שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף יח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יח עמוד א

מתה אינו יורשה אצטריכא ליה: פירוש דאף על גב דמתה אינו יורשה מכל מקום היא גובה כתובתה. תוספות חיצוניות.

אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכו': כתוב בתוספות ויש לומר דאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט וכו'. ואין להקשות דלמה האריך שאמר אטו גט מנה ומאתים כתוב וכי תימא וכו' לימא רק לא סלקא דעתך דאיירי במקום שאין כותבין כתובה מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט. ועוד קשה דאפילו איירי במקום שכותבין כתובה מכל מקום נוקמה כרב. ויש לומר דהתם מסיק אליבא דרב בפרק הכותב דאליבא דרב אלמנה מן נישואין לא גביא אלא ביתבא תותי בעלה סמוך למיתתה דחיישינן שמא כבר הוציאה גט בחיי בעלה וגביא כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה והשתא מפקה כתובה וגביא ופריך ליחוש דילמא סמוך למיתה גרשה ומשני אם כן איהו אפסיד אנפשיה פירוש שלא שמר הגט או שובר כל כך זמן מועט הילכך הא פשיטא דסבר אביי אי איירי במקום שכותבין כתובה והוה סבירא ליה דכותבין שובר לא הוה גבי בגט לחודיה כיון דיכול לבא לידי הפסד אם ימות סמוך לגירושין ויפסיד שוברו אף על גב דרב לא חייש להכי ולכך גם לרב סבר דקרעינן לגיטא דכי היכי דאטרחוהו לשמור שוברו זמן מועט גם אטרחוהו לילך לבית דין להגבותה כתובתה ויקרעו הגט אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר אבל אביי סבר דלמאן דאמר אין כותבין שובר לא אטרוחוהו כלל לא לילך לבית דין ולא לשמור השובר כלל ולכך אי אפשר לאוקמיה במקום שכותבין וכדפירשתי. אך זה קשה לי דלוקמה במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדפירש בגליון דבמקום שאין כותבין גובה בגט לתודיה כיון שאין שם כתובה ולכך אפילו כתב לה גבי בגט לחודיה כיון דליכא פסידא אלא אם ימות בסמוך משום האי איתתא לחודה לא חשו. וכן דעת הגליון והפנים. גליון.

כתב הריטב"א וזה לשונו: והדרינן לומר דאביי מכח מתניתין הדר ביה דאי סלקא דעתך במקום וכו'. כל הסוגיא הזאת פשוטה כפי הפירוש שכתבנו לעיל דאביי מעיקרא פריך לרבי יוחנן דדילמא מתניתין שהוציאה גט במקום כתובה ממש ואינה גובה לעולם אלא בגט והיינו דהדר ביה השתא מהאי פירכא דאפילו נימא דהוציאה גט דוקא קתני מכל מקום אי אפשר לתלות הטעם בזה משום דנימא גט בידה מאי בעי כדאמרינן בשטרי דעלמא. ואלו בשטרי דעלמא יש טענה לומר היאך הנחת שטרך ברשותו אבל בגט אין לו טענה חדא דיכול לומר לא חששתי ליטלו דאטו מנה מאתים כתיב ביה ועוד דכל היכא שעיקר השטר לא נעשה לפרעון אין אומרים שטרך בידי מאי בעי וכדמוכח בפרק המקבל גבי שטר שכירות וגם אין עיקרו אלא לגירושין ולהיות ראיה ביד האשה. וכי תימא דמכל מקום איבעי ליה למקרעיה הא היא צריכא ליה כשהוא שלם וכי תימא דליקרעיה ולכתבו עליה מעשה בית דין אטו מאן דגבי בבי דינא גבי אלא ודאי משום כח מעשה בית דין הוא שאינו יכול לומר פרעתי וכיון דכן אף במקום שכותבין יש לומר כן כדאמר רבי יוחנן. עד כאן.

