שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף יא

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יא עמוד א[עריכה]

ומר סבר לא ילפינה:    פירש רש"י לא ילפינן ממונא מאיסורא וכו'. וצריך עיון מה הוצרך לזה תיפוק ליה דאיצטריך למכתב התם משום דלא ילפינן ממונא מאיסורא ועוד אדרבה אמאן דיליף מציאה מגט היה לרש"י לכתבן שלא יקשה מה צריך למכתב במציאה כיון דילפינן מגט. ונראה לי דלמאן דלא יליף וקסבר לפי האמת דחצר בגניבה משום שליחות איתרבאי ולא משום ידה קשה לו אמאי כתב הריבוי דמרבינן מיניה חצר במקום שאינו יכול לעשות שליח בכל ענין וגם בלימוד דיד לכתביה במציאה או כהאי גוונא דמצי שוי כל שליח. ותירץ דאי כתביה במקום אחר הוה אמינא דבגניבה לא איתרבי כיון דאין שליח לדבר עבירה ולהכי כתביה הכא לאשמועינן שיש חלוק גבי שליחות בין בר חיובא או אי בעי עביד לכל חד כדאית ליה. אבל מאן דיליף פשיטא ליה דאי לא כתביה להך כלל גבי ממונא לא הוה ילפינן מגט אבל בתר דכתביה אז ילפינן שפיר מגט דמשום דאיתרבאי כמו בגט וכיון דסוף סוף משום ידה איתרבאי אז ניחא דכתביה התם. גליון.

ואי בעית אימא מר אמר חדא וכו':    פירש וש"י דרבי יוחנן איירי בקטנה וריש לקיש לאיירי בקטן. וקשיא לי אם כן היכי נקיט האי לישנא קטנה אין לה חצר וכו'. יש לומר משום דקטן אלו אית ליה חצר וארבע אמות מקטנה הוא דהוה יליף כדאמרינן לעיל קאמר ריש לקיש דקטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ללמד על הקטן כלומר דלא ילפינן קטן מקטנה. כן נראה לי. ועוד פירש דתרווייהו בקטנה איירי וריש לקיש איירי במציאה ורבי יוחנן איירי בגט. וקשיא לי והא לרבי יוחנן לאו ארבע אמות דוקא. אלא שטפא דריש לקיש נקט. כן נראה לי. הריטב"א.

וזה לשון ר"ח: ואיבעית אימא כולי עלמא לא ילפי קטן מקטנה ורבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא רבי יוחנן הודה בקטנה דיש לה חצר ויש לה ארבע אמות וריש לקיש הודה בקטן דאין חצרו זוכה לו ולא ארבע אמות יש לו. כך מסקנא דשמעתא. עד כאן.

והר"ן כתב וזה לשונו: ואיבעית אימא מר אמר חדא וכו'. פירוש מר איירי בקטן דלית לה יד וחצר מדאורייתא כלל דלא ילפינן קטן מקטנה ומאן דאמר יש חצר ויש לה ארבע אמות איירי בקטנה ולענין מציאה דנהי דלענין גט לית לה ארבע אמות דהא קיימא לן בפרק הזורק כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה כיון דבגט אית לה חצר ילפינן מציאה מגט לענין חצר וכיון דאית לה חצר במציאה תקון רבנן ארבע אמות מדין חצר. אבל ליכא לפרושי דתרווייהו בקטנה ומר איירי במציאה ומר איירי בגט דאם כן הא דרבי יוחנן דאמר דבגט יש לה חצר ויש לה ארבע אמות אתיא דלא כהלכתא דבגט לית לה ארבע אמות וכדמוכחא ההיא דפרק הזורק.

נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא ויש לה ארבע אמות מתקנת חכמים ומדין חצר בין במציאה בין במתנה אבל בגט חצר אית לה ארבע אמות לית לה. אבל קטן אין לו יד ולא חצר מדאורייתא דאי הוה ליה יד חצר נמי הוי ליה. והא דאמרינן בפרק התקבל אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאלמא זכייה אית ליה מדרבנן. והא דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום דאלמא מדרבנן נמי ליתא אלא מפני דרכי שלום בלחוד התם במציאה דליכא דעת אחרת מקנה אבל במכר ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה זכייה גמורה אית ליה מדרבנן ומיהו חצר וארבע אמות לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון ליה למה שתופס בידו. וקטנה דאמרינן דאית לה יד איכא מאן דאמר הני מילי דלית לה אב אבל אית לה אב אין לה יד כלל דתנן בפרק התקבל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ועד כאן לא אמרינן היא או אביה אלא בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא דאין לה יד בפני עצמה. וכן דעת הריא"ף.

אבל בתוספות כתבו דאפילו קטנה נמי היא או אביה ולפי זה אף על גב דאית לה אב. ומיהו אפילו לדברי הריא"ף כשנשאת יש לה יד דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה. ע"כ.

מתניתין: ראה אותן רצין וכו':    ואם תאמר וליתני ראה צבי שבור וכו'. ויש לומר לפי שאמרו המפרשים דלא אמרינן זכתה לו שדהו אלא בזמן שהוא יודע שיש בה מציאה אבל אם אינו יודע מה יועיל עומד בצד שדהו ילך לו ויניחנה. והשתא קמשמע לן תנא דכיון שראה אותן רצין אחר המציאה אף על גב דאינו יודע אם היא בתוך שדהו אם לאו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. אי נמי אם ראה אותן רצין אחר המציאה אף על גב דלא ידע מה זכתה לו שדהו אפילו שלא אמר כלום לפי שיטת התוספות. מורנו הרב נר"ו.

ואמר זכתה לי שדי זכתה לו:    כי לא אמר נמי קנה כדאמרינן לעיל אי תיקון וכו'. וכן מוכח בפרק הפרה גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ומסיק דליתיה בחצר. כך הגירסא בכל הספרים כלומר דשינויא דשנינן שינויא הוא ואוקימנא דליתא למלוה בצד חצרו דלא קנה ליה חצרו כיון דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא מצי קני. ואף על גב דמוכח בגמרא דשמע מינה דבחצר המשתמרת לא בעי עומד בצד שדהו. התם משמע ליה דאיירי באינה משתמרת מדבא ישראל אחר והחזיק בו משום הכי לא מתוקמא ליה אלא כגון דליתיה דאי איתיה קני שלא מדעתו בלא אמירה כדקאמר רבי יוסי בר' חנינא וכו'. תוספות שאנץ.

וזה לשון הר"ן: איכא מאן דאמר דזכתה לי לאו דוקא דליכא בין שדה שאינה משתמרת לשדה המשתמרת אלא דבאינה משתמרת בעינו דליהוי עומד בצד שדהו וכדאיתא בגמרא וכיון דמשתמרת קונה שלא מדעתו אף על גב דלא אמר תזכה לי הכי נמי באינה משתמרת כל שעומד בצד שדהו וכי תנא ואמר תזכה לי שדי אורחא דמילתא נקט. והביא הרשב"א ז"ל ראיה לדבר מדאמרינן לעיל גבי ארבע אמות ואי תקון רבנן כי לא אמר אקנה מאי הוי והכא נמי כיון דחצר אפילו אינה משתמרת קונה כיון דעומד בצדה כי לא אמר אקנה מאי הוי אלא אורחא דמילתא נקט.

ונראה לי דאמר דוקא משום דהאי דבעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת טעמא דמילתא כי היכי דליהוי משתמרת שכל חצר שהוא עומד בצדה משתמרת היא וכיון דמשום הכי אתינן לה דוקא כי אמר זכתה לי שדה שלי שכיון שצבי וגוזלות הללו מהלכין הן כל שהוא מתעורר לקנותן משתמרין הן לו דאי רץ אחריהן מגיען וכדאיתא בגמרא ואי לא אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו לכיוצא באלו ואפילו יודע ורואה אותן הילכך אין חצר זו קונה מתורת יד אף על פי שהיא סמוכה לו לפי שאינה דומה לידו דידו משתמרת וזו אינה כן ולא מתקנת חכמים שאם תקנו חכמים בחצר כלום לא תקנו אלא במשתמרת ובגמרא תראה דעתי בזה.

ומשום האי טעמא נמי שדה שאינה משתמרת אינה קונה לו ואפילו עומד בצדה למציאה שהיא בתוכו ואינו יודע אותה אפילו מציאה שאינה מהלכת כארנקי וכיוצא בו לפי שכיון שאינו יודעה יניחנה וילך לו ולא הויא משתמרת וכמו שאני עתיד לפרש בגמרא בסייעתא דשמיא. הילכך דוקא תנן ואמר זכתה לי שדי כדי שתהא משומרת לו וההיא דאמרינן לעיל ואי תקון רבנן כי לא אמר אקנה מאי הוי אינה ענין לזו כלל דהתם ארבע אמות של אדם משתמרת הן לו הילכך לא בעינן דאמר אקנה כי היכי דלא בעינן בחצר המשתמרת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות גזילה ואבידה דאמר דוקא. עד כאן.

