שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף טז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טז עמוד א[עריכה]

למאן דאמר ניחא ליה דלא וכו'. הא מית ליה:    כלומר ואתו בניו ומפקי מיניה דלוקח. קשיא לי היכי מפקי לה אינהו מיניה והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דזבין כתובתה דאמיה בלא אחריות לסוף שכיבא אמיה וכו' ואסיקנא נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עילוה אחריות דנפשיה מי לא קביל. וניחא לי דהתם ממכרו ממכר דהא ארעא דידיה הוא דירשה מאביה אלא דמיחדה לכתובתה דאמיה אבל הכא דאין ממכרו ממכר דהא נמצאת שאינה שלו ואין המעות אלא כעין הלואה לא. הרשב"א.

דאמר ליה מאי גזלי מינך:    ואף על גב דלוקח נמי משלם הדמים מכל מקום הוציא מעותיו כדי לקנות המקח וקשה לו שאינו מקיים מקחו בידו וקוראהו גזלן. הרא"ש.

כתב ר"ח בפרק איזהו נשך על ההיא דאמרינן התם (דף עב:) הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא וכו'. וזה לשונו: מיהא שמעינן דהלכתא כרב דאמר בפרק קמא מה מכר לו ראשון לשני וכו' דהא מר ורב אשי טעמא דרב מפרשי ומדתרצי רבינא ומרימר דאינון בתראי שמעתא דא אטעמיה שמע מינה הלכתא כוותייהו דמקיימי דברי רבינו רב וכן הלכה. עד כאן.

פשיטא זבנה אורתה וכו':    פירש רש"י דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה. ויפה פירש דאי לאחר שחזר ולקחה כבר זכה בה לוקח. הרשב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פירש רש"י קודם שלקחה ולאו לאוקמה קמי לוקח ראשון. ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקרייה מהימן ואף שני לא קנה. וכן נמי למאן דאמר דלא ליקרייה גזלנא. סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה. והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחוה מבעלים הראשונים מיד ואינו נכון. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש פירש בתשובה כפירוש הרב אב ב"ד וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: וששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי אם זה דוקא בשהיה סמוך ללקיחה או אפילו אם היה אחר זמן.
תשובה. אין ספק שזה הדין לא יהיה אלא אם כן זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר שלא נתחדשה לו חרטה. אמנם אם עבר זמן אחר הקנייה ואחר כך זבנה או אורתה או יהבה במתנה יש לנו לומר שלא כוון בקנייתה אלא לאוקמה קמי לוקח וכבר קנה אותה הלוקח מעת הקנייה ואחר כך נתחרט וזבנה או אורתה או יהבה במתנה והואיל וכשקנה אותה אדעתא דלאוקמה קמי לוקח אין במעשיו האחרונים כלום ופירוש אורתה שנתנה במתנת שכיב מרע כמו שאמרו מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אם כשהוא שכיב מרע כשיאמר יירש פלוני בני שדה זו שדבריו קיימין ואפילו היכא דאיכא בנים אחרים כדברי רבי יהודה בן בתירה שהלכה כמותו. אי נמי היכא דליכא אלא אותו הבן בלבד שדבריו קיימין אליבא דכולי עלמא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: יש מפרשים דזבנה ואורתה ויהבה במתנה קודם שחזר ולקחה ומאי אורתה שהיה נותנה לאחרים בתורת מתנת שכיב מרע וכן פירש רש"י. וטעמא דמילתא יש לומר דאלו לגבי לוקח ראשון לא בעי לאוקמי כיון דקא הדר ואקני לה לאחרים ולגבי לוקח שני לא בעי לאוקמי כיון דלא אחזקיה בגווה ולא סמכה דעתיה ולגבי דידיה הוי כההיא דלקמן שאמרו מה שאירש מאבא מכור לך. כן נראה לי. אבל דעת קצת רבותי דכל כהאי גוונא אי חד מינייהו הוה נחית בה לקמיה בעי לאוקמי ואפילו הוה קמא ואי חד מינייהו לא נחית בה בתרא הוא דזכי בה. והכא כד זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף שחזר ולקחה באותו מעמד. עד כאן.

