכוונו הקהל באות ראשונה ו' של "וידבר ה' אל משה כו'" ובאות ד' של "דבר אל אהרן", ושני אותיות ו"ד הם בגי' עשרה, ויכוונו שאז נכנסין עשרה גבורות של הלמד. לפי שמוח התחתון שבכולם הם גבורות שבדעת הלמד ונכנס בז"א בתחלת הכל. וזה נעשה ע"י הקהל כנזכר. ואח"כ נכנסין כל השאר ע"י הכהנים -- יברכך כו' יאר כו' ישא כו' כנזכר.

עוד קבלתי ממורי ז"ל ענין תיקון א' שהוא תלוי בכוונת הש"ץ ואיני זוכר אותו.

והנה צריך ליתן טעם למה אנו כופלים כוונת המוחין כנ"ל, והוא במה שנתבאר לעיל, כי הנה בתחילה נכנסין ג' מוחין בפסוק "יברכך" כנזכר, וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק "יאר" אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים שבפסוק "יברכך", וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק "ישא כו'" אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים של "יברכך" ושל "יאר".    והטעם הוא כדי לחברן יחד שיאירו אלו באלו ואלו באלו. ואם תסתכל במה שנתבאר תבין איך הד' מוחין העליונים דאות מ"ם הם רמוזים בבחינת ג' ההויות שבברכת כהנים (חוץ מן החסדים של המם שלא נרמזו אלא בתיבת "וישמרך", ולכן היה צריך לתקנו כיון שלא נרמזו בשם ההויה כמו האחרים, וצריך הארה ותיקון אחר, ודבר זה תלוי בכוונת הש"ץ כנ"ל, ואיני זוכר אותו איך הוא). אבל המוחין של הלמ"ד -- להיותם יותר תחתונים -- אינם נרמזים בהויות אלא בשאר תיבות הפסוקים כנזכר (חוץ מן הגבורות של הלמד שהם יותר תחתונים מכולם ולכן לא נרמזו אפילו בשאר תיבות של הפסוקים דברכת כהנים אלא באותם ב' אותיות שנתכוונו הקהל כנזכר).

והנה אעפ"י שמצינו שגם החסדים של המם נרמזו במלת "אליך" של פסוק יאר ובפסוק ישא כו' כנזכר, וכן בשאר המוחין של המם -- אין זה חשש, כיון שעיקר זכירתם במקומ' שהוא פסוק ראשון היו בסוד הויות, וכמ"ש שיש כוונה בזה תלויה על ידי כוונת הש"ץ ואיני זוכרה.

והנה בתיבת ויחונך אשר היא כנגד חכמת המם כנ"ל אשר היא בחי' זכר -- תכוין להשפיע משם אל ז"א שהוא זכר. אבל בתיבת שלום שהיא כנגד בינה של המם והיא נקבה תכוין להשפיע ולהאיר משם אל הנוקבא דז"א. ונמצא כי משני בחינות אלו מקבלין הארה זו"ן.

ובכל מה שביארנו יתבאר לך כמה עניינים שיש בברכת כהנים. ונבאר לך קצת מהם.
הנה נודע שאין הכהן עולה לדוכן יחידי אלא עד שיתמלא זקנו או עד שיהיה גדול מבן עשרים שנה ומעלה. והטעם הוא במה שנתבאר לעיל כי אלו המקיפים דמצד אבא אינם נכנסים תוך ז"א עד שיהיה בן כ' שנה. וענין מלוי הזקן הוא כי הנה נודע שאין בז"א אלא ט' תיקוני דיקנא בלבד (כנזכר באד"ר וזוטא), וחסרים ממנו ד' תיקוני דיקנא עלאין, ואין זקנו מתמלא עד שנכנסין בו אלו המקיפים דמצד אבא. כי בתחילה מאירים במקום המוחין ואח"כ ע"י אמירת י"ג מדות דויעבור נבקע יסוד אימא שבתוך הדעת דז"א ע"י כניסת אורות הרבים של המקיפים (שאין כח ביסוד דאימא לסובלם), ונבקע ויוצא אורם לחוץ ונשלמים בז"א כל י"ג תיקוני דיקנא (כמשי"ת שם בענין ויעבור כו').

גם בזה תבין מ"ש בפסוק "אמור להם יברכך ה' וישמרך". והענין הוא כי כבר נתבאר כי ג' מיני מדרגות מוחין הם ונרמזים בתלת אותיות צלם כנ"ל, וכל מדרגה מהם הוא פרצוף גמור שלם. גם נתבאר אצלנו שהמוחין האלו אינם גשמיים אמנם הם בחינת הנפש הרוחנית המתפשטות תוך גוף האדם בכל רמ"ח איבריו. וכמו שהנפש נכנסת באדם מדריגה אחר מדריגה עד היותו בן י"ג שנה -- כן המוחין האלו כנ"ל. ונמצא שהמוחין האלו (שהם בחי' נפש ז"א) הם פרצוף גמור מרמ"ח אברים נפשיים רוחניים המתפשטים תוך רמ"ח איברי הגוף. וכל אות ואות מג' אותיות צלם היא פרצוף שלם כלול מרמ"ח איברים רוחניים. באופן שהם ג' פרצופים -- כל א' כלול מרמ"ח איברים רוחניים. וזה נרמז במלת "אמור להם", כי אמור בגי' רמ"ח עם הכולל. גם רז"ל דרשו ענין זה ואמרו כך אמור בגי' רמ"ח עם הכולל וכוונתם ז"ל לרמוז אל מה שנתבאר שעתה נכנסים רמ"ח איברי הנפש פרצוף שלם של בחי' האור המקיף תוך פנימיות רמ"ח איברים גופניים של ז"א.

ובזה תבין ענין המורא, שצריך האדם לקבל עליו מורא שם שמים שיהיה מורא אלקיו על ראשו, שהוא סוד רמ"ח איבריאה דאור מקיף שהוא בגי' מורא. והוא ענין בחי' השכינה המקפת על ראשו של אדם ועל המוחין שלו. ובזה תבין מ"ש בשמשון (שופטים יג, ה עיי"ש) "ומורא לא יעלה כו'"‏[1], כי שמשון הוא נזיר והנזיר עולה עד עתיקא קדישא (כנזכר בזוהר), וכל בחי' אור המקיף שלו נכנסין בו בסוד פנימיות בתוכו ואין לו על ראשו אור מקיף הנקרא 'מורא' ע"ג ראשו אלא בתוך פנימיות ראשו.

