שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף כ

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד א[עריכה]

שמע מינה איתא לדשמואל: פירוש ונאמן במיגו דאי בעיא הוה מחלה. ואם תאמר אין זה מיגו דאם עתה היתה גרושה ובשעת המכירה היתה תחת בעלה עדיין ומכרה בזול כדמשמע לישנא דטובת הנאה אם כן יראה למחול שלא תתחייב לשלם כל הכתוב אבל בהחזירה שובר לא תתחייב להחזיר אלא דמים שקבלה כיון דמקח טעות היה. ויש לומר דמיירי כגון שהיא עדיין תחת בעלה. ואם תאמר אכתי ניחוש שמא נתנה או מכרה בזול בפחות משתות דניחא לה בהחזרת שובר מלמחול שלא תצטרך לפרוע שויה. ויש לומר דמתנה ומכירה בטעות לא שכיחא והא דאמרינן לעיל דילמא יהבה לאיניש אחרינא היינו שכבר אנו רואין שנתנה לזה.

ושמעתי מהר"י דיש מפרש דלאו מטעם מיגו קאמר אלא הכי פירושו שמע מינה איתא לדשמואל ולהכי אין לחוש דילמא זבנה דשום אדם לא יקנה ממנה לפי שיראים שתמחול דכל לגבי בעל ודאי מחלה כדאמרינן בהחובל. ולפירוש רבינו תם שפירש דאפילו למאן דאמר דדיינינן דינא דגרמי אין חייב לפרוע אלא דמים שנתן כדמוכח בהכותב ובפרק ב' דקידושין אתי שפיר הכא והא דקאמר בהכותב דמי שטרא מעליא לאו דוקא כל דמי השטר. אבל יש לדחות הראיות כמו שכתוב בתוספות רבינו שמשון. גליון תוספות. עיין תוספות פרק מי שמת דף קמ"ז ע"ב.

כתוב בתוספות ואמאי לא תזבון במעמד שלשתן וכו'. כמו שפירש רבינו האי גאון בדין שור שנגח ארבעה וחמשה גבי ההוא גברא דתקע לההוא גברא וכו' אמר רב יוסף כבר זכו בהן עניים ואף על גב דליכא עניים דליזכו אנן יד עניים אנן. פירוש והוי כמעמד שלשתן ומעכשיו לא תוכל לחזור בך. ומיהו אין ראיה משם דשמא אינו יכול לחזור בו אבל למחול יכול. ומיהו יש לדקדק מההיא דפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנ"ץ. ואין להקשות שתמחול לבעל עצמו דיש לומר דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. גליון.

בששטר כתובה יוצא מתחת ידה: פירש רש"י ואלו זבינתה לכתובתה או יהבתה היכי הוי שטרא בידיה. ואם תאמר וניחוש שמא מכרה או נתנה אותו אגב קרקע וניקני שטרא ללוקח בכל מקום שהוא כדאיתא בפרק הספינה. ויש לומר דאם איתא לא הוה משהה ליה לוקח גביה. ועוד יש לומר דכיון ששטר יוצא מתחת ידה הרי נאמנת עליו שהוא פרוע בלא טעם מחילה כי ההיא מחילה דפרק זה בורר דההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעה הוא והימניה רב נחמן. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דאם איתא דזבנתה לכתובתה שטר הכתובה היתה מוסרת ללקוחות דהא בעינן כתיבה ומסירה. וקא מקשו הכא ודילמא אקני להו שטר כתובה אגב ארעא אי נמי בקנין דהוה ליה כמסירה ומתרצי דכולי האי לא חיישינן משום דלקוחות לא סמכא דעתייהו עד דמסרה להו שטר כתובה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: הכא במאי עסקינן בששטר כתובה וכו'. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. ויש לומר מגו דאי בעיא קלתה מהימנא אבל מכל מקום אפשר לזבונה בלא מסירה וכגון באגב וכדאיתא בפרק הספינה. ויש אומרים דבקנין סודר נמי מקנו אותיות. אבל רב האי גאון כתב כיון דלאו גופייהו ממון לא מקנו בחליפין. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש ועיין בחידושי הרשב"א בפרק הספינה. והתוספות כתבו דשטר בחליפין צריך עיון. עיין קמא פרק קמא דף י"ד ע"ב.

וזה לשון הר"ן: הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת כתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. אבל אחרים פירשו לפי שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכיון ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין אומרים שזכה בה לוקח. ולא מחוור דהא אותיות נקנות הם באגב בלא מסירה וכדאמרינן בפרק הספינה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ואמרינן עלה אגב שאני. דאיכא למימר דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר מכירת הקרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה. וכן כתב הרב רבי אשר בשם רבינו האי גאון. אבל דעת הרמב"ן דאותיות נקנות באגב.