טעמא דנמלך עליהן וכו': תמיה לי ומנא ליה דאמר תנו נותנין דילמא לעולם לא יחזיר ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר ולא מפרש טעמא ומאי שנא הכא דקתני ומפרש טעמא דהא בין ברישא ובין בסיפא איכא למיחש לקנוניא אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב שמע מינה דאין הכל אלא ממנו ואם אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר דאברייתא סמיך דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. הרשב"א.

הא אמר תנו נותנין: הקשו בתוספות ואם תאמר מנא לן לדקדק הכי דילמא אפילו אמר וכו'. ויש לומר דמלשון ונמלך דייק מדלא תני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן אלא ונמלך עליהן שלא ליתנן דמשמע שחזר בו ואינו חפץ עוד לגרשה אבל אם היה רוצה לגרשה היה מגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא זהו גט אחר. וברוב ספרים גרסינן טעמא דנמלך. ועוד דקתני שאני אומר כתובין היה משמע דפשיטא דלשמן נכתב אלא מספקא לן אי נמלך אי לא. הרא"ש.

וזה לשון תלמיד הר"פ: הא אמר תנו נותנין. ואם תאמר מנלן דדייקינן הכי דילמא דייקינן הא אם נתנם נותנים דכיון שאינך אלא לראיה בעלמא אין לחוש. ויש לומר דדייקינן מלשון משנתנו דקאמר ונמלך שלא ליתנם ולא נקט ולא נתנם. ואם תאמר מנלן דדייקינן אפילו לזמן מרובה דילמא דייקינן הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר. ויש לומר דיוקא משמע דאתא לאשמועינן רבותא. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דילמא אפילו אמר תנו אין נותנין וכו'. ואין להקשות אם כן לא הוי דומיא דדייתיקי ומתנות. דיש לומר דהנהו נמי נוכל לומר במתנת שכיב מרע או מהיום ולאחר מיתה כדמסיק לאחר כן בבריא כדאמרינן לקמן דילמא נמלך ויהביה לאחר.

עוד כתבו בתוספות אלא נפל מאחר וכו'. אין להקשות אם כן היכי קאמר סיפא בשטרי חליצה ומיאונים יחזיר אי הוה חיישינן לאחר. שיש לומר דיוקא דדייק מנמלך דקאמר טעמא דנמלך זה לא יתיישב דמשמע דדייק מלישנא דנמלך בלא סיפא דאם לא כן לימא אמר תנו נותנים ולא לימא טעמא דנמלך.

עוד כתבו בתוספות מחזירין לה הגט לראיה אפילו אינה שלה וכו'. ואין להקשות דניחוש שמא זה הוא מוקדם. דיש לומר הא בלאו הכי מקשה לקמן ליחוש שמא כתב ליתן בניסן. וצריך לתרץ דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה כדמסיק אם כן הא נמי יתיישב בזה. גליון.

עוד הקשו בתוספות ואם תאמר והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וכו'. ויש לומר דבמצאו לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדילמא ביום שנכתב איירי אבל אי איירי לזמן מרובה נימא דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואף על גב דבכדי שתעבור שיירא ותשרה קרוי זמן מרובה מכל מקום משמע בכל ענין זמן מרובה לא שנא באותו היום ולא שנא לאחר כמה ימים. הרא"ש. ועיין בתוספות בפרק כל הגט.

עוד כתבו בתוספות וכן לקמן דפריך על רבי ירמיה מאי למימרא לימא דקמשמע לן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן וכו'. ויש לומר דמצינן למימר דילמא רבי זירא מכי סבירא ליה ולא איצטריך לתנא דברייתא לאשמועינן אלא ואפילו לזמן מרובה מדלא חלק בין לאלתר לזמן מרובה כמו שחלק במתניתין דפרק כל הגט. ומיהו לא מסתבר לומר טעם זה דמה נפשך לאו בכל ענין איירי דהא מוקי רבי זירא כגון דאמרי מעולם לא חתמנו ורב אסי מוקי לה דאמר נקב יש בצד וכו'. תוספות שאנ"ץ.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: כתוב בתוספות דאי לאלתר פשיטא וכו'. אין להקשות הא במתניתין דגיטין תנן אם מצאו לאלתר כשר וכי תימא דתנא משום סיפא אם כן הכא נמי. ויש לומר התם אי לאו רישא היה צריך להאריך בסיפא ולמיתני אם מצאו לזמן מרובה אבל הכא לא ליתני רישא כלל אלא ליתני רק סיפא אין הבעל מודה לא יחזיר.