עוד יש כוונת אחרת בסוד מנין התיבות והאותיות שיש בג' פסוקים אלו. ועניינם הוא: כי הנה נתבאר בזוהר כי ענין ברכת כהנים הוא להוריד רחמי י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא קדישא וט' תיקוני דיקנא דז"א.

  • והנה פסוק של יברכך ה' וישמרך הוא באריך אנפין, ולכן יש בו שלש תיבות כנגד שלש רישין עלאין דאריך אנפין (כנזכר בריש אדרא זוטא).
וט"ו אותיות שיש בו הם כנגד ב' רישין עלאין יתיר המאירים בשלש עשרה תיקוני דיקנא דריך אנפין הנמשכין ויוצאים מרישא תליתאה (כנודע כי כל בחינת דיקנא מרישא תליתאה (שהוא חכמה מוחא-סתימא דעתיקא קדישא) נפקי). והנה ב' וי"ג הם ט"ו.
והנה ההויה שבפסוק זה מנוקדת בחולם וצירי וקמץ וצירי ומלוייה ביודין (כמו שנתבאר אצלנו באדרת האזינו דף רפ"ח ע"א במאמר ג' רישין שהוזכרו שם בריש אדרת האזינו וע"ש היטב). ונמצא כי בפסוק זה הוא ענין המשך ג' רישין עלאין למטה.
וזהו הטעם שר"ת של יברכך ה' ו'ישמרך הם ייו שהם בגי' כ"ו כמנין ד' אותיות הויה. וס"ת הם כהך שהם בגי' מ"ה כמנין ד' אותיות הויה דמלוי אלפין. והכוונה הוא לרמוז כי שם ההויה שבז"א מתמלא בסוד חשבון ובסוד מלוי ממה שמתברך מן אריך אנפין מן ג' רישין הנזכר.
  • ובפסוק יאר ה' פניו כו' יש בו ה' תיבות כי כונתו הוא להמשיך מן אבא ואמא ג' מוחין אל ז"א. ולכן הם ה' תיבות כנגד אבא ואמא וג' מוחין. ויש בו כ' אותיות כחשבון ב' יודין; כי כמו שחכמת אבא נקרא יוד (להיותו בן י' ספירות גמורות עם ראש שלימה בג' מוחין שבה) גם עתה ז"א נקרא יוד גמורה כי כבר נשלמו י' ספירות שבו בענין אלו הג' מוחין שנכנסו בו.
גם תכוין בעשרים אותיות אלו להוריד הארה מן ד' תיקונין עלאין דדיקנא קדישא דאריך אנפין (שיש בה י"ג תיקונים) אל ז"א (שאין בו רק ט' תיקוני דיקנא בלבד) ועי"כ יושלמו בו י"ג תיקוני דיקנא גם הוא. ואח"ך תמשיך בהם עוד הארה יותר עליונה והוא מן ז' תיקוני גלגלתא דאריך (שהם יותר עליונים מן י"ג תיקוני דיקנא דאריך) ומהם תמשיך הארה אל י"ג תיקוני דז"א. והנה י"ג וז' הם עשרים.
ואמנם זו ההויה שבפסוק זה היא במילוי ס"ג.
  • ובפסוק ישא וכו' הוא בחי' המוחין שירדו בז"א שאחר כך נתהוו בתרין עטרין עלאין שהם חסדים וגבורות דת"ת כנודע. ולכן יש בפסוק זה ז' תיבות, ועם התרין עטרין הנזכרים -- הרי הם ט' תיקוני דיקנא דז"א.
ויש בו כ"ה אותיות. ותכוין בזה אל שם בן כ"ב העליון שהוא -- הויה דמלוי אלפין (ויש בה עשרה אותיות) ולשם אדני במלואו (שיש בו י"ב אותיות). י"ב וי' -- הרי כ"ב אותיות, להורות שעתה נתמלאו ב' השמות האלה במלואם על ידי הנה"י דתבונה (שהם ג' המוחין שנכנסו בז"א כנזכר). והנה כ"ב וג' הם כ"ה. [ ובזה תבין מ"ש בזוהר נשא כי יברכך יאר ישא הם נצח הוד יסוד. שהכונה הוא על נה"י דתבונה המלבישים את המוחין המקיפין. ]
גם תכוין כי עתה המלכות הנקרא "כה" בסוד כה תברכו את בני ישראל‏[2]. ולכן באמרך מלת "שלום" תכוין להוריד כל השפע הנ"ל בכח ב' שמות (שהם הויה דאלפין ואדני במלואו) שיש בהם כ"ב אותיות, ובאלו הכ"ב אותיות נכללין י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא וט' תיקוני דיקנא דז"א שהם כ"ב, ואלו נכנסין בתוך המלכות ונעשים בה בסוד כ"ה אותיות שבפסוק זה שהם כנגד כ"ב אותיות שבשני השמות הנזכר וג' פסוקים הנזכר -- הרי כ"ה. ולכן זו ההויה שבפסוק זה היא במלוי אלפין.


והנה בענין דרוש הנזכר שמעתי מאחד מן החברים שאמר לי שנראה לפי עניות דעתו ששמע דרוש זה ממורי ז"ל אבל הוא מסופק קצת בו אם יש בו איזה טעות וזה עניינו:

הנה נתבאר לעיל כי בברכת כהנים נכנסין המקיפין דז"א ועל ידי כן מקבלת הדיקנא שלו הארה גדולה. ומה שהיתה בתחלה בט' תיקונים לחוד נעשית עתה י"ג תיקוני דיקנא גמורים. ואח"כ מאירים בו עוד ז' דגולגלתא דאריך -- הרי הם עשרים הארות. ונמצא שע"י ברכת כהנים נמשכת הארה גדולה בדיקנא דז"א ונגמרים ונעשים י"ג תיקונים גמורים. ולכן אחר ברכת כהנים אנו אומרים י"ג מדות דויעבור תיכף, להורות שע"י ברכת כהנים נגמרים בו י"ג תיקוני דיקנא.