ואיכא מאן דאמר דאותיות בקנין סודר נמי מיקנו. אבל רבינו האי גאון ז"ל וה"ר ברוך בר שמואל כתבו דכיון דלאו גופייהו ממון לא מיקני בחליפין וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל. והוסיף בדבר דאפילו מסירה וקנין לאו כלום הוא דאף על גב דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד הני מילי היכא שהקנין הוא עומד ושטרא ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין אבל הכא כיון דקנין לא קני שטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא על הקנין ולא קנה לא בקנין ולא בשטר שמעיד עליו ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנו באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. כך כתב הרשב"א בשם ה"ר יהוסף בפרק הספינה. עד כאן.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ומה ששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. והקשו בזמן שהאשה מודה מיהו יחזיר לבעל ואמאי ליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. והעמידה אביי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. והוקשה לך ואמרת אכתי ניחוש שמא הודית.

תשובה אין הודאה צודקת כאן מהטעם שזכרת. ועוד שתכלית מה שיש לנו לחוש שמא מכרה הכתובה הוא כל זמן שהכתובה אינה נמצאת בעין אמנם כשהכתובה קיימת אצלה גם כי נאמר שתוכל למכרה מבלתי שתתן הכתובה ללוקח הואיל והכתובה בידה מי שאומר ליחוש שמא מכרה אותה עליו להביא ראיה ופירוש עדיו בחתומיו זכין לה הוא שמשחתמו על השטר כבר זכו לו באותה המתנה עם היות שהשטר עדיין לא הגיע לידו.

ומה שאמרת למה הוצרך אביי להעמידה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה והלא הוא סובר ששובר בזמנו טורף משום דעדיו בחתומיו זכין לו. מה שהעמיד אותה בתחלה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה הוא מפני שכיון שיהיה התירוץ כולל כפי סברתו וסברת זולתו על הדרך שמצאנו בתלמוד כיוצא בזה. ואמנם לפי סברתו שסובר שעדיו בחתומיו זכין לו אפילו שלא תהיה הכתובה יוצאה מתחת ידה השובר בזמנו טורף ולזה כיון התלמוד באמרו ועוד שובר בזמנו טורף כלומר ועוד דאי נמי אין כתובה יוצא מתחת ידה אי נמי איכא כתובה אחריתי והויא לה כמי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שובר בזמנו טורף. הנה נתברר לך שתירוץ הראשון אמנם הוא באופן שיכלו כפי סברתו וסברת זולתו. ע"כ.

חיישינן לשתי כתובות: פירוש וכגון שהשובר הזה כתוב סתם דכל שטר כתובה דנפיק מרע ליה האי תברא. ואביי לשתי כתובות לא חייש משום דמילתא דלא שכיח הוא. הריטב"א ז"ל.

ועוד שובר בזמנו טריף וכו': פירוש ואפילו בשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה דלאו לעיכובא אמינא לה אלא לרווחא דמילתא דכיון דעדיו בחתומיו זכין לו כבר זכה אלא על תנאי שיגיע שטר לידו פירוש ברשות האשה ובמאמרה ואף על פי שכבר מכרה ונתנה שטר כתובתה מכל מקום בידה להשלים התנאי כיון שאינו זכיה ממש אלא כעין תנאי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. אבל אין לפרש דדוקא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה יש לה יכולת לצוות על נתינתו או לתתו בידו כיון שיש לה שטר חוב עליו אבל כשאין שטר כתובה יוצא לא. דהא אפשר ששטר כתובה זה אחרון והשובר על הראשון ומה לתבן אל הבר. לכן נראה לי כלשון ראשון ואם הוא דחוק. וצריך עיון. שיטה.

שובר בזמנו טורף: כתוב בתוספות ואף על פי ששטר מכירה נמסר קודם וכו'. מה שפירש תוספות כאן יותר מלעיל גבי כותבים שטר ללוה דאמר אביי עלה עדיו בחתומיו זכין לו אפילו קנו לקוחות קודם משום דהכא קשה טפי דהוה לן למימר אי מכרה כתובה קודם אז כבר פקע כחה והוי שובר דילה כמאן דליתיה אבל לעיל אפילו מכר בינתים מכל מקום השטר חוב לא בטל. גליון.

וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: ועוד שובר בזמנו טורף. אף על פי שלא נתנה עד תשרי כבר נמחל שעבוד כתובה מניסן דעדיו בחתומיו זכין לו הילכך כדין קא פסדי לקוחות שלא יכלה למכור להם שעבוד כתובתה משעה שנכתב השובר. קשה לי ליחוש דילמא אכתי לא אפרעה כלל ולא מטא שובר לידיה ועבדה קנוניא עלייהו לאפסודינהו דהכא ליכא למימר שובר בזמנו דהא לא מטא לידיה כדאמרינן לעיל ואיכא למימר אף על גב דאכתי לא איפרעא כדמיפרעא לבסוף מיהא מיגליא מילתא למפרע דשובר קושטא הוא ומשעת חתימתו הוא שובר כח הכתובה ולא חל עליה שם מכירה ומסירת שטר כתובה. עד כאן.

אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו: פירוש ומיירי בשהשובר הזה כעין שטר מקנה שאומר לו חוב פלוני מכור לך בשטר זה אבל בשוברים שלנו שהוא מוחל אי מודה לו ואין השטר אלא לראיה בעלמא אפילו רבא מודה דמשעה שמחל והודה נפסד הלה. וזה פשוט. הריטב"א ז"ל.

מתניתין: מצא אגרות שום: ליכא לפרושי שומת קרקע בפרעון חוב או כתובה דההוא בר פרעון הוא כל היכא דלא עבדו ליה חלטתא. ועוד דהא הוה מפרש תלמודא לעיל סיפא דקתני וכל מעשה בית דין בשטרי חלטתא. אלא הכי פירושו שטר שומת בית דין שפסקו לה מזונות כמה היא צריכה לשנה כדאיתא התם פסוק לי מזוני פסק לה. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות מכתיבת יד: אגררת שום. לאו היינו שומא דהדרא לעולם כדפירש רש"י דהיינו כל מעשה בית דין דמוקי רבי זירא בשטרי חלטתא. אלא נראה כפירוש רבינו תם דאגרות שבית דין משלחין לבית דין לשום קרקעותיו של לוה או לפסוק מזונות כך וכך לשבוע. והכא ליכא למיחש לפרעון דאינם אלא לראיה אבל שטר חוב יש לו למלוה ולאשה ולבנות. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: אגרות שום. פירש ר"ת אגרות שבית דין משלחין לבית דין אחר לשום קרקע הלוה שהוא במקומן. וכן אגרות מזון שמשלחין לפסוק מזונות לאשה ולבנות. ודייק לה מדקתני לשון אגרות ולא קתני שטרי כמו באחרנייתא. ולי נראה שמתחילה בית דין שמין קרקע הלוה ואחר כך מכריזין אם ימצא יותר משומן ואם לא ימצא יותר בית דין מחליטין הקרקע למלוה בשומן ולפיכך כותבין מתחלה בית דין שומן למזכרת ביד המלוה שכך שמוה בית דין והיינו אגרות שום דמתניתין. ואגרות מזון שבית דין פסקו לאשה ולבנות כך וכך מזונות לשבוע כך וכך לחודש כך וכך לשנה. וטעמא בכל הני דיחזיר משום דלאו בני פרעון נינהו. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: אגרות שום וכו'. שכשהוציא ראובן על שמעון שטר חוב בבית דין והכריחו בית דין הלוה שיפרענו הקרקע בחובו ושמו קרקע זה בשיעור חובו וחתמו לו בית דין ובהא ליכא למיחש שמא כתוב היה ולא ניתן לפי שאין דרך לעשות זה ולהכריח בית דין על זה אלא מלוה ולא לוה. ואגרות מזון אשום דקאמר ברישא סמיך כאלו תני אגרות שום של מזון כגון מי שפסק על עצמו בקנין לזון את בת אשתו חמש שנים שעלה למאה דינרין והוציאו מידו קרקע שיעור החוב של המזונות וכתבו שטר על זה וחתמוהו בית דין.

ואם תאמר אף על גב דליכא למיחש לדילמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן כדפירש רש"י ניחוש שמא פרע הלוה את חובו דמלוה והוציא זה הקרקע מתחת ידי המלוה דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם כלומר כל הקרקע שבא לידו מחמת הכרח בית דין כגון זה שלא מכרו ברצונו התקינו חכמים שכל זמן שירצה לפדותו לשנה או לעשרים שנה שיחזירנו משום ועשית הישר והטוב וגו' ואין נפיק מיניה חורבה כשאנו מחזירין זה השטר השומא למי שכתבוהו בית דין לו. מפרש בגמרא דהא לא חיישינן משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שכשפדאו ממנו היה לו לכתוב שטר מקח כאלו קנאו מאיש אחר דהא מן דינא לא מיבעי ליה למהדר ליה כיון שנתנוהו לו בית דין בשיעור חובו וקרעו לו השטר חוב שהיה לו עליו אלא כתקנה וברחמנות שחסו עליו חכמים התקינו שימכרנה לו בדמים שהיו לו על זה הקרקע והיה לו לכתוב שטר מכר על שמו ואם כתב לו שטר מכר נמצא שלא יפסיד בהחזרתו שטר שומת בית דין לידו שהרי יש בידו ראיה שמכרו לו אחר זמן השומא של בית דין ואם אין בידו ראיה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.