ולי הכותב נראה שכשיעיין היטב יראה שיש בזה הדבור של הר"ן ז"ל כדמות מערכה. ואף על פי שנראה לי סברתו אבל מטעם אחר והוא דלא דמי חצר המשתמרת מעצמה למשתמרת על ידי אדם דחצר המשתמרת מעצמה סמכא דעתיה שאם תבא שם איזו מציאה שהיא נקנית לו מצד חצרו ואינו צריך לבאר דעתו בעת הזכייה אבל בשדה שאינה משתמרת אלא כשהוא עומד בצדה דילמא עומד בצדה ולאו אדעתא דשמירה והילכך בעינן דאמר זכתה לי שדי שיוציאנו מזה הספק אם עומד שם באקראי או מכוון להיות עומד ושומר ואם לא בשביל זה הספק דיוקיה דהרשב"א נכון ומן הדין קונה בעומד שם ואפילו לא אמר כמו בשדה אלא שאין אנו יכולין לעמוד על זה בבירור אם לא כשאמר. כן נראה לי. הר"ש די וידש.

וכן פירש הר"ר יהונתן וזה לשונו: ראה אותן רצין וכו'. כלומר לזכות בה. אחר צבי שבור וכו' וראה הרודפין שרוצין ליכנס בתוך שדהו וליקח את הצבי השבור שנכנס בשדה שלו ואמר תזכה לי שדי תחילה מהן ואמר זה לפני עדים או ששמעו אותן שהיו רצין אחר המציאה זה דהא על כרחך בשעומד אצל שדהו מיירי כיון דשדה חצר שאינה משתמרת היא ולא קני אלא אם כן עומד בצד שדהו לומר ששמעו קולו באמרו להם תזכה לי שדי והוא נתכוון להשמיען והם לא הניחו מפני קולו וזכו בצבי הרץ ותפסוהו וכשבאו לבית דין על זה דין הוא דתזכה לו שדהו ולא הם דכיון דשבור היה שאם היה הוא עצמו רץ אחריו ומגיעו דין הוא דתזכה לו שדהו.

ואם היה רץ כדרכו שאם היה רץ אחריו לא היה מגיעו לא מציאה מיקרי ואותן שיש בהן כח לרוץ ולדלג יותר ממנו והשיגו המציאה וזכו בה דידהו היא ובעל השדה לא הועיל לו דבורו כלום כיון שאינם נשמרים בתוך השדה ואף על פי שהוא עומד בצד שדהו אינו יכול לשומרן שם שהרי אינו משיג אותם אפילו היה רץ אחריהן והיכא נמי שאם היה רץ אחריהן היה מגיען ועומד בצד שדהו אפילו הכי כי אמר תקנה לי חצרי הוא דקונה ואי לא לא כיון דהוי חצר שאינה משתמרת. אבל בחצר המשתמרת אף על גב דלא אמר תקנה לי חצרי קניא ליה ואפילו לא קאי בצד חצרו ולא ידע ולא שמע שהמציאה ישנה בחצרו. והיינו דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא קאמרינן שלא בסמוך לו אבל ידע בה אלא בכל ענין. עד כאן.

כתוב בתוספות ואין לומר דהתם משום וכו'. פירוש הכי סלקא דעתיה דמקשה דפריך כי לא אמר מאי הוי לזה אומרים התוספות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קני טפי. פירוש גם המתרץ רוצה כן דאם לא כן למה אומר בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני אפילו ניחא ליה כיון דהנפילה אינה גילוי על קניית ארבע אמות לא קני והוה ליה למימר רק בנפילה ניחא ליה דליקני ולא בארבע אמות פירוש אינו גילוי על קניית ארבע אמות גליון.

היה צבי רץ כדרכו:    לכאורה נראה שזה הצבי השבור אינו מתנועע כלל ולפיכך זכה בו שהוא דומה למציאה ואם כן הוא קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. לזה נאמר שהפירוש האמתי הוא שצבי שבור הוא שלא רץ אבל מתנודד והיינו דקאמר לקמן והוא שרץ אחריהן ומגיען. אבל עכשיו ישאר לדעת היאך השוהו רש"י לנושא דמציאה מאחר שהם נבדלים שהמציאה אין בה נענוע כלל. לזה תירץ רש"י ואמר שהדמיון הוא שכמו שהמציאה יוכל בעל השדה ליטלה אם לא יטלוה אחרים קודם כך בכאן מאחר שאם הוא רוצה לרוץ אחריהן הוא מגיען קודם שיצאו נעשה זה השדה כמו שלוחו וזוכה בו. מהר"י אבוהב.

וכתב מ"ה נר"ו וזה לשונו: היה צבי רץ כדרכו וכו'. ואם תאמר מדיוקא דרישא שמעינן לה. ויש לומר דאי לאו סיפא הוה אמינא רישא בכל גוונא איירי אפילו ברץ אחריהן ואינו מגיען להכי תנא סיפא כי היכי דתקשי לן דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ותפרש לה הכי במה דברים אמורים ברץ אחריהן ומגיען אבל אם רץ אחריהן ואינו מגיען נעשה כאלו רץ כדרכו ולא קנה אי נמי אתא לאשמועינן דאם היה רץ כדרכו בשעה שאמר זכתה לי שדי אף על גב דנשבר אחר כך לא זכתה לו שדהו אפילו בלא אמירה. אי נמי לאשמועינן מדיוקא דידה שאם חצר המשתמרת אפילו רץ כדרכו או גוזלות מפריחין זכתה לו חצרו.

ולענין הלכה כתב הרמ"ך: ראה אותם רצין בתוך שלו אחר צבי שבור והוא עומד בצד שדהו קרוב למציאה שאם רץ אחריהן מגיען למציאות קודם שיצאו מתוך שדהו אם אמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו אף על גב דהוי קרוב טפי להנך דרצין אחריהן דחצרו המשתמרת לדעתו קנתה לו המציאה כי אמר הכי אף על גב דלא ניחא לגמרי ברשותו וכי אמרינן בעלמא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הני מילי בחצר המשתמרת לדעתו ומציאה שהיא מונחת בחצרו ואינה בורחת לצאת. ואם לא היה צבי שבור וגוזלות מפריחין מעט מעט אלא שאף על פי שהיה רץ אחריהן לא היה מגיען בתוך רשותו אף על פי שאמר זכתה לי שדי לא זכתה לו והקודם ליטלן זכה. וכן נמי אפילו בצבי שבור היכא דלא היה עומד בצד שדהו. וצריך עיון כיון דאם רץ אחריו היה מגיעו בתוך רשותו ואמר זכתה לי שדי והוא רואה המציאה. ונראה לומר דעומד בצד שדהו לאו דוקא אלא כיון שראהו עומד בצד שדהו מיקרי ומשתמר הוא לדעתו אף על פי שאינו סמוך לו לגמרי.

גמרא : והוא שעומד בצד שדהו:    פירוש בצד ממש ואפילו חוצה לו דכיון דמשתמר לדעתו וסברא הוא דכך הוא מצדה כמו מתוכה. והא דתנן התם הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה. אורחא דמילתא נקט דכל כבודה בת מלך פנימה. והוצרכנו לפרש כן מפני שראיתי מי שפירש דבעינן שיהא עומד בתוך השדה ומאי בצד שדהו בצד אחד משדהו ולא נהירא. הריטב"א.

ותקני ליה שדהו וכו':    יש לדעת אם הקושיא הזו היא למשנתנו שבמשנתנו אומר ואמר זכתה לי שדי שנראה שצריך שיאמר זכתה לי שדי ומרבי יוסי בר חנינא נראה שאין צריך או אינה אלא לרב יהודה בלבד כנראה מהתירוץ. ונאמר שזו הקושיא אינה אלא לרב יהודה. ויש לך לדעת שיש מחלוקת בין הפוסקים יש אומרים שמה שאמרה משנתנו ואמר זכתה לי לאו דוקא. ויש אומרים שצריך

שיאמר זכתה לי וזולת זה לא קנה ולפי זאת הסברא נאמר שלעולם חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ושאני משנתנו דאיירי בשאחרים הלכו ליטול זאת המציאה ואם אינו מדבר כלל נראה שהוא מוחל להם לפיכך הוצרך לומר זכתה לי וכו'. וזהו שאמר זכתה שנראה לשון עבר שאינו אלא כמו הודעה על מה שהיה לו קודם לכן. מהר"י אבוהב.