ודע כי ג' דיקנין הם למעלה -- השתים יש בהם שערות והג' אין בה שערות. והם: דיקנא דאריך ודיקנא דז"א -- יש בהם שערות לפי שהם זכרים. אבל דיקנא דנוקבא דז"א -- היא נוקבא ואין בה שערות. [ ומה שאין אנו מזכירין דיקנא דאבא הוא לפי שאבא ואמא אתכלילו במזלא דדיקנא דאריך אנפין ולכן אין בו דיקנא. ] ולכן היו תיקונ' דיקנא דאריך אנפין י"ג ודז"א ט' ודנוקבא שיתא לבד (כנזכר באדרא רבא וזוטא). והטעם הוא במ"ש אצלנו שהמקום של השערות שאנו מונין בז"א ובאריך אנפין ג"כ הם נמנין בדיקנא דנוקבא באותם המקומות עצמם אעפ"י שהם חלקים בלתי שערות ולכן אינם נמנין אלא במנין ו' תיקונים בלבד. והנה כמו שז"א מקבל הארה גדולה בברכת כהנים, שאעפ"י שאין בו מתחילה רק ט' תיקונים עם כל זה עתה מאירים בו כל הי"ג תיקונים דדיקנא דאריך אנפין -- כן נוקבא דז"א, אף על פי שמתחלה לא היו בה אלא ו' תיקונים, עתה נעשים בה ט' תיקוני דיקנא כמו הז"א לפי שהיא עתה מקבלת הארה מן ז"א בעלה. אבל ז"א המקבל הארה מן אריך שיש בו י"ג תיקונים נעשים ג"כ בו י"ג תיקונים כמוהו.

הנה הפסוק הא' כנגד אריך אנפין. והב' כנגד ז"א והג' כנגד נוקבא. והענין הוא:

  • כי בפסוק ראשון יש בו ט"ו אותיות כנגד תרין רישין עלאין המאירים בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין היוצאים מן רישא תליתאה. גם ג' תיבות הפסוק הזה הם כנגד תלת רישין הנזכר.
  • ובפסוק הב' שהוא כנגד ז"א יש בו עשרים אותיות כנגד ד' תיקוני דיקנא דאריך אנפין המאירים אל ט' תיקוני דיקנא דז"א. ואח"כ מאירים בהם ג"כ ז' תיקוני גלגלתא דאריך אנפין -- הרי הם עשרים הארות. ונמצא כי פסוק זה הוא כנגד דיקנא דז"א, ולזה הטעם מסיים הפסוק הזה "ויחנך" שהוא חכמה של המקיף העליון הנקרא מ' דצלם (כמבואר בדרוש שקדם). ויען שהוא חכמה והוא דכורא -- לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל ז"א שגם הוא דכורא.
  • ופסוק ג' מסיים בשלום שהיא בינה של המקיף העליון של מ' דצלם כנ"ל ג"כ, ונודע שהיסוד דאימא גם הוא נקרא שלום כנ"ל (בסוד המברך את עמו ישראל בשלום ובסוד הפורס סוכת שלום עלינו), וכיון שהוא בחינת נוקבא לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל נוקבא דז"א. ויש בפסוק זה כ"ה אותיות שהם סוד הארת י"ג תיקוני דיקנא דאריך בט' דז"א, וט' דז"א יאירו בשית תיקוני דיקנא דנוקבא, ויוסיפו לה ג' תיקונין אחרים -- י"ג וט' וג' -- הרי הם כ"ה.

והנה בפסוק "יאר" נתבאר שצריך לכוין בד' תיקונים יתרים שניתוספו בדיקנא דז"א, אבל בפסוק -- זה שאינו מדבר רק בנוקבא -- לכן לא זכרנו הד' תיקונים שניתוספו בז"א אלא הג' תיקונים שניתוספו בנוקבא. וכבר ידעת שהי"ג תיקונים דיקנא דאריך והט' תיקוני דיקנא דז"א הם כ"ב אותיות התורה (כנזכר בזוהר פרשת נשא), והם סוד עשרה אותיות שיש במילוי הויה דאלפין וי"ב אותיות דמילוי אדני כנ"ל:

[ ודע כי זה השם ד'אדני' הוא למעלה בדיקנא דאריך ובזה תבין מ"ש בזוהר בלק קפ"ה ע"ב "אם עונות תשמור י"ה כו' אם חובין סלקו עד אבא ואמא כו'", ע"כ, והכי פי' אם עונות תשמור י"ה שהם אבא ואמא, והגיעו העונות עד המקום הזה העליון, הנה שם 'אדני' (שה"ס י"ב אותיותיו הנרמזים בי"ב תיקוני דיקנא דאריך אנפין) הוא יעמוד עלינו. אבל שם אדני שבמלכות הוא גרוע מאד במעלה משם י"ה שהוא באבא ואמא ואיך יאמר שאם גברו העונות עד י"ה ואין בו כח לעמוד לנו ששם אדני שבמלכות יעמוד לנו? אבל הכוונה היא על שם אדני העליון שבדיקנא דאריך אנפין וזכור זה.
כבר ידעת שג' בחי' תיקוני דיקנא הם דיקנא דאריך אנפין ודז"א ודנוקבא; דאריך הם י"ג תיקונים, דז"א הם ט', דנוקבא הם ו' בלתי שערות (והוא סוד ו' מעלות לכסא). והנה ז"א בתחלתו אין לו רק ט' תיקונים ואח"כ נשלמים בו כל הי"ג תיקונין ואז נתמלא זקנו. ולכן מטבע העולם שאין שערות זקן האדם צומחין רק מי"ג שנה ומעלה אחר שנגמר ונתמלא זקן האדם העליון שהוא ז"א.
והנה מה שמתחיל לצמוח קודם הכל הוא התיקון הב' והוא מקום השפה, והטעם הוא לפי שהתיקון הזה הוא מקומו סמוך לפאת הראש כנודע ונקרא א"ל, וכשתחלפהו באתב"ש יהיה ת"ך והוא בגי' שפם, והוא למטה בתיקון השני. ולכן זהו המקום הראשון שמתחיל לצמוח. ולכן בכ"ג יש בו לאו יתירה בהקפת ראשו וזהו פירוש דיקנא דכהנא רבא הנזכר באד"ר. נמצא שהכת' אינו מקבל האור הגדול אם לא ע"י צינורות. ]

ונחזור לענין, כי לכן בברכת כהנים

  • יש י"ג יודין כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין,
  • ויש בה ט' ווין כנגד ז"א הנקרא ו' שבשם ויש בו ט' תיקוני דיקנא,
  • ויש בה שית ההין כנגד ו' תיקוני דיקנא דנוקבא הנקרא ה' תתאה של שם ההויה.