ושטרי חליצה: שמעידין ב"ד שחלצה ליבמה בפניהן או שמיאנה בפניהם בנשואין שהשיאוה אמה או אחיה בעודה קטנה ואם תיכף שנכנסה בבינה קודם שבגרה מיאנה בבעל בפני בית דין ואמרה לא צבינא ביה ולא רעינא ביה מותרת להנשא לכל מי שתרצה. ובהני שטרי ליכא למיחש למידי דהא לא חתמו בית דין לשטרא עד שנעשה המעשה בפניהם ואפילו לא הגיע לידה מצוה להחזיר לה שיתנו בית דין סימן מובהק בשטר החליצה, דאי לא, ניחוש דילמא של אשה אחרת הוא ששמותיהם שוין. ה"ר יהונתן ז"ל.

מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות: פירוש תרתי קתני. מצא מעות או בתפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר בסימנא חפיסה ודלוסקמא דחמור בסימני אוכף מהדרינן. וכן אם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות יחזיר בסימנים האמורים בגמרא או מנין או כריכה. הריטב"א.

כתב בעל השרדי צריך שיתן סימן בכלי. ולא די לו כשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא היו לפי שדרך בני אדם להטמין שטרותיהן בדלוסקמא הילכך צריך ליתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה. ולדידן כיס וארנקי דכוותה הוא. עד כאן. שיטה.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בחפיסה או בדלוסקמא שטר אחד או גט ונתן סימן בחפיסה או בדלוסקמא וכן אם מצא תכריך של שטרות והכריז שטרות סתם ובא זה ונתן סימנים בין לוה בין מלוה הרי זה יחזיר. ולא חיישינן דילמא הכי אהדריה מלוה ללוה בתר דפרעיה הילכך אפילו למלוה מהדרינן ליה בסימנא. ואי יהבו תרווייהו סימנא והוו כל הנהו שטרי מלוה אחד ושל מלוה אחד נראה לומר דכיון דכל חד מינייהו קא טעין מינאי דידי נפל פלגינן להו נינהו ובשבועת המשנה כעין שנים אוחזין בטלית. וצריך עיון. ואפשר לומר דיד בעל השטר על התחתונה ולא ליהדר לחד מינייהו דאפשר דמיניה דלוה נפל. ואי תפס מלוה מיניה מידי לא מפקינן מיניה. וכן נראה. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: מצא בחפיסה או בדלוסקמא או תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר חפיסה ודלוסקמא כלים שדרך העולם להצניע בהן שטרותיהן ואם נמצאו בתוכן גיטי נשים או שטרי חוב אף על פי שיש בהן אחריות נכסים יחזירם למי שיתן אפילו סימן שאינו מובהק בחפיסה או בדלוסקמא דכיון שאנו מצווין להחזיר לו אבידתו אפילו הכי בסימן שאינו מובהק אמרינן כיון דהכלי שלו השטר חוב נמי שלו ולא חיישינן שמא איש אחד מצא החפיסה והניח בה גיטי נשים (קמ"ל) דלא חיישינן האי. או תכריך של שטרות תכריך שגלל שטר אחד בפני עצמו וכשנגלל כולו משים שטר תוך שטר אחר וגולל אותו והראשון בתוכו וכן עושה מאלו השנים וכשנגללו משים אותם בתוך השטר השלישי. אגודה שכל השלשה שטרות נפשטין יחד ונגללין יחד. עד כאן.

או אגודה של שטרות: לא דמי למצא שטר חוב דלעיל דאמרינן משום דנפל איתרע ליה וכו'. דהתם חשיבא ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פיסולו זרקו אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם אבל כשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם. ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה אבל הכא מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. הרא"ש. וכן כתוב בתוספות מכתיבת יד.

וכתוב בגליון על זה וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. ואין להקשות אם המלוה נותן סימן ניחוש שמא הלוה מסר לו הסימן בשביל לעשות קנוניא. ויש לומר אם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצינעא או לקנוניא. לכן יש לומר דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה אין לנו לנטות לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנין ניחא. עד כאן.