וכתב מ"ה נר"ו וזה לשונו: ותקני ליה שדהו וכו'. קשיא לי דפשטא דמתניתין משמע כשמואל דקתני ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' משמע דקאי התם. ותו ודקארי ליה וכו' מתניתין איירי בשדה וסתם שדה אינו משתמר ורבי יוסי בר' חנינא איירי בחצר וסתם חצר הוי משתמר. ותו שזה התירוץ הוא סברא גמורה ומאי קאמר ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת וכו'. ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקא מפליג בין רץ ללא רץ ואם איתא לדשמואל ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בעומד בצד שדהו אבל אם אינו עומד בצד שדהו לא קנה אפילו צבי שבור.

והא דלא מותיב ממתניתין משום דהא דרבי יוסי בר' חנינא מפרשא טפי והכי הוה מפרש למתניתין ראה אותם מרחוק רצין אחר המציאה והם קרובים לשדהו ואמר זכתה לי שדי וכו' ומשני הני מילי בחצר המשתמרת וכו'. והא דלא מפליג תנא בדידה לאשמועינן רבותא דאפילו עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שרי לא קנה כיון דהן רצין כדרכן ובמאי דכתיבנא לעיל אתי שפיר טפי דאפילו נשבר אחר כך לא זכתה לו שדהו והיינו דקאמר תלמודא ומנא תימרא משום דממתניתין משמע איפכא מדלא מפליג בדידה. ותו איכא למימר סברא איפכא כי היכי דאי לא ידע דיש בשדהו מציאה לא קנה אף על גב דעומד בצד שדהו כי ידע שיש מציאה בשדהו ואמר זכתה לי שדי ליקני אף על גב דלא קאי התם ומשום הכי איצטריך לאיתויי ראיה ממתניתין דשכחה.

הני מילי בחצר המשתמרת:    כתוב בתוספות וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת מדמייתי וכו'. ואין לומר ששוקל חצר שאינה משתמרת ואיתיה גביה לחצר משתמרת שלא מדעתו דמנא ליה להקשות אי נמי היינו ועוד. פירוש אפילו אם תמצא לומר דמקשה מכח שיקול הדעת כדפירש אם כן יקשה ממתניתין דהוי ממש כההיא דהתם חצר שאינו משתמרת ואיתיה כדסלקא דעתין.

עוד כתבו בתוספות ויש לומר דדוקא גבי גט דאיתיה בעל כרחה וכו'. צריך ליישב למה פירשו תוספות כן דהא לקמן סותר תירוץ זה וחוזר בו. ועוד קשה למה לא תקשה בכאן מיד מדעולא ולמה המתין עד לקמן. ונראה לי קושיא הדא מתרצה חברתה דלכך לא הקשה בכאן דבכאן הוא די בתירוץ דשאני גט דאיתיה בעל כרחה פירוש כיון דאיתיה בעל כרחה אז על כרחך משום יד איתרבי ולא משום שליחות דאין שליחות בעל כרחו ולכך בעי דומיא דיד דבסמוך לו אבל לקמן דמשני דעת אחרת מקנה שאני פריך שפיר כיון דהוא תלוי במקנה אם כן כל שכן גט דאלים כח מקנה דאפילו על כרחו מצי יהיב. גליון.

עומר שיש לי בשדה וכו':    פירש רש"י שהנחתי שם מדעתי וכו'. הכוונה לרש"י שלא נאמר שהזכירה הוא על דרך כלל שיודע שיש לו עומר בשדה סתם אבל אינו יודע בעמרים ידיעה פרטית ואם זה הפירוש אמת נראה בצד מה שאנו עוקרים שכחה הכתובה בתורה. מהר"י אבוהב.

אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח:    והכי פירושו דברייתא יכול לא יהא שכחה אפילו ישכחנו אחר כך תלמוד לומר ושכחת בשדה דוקא בשדה בעינן שכוח מעיקרו ולא בעיר דבעיר הוי שכחה אפילו זכור ולבסוף שכוח ואם תאמר אם כן לא משכחת שכחה בשדה לעולם יאמר שתזכה לו השדה בעוד כל העומרים בשדה. ויש לומר דאין יכול לומר כן אלא בשכבר שכחוהו הפועלים שהתחילה השכחה כבר אבל קודם לכן אין בדבורו כלום. תוספות שאנץ.

והראב"ד פירש וזה לשונו: היה עומד בעיר ואמר עומר שיש לי בשדה יודע אני ששכחוהו פועלים לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה תלמוד לומר בשדה ושכחת ולא בעיר. פירוש כגון שאמרו לו פועליו מאה עומרים יש לך בשדה אמר הביאו אותם הלכו והביאו לו צ"ט אמר עומר שיש לי בשדה יודע אני כי משכחה הניחוהו ולא יהא שכחה שהרי שנינו עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית או ששכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינה שכחה ואני זוכר אותה עתה לא יהא שכחה כלומר אפילו אשכחהו גם אני לא יהא שכחה וכו' תלמוד לומר בשדה ושכחת וכו' מדלא כתיב בשדך ותשכח אלא ושכחת לשעבר כלומר שכוח מעיקרו והיכי דמי שכוח מעיקרו כגון שלא חזר את פניו ממנו עד ששכחו וחזר את פניו והניחו לאחריו בשכחתו זהו שכוח מעיקרו כלומר משוה שהוא ראוי להיות שכחה שאינו רשאי לשוב עוד לקחתו אבל אם זכרו כל שעה אפילו משהפך פניו ממנו אף על פי ששכחו אחר כך אינו שכחה שכבר זכתה לו שדהו משעה שהיה ראוי להיות שכחה והרי הוא כאלו לקחו בידו וכל שבידו אין בו שכחה. אבל כשהוא בעיר אף על פי שהוא זוכרו עתה כשישכחהו יהיה שכחה אלמא אין חצרו שאינה משתמרת קונה לו אלא אם כן עומד בצדה.

עוד נראה לי שכוח מעיקרו שהפועלים עשאוהו והניחוהו במקום מוקצה שלא ראהו בעל הבית מעולם והא דאמרינן דבשדה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דוקא בבעל הבית אבל פועלים אף על פי שזכרו אותו תחילה אם שכחו אותו בסוף עם שכחת בעל הבית מעיקרו הוי שכחה דליכא למימר דתזכה לו שדה עם זכירתם אף על פי ששכחוהו בסוף ואי אמרת כיון שהוא בשדה למה לי זכור מעיקרו תקנה לו שדהו ואף על פי שאינו זוכרו כלל לא היא דכיון שלא ידע ביה מעולם ואף על פי שהוא עומד בשדה אינה משתמרת לדעתו והרי משנתנו דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ואף על פי שעומד בצד שדהו. מיהו כל גבי שכחה לא בעינן שיאמר כלום לפי שהוא זוכה בשלו. עד כאן.

והר"ן כתב וזה לשונו: אלא לאו הא קמשמע לן דבשדה שכוח וכו'. פירוש וקרא הכי מידרש בשדה ושכחת בעודך בשדה בעינן שיהא שכוח מעיקרו כלומר שתהא שכחתך קודמת לשכחת פועליך שאלו קדמה שכחת פועלים זכתה לו שדהו לבעל הבית דשדהו קונה לו כיון שעומד בתוכה ואף על פי ששכח בעל הבית לבסוף אינה שכחה. אבל בעיר אפילו זכור בעל הבית ולבסוף שכוח כלומר שקדמה שכחת פועלים לשכחתו של בעל הבית כיון ששכח לבסוף הרי היא שכחה שלא זכתה לו שדהו בין שכחת פועליו ושכחתו דליתיה גביה דליזכי ביה.

ואם תאמר אם כן דכל שבעל הבית זכור ועומד בשדה זכתה לו שדהו עקרת תורת שכחה כל שבעל השדה עמד בה מתחילה שהרי מתחילה לא היתה כאן שכחה וזכתה לו שדהו יש לומר דכל שלא היתה כאן שכחה כלל לא שכחת בעל השדה ולא שכחת פועלים אי אפשר שתזכה לו שדהו ואפילו באומר תקנה לי שדי דהא ממונו הוא ורחמנא אפקריה לכשישכחנו אבל הכא כיון ששכחוהו פוילים כבר נכנס לכלל שכחה דלעולם אינה שכחה עד שישכחוהו בעל השדה ופועלים כדאיתא במסכת פאה פרק ו' וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי הוא כאלו יצא מרשותו של בעל השדה ועניים לא זכו לפי שעדיין לא נגמרה שכחה זו עד שישכח בעל השדה ולפיכך כשעומד בצד שדהו זכתה לו שדהו כזוכה מן ההפקר.