ותכוין להאיר מן י"ג דאריך לט' דז"א, ומט' דז"א לו' דנוקבא.

ונלע"ד חיים הכותב כי לכך בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין שהם ג' הויות ובהם י"ב אותיות והכולל ומילוייהם ביודין. ויש בהם ג"כ י"ב יודין והכולל כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין וט' ווין כנגד ט' תיקונים דז"א ושש ההין כנגד ו' תיקוני נוק' להורות כי שרש כולם הם באריך אנפין בי"ג תיקוני שבו. ועיין בשער רוה"ק באותו היחוד של י"ג חוורתי דרישא דאריך אנפין:

כוונת ברוך הוא וברוך שמו ואמן[עריכה]

כוונת ברוך הוא וברוך שמו.

ענין ענית הקהל השומעים ברכות מפי הש"צ ואומרים "ברוך הוא וברוך שמו" בעת שמזכיר השם בברכה.

תכוין במלת "ברוך הוא" אל שם אהי"ה נעשה מלבוש בשם ההויה במלוי ס"ג. וב"ברוך שמו" תכוין כי שם 'אדני' נעשה מלבוש אל שם ההויה דמלוי אלפין.

כונה אחרת והוא בסוד ד' אותיות ההויה באופן זה:

  • כי ב"ברוך" תכוין אל אות יוד של ההויה והיא שם של ההויה,
  • ובתיבת "הוא" תכוין אל אות ה' ראשונה ושהיא שם של אהי"ה,
  • ובתיבת "וברוך" תכוין אל אות ו' ושהיא שם ההויה,
  • ובתיבת "שמו" תכוין אל אות ה' אחרונה שהיא שם 'אדני'.


כוונת אמן שעונין הקהל אחר חתימת כל ברכה מפי הש"ץ.

ודע כי יש מדרגות בעניית אמן; אם אמן של ברכת המצות והנהנין, ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה, ואם אמן של הקדישין. ובתחילה נבאר ענין כולל לכולם ואח"כ נבאר החילוקים שביניהם. וזו היא הכונה הכוללת לכולם.

הנה נודע מה שצריך לכוין בתיבת אמן שהוא ענין חיבור ב' שמות יהו"ה ואדני ביחד לזה יאהדונה"י שהם בגימ' אמן. אמנם במלת אמן יש ג' אותיות וצריך לכוין הכוונה הנזכר ג' פעמים בג' אותיות אמן. ולכן צריך להודיעך בתחילה היכן רומזים אלו הג' אותיות אמן ובזה יתבאר לך מאמר א' של הזוהר פר' וילך [זוהר חלק ג רפה ב|דף רפ"ה ע"ב]] "ר"ש אמר אלף עמיקא דבירא דכל ברכאן מתמן נפקי ונבעין ומשתכחין. מם פתוחה נהרא דנגיד ונפיק ואקרי מם והוא רזא דתנינן מם פתוחה מם סתומה כמה דאוקימנא למרבה המשרה. נון פשוטה כללא דתרין נונין נון כפופה כללא דאות ו' כללא דנון כפופה בג"כ כלא אקרי נון ואו נון כו'." ובתחילה צריך לבאר מציאותם ואח"כ נבאר לשון המאמר הזה.

דע כי אות אלף של אמן רומזת בת"ת דז"א והוא גופא דיליה. ואות מ"ם רומזת ביסוד דז"א. ואות נו"ן פשוטה רומזת במקום החלל שבין תרין ירכין נצח-הוד דז"א ממקום שנסתיים היסוד' משם ולמטה (כנודע כי נ"ה מתפשטין לאורכן יותר משעור אורך היסוד), ושם באותו חלל שבין נצח-הוד הוא כעין צורת נון פשוטה. ונמצא כי ג' אותיות אמן כולם הם בקו האמצעי דז"א והתחלתם מת"ת שבו ולמטה. והענין הוא כי ענין אמן הוא חיבור ז"א בנוקבא, הויה באדני, שעולים בגי' אמן כנ"ל. והחיבור הזה אינו מתחיל אלא מן הת"ת דז"א ולמטה, כי התחלת פרצוף רחל הוא מן החזה ולמטה, מחוברים אחור באחור, שניהם יחד.

וכבר ידעת מ"ש בתיקונים על וכנפיהם פרודות כו' בדף ל' תיקון י"ח כי זו"ן הם מתפרדים זה מזה בבחינת הזרועות (שהם החו"ג) ובבחינת הרגלים (שהם נו"ה), כי כולם נקראו בחינת 'כנפים'. והטעם הוא כי להיות ז"א גדול וגבוה בקומתו יותר ממנה -- אין זרועותיהם מכוונים ביחד ולא שוקיהם, כי שיעור כל קומתה הוא מן החזה שלו ולמטה, ולכן כנפיהם פרודות ואינן מחוברות יחד אלא בקו האמצעי לבד, ושם מתחברים יחד בסוד שם יאהדונה"י (שהוא בגי' אמן שהוא בג' מקומות קו האמצעי כנזכר) ולא במקום אחר.

ונבאר עתה ענין התחברם יחד בג' אותיות אלו של אמן.