עוד כתבו בתוספות ויש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכו'. ואין להקשות דנימא דהיא גופה אשמועינן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן ויסבור כמאן דאמר יש לבעל פירות עד נתינה. דיש לומר כיון דאין כאן אלא חששא בעלמא שמא כתב בניסן ולא נתן ואפילו אם אירע כך אין בה נפקותא לפי האמת לכולי עלמא דאמרינן אייתי ראיה כדמסיק. ועוד דקסבר כמאן דאמר משעת חתימה לכך הוי פשיטא. עד כאן.

כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ואין לחוש שמא זה הגט זמנו קודם לגט שנתגרשה בו ותטרוף בו פירות למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה. דכיון שהבעל מודה וסבור שהוא שלו אם כן זמנו שוה לאותו שנאבד. עד כאן.

עוד כתבו בתוספות משמע דממנה נפל וכו'. פירש כן דלא תימא דמיירי בדאינו בידה והכי קאמר בזמן שמודה שהוא אותו גט ואומר ליתנו לה יחזיר אינו מודה שאומר שאינו אותו גט לא יחזיר דאם כן נחזיר לו כיון שראינוהו בידו.

עוד כתבו בתוספות ואי לאלתר דוקא אם כן צריך לומר שראינו הגט בידה וכו'. ואין להקשות כיון דלזמן מרובה הוי כדי שתעבור שיירה ותשרה נימא דאיירי שראינו הגט בידו ולא בידה והוי חדוש דלא חיישינן שמא אחר הוא. דיש לומר אם כן אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה נחזיר לו לבעל אחרי שלאלתר ראינו בידו ולכן סיימו תוספות דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה אם כן הוי לזמן מרובה ולכך נמי לא מייתי ממתניתין דמתניתין דהכא איכא לאוקמה בדאינו בידה ולכך אמר תנו נותנים ולעולם דוקא לאלתר ואפילו הכי הוי חדוש לפירוש זה דלא חיישינן שמא אחר הוא לכך צריך לומר לרבה דדייק דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונים. גליון.

כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: הא דפירש דאם היא ודאי מגורשת אפילו לאו גיטה הוא זה נותנים לה לראיה למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה לא אתי שפיר. עד כאן.

עוד כתבו בתוספות. ורבה דאיק דמתניתין נמי לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין וכו'. ומיהו טעם זה לא יתכן לומר לקמן על הברייתא דקתני לקמן בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ודייק עלה רבי זירא ואפילו לזמן מרובה. תוספות שאנ"ץ.

ואפילו במקום שהשיירות מצויות אי הוחזקו וכו': ואם תאמר דאמאי לא פריק דהא והא במקום שהשיירות מצויות וכאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו. יש לומר דנקט הא דהויא רבותא טפי דאפילו היכא שהוחזקו כיון דליכא שיירות מצויות אין חוששין ולא אמרינן כי היכי דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר. ובתוספות תירצו דהא בעובדא דלקמן אשמועינן רבה דאפילו במקום שהשיירות מצויות כאן דלא הוחזקו לא חיישינן ולהכי ניחא ליה לאשמועינן הכא אידך אנפא דמתניתין מיירי כשהוחזקו ואפילו הכי כיון שאין שיירות מצויות לא חיישינן והשתא אשמועינן רבה לתרווייהו דיני.