וקשה לי אם כן בשדה שכוח מעיקרו דהויא שכחה היכי משכחת לה שכיון שקדמה שכחת בעל השדה לשכחת פוולים משישכח בעל השדה בא לכלל שכחה ולא נגמרה עד שישכחוהו פועלים וביני ביני זכתה לו שדהו דהא איתיה גביה. אלא מכאן נראה לי דשדה שאינה משתמרת אינה קונה לו למציאה שאינו יודע בה אפילו עומד בתוכה דכיון דשדה זו מצד עצמה אינה משתמרת אף מפני שעומד בתוכה אינה משתמרת למה שאינו יודע שהוא בה הילכך כל שקדמה שכחת בעל השדה לשכחת פועלים אי אפשר שתזכה לו שדהו כיון שלא היה יודע בה וכמו שכתבתי במשנתנו. עד כאן.

ואם תאמר לפי שיטתו ז"ל דכתב במשנתנו דוקא באומר זכתה לי שדי אבל אם לא אמר לא זכה למאי נפקא מינה אם לא אמר זכתה לי שדי לא זכה אפילו שיודע שיש בתוכה מציאה ואי בשאמר זכתה לי שדי זכה בה אף על גב דלא ידע דהא מן הספק אמר זכתה לי שדי וכיון שיש בתוכה מציאה ודאי קנה.

ובשלמא לשיטת התוספות ניחא. ויש לומר דעד כאן לא אמרינן דבעינן שיאמר זכתה לי שדי אלא במציאה המתגלגלת אבל במציאה שאינה מתגלגלת כגון ארנקי או עומר השכחה מודה הוא ז"ל דאפילו לא אמר כלום זכתה לו שדהו. מ"ה נר"ו.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: היה עומד בעיר וכו'. יכול לא יהא שכמה וכו' ותריצנא הכי קאמר דבשדה שכוח מעיקרו כלומר ששכחו הוא קודם לפועליו הוי שכחה לכששכחוהו פועלים אחר מכאן ואף על פי שאמרו הם לא יהא שכחה שהרי אינו בחצר שלהם שתקנה. זכור ולבסוף שכוח ששכחוהו פוולים ועדיין הוא זכור לא הוי שכחה משום דקניא ליה חצרו. אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. והכי נסיב לה תלמודא יכול לא יהא שכחה תלמוד לומר ושכחת בשדה בעודך בשדה הוא דבעינן ושכחת אתה כלומר קודם לפועליך ששכחת בעל הבית בלבד אינה שכחה הואיל ופועלים זוכרים ולא בעיר דלא בעינן ושכחת אתה תחילה שאף שכחת פועלים תחילה עושה שכחה ותימה הוא היאך קונה לו שדהו שלא תבא שוב לכלל שכחה אם כן עקרת תורת שכחה ואם תאמר מפני שהתנה ואמר תקנה לי שדי אם כן כל בעל הבית יאמר כן ותקנה לו שדהו ותיעקר תורת שכחה.

ויש לפרש ולומר דבזכור לגמרי לו ולפועליו שלא נכנס בכלל שכחה עדיין אפילו מתנה ואמר תקנה לי שדי לאו כל הימנו אבל משבא לכלל שכחה שכבר שכחוהו פועלים והוא נכנס לכלל הפקר אם זוכר ועומד בצד שדהו קונה לו שדהו דמששכחוהו פועלים נכנס לכלל שכחה שהרי שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ודוקא נמי בדאמר תקנה לי שדי אבל לא אמר לא קנה אף על פי שהוא עומד בצד שדהו ומשתמר. וההיא דאמרינן בפרק עגלה ערופה עומר שהחזיק בו להוליכו דאינה שכחה משום דזכה ביה התם נמי כיון דיהב דעתיה להכניסו עמו והגביהו כדי שלא ישכחנו כמי שנכנס לכלל שכחה וזוכה בו ורש"י ז"ל כתב שמא פועלים שכחוהו ולפי פירושנו אינו נכון אלא יודו אני שפועלים שכחוהו בודאי קאמר. עד כאן.

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו: זכור ולבסוף שכוח. פירש רש"י ז"ל ולבסוף שכוח על ידי פועלים. אין הכוונה דאינו צריך שיהא השכחה אלא בפועליו משני טעמים. אחד שהרי ברור לנו שלתורת שכחה צריך שיהא השכחה בין בבעל הבית בין בפועלים. ועוד שלא יצדק אמרו זכור ולבסוף שכוח שנראה שכמו שזכור חוזר לבעל הבית כך שכוח יחזור לבעל הבית. אבל כוונת רש"י ז"ל שבעל הבית שכחו על ידי שכחת פועליו וההפרש שיש בין רש"י להרמב"ן ז"ל אינו אלא זה שלרש"י ז"ל אף שכחת פועלים עושה שכחת בעל הבית אבל להרמב"ן ז"ל בין בפועלים בין בבעל השדה צריך שכחה בפני עצמה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר וכו'. פירש רש"י ז"ל עומר שיש לי בשדה וכו' ואיכא דקשיא ליה דהא להאי פירושא עומר זה כבר היה זכור בשדה לבעל הבית כשהניחו שם והוה ליה זכור ולבסוף שכוח בשדה דלא הוי שכחה ואלו לקמן אמרינן דהוה ליה זכור ולבסוף שכוח בעיר ומשום הכי הוי שכחה. ויש שתירצו דהא לא חשיב זכור בשדה לענין שכחה כיון שכשהניחו שם שחרית לא אמר זכתה לי. ואין זה מספיק לפום מאי דפרישנא לעיל דבל דקאי בחצר לא צריך לומר דתזכה לי שלא אמרו במשנתנו אלא סתם שראה אחרים רצים אחריה וכדפרישנא לעיל. ויש שפירשו דמתניתא בשלא הלך בעל הבית לשדה אלא שאמרו לו שהיו שם עשרה עומרים ועכשיו מנה ומצא תשעה וחושש שמא פועלים שכחוהו.

ולכולהו פירושי קשיא טובא דמכל מקום כיון דאלו הלך בעל הבית לשדה שחרית ומנה עמריו או שלא מנה אותם אם אמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו ואין כאן שכחה דהוה ליה זכור בשדה ולבסוף שכוח דלא הוי שכחה אם כן בטלת תורת שכחה מן העולם וכל שכן אם אתה אומר שאין צריך לומר זכתה לי שדי וכיוצא בזה. ועוד קשיא לי הא דאמרינן במסכת סוטה עומר שהחזיק בו בעל השדה להוליכו בעיר ושכחו אינה שכחה למה לי שהחזיק בו אפילו לא החזיק בו נמי מכיון שראה אותו ואמר זכתה לי שדי לכל הנותר וליכא למימר שהחזיק בו היינו שאמר זכתה לי שדי דהא לא משמע הכי לישנא והנכון בזה מה שפירש מורי בשם רבו הרמב"ן דלעולם איתיה לפירוש רש"י ז"ל והלשון מוכיח כן שאומר עומר שיש לי בשדה משמע שיודע בודאי שיש לו שם עומר כי הניחו לדעתו שם ומיהו כי אמרינן זכור בשדה ולבסוף שכוח לא הוי שכחה אחר שבא לכלל שכחה שישכחוהו פועלים ואז תנאי מועיל בו שיאמר לא יהא שכחה אבל כל שהיה זכור עדיין לו ולפועליו אין תנאי מועיל לו ולא חשיב הפקר דלזכה לו שדהו דהא בלאו הכי ממונו הוא ומה תזכה לו בממונו והרי הוא שכחה אלא אם כן החזיק בו להוליכו לעיר דכיון שכן יצא מתורת שכחה ובהא ליכא למיחש שילך בעל הבית ויחזיק בכל העומרים להגביה כולם כדי לבטל תורת שכחה בידים.

והשתא דאתינן להכי דזכור בשדה ולבסוף שכוח אינו אלא כשהיה זכור לו ושכוח לפועליו לפיכך צריך שיאמר לא יהא שכחה אי נמי תזכה לי שדי דאי לא כיון שיודע ששכחוהו פועליו ואינו חושש להצניעו ולא לומר כלום גלי אדעתיה דמסח דעתיה מיניה וניחא ליה דליהוי לעניים ואין חצרו זוכה לו במה שאין רוצה לקנות והויא ליה הא כמי שראה רצין אחר המציאה דהא איכא עניים דרצין אחריה דשכחה שכוחה ממנו ופועליה והאי יודע שאין שכחה אלא כששכחוהו פועלים ואפילו הכי לא שכחו בעל הבית גם כן אי נמי שהתנה עליו בשדה אינו שכוח והוא הדין דאף על גב דשכחו בעל הבית לבדו אם לא שכחוהו פועלים אינו שכוח דיד פועלים כיד בעל הבית היא. אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הויא שכחה פירוש ומתניתא הכי קאמר תלמוד לומר ושכחת כלומר שכוח גמור מעיקרו אלא אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה עד כאן.