  • כי הנה אות אלף הוא בת"ת דז"א ששם מתחברים זו"ן יחוד ראשון. כי מצד פנים הוא בחי' ת"ת אל ז"א ומצד אחור הוא בחי' כתר אל נוקבא.
  • ואות מ"ם הוא ביסוד יחוד שני. כי מצד פנים הוא בחי' יסוד אל ז"א ומצד אחור הוא בחינת דעת אל נוקביה דז"א,
  • ואות נו"ן פשוטה היא באותו החלל שבין תרין ירכין כנ"ל אשר כבר הודעתיך בענין ג' גלגולים של שת והבל ומשה (בפרשת שופטים בשער המצות במצות לא ירבה לו נשים) איך מפי היסוד דז"א נמשך ויוצא משם התפשטות הבל א' ואור גדול היוצא משם ונמשך ומתפשט בין הרגלים. ועיקר אור זה יוצא מפי היסוד דאבא הגנוז ומלובש תוך היסוד דז"א כנודע ואין גילוי גמור אל פי היסוד דאבא אלא שם בלבד (ואעפ"י שג"כ יוצא דרך שם הארה גדולה מן ז"א עצמו -- עם כל זה עיקר הארה אשר שם הוא מצד יסוד אבא אשר אין לו גלוי אחר אלא זה בלבד).
וענין הארה זו נחלקת לב' חלקים שהם ד'.
( א ) הראשונה הוא הבל היוצא מיסוד דאבא ונחלק לב' חלקים. והא' הוא לצורך יעקב; כי הנה כתר דיעקב הוא בת"ת דז"א ודעת דיעקב הוא ביסוד דז"א ושאר התפשטות גופא דיעקב והת"ת שלו אין לו אחיזה וסמיכה כנגדו בז"א וא"כ מהיכן נאחז ונעשה? אבל הענין הוא כי הנה זה ההבל והאור היוצא מיסוד דאבא דרך פי היסוד דז"א ומתפשט ביושר באמצע בין תרין ירכין דיליה -- משם בולטת ונוצצת ההארה ההיא לצד פנים דז"א ושם נעשה גוף יעקב. אמנם ההארה וההבל בעצמו אשר שם באמצע בין תרין ירכין דז"א הוא בחינת הבל בן אדם הראשון שהוא גלגול ראשון של משה.
( ב ) ועוד יש הבל אחד היוצא מיסוד דאימא ג"כ, מבחי' החסדים וגבורות אשר בה, דרך פי היסוד דז"א ויוצא גם הוא לחוץ בסוד הבל בין תרין ירכין. וגם זה נחלק לב' חלקים -- ההבל בעצמו שבין ב' ירכין הוא בחינת קין בן אדה"ר (בסוד ג' גלגולים שהם קין יתרו מצרי כמבואר אצלנו), ומה שבולט ממנו לחוץ הוא מתנוצץ לצד האחור דז"א ושם נעשה ממנו גופא דאמצעיתא דרחל נוקבא דז"א אשר גם זו אין לה סמך ואחיזה כנגדה בז"א אלא בהבל הזה.
אבל הזרועות והרגלים דיעקב ורחל יש להם סמך ואחיזה בנצח והוד שהם ארוכים אבל ביסוד דז"א קו האמצעי שהוא קצר -- אין להם אחיזה בו אלא באלו האורות וההבלים הנזכר. וזכור הקדמה זו ותדע מהיכן נעשה בנין דגופא דיעקב ובנין גופא דרחל.

ונחזור לענין ראשון. כי הרי ביארנו ענין נו"ן של אמן איך היא רומזת בזה ההבל היוצא מיסוד דז"א עצמו ונקרא הויה מצד פנים וכנגדו מאחור נעשה גוף הנקבה הנקרא אדני. והרי זה יחוד שלישי. וזהו הטעם שאמרנו לעיל שצריך לכוין חיבור יאהדונה"י באות א' של אמן ובאות מ"ם וכן באות נון פשוטה.

[ובזה יתבאר לך מאמר דפרשת וילך הנ"ל: "רש"א אלף עמיקא דבירא וכו'" -- פי' כי הנה הודעתיך כי "עמיקא דבירא" הוא פי היסוד דאימא עלאה שנפתח במקום החזה דז"א, ולכן אות אל"ף היא שם כנגד אל"ף דאהי"ה, שהוא אור היוצא מן בינה הנקרא אהי"ה מפי היסוד שלה תוך החזה דז"א (כנודע כי זהו סוד אל"ף שבתוך מילוי הוא"ו של שם ההויה דאלפין; כי אות האלף היא כנגד השליש האמצעי דת"ת דז"א שהוא מקום החזה אשר שם פתיחת פי היסוד דאימא הנזכר הנקרא שם אהיה). מ"ם פתוחה נק' "נהרא דנגיד ונפיק" -- זהו יסוד דז"א אשר הוא פתוח, וכנגדה מאחוריו הוא הדעת דנוקבא רחל הנקרא מ"ם סתומה בסוד הדעת הסתום ונקרא מם סתומה. "נון פשוטה וכפופה" הם באותו חלל דבין ב' ירכין כנ"ל. וה"נון פשוטה" היא כנגדו, שהוא פשוט וישר, מתפשט באמצע. וכנגדו מאחוריו הת"ת דנוקבא הנאצל ממנו כנ"ל והוא נקרא "נון כפופה" שהוא ת"ת דנוקבא.]


ונחזור לענין כוונת אמן. כי הנה נתבאר כוונתו איך היא להוריד אור עליון מן אימא עלאה אל זו"ן באותם הג' מקומות שמתחברין יחד. וכל זה הוא בכוונת אמן דשאר ברכות, אבל בכוונת אמן דחזרת עמידה דש"ץ אינו כך, לפי שאז כבר חזרו פנים בפנים ואין שם החיבורים הנ"ל דבחינת אחור באחור. ולכן צריך לחברם בג' מקומות הנ"ל בבחינת היותם פנים בפנים. ועם כל זה עיקר הכוונה היא על דרך הנ"ל. והוא במה שהודעתיך כי כל דבר שבקדושה בכל מקום שהולך -- אף שמסתלק מאותו מקום -- מנחת שם במקומה רושם אחד ואינו זז משם לעולם. ונמצא שאעפ"י שהוא עתה פנים בפנים אנו אומרים אמן להאיר אותם הג' רשומים הראשונים שנתרשמו בהיותם אחור באחור. ושם היא כוונת האמן.

והנה מורי ז"ל היה רוצה לפרש לנו איך אות אל"ף מורה על שני שמות הויה ואדני כנזכר, וכן אות מ"ם וכן אות נו"ן, אבל לא ביאר רק אות האל"ף, ואף גם אותה אל"ף שכחתיה, אלא מתוך קצת סימנים נלע"ד שזהו מה ששמעתי אעפ"י שאיני זוכר ולכן לא אמנע מלכותבו.    הנה שם ההויה דמילוי אלפין דמ"ה מקומה הוא בקו אמצעי דז"א; כי בדעת שבו יש שם מ"ה אחד הקושר ומחבר עמו את החכמה ואת הבינה, ובת"ת יש ג"כ הויה אחרת דמ"ה וקושרת ומחברת עמו חסד וגבורה, וביסוד יש הויה דמ"ה וקושר ומחבר עמו את הנצח הוד. ונודע כי יהו"ה בנצח לימין ואדני בהוד לשמאלא. ולכן דכורא עומד בנצח והנוקבא בהוד.