הא דתנן מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אפילו בשטרי אקנייתא הוא: ולא מיבעיא בשטרי חובות דבני פרעון נינהו אלא אפילו בשטרי מכר ומתנה וכיוצא בהן ולא אמרינן משעת קנין זכה דכיון שהונחו ביד אחרים ידים מוכיחות יש כאן שעל פי תנאים נטל קנין. וכן אתה אומר במי שנטל קנין סתם ואמר לעדים תנו לו השטר שזה כמו שהתנה שלא יזכה חברו עד שיגיע לידו וכן פירש מורינו הילכך שטר קנין שנמצא ברשותו אין עושין בו מעשה כלל אלא יהא מונח עד שיבא אליהו. הריטב"א.

גמרא: שטרי טענתא: כלומר שבעל חוב מברר דבריו וטענותיו וסופרי הדיינים היו נוהגים לכתוב טענותיהם ושוב אינו טוען וחוזר וטוען והיינו דאמרינן בפרק גט פשוט שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם וכן למאן דאמר זה בורר לו אחד וזה בורר וכו' עד שלא נכתבה ברירתן בשטר יכולין לחזור בהן ואפילו קבל עליו בפני בית דין הגון אלא אם כן קנו מידו או עד שיאמרו טענותיהם בפני הברורים ההם אבל משטענו בפניהם אינם יכולים לחזור בהם ואפילו לא כתבו ולא קנו מידם. ורי"ף ז"ל כתב בתשובת שאלה כי מי שבירר לו דיין לדון ולא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. עד כאן. ואתיא בשלא כתבו שטרי בירורין. ועם כל זה אינו נכון דודאי כיון שטענו בפניהם אין יכולין לחזור בהם וכן דעת גדולי צרפת והיא דעת רבינו בשם הרמב"ן ז"ל. הריטב"א.

ועיין בלשון נמוקי יוסף והוא לשון הרשב"א והר"ן ז"ל. הא דאמר ליה רב עמרם לרבא היכי פשיט מר איסורא מממונא. קשיא לי לימא ליה מתניתין בשטרי חלטתא וכו' דלאו בני פרעון ולאו בני איחלופי נינהו גם לניסן ותשרי נמי ליכא למיחש דבי דינא לא מקדמי שטרייהו עד דגמרי למילתייהו. ואיכא למימר מילתא יתירא קאמר ליה ואמר ליה איהו שטרי חליצה ומיאון תנן דאיכא למיחש לאחלופי גברא בגברא ולא חיישינן והכי נמי מוקמינן לה בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון. הראב"ד.

דף כ עמוד ב[עריכה]

פקע ארזא דבי רב: פירוש נשברה קורת בית המדרש. רבא אמר בשביל שבא לדחות את דברי נשברה הקורה ורב עמרם אמר בשביל שביזני וקראני מוריד ריר מפי נשברה. ר"ח ז"ל.

פיסקא מצא בחפיסה וכו': כתוב בתוספות ולא חיישינן לשאלה וכו' אף על גב דלא חיישינן לשמא מאחר נפל כדמוכח במעשה מכל מקום מקשה למה יחזיר ללוה אי יהיב סימן בחפיסה או איפכא למלוה ניחוש שמא השאילה לו ולכן מכיר סימניה. אי נמי יש לומר דהכי פירושו אנפילי איכא ריעותא דסמיך אסיפא ולכך לא חש כל כך לשמרו. גליון.

פירוש חפיסה חמת קטנה ובלשון ערבי אלמזוו"ד, דלוסקמא תיבה בלשון יון. ר"ח ז"ל.

שמעת מינה קשר הוי סימן תני רבי חייא שלשה כרוכין וכו': פירש בקונטרס וכרך הוי סימן דכולי עלמא כרכי שטרות כל שטר לעצמו וכו'. והשתא אין רוצה לומר שתהא הכריכה לחודה סימן דמשמע דצריך מנין עם הכריכה מדפריך מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ומשני שטרי מכריז ומשמע שזה בא ואומר שלי הם ושלשה הם וכרוכין זה בזה וכן פירש בקונטרס. וקשה דמשמע הכא דבעינן כריכה עם המנין ולקמן אמרינן בפרק ב' ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן אלמא דמנין לחודיה הוי סימן ושמא כל אחד מהסימנים שיאמר אי כריכה או מנין יחזרו לו ולהכי נקט תרווייהו.