דילמא גזרת הכתוב היא:    נראה לי ביאור התוספות מדפירש רש"י דנגרוס יכול יהא שכחה פירוש ואז היה צריך לפרש תלמוד לומר בשדה ושכחת ולא בעיר פירוש בשדה הוי שכחה בכל ענין אבל בעיר אינו שכחה בכל ענין רק שכוח מעיקרו ולא זכור ולבסוף שכוח כמו שאמר ברישא היה עומד בעיר ואומר עומר שיש לי בשדה וכו' דהיינו זכור ולבסוף שכוח ולכך מקשים תוספות אם כן מה מתרץ אמר קרא יהיה אכתי נגרוס יכול יהא שכחה ונימא אם לא יהיה הוה אמינא בשדה בכל ענין שכחה בעיר לא יהיה שכחה בשום ענין לכך איצטריך יהיה שלא נמעט עיר אלא בזכור ולבסוף שכוח ולא שכוח מעיקרא כדפירשתי וזה אומרים תוספות לעולם פשיטא ליה דבשדה לא הוי בכל ענין שכחה דהא ושכחת אשדה כתיב דמשמע למעט זכור ולבסוף שכוח כי ושכחת משמע שכוח מעיקרו ושכחה עתה ואם כן כיון דמבשדה ממעטים עיר אז צריך להיות שבעיר או יהיה בכל ענין שכחה או לא יהיה בשום ענין שכחה ילכך פריך אימא דלא יהיה בעיר בשום ענין שכחה והמיעוט יהיה על גוף הפסוק ומשני אמר קרא יהיה אז אין יכול להיות שלא יהיה בשום ענין שכחה צריך לומר דקאי אדיוקא דקרא והוי בכל ענין שכחה. גליון

והרמב"ן כתב וזה לשונו: והא דאקשינן וממאי דילמא גזרת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה וכו'. פירש רש"י וממאי דקרא הכי מיתריץ ומתניתא הכי קאמר דילמא גזרת הכתוב הוא ותנא הכי קאמר יכול יהא שכחה. אין זו שיטת התלמוד לשבש ברייתא או משנה אלא היכא דעיקרה משבשתא היא דאמרינן לאו תרוצי מתרצת לה תריץ הכי אבל אם מתרצתא היא לא. אלא אברייתא גופה מקשינן מנא ליה לתנא דקרא הכי מיתריץ דילמא גזרת הכתוב היא דבעיר לא ניהוי שכחה הואיל ולא שכח בשדה. עד כאן.

והריטב"א כתב שיש לדחוק לפירוש רש"י דמשום דקרא דאתיא תלמודא מדחיק ליה טובא לאוקומיה בשכוח מעיקרו דוקא ומתניתא בעיא קצת פירוק בר מפשטיה משום הכי הוה משמע ליה דלא איפשיט דקרא מידריש הכי ומתניתא הכי מיתרצא ומוטב שנשבש הברייתא מלשבש המקרא ולישנא דגמרא דקאמר וממאי דאיק כדפירש רש"י שבא לדחות הראיה שהביא הספר מהברייתא אבל בתוספות פירשו דקבלה תלמודא לההיא ראיה ממתניתא ודאי הכי קאמר ולמתניתא גופה הוא דפרכינן מנא ליה לתנא דקרא מידריש הכי ולא שביק ליה נפשטיה דבשדה יש שכחה לעולם ואפילו זכור ולבסוף שכוח ובעיר אין שכחה ואפילו בשכוח מעיקרו דאף על גב דהא מילתא בלא טעמא דילמא גזרת הכתוב היא וכן פירש גם כן רבינו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

ורבינו חננאל ז"ל גריס דילמא גזרת הכתוב הוא דבשדה לא ליהוי שכחה ובעיר כהאי גוונא זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. ולא אתפרשא לן שפיר. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ: דילמא גזרת הכתוב היא. אברייתא גופה פריך מנא ליה למדרשה הכי ולא כפירוש הקונטרס. ורבינו שמואל פירש דרבינו חננאל גריס דילמא גזרת מלך היא והכא קאמר הברייתא מגזרת הכתוב דבשדה לא נהוי שכחה בעיר הוי שכחה פירוש בשדה לא תהיה שכחת פועלים שכחה בלא שכחת בעל הבית. ולפי פירוש זה דוחה המנא תימרא. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל בפירושיו: מנא הני מילי דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהעומר שיש לי בשדה פועלים וכו'. ופרישנא בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה מאי טעמא כיון דכי קאי בשדה זכור לו זכתה לו שדהו ואף על גב דבתר הכי שכחו אינה שכחה שכבר זכתה לו שדהו וכאלו נפלה מאותה העת אכל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מאי טעמא דהא ליתיה גביה בשדה דליזכי ליה שדהו שמו מינה דאי עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי אינו עומד בצד שדהו לא זכתה לו שדהו. ואמרי וממאי דמשום דלא הוה קאי בצד שדהו נעשה שכחה דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה לא ליהוי שכחה ובעיר כהאי גוונא זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מדכתיב לא תשוב לקחתו גמרינן מינה לרבות שכחת העיר ונדחו הדברים האלה ואסקה רב אשי יהיה לרבות שכחת העיר ולא נתברר כי אם עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי לא לא. עד כאן.

דאמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר:    קשיא לי אפילו יהיה הדבר כן בזכור ולבסוף שכוח בשדה לא הוי שכחה ובעיר הוי שכחה מנא לן דטעמא משום דאינו עומד בצד שדהו דילמא גזרת הכתוב כדפירש רש"י לעיל. ויש לומר דהא ליתא דבשלמא לעיל דסבירא ליה דבעיר אין שכחה כלל היה אפשר לימר דגזרת הכתוב היא אבל כיון דאשכחן קרא דרבי רחמנא שכחת העיר כשכחת השדה כל היכא דמפליג בינייהו אינו אלא בטעם וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע:    ואם תאמר רבן גמליאל היאך הניח כשפירש לים דבר שאינו מתוקן והא אמרינן חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ותו קשיא כי היכי דחשש עכשיו על המעשרות. למה לא חשש להפריש תרומה. ויש לומר דבשעה שפירש עדיין היו פירותיו בשדה והגיעו לעונת תרומה שהיא ניטלת מן השדה והפרישה קודם שפירש אבל לא הגיעו לעונת המעשרות שהמעשר ניטל מן הבית ולפיכך לא הפרישן.

ומה שאמרו חזקה על חבר דוקא במגירה שבבית והכי איתא בירושלמי בפרק שלישי דמעשרות מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרין בין כך ובין כך חייבין במעשר ופטורין מתרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה. ושאלו שם המעשר מהיכן ניטל מן השדה או מן הבית נשמעינה מן הדא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות וכו' ואימר שנטרפה דעתו לשעה כלומר אם אתה אומר מן הבית למה הן במזקת מתוקנין דילמא כשכנסן לבית לא הספיק לעשר עד שנטרפה דעתו ומת בשלמא אם ניטל מן השדה חזקה היא שלא כנסן למגורה עד שיעשר ודחי אמר רבי בון בר חייא תפתר שמת מתוך ישוב כלומר אבל לעולם מן הבית הוא ניטל ולפיכך רבן גמליאל בשעה שעקר את הגורן נטל תרומתו ממנו אבל לא את המעשרות שלא הגיע זמנן ועכשיו רצה לתקנן ולהוציאן מרשותו ששעת הביעור היתה. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. איכא דקשיא ליה היכי שביק רבן גמליאל תבואה בטבלה והפריש לו בים והא אמרינן התם חבר שמת והניח מגירה וכו' ואיכא למימר רבן גמליאל בשבלים שבקינה דאכתי לא הגיע לעונת המעשרות ושעת הביעור היה ולכך הוצרך רבן גמליאל לשכור מקומו לזקנים הללו שהיה צריך להוציאו מרשותו וקתני רישא מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו צריך לקרות להם שם כיצד מעשה ברבן גמליאל. פירוש מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו והגיע זמן הביעור דכולה בשעת הביעור היא שנויה שם במסכת מעשר שני והיה חושש שמא מרחום בני ביתו שאלו לא מרחום לא היו חייבין בביעור כדתנן התם שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. אי נמי דרבן גמליאל כמשנה ראשונה דהתם סבירא ליה דאפילו לא באו לעונת המעשרות חייבין בביעור כדתניא בסנהדרין פרק קמא דרבן גמליאל שלח לבעלי בתים שבגליל דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מן עומרי שובליא.