ומיהו קשיא לי כל היכא דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למיתלי בהאי טפי מהאי בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו מאי איכא למימר. ותירץ מורינו ז"ל דהכי נמי בשהוחזק בדרך זה אחד מהם שעברו שם איש ואשתו ואלו לא הוחזקה שם אלא האשה נותנים לה במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לא אמר הבעל תנו דהויא לה כשליח במקום שאין השיירות מצויות דאפילו מצאו לזמן מרובה כשר לפום אוקימתא דרבה. תו קשיא לי כיון דהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון היאך כותבים גט לאיש כשאין אשתו עמו לשלחו ביד שליח דהא קיימא לן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה דילמא יכתוב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך.

ויש לומר דהתם בשאין העדים מכירים את האשה אבל אם מכירים אותה ודאי יכול לגרשה שלא בפני אשת חברו אלא שאין העדים כותבים ונותנים לו עד שיגרשנה בפניהם והכא משום עגונה אקילו רבנן דאי שליח מכירה לתת לה הגט וסמכו עליו כשנים והיינו דאמרינן התם שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת הא בשאין דרין בעיר ביחד בשעת גירושין אקילו רבנן לגרשה על ידי שליח המכירה או שלא יתנהו לה אלא בפני עדים המכירים אותה כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו. הריטב"א ז"ל.

דף יח עמוד ב

אמר רב הונא חיישינן לשתי שוירי וכו': דרב הונא אינו חושש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כיון שלא הוחזקו דאלו איתנהו קלא אית להו אבל חושש לעיר אחרת שיש בה יוסף בן שמעון דחיישינן דלא ידעינן לה וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל רש"י ז"ל ובתוספות כתבו דלרבותא נקט רב הונא דאפילו לשתי שוירי אית לן למיחש וכל שכן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת. וכן דעת רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל.

אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי מינך רב הונא: פירוש לנסותך וחיישינן דקאמר רצה לומר בפשיטות דחיישינן לשני שוירי במתא. אי נמי פירושו בלשון בעיא ולהכי קאמר דלאורתא בעי לה רב הונא ממך לידע האמת. תוספות חיצוניות. ועיין תוספות בתרא (דף קעב:).

נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר: קצת קשה מה שייך לחששא דשתי שוירי דאסתפק רב הונא אדרבה התם משמע שלא נגעו בה אלא משום נכתב ונחתם לשמה ושלא תתגרש בגט פסול על ידי שליח זה שנפל ממנו והתם לא נגעו בה אלא משום פרעון או כתב ללות ולא לוה וכשיש מחלוקת בין מלוה ולוה ולא ידעינן ממאן נפל אבל לאו משום דחיישינן לשני יוסף בן שמעון דבממון פשיטא דלא חיישינן וכדאוקמוה בשטרי אחלטתא ואדרכתא ומשום דאיהו אפסיד אנפשיה דלא קרעיה או כתב שטר אחר. ויש לומר דמתוך מתניתין נראה דבכל מעשה בית דין מיירי ואפילו שנמצא בבית דין בין דממונא בין דאיסורא.

ולפי פירוש זה הא דקאמר והא בי דינא דרב הונא לאו דוקא אלא והא בי דינא דהא רבה ממעשה בית דין פירש ונמצא בבית דין סתם קא מייתי ראיה דכל בית דין מקום שהשיירות מצויות הוא. אי נמי דאיהו מסברא דנפשיה לא חייש אפילו בשיירות מצויות אם לא הוחזקו ודלא כרב הונא דחייש לשני שוירי ומאי דדק ואשכח היינו משום ספק כתובין ונמלך ורב חסדא לא אמר לה אלא אמעשה ולא סברת רב הונא או אפילו אמרה לו לא חשש לה ולא הזכיר אלא הראוי לספק בו לפי סברת עצמו. ומכל מקום קשה דהא הכא השליח הביאו ומאי נמלך איכא. שיטה.

נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין יחזיר: פירוש דמסתמא מיירי דנפל לבית דין דהיינו בשיירות מצויות. ואם תאמר היכי פשיט איסורא מממונא. יש לומר דמעשה בית דין משמע סתמא בין איסורא בין ממונא כדמוכח התם דקאמר שטרי חליצה ומיאונים משמע דמעשה בית דין מיירי דאיסורא.