והנה בחינת הויה דמ"ה אשר בת"ת -- חציה של זו ההויה היא יהו"ה וחציה בחי' אדני; כי בחצי הת"ת בצד ימין (הקרוב אל החסד) הוא שם ההויה, ובחצי הת"ת השמאלי (הקרוב אל הגבורה) הוא שם אדני. והענין הוא כי חצי ההויה היא יוד הא ועומדת בצד ימין הת"ת. והנה יו"ד ה"א גי' יהו"ה. והרי איך יש שם ההויה בימין הת"ת. ואם תצייר אות אל"ף שבמילוי ה"א ראשונה הנזכר בציור יוד כזה [ ציור א' ] הוא כ'. ועם כ"ה הנזכר -- הרי הם מ"ה דאלפין. גם אם תצרף עמו הכללות יהיה מ"ו שהוא מילוי ההויה דע"ב דיודין כנודע שהוא מצד הימין.

אמנם החצי הויה שבצד שמאל הת"ת היא ב' אותיות אחרונות ואו הא והם בגימטריה י"ט כמנין חוה שהיא הנקבה. אח"כ תצייר שני אלפין שיש במילוי ואו הא -- האלף הראשונה בציור יוי [ ציור א' ], ואלף השניה בציור יוד כזה [ ציור א' ], והיא בגי' מ"ו. ועם חשבון הי"ט הראשון הם בגי' ס"ה. והרי איך חצי ההויה השמאלית היא בחינת אדני.

ונמצא כי ציור אות אלף בציוריה שהם בהויה דמ"ה דאלפין שבת"ת זו היא הגורמת לענין זה להיות שתי שמות אלו יהו"ה ואדני בת"ת. והרי איך שם זה של יאהדונהי הוא באות אלף של אמן.

עוד יש חילוק אחד בין האמנים הנזכר.‏[3]

ועתה נבאר ענין החילוקים שיש בין עניית אמן של התפלה והעמידה, ואמן של ברכות המצות והנהנין, ואמן של הקדישים. והרי הם ג' בחינות.

והנה אמן של הקדיש נקרא בחינת חיבוק ולכן צריך בכוונת ענייתו להקדים הנוקבא לדכורא; שבתחילה תעורר שם אדני ואח"כ שם הויה. וזה סדר כוונתו -- אידהנויה, כי הנוקבא מקדמת להתעורר בתחלה ואז הוא מחבקה באהבה, ולכן אותיות אדני קודמות לאותיות הויה. והטעם לפי שהחיבוק קודם אל הנישוק, ולכן בקדיש שהוא סוד החיבוק אז אותיות הנקבה קודמות. אבל ב' חלוקות אחרות של אמן דהמצות והנהנין ואמן דתפלה והעמידה -- שניהם נקראים נישוק, והכונה בהם היא כסדר יאהדונהי, ההויה של הזכר קודמת אל האדני שבנקבה. והטעם הוא כי כיון שהנישוק הוא אחר החיבוק -- ולכן אז הזכר מתעורר קודם הנקבה לפי שבפעם הראשונה בלבד שהוא החיבוק קדמה הנקבה להתעורר, ומשם ואילך הזכר מתעורר תחילה.

אמנם בשתי החלוקות האלו -- אע"פ שהם שוים בענין הנז' שהם בחינת נישוק -- עם כל זה יש נישוק שהזכר מקדים לנשק לנקבה ויש נישוק ששניהם נושקים זה לזה ביחד. וזה החילוק יש בין אמן דתפלה ועמידה ובין אמן דשאר ברכות של המצות ושל ברכת הנהנין. כי החלוקה הראשונ' מהן היא שהוא מתחיל לנשק אותה ונשיקה שלו יורדת אצלה ואח"כ נשיקה שלה עולה אצלו. ונמצא שבתחילה ירד יוד של ההויה ואח"כ עלתה אלף של אדני. והחלוק הב' היא ששניהם נעשים כאחד. וכשמתחיל היוד של הויה לירד מתחלת אלף של אדני לעלות, עד ששניהם פוגעים זב"ז בשיקול אחד. ובענין זה יש חילוק ביניהם. אבל הצד השוה שביניהן הוא שלעולם ההויה גוברת על אדני. מה שאין כן באמן של קדיש כנזכר.

אבל שכחתי איזה חלוקה מאלו השתים היא של ברכת המצות והנהנין ואיזה היא של העמידה. והנלע"ד אצלי שבאמן של העמידה הם שוין הנשיקין שלהם ביחד לפי שאלו הם סוד הנשיקין השניים הנעשים בעת הורדת הטפה מן הזכר אל הנקבה והוא בעת העמידה ואז נושקים זל"ז כחדא ברעותא חדא. אבל האמן דברכת המצות והנהנין הם הנשיקין הראשונים, ואז הזכר הוא מתחיל להתעורר ולנשקה.

ובזה יתבאר לך מאמר אחד בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו ע"א בענין בריה דרב ספרא שדילג מאיגרא כדי לשמוע קדיש מפי הצבור. והטעם הוא דע לך שאותו החכם בריה דרב ספרא בגלגול הראשון שקדם אליו טעה בענין סוד החיבוק ונתגלגל עתה לתקן מה שטעה אז. ונודע כי כל מי שמתגלגל על איזה דבר שקלקל צריך לתקנו עתה בטורח גדול ובמסירת עצמו עליו. ולכן כל זמן שלא תיקן החכם הזה את המעוות ההוא לא רצה להתחבר עם אשתו כיון שענין החיבוק הקודם אל הזווג טעה בו בתחילה. וכן נראה מלשון הזוהר שם כי לטעם זה לא רצה לישא אשתו עד אז. ואמנם כאשר בא אל ידו המעשה הזה דעניית הקדיש שהוא בחינת החיבוק העליון כנזכר ומסר עצמו על עניית הקדיש שהפיל עצמו מן הגג כנזכר על עניית אמן שהוא סוד החיבוק -- אז נתקן טעותו הראשון. ואחר שתיקן ענין החיבוק עדיין היה צריך לעשות בחינת הנישוק הבא אחר החיבוק, ועשאו ע"י אותם סודות התורה שדרש בפניהם מה שלא היה יכול לעשות קודם שתיקן החיבוק, ולכן לא דרש אותם הדרשות של סודות התורה עד שתיקן החיבוק כדי שיבואו הדברים כסדרן; בתחלה החיבוק ואח"כ הנישוק ואח"כ הזווג עם אשתו:


כוונת אמן בכ"מ שהוא כבר נתבאר עניינו אצלנו באורך אלא ששם ביארתי ששכחתי משא"ל רבי ז"ל בזה ושם כתבתיו בטעות. ועתה זכרתיו היטב והרי הוא זה מה ששמעתי אני בעצמי מפי מורי ז"ל בעצמו ולא ע"י זולתו.