ואיכא דקשיא ליה היאך הפריש מעשרותיו ולא הפריש תרומה ויתננה לרבי אלעזר בן עזריה שהיה שם עמו או יזכה לכהן על ידי אחר. ותירוצא דאיהו ודאי תרומה נמי אפריש שאסור להקדים מעשרות לתרומה דכתיב מלאתך ודמעך וגו'. והאי דלא קתני לה מתניתין משום דלא קתני אלא מה שזכה להם והוציא מרשותו אבל בתרומה לא זכה בה לאחר אלא שקרא לה שם בלבד לפי שאין התרומה צריכה ביעור כדתנך במסכת בכורים פרק ב' יש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה וכו' וחייבין בביעור ורבי שמעון פוטר וכו' שמע מינה דאין תרומת צריכה ביעור.

ויש לדקדק אחר טעם זה דתנן התם כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה ותנן נמי וגם נתתיו זו תרומה. ומעשר ותרומת מעשר. ואפשר דפלוגתא דתנאי היא ורבן גמליאל סבר לה כמאן דאמר אינה צריכה ביעור ויש מי שאומר שכשפירש בים. הפריש תרומה גדולה שנתמרח מקצתה וחטה אחת פוטרת את הכרי אבל לא הפריש מעשרות.

ומצאתי בירושלמי כענין הזה דתני התם בפרק ג' דמעשרות מצא פירות וכו' עד אלא אם כן נתרמה ואף כאן רבן גמליאל בגורן תרם ולא הפריש המעשרות. ושם בירושלמי חזרו ושאלו המעשר מהיכן ניטל וכו' עד ואימא שנטרפה דעתו לשעה כלומר אם תאמר מן הבית הוא ניטל ואין חזקת החבר אלא שהפריש מעשרותיו בשעת מיתה והרי אפשר שנטרפה דעתו ומת אלא מן השדה הוא ניטל כשהם מכניסין את הפירות לבית והילכך זה שהניחן במגורה תקנו קודם לכן. ודמי אמר רבי בון בר חייא תפתר שמת מתוך ישוב עכשיו הכל מתוקן כהוגן שרבן גמליאל הפריש תרומה שאין עוקרין הגורן עד שתורמין אותה והניח שאר הפירות בשדה וכל זמן שהם שם אינם בחוקת מתוקנים ועכשיו רצה לתקנן ולהוציא מרשותו מפני שהיתה שעת הביעור. והרי זה מחוור.

ויש שדקדק היאך קרא שם אם לא אמר לצפונו או לדרומו ולא קתני הכי ואין זה כלום דהך משנה לא אתיא לפרש דין הפרשת מעשרות דהא לא קתני יהא מעשר ראשון ועישור אחר יהא מעשר עני אלא לומר כיצד זכה להם ולעולם רבן גמליאל קרא שם ולצפונו או לדרומו אמר. ולי נראה כיון שאמר שאני עתיד למוד אינו צריך לומר לצפונו או לדרומו אלא שהם סוברים יש ברירה. וכבר פירשתי זה בפרק הכל שוחטין. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכו'. לאו דוקא בהאי לישנא קאמר דהא קיימא לן האומר תרומת כרי זה לתרומת מעשר ראשון לתוכו לא אמר כלום עד שיאמר לצפונו. אלא הכא במאי עסקינן כשאמר לצפונו או לדרומא ואם כן קשיא לי היאך רבן גמליאל מוציא מעשרות בעודו בספינה והפירות ברשותו דהא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ומתרצים דהכא בשעת הדחק היתה לפי שהגיע זמן הביעור ולא היה אפשר לתרום מן המוקף ובשעת הדחק תורמין ומעשרין שלא מן המוקף. ומסתברא דקושיא ליתא כלל דכיון דמפריש מיניה וביה הרי המעשרות מוקפים עם הטבל שמתקן ואף על פי שאין הבעלים מוקפים עמהן אין בכך כלום ונראה לי ברור. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ: שהיו באין בספינה. פירש הקונטרס ושכת ולא נתן רשות לתרום וכו'. וקשה דאם כן למה היה צריך ליתן להם ולהשכיר מקום בקריאת שם סגי. ועוד הא לא עישר כלום שלא אמר שיהא מעשר אלא נתן להם ועודן דאפילו היה מעשר לא היה מועיל אלא למאן דאית ליה ברירה. ועוד מה הועיל שמא יאכלו בני ביתו הכל וכו' ככתוב בתוספות שם ופירש רבינו תם דשנת הביעור היתה וכו' ואם תאמר הניחא למאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אלא למאן דאמר כמי שלא הורמו דמיין מה הועיל במה שהיה אומר נתת לפלוני ומקומו מושכר לו והלא אין במתנתו כלום ואפילו היה מניח כל התבואה בביתו לא היה קונה המעשר כדמוכח בחולין פרק הזרוע ברישיה. ויש לומר דשמא מקודם לכן אמר מעשר שאני עתיד למוד יהא מעשר ואפילו צפון ודרום שמא קבע לו ומיהו אפילו בלא קביעות מקום של צפונו ושל דרומו היה מועיל כשאמר שאני עתיד להפריש יהא מעשר כדמוכחא ההיא דהלוקח יין מבין הכותים.

ואם תאמר למה אינו מזכיר תרומה גדולה וכו':    ומיהו מצינן למימר דשמא לא חשש להזכיר רק הנהו דמחייבי בביעור מדאורייתא. ויש מפרשים משום דתרומה אין צריך לבערה מן העולם אלא ליתנה לכהן והא דקתני במסכת בכורים יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה וקחשיב ביעור היינו אותו ביעור שמתבערים בכל מקום ורבי שמעון דקאמר במסכת מעשר שני הבכורים ניתנים לכהנים לטעמיה דקאמר נמי עלה דההיא דמסכת בכורים ורבי שמעון פוטר פירוש פוטר בכורים מאותו ביעור שאינן מתבערים מן העולם דלא מקיש בכורים למעשר כדמפרש בפרק הערל.

ויש מפרשים דמשום הכי לא קאמר תרומה גדולה דקיימא לן מעשר ראשון שהקדימו בשיבליו פטור מתרומה גדולה. ושיבוש הוא הדא דהכא לא הקדימו דממורח היא דאי לאו הכי לא מחייב בביעור דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין מהודעין אנחנא לכון וכו' עד מעומרי שובליא הני מילי מקמי דליתי רבי עקיבא אבל אחר כך בא רבי עקיבא ולמד שכל פירות שלא באו לעונת מעשרות פטורין מן הביעור כדקתני במסכת מעשר שני. ועוד דאינו פטור אלא חלקו של לוי כדמשמע בכמה דוכתי מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

ואם תאמר מאחר שהתבואה ממורחת כדפירש היאך יצא מן הבית עד שלא נתקנה הא אמרינן חזקה על חבר וכו' ויש לומר דשמא הודיעם אי נמי היכא דמת ובישוב הדעת הוא דאמרינן חזקה על חבר וכו' כדמפרש בירושלמי אבל רבן גמליאל דעתו לחזור הוה. ואף על גב דבפרק בכל מערבין אמרינן ליה אפילו דלא מת התם כעין מת הואי. עד כאן.


דף יא עמוד ב[עריכה]

נתון ליהושע שהיה לוי כדפירש רש"י מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע לרבי יוחנן בן גדגדא וכו'. ואף על גב דקנסינהו עזרא הני מילי עשירים ורבי יהושע עני היה כדאמר ליה רבן גמליאל מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. ומה שלא נתן לו מעשר עני משום שסכום מעשר עני היה עולה למאתים זוז. ולא נהירא דאמרינן התם מי שיש לו מאתים זוז חסר אחד ונפלו לו אלף זוז משכחה ופאה הרי אלו שלו. לכן נראה בונין אחר משום דהנותן כל מתנותיו לאדם אחד מביא רעב לעולם כדמשמע בפרק הדר ועירא היאירי היה כהן לדוד מיד ויהי רעב.

עוד יש לומר לא היה עני רק היה נותן לו מעשר ראשון שעוסק בתורה היה דאמרינן בירושלמי רבי ינאי הוה יהיב מתנתא לרב אחא לאו בגין דהוה עני אלא דלעי באורייתא. תוספות תיצוניות. ועיין בתוספות בפרק קמא דקידושין.

ומקומו מושכר לו:    ושם הוא אומר שנתקבלו שכר זה מזה. ואם תאמר ולמה הוצרכו לכך ישאילנו לו בחליפין במה שנקנה בכסף בשטר בחזקה דאמאי לא. וטעמא דהכא משום דכיון דהויא שנת הביעור רצה לעשות הוכחה ניכרת לכל שמוציאו מרשותו כיון ששכר מקומו ונתקבל ממנו שכר. וכן פירש מורי בשם רבו הרמב"ן ז"ל. הריטב"א.