ודוחק הוא מדלא מכרזינן בתרי ויתן סימן בכריכה. ונראה דכריכה לאו לסימנא נקטינן אלא שעל ידי הכריכה הוא יכול ליתן סימן במנין דלא נפלו במקום אחד אם לא שהיו כרוכין. ומכל מקום לא יכול לדקדק לקמן מכאן דמנין הוי סימן דמצי למימר דתרווייהו בעינן כדפירש בקונטרס. ואם תאמר היאך רצה לדקדק מתחלה שמעת מינה קשר הוי סימן דילמא לא נקט קשר אלא שעל ידי הקשר יכול לתת סימן במנין כדפרישית. ויש לומר דאי משום הכי לא היה לו לומר קשורין שאינן רגילות שאין דרך לקושרן אלא לכורכן ודלא כפירוש הקונטרס דקשירה שכיח טפי מכריכה. הרא"ש.

וכן כתבו התוספות שמכתיבת יד. וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דלא היה לו לומר קשורין שאין דרך לקשרן וכו'. ואין להקשות דלימא דקא משמע לן דאפילו קשורין דוקא שלשה אבל קשירה לחודה לא מהניא. דהא לא משתמע דאדרבה משמע יותר או הא או הא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מאי מכריז מנין. פירש רש"י ז"ל דברים כפשוטן מאי מכריז מנין שיאמר כך וכך שטרות מצאתי והלה נותן סימן הכריכה. ופרכינן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דבשלמא אם אינו מכריז מנין אלא שטרות מצאתי והלה יש לו לתת מנין לסימן היינו דדוקא תלתא או יותר הוי מנין סימן אבל לא שני שטרות דהא מיעוט שטרות שנים אבל השתא שהכריכה הוא הסימן ואפילו בתרי נמי הוי סימן. ואמרינן כדאמר רבינא טיבעא מכריז וכו' פירוש אלא קאמרינן דלעולם אינו מכריז מנין אלא שמכריז שטרות מצאתי והלה נותן סימן במנין אבל כריכה לא הוי סימן דהא ידיע היאך נוהגין לכרוך השטרות על הרוב ואמר בדדמי.

ואם תאמר אם כן אמאי טרח תנא למיתני תכריך או אגודה. יש לומר דאלו לא מצאן זה כרוכין או אגודין לא היה המנין סימן כי מהיכן זה יודע שכולם נמצאו במקום אחד והא דקפריך תלמודא לעיל מאי איכא בין תכריך לאגודה אינו אלא לפרש לשון המשנה ולאו דנפקא מינה לענין חזרת השטרות. ומכל מקום אין זה מחוור. אבל יש לומר כי המנין הוא עיקר הסימן ואין לסמוך עליו אלא על ידי תכריך או אגודה כדאמרן ומיהו כיון דלא סגיא אלא בתכריך או אגודה בענין דלימא נמי סימן הכרך לברורי סימן המנין טפי. כן נראה לי.

ובתוספות לא הסכימו לפירוש רש"י ז"ל דכיון דלא גרסי בנוסחי אלא כדאמר רבינא משמע דלא הדרינן מן הסימן הראשון ועוד דלפירוש זה הוה ליה לתלמודא למימר אי הכי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ולא אשכחן בשום נוסחא דגרסי אי הכי. לכן פירש ר"י ז"ל אמאי מכריז כלומר על איזה סימן מכריז ומה הסימן שיש לחברו לתת לו ומהדרינן מנין כלומר שהסימן הוא מנין השטרות וקא סלקא דעתין שזה היה מכריז אבידה מצאתי ומשום הכי פרכינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ומהדרינן כדאמר רבינא טיבעא מכריז הכא נמי שטרי מכריז ומשום הכי תרי לא הוי סימן. ואף לפירוש זה יש לנו לפרש כדפרשינן לעיל דבעינן נמי סימן כריכה לסניפין בעלמא ודכולי עלמא טופסו של שטר ותורפו אינו חשוב סימן דהא אנן לא מהדרינן שטרא אלא לבעלי דבר ואינהו שפיר ידעי נוסחו של שטר. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: שמעת מינה קשר סימן. לשון שאלה הוא כלומר תאמר כי משום סימן הקשר והכרך נחזירם לו ואם כן אפילו תרי נמי. ותריץ לזה אין כאן קשר והכרך אינו סימן. אלא מאי מכריז מנין על איזה סימן הוא מכריז הלא על מנין ואכתי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. אמר רב פפא שטרי מכריז ומיעוט שטרי שנים לפיכך שנו שלשה ואם היה בהן קשר שנים מכריז משום קשר ולרבי שמעון בן גמליאל איכא לאקשויי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אלא דקאמר תנא קמא שלשה אמר איהו נמי שלשה. עד כאן.

שמעת מינה קשר סימן. הא דמייתי ברייתא ולא קאמר זה אמתניתין משום דמתניתין פשיטא דאיכא לשנויי כדמשני שלשה כרוכין ולא קשיא כולי האי אמתניתין היינו תכריך דאיכא למימר דתכריך תרי אגודה שלש. גליון.