ואם תאמר שאני מעשה בית דין דמקויים ואין לחוש לנמלך אבל האי דאשתכח בי דינא דרב הונא לא הוה מקויים ואם כן ניחוש לנמלך. ותירץ הקונטרס דההוא דרב הונא הוה בבית דין ובא לקיימו וכתוב בו הנפק ונפל והשליח תובעו ואין לחוש לנמלך שהרי הוא מקויים. ולא נהירא דבעל לא מקיים והשליח הוא בשביל הבעל כדאמרינן בכמה מקומות מאן מקיים שטרא מלוה הכי נמי מאן מקיים גט אשה ולא בעל.

לכן נראה לי דגבי ההוא דאשתכח בבי דינא דרב הונא מועיל אינו מקויים כמקויים דליכא למימר דנמלך שהרי השליח אומר שממנו נפל ורוצה ליתנו לאשה. וליכא למימר שמא הבעל בטלו דאינו יכול לבטל אלא בפני השליח. ואם תאמר נימא דכל מעשה בית דין רצה לומר לאלתר. יש לומר דכל מעשה בית דין רצה לומר בין איסורא בין ממונא וגבי ממון פשיטא דאפילו לזמן מרובה אם כן לענין איסורא רצה לומר אפילו לזמן מרובה.

ואם תאמר בפרק האשה שלום אמרינן דלא חיישינן לתרי יצחק ומיירי התם בשלא הוחזקו ואמר רבא מנא אמינא לה ומייתי מהני שטרא דכתיב בהו חבו בר נאני ונאני בר חבו וקא מגבה בהו רבה בר אבהו ופשיט איסורא מממונא ואמאי לא מייתי ראיה מכל מעשה בית דין ואז פשיט איסורא מאיסורא. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מרבה בר אבהו שהיה קדמון. תלמיד הר"פ ז"ל. ותוספות חיצוניות.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין וכו'. פירש רש"י כל מילתא דאתי לגבי דינא לקיים ליכא עוד למיחש לנמלך וזה הובא לבית דין לקיים וגם פירש שמן השליח נפל וקשה וכו' ועוד דאין רגילות שהבעל יקיים הגט כדאמרינן בסוף פירקין דלוה דלא מקיים שטרא ואפילו בלא קיום נוכל לומר דלא חיישינן לנמלך כיון דנפל מיד שליח דאין הבעל יכול לבטל הגט שלא בפני השליח. ונראה יותר לפרש מיד הבעל נפל ומייתי ראיה כדמפרש לקמן וכל מעשה בית דין דאשתכח בבית דין משמע ואף על גב שהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו ולא חיישינן לתרי שוירי. עד כאן.

כל מעשה בית דין וכו': ואם תאמר מהך משנה תיקשי לאביי דחייש לתרי יצחק וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמצי אביי לאוקמה מתניתין כגון שבדקו כל העיר כולה דלתרי יצחק בעיר אחת ודאי חייש אבל לא חייש לשני שוירי דאיהו נמי מודה התם דלא אמרינן יבדוק כל העולם משום דניחוש לתרי נהרדעי. ואם תאמר אם כן מאי קאמר דאי לא תימא הכי אם כן קשיא דרבה אדרבה דילמא לשני שוירי לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון חיישינן אף על גב דלא הוחזקו. ויש לומר דעל כרחך רבה לא מפליג מדלא משני ההיא דאמר תנו נותנין בשבדקו כל העיר כולה. תוספות שאנץ.

איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא וכו': מיהא שמעינן דכל היכא דקרינן מקום שהשיירות מצויות במקום שנמצא הגט הא לאו הכי הוה ליה מקום שאין השיירות מצויות ואף על פי שהן מצויות בעיר במקום אחר. הריטב"א.

בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר וכו': אין להקשות דנימא שאני הכא דהוי ספק ספיקא להיתרא שמא כבר גרשה ונחזיר לה אפילו אינו שלה ואפילו לא גרשה שמא זהו הגט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זו. יש לומר באשת איש אין הולכין אחר הרוב כדאמרינן במים שאין להם סוף והוא הדין דלא שרינן בספק ספיקא. ועוד דאותו ספק שמא כבר גרשה לאו ספיקא הוא דהא העמד אשה בחזקתה שלא נתגרשה. גליון.

ואפילו לזמן מרובה: כתוב בתוספות כמו שאינו נאמן למפרע. פירוש כיון דאינו בידו חיישינן שמא משקר ועושה לקנוניא אבל מכאן ולהבא אינו חשוד לקלקלה לחנם כיון שבידו לגרשה. ואין להקשות דנימא דאיירי שנכתב בו ביום. דיש לומר דאם כן פשיטא. כגון דפריך לקמן כי אמר מעולם לא חתמנו וכו' ופריך מאי למימרא והשתא קשה מאי פריך הא רבי ירמיה סבר משעת חתימה אין לבעל פירות כדפירש תוספות לעיל אם כן ניחוש שמא גט אחר הוא וזמן שלו קודם דלמאן דאמר משעת חתימה לא אמרי לקוחות אייתי ראיה והלא משקר בשביל קנוניא כדפירשתי. אלא צריך לומר כגון שנכתב בו ביום ולכך פריך פשיטא מאי למימרא הא דלאו הכי נאמן לומר גרשתי. מיהו בגיטין פירש תוספות דלזמן מרובה משמע אפילו לאחר בו ביום ובזה יישבו קושיא ראשונה. גליון.

וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דתניא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה וכו'. אוקמוה במקום שאין השיירות מצויות ואי הוה שיירות מצויות לא מהדרינן אלא לאלתר שיאמר המוצא אני עברתי שם מקרוב ולא היה שם גט ועכשיו חזרתי ומצאתיו ואי לא אמר הכי לא מהדרינן. וקשה לי כיון דמודה בעל דיהביה ניהלה למאי ניחוש לה והלא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אפילו בלא שום גט. שמע מינה דליתא להא מילתא אלא כדרבא דאמר נחוש לה ולא מהימנינן ליה אלא משום דבידו ליתנו לה זה הגט עצמו ואי חיישינן לאיחלופי הא לא יהיב ליה. ובהא דמתרץ רבי ירמיה כגון דאמרי עדים וכו' טוב הוא הפירוש שכתבתי אלא שהענין נראה לי שהגט הזה נראה שלא נפל מיד שליח.

וקצרו של דבר שהאשה התובעת גיטה והבעל מודה והיו העדים מעידים אמת שכתבנו לה גט זה ומעולם לא כתבנו לאחר ששמו כזה והלכו להם ולא ראו את הגט ואף על פי כן נותנים אותו לאשה כי אין עוד לחוש כיון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד וכו'. שאלנו את השליח שאבד ממנו הגט מה שם בעל הגט ומה שם העדים החתומים בו ואמר פלוני ופלוני ומצאנו כדבריו ובאו אותם עדים ואמרו מכירים אנו חתימתנו ומכירים אנו את הגט ואמרו ידענו שם האיש אשר חתמנו לו שם הגט ויוסף בן שמעון שמו ושם אשתו דינה ולא חתמנו עוד על גט שהיה שמו יוסף בן שמעון אלא שאין העדים רואין עכשיו את האיש בעל הגט כי מיד שליח נפל אי נמי אפילו רואין אותו אין מכירין אותה ששכחו מה תארו או שלא ידעו את שמו בשעת חתימה אלא מפי אחרים אבל הוא עצמו לא הכירו ועתה אין מכירין אותו והוא אינו מכיר אותם אין לחוש עוד שמא העדים הללו חתמו על גט אחר ששמו יוסף בן שמעון וזהו שנמצא עתה. עד כאן.