וזה לשון תוספות שאנץ: למה לא השאיל להן המקום ויקנה בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמרינן בהזורק בגיטין לושיל לה דוכתא דמנח בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנית בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטליך במתנה לא מיקנו באגב כדבעי למימר בפרק קמא דקידושין גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למאן דאמר מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אלא לרבי אבא דבסמוך לא שייך למימר הכי דקנו בתורת חצר. ע"כ.

וכי רבי יהושע ורבי עקיבא וכו':    ואם תאמר מאי קושיא הא במשתמר לא בעי עומד בצד שדהו. ורבינו תם מפרש דבשדה היה שלא במקום המשתמר דאף על גב דלרבי עקיבא לא מחייב בביעור עד אחר מירוח ומסתמא אז היה בבית הכא רבן גמליאל היה, דאשכחן בפרק קמא דסנהדרין דשלח וזמן ביעוריה מטא לאפרושי מעשריא מעומרי שובליא. ובירושלמי דמסכת מעשרות פרק ג' משמע שבבית היה. ועוד והלא ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור ועד אותה שעה לא היו מניחין התבואה בשדה מפני הגשמים ותבואה של אותה שנה לא היתה דאסור לקצור קודם לעומר. ויש לומר דכיון שהיתה שם תבואת רבן גמליאל ושל זקנים ולא היה הפסק בין רשותו לרשותם לא חשיב משתמר.

ואם תאמר בפרק הזורק בגיטין אמרינן שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצת החיצונה עודפת על הפנימית וזרקו לה כיון שהגיע לאויר מחיצות דחיצונה מגורשת כיון שזרקו כנגד הפנימית והתם ליכא הפסק בין זו לזו וחשיב לה משתמרת דקאמר פנימית גופה במחיצות. דחיצונה מינטרא. ויש לומר דהתם בעומדת בצד חצרה איירי ואפילו הכי צריך דתיגמר במחיצות חיצונה משום דבעינן שיהיה גט במחיצות החצר דאם היה כנגד האויר לא היה מועיל אלא אם כן הוא בתוך אויר המחיצות כדמוכח התם לעיל בההיא דהיתה עומדת בראש הגג דמוקי לה בגג שיש לו מעקה אף על פי שהיתה עומדת שם. והא דמיבעי לן התם בהזורק ארבע אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר. לאו משום שיועיל אויר בלא מחיצות אלא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן דלהוי אויר שלהם כאויר מחיצות או לא. וההיא דאושלה מקום לדביתהו בחצר שלא היה הפסק בין רשותה לרשותו מיירי בשהיתה עומדת שם. ולקמן בסוף השואל דחצר המשתמרת של משכיר קונה לו אף על פי שהשוכר נכנס ויוצא דרך עליה. התם אין דרכו של שוכר ראוי לבטל שימור החצר כיון שהוא אחסנאי של משכיר. תוספות שאנץ.

וזה לשון הרמב"ן: וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין. איכא דמותיב בה דילמא חשש רבן גמליאל שמא בבית היו ובמקום המשתמר והקנה להם בשכירות מקום דמאי דאפשר ליה לתקוני תקין. ואם תאמר היכי קשיא ליה יקנה להם בחליפין וקנו בכל ענין מדלא אקני להו בחליפין שמע מינה דהאי נמי קנה בכל ענין למאי דאמרינן דלא מקני בחליפין מאי קא קשיא ליה. ואיכא למימר שאף על פי שהיו בבית לאו מקום משתמר הוא לרבי יהושע ולרבי עקיבא ואף על פי שהוא משתמר לרבן גמליאל שהרי בני ביתו של רבן גמליאל דרים שם. ואף על גב דאמרינן במסכת גיטין גבי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית גופה במחיצות דחיצונה מינטרא. שאני התם ששתיהן יש להן מחיצות וחלוקות הן ומשתמרת היא הפנימית מן הדרין בחיצונה אלא שמחיצותיה של חיצונה גבוהות משל פנימית אבל כאן כיון שאין לחצרו של רבי יהושע ושל רבי עקיבא מחיצות כלל אינה משתמרת להן. ע"כ.

וכן תירץ הר"ן וזה לשונו: ויש לומר דחצרו של רבן גמליאל אף על פי שהיא משתמרת על ידי הדרים שם אינה משתמרת לדעתן של רבי יהושע ורבי עקיבא אלא לדעתו של רבן גמליאל ואנן לדעתו של קונה בעינן. עד כאן.

אמר ליה דמי האי מדרבנן וכו':    נראה לי הא דלא חש ליה משום דאיכא דעת אתרת מקנה כדמתרץ רב פפא ולא דמיא כלל למציאה ומשום הכי לא חש לה. מטלטלי אגב מקרקעי הקנה. קשיא לי דלישנא דמשנה לא משמע הכי דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לה ואי אגב עם פלוני מיבעי ליה. ותו דמדקתני מקומו מושכר לו משמע דבעי צבורין ואלו אנן קיימא לן דלא בעי צבורין. ותו וכי לא היה להם סודר כדפריך בסמוך.

ויש לומר דלא רצה רבן גמליאל לאטרוחינהו לזקנים דאי הוה מקנה להו אגב מקום אחר או אגב סודר היו צריכין לטרוח להוציא משם הפירות והשתא ניחא לישנא דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע אגב מקומו שהוא מושכר להם ורבא הכי פריך אם היה אפשר בחליפין בחליפין הוה מקנה להו אף על גב דאיכא צד טירחא ולא היה לו להקנות קרקע. דאי משום טירחת זקנים היה אפשר להנית הפירות במקומן עד שיאכלום מ"ה נר"ו. וכן כתוב בתוספות שאנ"ץ.

והרא"ש כתב וזה לשונו מטלטלי אגב מקרקוי הקנה להן. וכן היה שוה קרקע אחר דלא בעינן צבורין כדאיתא בפרק קמא דקידושין והאי דעבד הכי מפרש התם כי היכי דלא לטרחינהו. וכי לא היה להם לקנות בחליפין. ואם תאמר דילמא עבד הכי כי היכי דלא לטרחינהו כדמפרש בקידושין. ויש לומר דאם היה יכול לעשות בלא קרקע משום דכי היכי דלא לטרחינהו לחוד לא היה מקנה קרקע אבל אי לא סגי ליה שלא יקנה להם אגב קרקע אז ניחא שהקנה להם אותו קרקע מקרקע אחר כי היכי דלא לטרחינהו. עד כאן.

טובת הנאה אינה ממון וכו':    נראה לי דאפילו תימא ממון אינה ממון חשוב להקנות על ידי חליפין ואתיא סוגיין בין למאן דאמר טובת הנאה ממון בין למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון ואף על גב דאינה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע הני מילי מפני שאין קניינים אלו חשובין אלא גריעי אבל אם אמר אדם לחברו הרי לך מנה ונתן לו ותקנה טובת הנאה שיש לך בפירות הללו קונה דאם לא תימא הכי הכי הוה ליה למימר טובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית ומדקאמר אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי וכו' משמע דאיכא גוונא דמקניא טובת הנאה. ולא היא וכו'. כתב רש"י ולא היא דמההיא דלא היה להם סודר לאו ראיה היא וכו'. פירוש לפירושה דאי משום מא לא איריא דמצי למידחייה שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו ואין מכאן ראיה אבל קושטא היא דטובת הנאה אינה ממון להקמת בחליפין והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקום לפרש דהא דקאמר תלמודא ולא היא אכולה מילתא קאי ולא היא אלא דטובת הנאה נקנית בחליפין ושאני מתנות כהונה דנתינה כתיבי בהו. ולא רצה רש"י ז"ל לפרש כך משום דלא תלינן בוקי סריקי בסתם תלמודא דסבירי לן דטובת הנאה חשיבא ממון להקנות בחליפיה והא ודאי לא מסתבר. אי נמי שיש לו לרש"י בקיאות ממקום אקר שאינה נקנית בחליפין. מ"ה נר"ו.

מתנות נתינה כתיבא בהו חליפין מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימתא הוא:    יש מקשים וכיון דמקומו מושכר לו ונתקבלו שכר זה מזה הא הוה ליה דרך מקח וממכר ולאו קושיא היא דהתם נהי דאיכא מקח וממכר במקומן של פירות אבל פירות עצמן נתינה הן והוה ליה הקרקע במכר ופירות במתנה וכדדייקינן לה מהכא בפרק קמא דקידושין. ואלו נתן הפירות בחליפין תחת הפירות עצמן נוטל סודר של חליפין והוה ליה כמקח וממכר שנותן פירות ומקבל סודר בחליפיהם. הריטב"א.