תני רבי חייא שלשה כרוכין זה בזה וכו': אינו מגיה הברייתא אלא מפרש דהך קשורה לאו דוקא אלא כרוכה כמו שליא קשורה בולד וכמו קשורה בו ככלב וכמו משעת הנחה ועד שעת קשירה דתפילין. הרא"ש. ורבי שמעון בן גמליאל ענין בפני עצמו קאמר ואפשר דלא פליגי רבנן עליה. אי נמי אפשר לומר דלרבנן נותן הסימן עדיף ועליה סמכינן ולרבי שמעון בן גמליאל (למשה"ג) למי שהשלשה שטרות שלו סמכינן טפי וזה דוחק. וצריך עיון. שיטה.

דילמא לקיומינהו אזיל: צריך עיון דמאי פריך דבמי נתלה שנפל מידו אי מידייהו דמלוין כשנשאום לקיים אם כן מאי משני נימא דלאחר שנתקיימו וחזרו לביתם נפל מידיהם. ואי מידא דספרא הא פריך בתר הכי. ויש לומר הא רגילות שפיר שהולכין יחד ונותנין ביד אחד מהן כשהולכין להביאם לסופר או ביד הסופר אבל לאחר שנתקיימו אין ממתינין זה לזה אלא כל אחד כשנתקיים שטרו שב לביתו. גליון.

וזה לשון הריטב"א: ודילמא לקיומינהו אזלי. פירוש ואחד היה מוליכו על ידי כולם. ופרקינן דמקויימין כל חד וחד שקיל דידיה ואזיל ואין אחד נוטל על ידי כולם. ודילמא למכתבינהו אזיל פירוש ונפלו מיד הסופר. ופרקינן בתלת ידי ספרי. והא דלא שני ליה דלא משהי איניש שטרא בי ספרא נראה לי דדוקא כשמוליכו לקיימו אינו משהה אותו אצלו לאחר שנתקיים אבל ודאי בתחלה כשאמר לסופר לכתבו מעשים בכל יום דמשהו ליה ביד הסופר כמה ימים אחר שנכתב ונחתם. ומורינו היה מפרש דבדין הוא דמצי לשנויי לא משהי איניש שטריה בי ספרא אלא דבעי תלמודא לומר בכל חדא וחדא טעמא באנפי נפשיה. עד כאן.

לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא ומיד השליח המביאם לאחר שנתקיימו לא נפיל דראשון ראשון שמתקיים מחזירו מיד. הרא"ש.

לוה לא מקיים שטרא ולא הוה מצי לשנויי דמקיימי דאם כן תינח למאן דחייש לפרעון אבל מאן דמוקי מעשה בית דין בשטר מקויים ולא חייש לפרעון תיקשי דאם כן למה לי שלשה שלוו מן האחד בלא שום הוכחה נמי יחזיר למלוה. הרא"ש.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא תכריך של שטרות או אגודה אם הם של לוה אחד שלוה משלשה מלוים והם שטרות מקויימים בבית דין יחזיר ללוה דודאי פרעינהו כולהו והיינו דנפקי כולהו מתותי ידיה באגד אחד והוא דיהב סימנין. ואם הם של שלשה שלוו מאחד וכתיבי בתלתא ידי ספרי יחזיר למלוה. ואי מידא דחד ספרא נפקא לא יחזיר דחיישינן דילמא מידא דספרא נפול בין מקיימי בין דלא מקיימי. ונראה ודאי דכל הני תלתא בבי בדקא יהבו סימנין ובתכריך של שטרות כיון שהוא מזכיר סך הממון והזמן ושם כל המלוין אין צריך סימנין בכריכתן וסימן כריכה אינו מובהק לפי שכריכת השטרות שוה בכל השטרות. ומנין מיחזי דהוי סימן כיון דמדכר שם המלוין הילכך אי קא יהיב מלוה או לוה סימן מובהק מהדרינן למאן דיהב סימנייהו וצריך עיון. עד כאן.

אם יש בהן סמפון: פירוש סמפון שובר או תנאין. ר"ח.

סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמצחק ופסול וכו': פירוש ואלו בשטרי דעלמא אפילו דאקנייתא פשיטא. אלא אפילו בסמפון דמחילה והודאה מילתא אלימתא היא שזוכה בה חברו לאלתר באמירה בעלמא הוה סלקא דעתך דאלמלא דפרעיה לא הוה כתיב ליה כלל קמשמע לן דאינו כלום מטעמא דמפרש ואזיל וכן הלכה. הריטב"א ז"ל.