במאי קמיפלגי רבה סבר וכו'. עד ורבי זירא אמר לך מי קתני כל מעשה בית דין וכו': קשיא לי דהא ודאי שפיר דאיק רבי זירא. ויש לומר דמכל מקום טעמא דרבה הוה מסתבר טפי שלא לחוש במקום שאין השיירות מצויות או במקום שלא הוחזקו דאידך דרבי זירא מילתא דלא שכיחא וכיון דכן נימא ליה לדחוקי למתניתין דכי קתני וכל מעשה בית דין מילתא פסיקא נקט אפילו היכא דהנפילה והמציאה בבית דין. רבי ירמיה אמר הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. יש מפרשים שאומר על גט אחד של יוסף בן שמעון זה דאי לא קאמרי זה מנלן דמהאי נפל טפי מחבריה.

והקשו בתוספות דמה נפשך העדים האלו או מכירין חתימתן או אינם מכירין ואי בשאין מכירין חתימתן הא ודאי אין זה גט שכתבו הן ואי בשמכירין חתימתן פשיטא והיכי סלקא דעתך לומר דניחוש לעדים כעדים וכי תימא דהוה סלקא דעתך דניחוש לעדים שחתימתן כחתימתן של אלו הא ליתא דלהא לא חיישינן בשום דוכתא כלל דאם כן לא תמצא קיום חותם לעולם. ועוד דאם כן הוה ליה למימר ניחוש שמא איתרמי שמו כשמו וחתימתן כחתימתן ואלו תלמודא לא קאמר אלא לעדים כעדים. ועוד דהוה ליה לתלמודא לומר כגון דאמרי עדים לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה.

ויש לומר דהכא במאי עסקינן בשאין העדים בעיר הזאת להכיר חתימתן אלא ששלחו להודיע ואמרו שלא חתמנו מעולם אלא על גט אחד של אותו יוסף בן שמעון ששלחנו לומר להם שטוען שהגט שלו. כן נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה. אבל יש מי שפירש בתוספות דלעולם כשלא אמרו זה ואפילו הכי חזקה הוא שהבעל מכיר העדים וכיון שהוא אומר שהעדים הללו חתמו לו כותבים עליו כי אינו חשוד לקלקלה בידי שמים והיינו דאמרינן פשיטא דהא ודאי אינו חשוד לקלקלה בידי שמים. ופרקינן מהו דתימא ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים כלומר דניחוש שמא אינו מכיר את העדים ואולי בשם אחרים חתם ואין זה הגט שלה קמשמע לן.

ומיהו קשיא לי הא דאמרינן מהו דתימא ניחוש לעדים כעדים דמשמע דעד השתא לא הוה חיישינן לעדים כעדים וזה אינו לפי פירוש זה דודאי חוששין היינו לעדים אחרים אלא שהיינו סמוכים אהכרתו של בעל. יש לומר דמיירי שאין הבעל אומר אלא שחתמו לו גט אחד ואינו יודע אם הוא זה. ומדקאמר רבי ירמיה ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא מכלל דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואם כן איכא למשמע מינה דרבי ירמיה כרבי זירא סבירא ליה כי חוששין לשני יוסף בן שמעון אף על פי שלא הוחזקו דדוקא לשמא כשמא ועדים כעדים לא חיישינן הא לשמא כשמא לחוד הוה חיישינן וכן דקדקו בתוספות ומקצת שאר המפרשים והביאו ראיה מכאן לפסוק הלכה כרבי זירא. אבל אינה ראיה דלעולם אימא לך דהכא במאי עסקינן בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון וכשם שהוחזקו ודאי עדים כעדים כי עדים כעדים דבר קרוב ומצוי הוא אלא שאין החשש בכאן אלא אי איתרמי שיהיו ביחד שמא כשמא ועדים כעדים והיינו לישנא דנקט ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא וזה ברור. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש: דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו'. אין לפרש שאומרים זהו יוסף בן שמעון שחתמו על גט שלו ולא חתמו עוד על אחר דאין הלשון משמע כן אלא משמע מתוך הלשון שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון. והקשו בתוספות היכי מהימנינן ליה וכו'. ויש לומר דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לקלקלה וכו' ואין לנו לחוש ולומר שהוא חש על פשיטי דספרא דמשום דבר מועט לא היה מקלקלה תדע דהא אמרינן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי. עד כאן.