רב פפא אמר דעת אחרת וכו':    רב פפא לא מתרץ כההוא מדרבנן חדא דהא עדיפא דמתעקרא קושיין לגמרי. ותו דקשיא לישנא דביייתא כדאקשינן לעיל ומנא תימרא וכו' ואיכא למידק דהא סברא נכונה היא לחלק בין מציאה למתנה דאיכא דעת אחרת ומאי קבעי מנא תימרא. ויש לומר דאיכא סברא לאידך גיסא וכיון שכן שקולים הן ולא תחלוק ביניהם. והכי איכא למימר ומה מציאה שאין אדם מחזיק בה אלא הפקר. לא קני לה עד דקאי בצד שדהו מתנה שיש מי שמחזיק בה לא כל שכן שצריך כח להוציאה מחזקתו ואי קאי בצד שדהו אין ואי לא לא ומאן דאמר ומנא תימרא יש לו שתי סברות אלו ובעי מנא תימרא.

קבלה מיניה רבי אבא וכו':    וקשיא לי מאי מייתי ראיה ממה דקבלה רבי אבא דמאן דפליג אמר לך לא סביר לי לא כבעיא דרבי ירמיה ולא כקבלת רבי אבא דלא שני ליה בין מציאה למתנה ואי מייתי ראיה שיש מי שמחלק בין מציאה למתנה והא שמענו ל'ה לרב פפא הכי ואפילו הכי שיילינן ומנא תימרא וערביך ורבא צריך ואי לאפושי גברי ליתא דהא רבי ירמיה מספקא. ומתוך כך אני אומר דקבלת רבי אבא הלכתא היא והכי קים ליה לתלמודא ומשום הכי מייתי מינה ראיה וההוא מרבנן אמר לך נהי דיש חילוק בין מציאה למתנה לענין רץ אחריהן ומגיען דלענין מציאה דכיון דכולי עלמא רצין אחריה צריך שיהיה הוא רץ אחריה ומגירה קודם שתצא משדהו אבל גבי מתנה אין אחרים רצין אחריה הילכך אפילו שאינו מגיען זכתה לו שדהו אבל לענין והוא עומד לצד שדהו לא שני לן בין מציאה למתנה דבעינן שיהא עומד שם כי היכי דליהוי חצר המשתמרת ומאן דמייתי מינה ראיה סבר דלא שנא. מורנו הרב נר"ו.

והרי גט דדעת אמרת מקנה וכו':    בלאו הכי נמי קשיא דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד חצרה ואלו גבי גט בעינן עומדת בצד ביתה אפילו משתמרת ומשמע דרב שימי איפכא סבירא ליה דקסבר דגבי הפקר קני אפילו בזכייה כל דהוא וגבי מתנה וגט בעינן קנייה אלימתא. אי נמי הוה יכול למימר וליטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי והמסקנא ניחא לכולהו. הרמב"ן.

ור"מ תירץ דהכא פשיטא ליה דכיון דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו ודוקא במציאה ומתנה הוא דסגי בחצר המשתמרת אף על גב דלא קאי בצד חצרו אבל השתא דאמרת דאלים כל כך דעת אחרת מקנה דאפילו בחצר שאינה משתמרת דלא קני במציאה קני במתנה משום דעת אחרת אם כן על כרחך היינו טעמא משום דמשתמר לדעת המקנה הוה ליה כאלו הקונה עומד בחצרו אם כן בגט נמי כיון שהבעל עומד בצד חצרה הוי כאלו גם היא עומדת שם וחשיב משתמר לדעת. הרא"ש ז"ל.

שאני גט דאיתיה בעל כרחה:    פירוש וכיון דכן אי אפשר דתזכה לה חצרה בעל כרחה אלא כשהיא עומדת בצדו. מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי ולאו קל וחומר הוא ומה גט דאיתיה בעל כרחה וכו' פירוש בכל היכא דאיתיה בעל כרחו וכחו של מקנה עדיף מכוחו של קונה היה מן הדין דסגי לה טפי בכל דהו לא בעי עומדת בצד ביתה וכיון דעל כרחה הוא מה צורך לעומדת שם. הריטב"א ז"ל.

מתנה דמדעתיה לא כל שכן:    הקשה ר"מ לימא חצר המשתמרת תוכיח דגבי גט אם אינה עומדת בצדה לא מגרשא וגבי מציאה ומתנה דכולי עלמא קניא. ויש לומר מה שיש חילוק בין מציאה ומתנה לגט בחצר המשתמרת דגבי גט בעינן עומדת בצד חצרה לאו היינו טעמא משום דלא דמיא לידה דשפיר דמיא לידה ואתיא מדעין הפרט דידה אלא סלקא דעתך דכל מה דלא ידעה במאי דיהיב לה לא מיקרי כריתות דבר הכורת בינו לבינה וכיון דשפיר דמי לידה דמציאה ומתנה קניא אבל חצר שאינה משתמרת דאמרת גבי גט אף על פי שעומדת בצדה לא מיגרשה והא לא מצית למימר משום דלא ידעה ביה ומשום כריתות אלא על כרחך משום דלא חשיב ידה ולהכי פריך השתא ומה גט דאפילו בעל כרחה איתיה לא חשיב חצר שאינה משתמרת כידה אף על גב דקאי גביה מתנה לא כל שכן ולא ידענא מנא ליה למר דחצר שאינה משתמרת לא מיגרשה ביה כשעומדת בצדה. עד כאן.

נראה לי דאיכא למיפרך מה לחצר המשתמרת שכן קונה במציאה אף בשאינו עומד בצדה תאמר בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה במציאה כשאינו עומד בצדה. הרא"ש ז"ל.

ולדידי עיקר קושיין ליתא דלאו קל וחומר גמור מקראי הוא דנימא כך וכך יוכיח אלא כעין קל וחומר מסברא בעלמא. וכן הבנתי מדברי רש"י ז"ל שכתב יש לדון דכל שכן לקנין אחר משמע שהקל וחומר עשה אותו כל שכן. מ"ה נר"ו. עד כאן נמצא מפלפול מורנו הרב כמה"ר דוד אבן אבי זמרה נר"ו.

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו: ולאו קל וחומר הוא. פירש רש"י ז"ל מן הטעם הזה יש לדון דכל שכן לקנין אחר. אמר זה לפי שזו הקושיא אינו בדרך קל וחומר לפי שבכאן לא יש גזירה חמורה לשנאמר ומה בזה הקל נתנו גזירה חמורה בזה החמור לא כל שכן שזו הגזירה שצריך שיעמוד בצד חצרו אם תפול בנושא גט תהיה זו הגזירה קולא וכשתפול בנושא מתנה תהיה זו הגזירה חומרא. לזה אמר רש"י ז"ל שהקושיא בכאן אינה דרך קל וחומר אלא לימודה מכל שכן.

עוד יש לעיין בזו הקושיא שנראה פירוש הקל וחומר ומה בנושא דגט שהסברא נותן דלא צריך שיהיה עומד בצדה אפילו דאין משתמרת עם כל זה אנו גוזרים שצריך לעמוד בצד חצרה מתנה שהסברא נותן שצריך לעמוד בצד חצרה לא כל שכן שצריך לגזור הדין שצריך לעמוד. וזה הקל וחומר הקדמותיו כוזבות שהרי לכולי עלמא יש להודות שבענין מתנה אין צריך לעמוד בצד חצרו כשיהיה חצר המשתמרת שכך הסכימו למעלה בענין מציאה והוא הדין מכל שכן בענין מתנה כיון דדעת אחרת מקנה אם כן הקל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך חצר המשתמרת יוכיח.

לזה תירץ הרמב"ן ז"ל אחד משני תירוצין אחד שיאמר רב ששת שאין הכי נמי שהסכימו למעלה שבחצר המשתמרת אין צריך לעמוד בצד חצרו אבל זה הדין יהיה דוקא במציאה שהוא הפקר אבל במתנה אין הדין כך אלא שהוא שוה לגט וצריך קנייה חמורה לקנות. שני שאף על פי שבכאן יקשה אין לחוש אחר שבמסקנא כל הקושיות מתורצות. ואחרים תירצו שזו הפירכא תהיה אמתית אם הנושא אשר עליו בנוי הקל וחומר לא יהיה אלא חצר שאינה משתמרת יש פירכא לומר חצר המשתמרת יוכיח. אבל זה אינו אמת שיש לדעת שבנושא דגט צריך שני תנאים חצר המשתמרת ושתהיה עומדת בצד חצרה אם כן חצר שאינה משתמרת בענין גט אין בו תקומה כלל ואין ראוי להזכירו בענין קניית הגט. עד כאן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_יא&oldid=1055319"