דע כי שם ההויה הוא בחסד דז"א ושם אדני בגבורה ושתי השמות הם בת"ת עמודא דאמצעיתא (כנזכר בתיקונים). ואלו הב' שבת"ת אינם השנים שבחסד וגבורה אמנם הם שמות אחרים מלבד אותם שבחסד וגבורה. ועל דרך זה הם הויה בנצח ואדני בהוד ושניהם ביסוד. וכן במלכות יש שנים -- יהו"ה ואדני (ועי"ש במ"ש שם מה ענין יהו"ה ואדני שיש במלכות ואיך נרמז בסוד ן' פשוטה של אמן).

והנה זה שאמרנו שיש בת"ת יהו"ה ואדני הוא בחיבור החסד וגבורה בהתחברותם בת"ת, כי יש יהו"ה ואדני ג"כ בעצמות ת"ת. ולכן תמצא שבהויה דאלפין דמ"ה (שהיא בספירת הת"ת לבדה כנודע) הנה אות אלף שבתוך מילוי אות וא"ו, אם נמנה משם ולמטה הם ג' אותיות -- והא -- והם בגימטריה י"ב, והוא סוד י"ב אותיות אדני במילואו. והרי איך שם אדני נרמז משמאלא של הויה דמ"ה דאלפין; ר"ל בסופה.

וכן שם הויה נרמז מימין ההויה דמ"ה, ר"ל בתחילתה, כי לעולם ההתחלה היא בימין. וזה עניינו: כי הנה מתחילת ההויה דמ"ה עד אות אלף הנזכר (שבתוך מילוי אות הוא"ו) הם ו' אותיות יוד האו שהם בגי' ל"ב, והוא סוד ארבע אותיות פשוטות של שם ההויה וכ"ח אותיות מילוי המילוי שלהם. והרי נתבאר איך שם ההויה מימינא ושם אדני משמאלא ואות אלף באמצעיתא דילהון.

גם יש בו הויה ואדני באופן אחר והוא כשתחלק שם מ"ה לחצאין יהיו כ"ב מכאן וכ"ב מכאן וא' הכולל -- הרי מ"ה. והנה הכ"ב שמכאן הם כ"ב אותיות שיש בשני שמות יהו"ה ואדני במלויים. וכן כ"ב מכאן, והם ג"כ ע"ד הנזכר. וא"כ הרי שבהויה דמ"ה נרמזו בו ב' פעמים כ"ב שהם ב' פעמים יהו"ה ואדני שיש בו, והוא בחינת חו"ג הנכללים בו ונעשים בו יהו"ה ואדני פעם אחת. ועוד יש בו בעצמו הויה ואדני פעם אחרת בעצמותו.

גם דע כי מלוי הויה דיודין דע"ב שבאבא היא מ"ו וזו היא בחינת הטפה דאבא שיורש הבן משל אביו. וזה המ"ו של מלוי הנזכר מצויר בצורת א' שנקרא א' אחת שציורה ב' יודין וואו, שהם בגי' מ"ו ג"כ בהיות היודין מליאים (הם כ' כ') ואות הואו בלתי מלוי. ולכן אמרו בתיקונים שאות אלף שבחכמה היא צורת יוי וצורת אלף שבבינה היא צורת יוד. והנה מכח זה המילוי שהוא מ"ו נעשה ז"א בחינת ההויה דמ"ה דאלפין עם הכולל ג"כ מ"ו. ואח"כ כאשר ז"א מגדיל את נוקבא נותן לה המלוי ג"כ שלקח מאבא שהוא מ"ו והמלוי דהויה דמ"ה שלו עצמו שעולה בגימטריא י"ט.

והנה כנגד המלוי שנתן לה מהויה שלו דמ"ה שהיא י"ט -- לכן נקראת היא חוה אשת אדה"ר, כי חוה בגי' י"ט ואדם בגי' מ"ה, כי מן המלוי שלו נעשית נוקבא חוה. וכשנותן לה ג"כ המלוי של מ"ו שלקח מאבא -- אז נקראת נוקבא 'אדני' כמנין מ"ו י"ט שהם בגי' ס"ה. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ", כי ה' (שהוא ז"א) נשתתף עם חכמה (הנקרא אבא) וע"י שני המלויים שלו ושל חכמה (שהם י"ט ומ"ו) יסד 'ארץ' (דהיינו נוקבא הנקרא ארץ שהיא שם אדני) ובנה את בניינה והגדילה.

עד כאן מה ששמעתי אני ממורי ז"ל בענין סוד עניית אמן. וזה ששמעתי מזולתו ששמע ממורי ז"ל, וזה לשונו:

עוד סוד עניית אמן. הנה אמן בגי' יאהדונהי [ חסר ניקוד ]. והנה אלו הנקודות הם מלוי שני הויות שהם יוד הא ואו הא יוד הא ואו הא וכללם שביחוד זו"ן גם היא נקרא מ"ה ובניקודם זולת אותיות האחרונות הוא ג' ס"ג שעולים לאימא לקבל מוחין. ועם ניקוד שני אותיות אחרונות וב' שמות עולים לאריך אנפין. אותיות שלאחר אותיות אמן הם בנס, הוא י' אלהים ובאתב"ש הוא י"פ מ"ב מן מ"ה ומן ס"ג.
אמר הכותב ע"כ מצאתי כתוב ונלע"ד שזהו פירושו:
  • כי הנה שני שמות הנזכר, בלתי נקודות, הם בגי' צ"א כמנין שתי הויות דמ"ה עם הכולל. והם כנגד זו"ן; כי בהיות נוקבא מתייחדת עמו אז ג"כ היא נקראת הויה דמ"ה. והנקודות שבהם כפי מה שכתובים בתורה יהו"ה אדני [ חסר ניקוד ] וב' אותיותיו האחרונות אין בהם ניקוד ויש בהם ח' יודין וג' ווין והם בגימטריה צ"ח. וכשתחבר האותיות עם הנקודות -- שהם צ"א וצ"ח -- יעלו בגי' קפ"ט שהם ג ' הויות ד ס"ג. והכוונה היא שעתה עולין זו"ן (הנרמזים באותיות לבדם כנזכר) אל אימא עילאה (הנקרא ס"ג) לקבל משם ג' מוחין שהם ג' הויות דס"ג הנרמזים במספר האותיות והנקודות כנזכר.
  • אמר עוד שאם תוסיף ותנקד גם שני אותיות האחרונות כפי מבטא האותיות שהם ה"י יתוספו ג' יודין שהם ל' על הקפ"ט הנזכר ויהי רי"ט, ועם שני כוללים של ב' השמות יעלו בגי' אר"ך. לרמוז שאחר שיקבלו זו"ן הג' מוחין מאימא -- חוזרים ועולים עוד עד אריך אנפין הנקרא "ארך אפים" כנודע.
  • אמר עוד, אותיות שלאחריו הוא בגי' י' פעמים אלהים, ולא הבנתי ענין זה היאך‏[4].
  • אמר עוד ובאתב"ש כו' ר"ל כי כשתחליף שני שמות הנזכר באתב"ש יהיו מתצק פטצם והוא בגי' תתמ"ט כמנין י' פעמים מ"ב אותיות שיש בה' הויות דס"ג וה' הויות דמ"ה בפשוטן ובמלויים ובמלוי מלויים. שהם תת"כ והכ"ט -- איני יודע עניינם. עד כאן.

סוד אל מלך יושב כו'[עריכה]

סוד אל מלך יושב כו'.     דע כי תוספת השבת מתחיל מיום ששי מתחילת שעה ששית (כמו שית"ל דף ס"ב ריש ע"א בע"ה בענין ערב שבת על פסוק יום השישי ה' יתירה). ונמצא כי ז' שעות אחרונות של יום הששי וכל כ"ד שעות דיום השבת הקב"ה יושב בהם על כסא רחמים מפני כבוד השבת. ומספרם א"ל שעות. וזהו סוד "אל מלך יושב על כסא רחמים". ושאר ימי החול יושב על כסא דין. גם בתיקונים אמרו שהם ר"ת אמ"י על כרו"ב על ידי שאנו קוראים "ומתנהג" עם ו' יתירה.

סוד הוידוי[עריכה]

סוד ענין הוידוי שנהגו לומר אחר חזרת ש"ץ התפילה קודם נפילת אפים.    דע כי אעפ"י שהתודה על חטאיו בשומע תפלה כנ"ל -- עם כל זה צריך שיחזור עתה ויתודה על חטאיו ויפרשם בכלל הוידוי שמתודים כל הקהל. ואחר הוידוי יאמר ויעבור וי"ג מדות ואח"כ יאמר נפילת אפים.

וטעם קדימת הוידוי אל י"ג מדות יובן מה שנבאר עתה, והוא כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך, הכאה אחר הכאה בנחת, בעוד שאתה מתודה, בין בשחר בין במנחה. על כל תיבה ותיבה של "אשמנו בגדנו כו'" הכאה אחת. ותכוין בזה כי הנה נודע שלב האדם נעשה מכח גודל הארת החסדים וגבורות, והיסודות דאבא ואמא מתגלים שם בחזה דז"א (כי שם נפסק היסוד דאימא כמבואר אצלנו), והחוטא גורם הסתלקות המוחין לעלותם למעלה במקום הסתום והמכוסה ומונע ירידת החסדים ההם אל הלב. ותכוין שעתה ע"י הוידוי נתקן הענין ונתכפרו עונותיו בסוד "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", שע"י אמירת הוידוי שאומרים הקהל המקטרג לוקח חלקו בעת הוידוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה. ואז נעשים השני זיווגים של לאה וישראל (בעת י"ג מדות) ושל רחל ויעקב (בעת נפילת אפים), וזר לא יקרב אליהם לטמא את משכן ה' ח"ו. ועל ידי הכאות האלו אתה גורם להכות שם ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה. ולפי שהיד ימינית היא סוד החמש חסדים בשרשם העליון -- ולכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגילוי.

והנה נתבאר לעיל שבברכת שים שלום יורדת טיפת החסדים מן המוח עד החזה אבל עדיין לא נתגלו בחזה, וע"י אלו ההכאות שמכה בחזה יורדים החסדים עוד למטה במקום החזה. ואחר שירדו שם החסדים במקום החזה -- אז אומרים "ויעבור" לעשות זווג לאה עם ישראל. וכוונתינו הוא שיתפשטו למטה לשני תועליות: ( א ) האחד הוא לצורך זווג לאה עם ז"א מן החזה ולמעלה ב"ויעבור" וי"ג מדות, ( ב ) והשני הוא לצורך זווג רחל עם יעקב בנפילת אפים כנזכר לעיל בענין נשיאות כפים דברכת כהנים. ולכן מוכרח הוא להקדים הוידוי אל הי"ג מדות לסיבה הנזכר.

גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם -- "אשמנו בגדנו כו'" -- אעפ"י שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר. אין חשש בזה. ואדרבה הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צ"ל "אשמתי בגדתי כולי". אך הענין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, אם כן לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם -- הנה אפשר שחבירו חטא בהם, וצריך להתודות בלשון רבים אעפ"י שהוא לא עשה אותה העבירה.

הערות ויקיעורכים[עריכה]

  1. ^ צ"ע כי בפסוק כתוב "מורה" בה' ולא בא' -- ויקיעורך
  2. ^ לכאורה חסר איזה מילה או משפט כאן -- ויקיעורך
  3. ^ אולי חסר כאן טקסט... -- ויקיעורך
  4. ^ נלע"ד שהכונה היא ליהו"ה אלהים שעולים בגימטריה בנס. והסופר כתב בקיצור י' אלהים וחשב שהכוונה היא לי' פעמים אלהים. ודו"ק. -- ויקיעורך