כתוב בתוספות וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה וכו'. משמע שזהו רק לגירסא דגרסינן זה וכן יש בתוספות גיטין בפירוש ולפי זה צריך לומר שלא ראו וכו'. וצריך עיון דאפילו לא גרסינן זה אחרי שאין אנו חוששין אותו שמשקר במזיד אם כן אם ראו החתימה יאמרו היא חתימתנו ומעולם לא חתמנו אלא על גט אחד וזה אומר לי חתמו אם כן צריך לומר וחתימה כחתימה. ויש לומר דאפילו לא חיישינן דילמא איתרמי חתימה כחתימה. מכל מקום יש ליישב דגרע כחו דתימא דילמא איתרמי ליה שמא כשמא ועדיש כעדים כי שמא הוא אינו מכיר העדים או איירי שאין העדים בפנינו שיראה אותם אך יודע שהעדים שחתמו לו שמותם כשמות אלה העדים אך בחתימה טועה שסבור שמכיר החתימות ואינו מכיר ושמא עדים אחרים חתמו לו ששמותיהם כשמות אלו ואיחלף ליה קמשמע לן. גליון.

ובתוספות שאנ"ץ כתוב וזה לשונו: ובפרק כל הגט פירש הקונטרס כגון דקאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו. וצריך לומר כגון שלא ראו עדים חתימת הגט אי נמי ראו ואינם מכירים חתימתן שאם היו מכירים שהיא חתימתם לא היה שום חידוש להשמיענו שיחזיר ועוד דהוה ליה לתלמודא לומר מהו דתימא דילמא מתרמי עדים כעדים וחתימה כחתימה. עד כאן.

כגון דקאמרי וכו': אי גרסינן דקאמר קאי אשליח. ואי גרסינן דקאמרי קאי אעדים. ונפקא מינה דאי קאי אשליח צריך שיאמר השליח סימן קודם שיראהו. ואי קאי אעדים אפילו אמר הסימן אחר ראייתו מועיל. תלמיד הר"פ.

ועדים כעדים: איכא למידק והא בעי קיום והמקיימים אז הם עצמם יאמרו על איזה חתמו. וצריך עיון. שיטה.

רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בגט בצד אות פלוני: ויש גורסים כגון דאמר נקב יש ולא גרסינן עדים אלא שהבעל הזה או אשתו אומרים כן ובודאי שאם האשה אומרת כן נותנין לה בלא הודאת הבעל. ואם תאמר ולרב אשי מאי קמשמע לן מתניתין פשיטא דיחזיר על ידי סימן מובהק. יש לומר דקמשמע לן דלא גזרינן סימן מובהק אטו שאינו מובהק וכן נראה לי. ורבותי פירשו דרב אשי דינא בעלמא קאמר לאשמועינן דבעינן סימן מובהק וסמיך ליה אמתניתין ואזיל בשיטת רבי ירמיה דאוקי לה כגון דאמרי עדים לא חתמנו וכו' קאמר רב אשי דבלאו הכי נמי משכחת ליה כגון דאמרי נקב יש בו וכו'. מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן ובדין הוא דיכולין לומר דסבירא לרב אשי דסימן לאו דאורייתא אלא דכיון דלאו הכרחה הוא נקטינן מאי דהוי הכרחה דלכל הפחות מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: מספקא ליה אי סימנין וכו'. אבל לא רצה לפשוט סימנין דרבנן משום דלא אמר שיהא מועיל אלא סימן מובהק דאי נמי מספקא ליה אמר הכי דאמר נקב יש בצד אות פלוני דוקא בצד אות פלוני מועיל לדברי הכל אפילו אית ליה סימנים דרבנן ובסיפא נקט תלמודא ארוך וגוץ דאינו מועיל אפילו אית ליה סימנים דאורייתא. עד כאן.