תנן ואם יש עמהם סמפונות וכו': פירוש ועל כרחך לא מיירי בשנמצא ביד לוה דאם כן פשיטא אלא על כרחך כשנמצא ביד המלוה דאלו בשנמצא ביד אחרים פשיטא דלא מהני כלום וכדמוכח מרישא. הריטב"א ז"ל.

וכתב הגליון וזה לשונו: אם יש עמהם סמפון וכו'. לא מצי לאוקמיה במקויים דהא לא הוה קרי סמפון. והא דקאמר לקמן סמפון שיש עליו עדים יש לומר קרי ליה סמפון משום סיפא אין עליו עדים. עד כאן.

כדאמר רב ספרא וכו': הא דלא אמר רב דבריו אמתניתין משום דקשה לו טפי אמתניתין דשבועות משום דהתם היה לו לפרש בהדיא היאך ישבע. גליון.

בשנמצא בין שטרות קרועים: פירש רש"י שנמצא שטר חוב בין שטרות קרועין ואפילו הכי אלמלא הסמפון הרי השטר קיים אבל השתא דאיכא תרתי הרי השטר בחזקת פרוע וסמפון כשר הוא. והקשו בתוספות דכיון דהשתא ולקמן בדרב ספרא בשובר איירינן הוה ליה למימר בהדיא בשנמצא השטר חוב דאלו האי לישנא דנקט שנמצא השובר משמע. ופירשו שנמצא השובר בין שטרות קרועים דודאי החוב פרוע הוא ואין המלוה צריך לו שאלו לא היה החוב פרוע אלא שהקדימו לכתוב משום דילמא אתי לוה בין השמשות היה מניחו במקום המשתמר שלא יטלנו שום אדם וגם שיהיה מזומן לו לעת הצורך. והוא הדין אם נמצא שטר החוב בין שטרות קרועים דמפסיד בחזקה זו לבדה. הריטב"א.

ור"ח פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: שנמצא בין שטרות קרועים דמוכחא מילתא דאי לאו דפריע לא הוה יהיב ליה בין שטרות קרועים אבל בסמפון לבדו לא. עד כאן.

תא שמע נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע וכו': ואם תאמר ומאי קא מקשה מהא והא על כרחך לא בנמצא ביד מלוה היא דאם לן בלאו הכי נמי אינו גובה באחד מהן כלל דתנן אין אחד יכול להוציא עליהן שטר חוב והכי קתני נמצא לאחד שטר של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין וכדמתרץ לה אביי התם. ויש לומר דהא דמקשה מינה הכי מוקי לה במשולשין בגט ואין משולשין בשובר כפירוקיה דרב הושעיא דמוקי לה התם הכין ודקאמרינן הכא שנמצא בין שטרותיו פרועין על שתי השטרות אמרו כן וכן פירש שם ר"ש ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הריטב"א דקושין הכא אליבא דרב הושעיא. והא דפרכינן סתמא אורחא דתלמודא. ועוד דפשטא דמתניתין בשנמצא ביד מלוה משמע דלישנא דשטרות של יוסף בן שמעון פרוע שחייב לי יוסף בן שמעון משמע וכדהוה סלקא דעתין התם מעיקרא. עד כאן לשונו.

הכא נמי שנמצא שטר בין שטרותיו קרועין: פירש רש"י שנמצא אחד מן השטרות. ולא נראה להר"ר יוסף דהא מוקי בפרק גט פשוט משולשין בשטר ואם כן אמאי שניהם פרועין ולא היה לנו לומר פרוע אלא על אותו שנמצא דבשלמא אי קאי אשובר ניחא דהא אינם משולשין בשובר אלא לפירוש הקונטרס דקאי אשטר קשה. ויש לומר דנמצאו שתי שטרות בין שטרותיו קרועין. תוספות חיצוניות.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: בשנמצא בין שטרות קרועין. לפירוש רש"י צריך לפרש שנמצא כל אחד ואחד משטרי החוב בין שטרות קרועין שאם לא נמצא שם אלא האחד בלבד הרי חברו בחזקת שאינו פרוע ואין הסמפון הזה מועיל לגבי דידיה דהא במשולשין בגט מיירי וכן פירש רש"י במקומו ולא כמו שפירש רש"י כאן. עד כאן.

שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא וכו': פירוש תרווייהו צריכי דלא פקדנו אבא להחזיר שטר זה. ושמא תאמר פרוע הוא שבועה שלא אמר לנו אבא שהוא פרוע. ובקונטרס לא פירש כן. תלמיד הר"פ והריטב"א ז"ל.