נפלה ליה בירושה:    כגון שגזלה מאביו ובא אביו וטרפה מן הלוקח ואחר כך מת אותו הנגזל ונפלה לפני זה הגזלן מחמת ירושה פשיטא ודאי דאין כח ביד לוקח הראשון להוציאה מידו בדין מחמת האי טענה. ואם תאמר ליפקה מיניה בתורת אחריות ואף על פי שלא יהיה נזכר שם אחריות דהא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. יש לומר דבפירוש מכרה לו שלא באחריות ואף על פי שמכרה לו שלא באחריות אי חזר הוא ולקחה מבעלים הראשונים בודאי לאוקמי קמיה בעי כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה. ה"ר יהונתן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: נפלה ליה בירושה ירושה ממילא אתיא והדרא ליה כלומר שחוזר הקרקע לגזלן והוא עצמו מוציאו מיד הלוקח שלו. וליכא למימר בהא נהי דאחריותא דעלמא לא קביל אחריותא דנפשיה מי לא קביל כדאמרינן בכתובות. דההיא במי שמוכר דבר שהוא שלו כההוא דזבנא לארעא דמשעבדה לכתובתה דאימיה שלא באחריות ומתה אימיה וירשה דלא מצי למהדר איהו וטריף לה במקום אימיה אבל הכא דזבין מידי דלאו דידיה ואין כאן מכר כלל כי הדר איהו וזכי בה איהו גופיה מפיק לה כל היכא דליכא למימר שמכר לו כל זכות שתבא לידו. עד כאן.

גבייה בחוביה אי הוה ליה לנגזל ארעא אחריתי ואמר הא בעינא לאוקמא קמי לוקח בעי:    נראה לי דדוקא בשלא קרקע זה עדית שבקרקעות הנגזל ושלא היתה על המצר של זה הגזלן הלוקחה והכי קאמר אי אית ליה לנגזל ארעא אחריתי דשויא לגזלן כי האי דאי לא שויא כי האי כמאן דלית ליה ארעא אחריתי דמי. הריטב"א. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל.

אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וזה לשונו: ראיתי מפרש דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו וכו' ולא מסתבר ליה וכו'. עיין שם בדפוס. ונראה לי דודאי אלו אמר גזלן בשעה שלקחה מבעלים ראשונים בפני שנים הוו יודעים שאינני לוקחה לאוקמי קמי לוקח דלא קנאה לוקח דליכא גלויי דעתא דלא ניחא דליקום בהמנותיה גדול מזה. שיטה.

יהבה ניהליה במתנה:    כלומר אותו הנגזל נתנה לגזלן אחר שטרפה מן הלוקח. הכניס הגזלן עצמו באהבת הנגזל ועבדו בגופו ובממונו עד שהנגזל נתן אותו קרקע לגזלה מהו. כלומר דמי לזבוני או לירושה. ה"ר יהונתן. והוא הולך כפי שיטתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: יהבה ניהליה במתנה וכו'. קשיא לי אטו גזלן מי קני לה והא אמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. ואיכא למימר דכתב ליה אחריות. עד כאן.

עד שעת העמדה בדין:    יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות והוא הנכון דהוי כשיטתא דאינך דחייא בר רב דאמר עד דמטא אדרכתא לידיה ודרב פפא דאמר עד דמתחלן יומי אכרזתא דהיינו מלוקח לבהדי גזלן. הרשב"א.

וכן פירש ה"ר יהונתן וזה לשונו: עד שעת העמדה בדין. כלומר כל זמן שלא העמיד הלוקח את הגזלן בדין כדי שיחזיר לו מעותיו מתבייש הגזלן מן הלוקח וטורח ומשתדל להעמידה בידו אבל מאחר שביישו בבית דין שוב אין לנו לומר מסתמא שיטרח בשבילו אם לא יפרש שבשבילו הוא קונה אותה. ע"כ. וכן פירש רש"י.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: הלוקח שדה מחברו ונמצאת שאינה שלו אלא שגזלה וחזר גזלן ולקחה מן הנגזל אפילו אם לקחה ממנו אחר שטרפה נגזל זה מן הלוקח חוזרת ללוקח דלאוקמה קמי דלוקח זבנה דניחא ליה דניקום בהמנותיה אף על גב דלא הוה דיליה בשעתא דזבנה ניהליה כיון דהות קיימא ברשותיה בגזלנותא סמכה דעתיה דגזלן עליה דנגזל דלזבנה ניהליה כל אימת דליבעי איהו הילכך קנה לוקח לגמרי. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין אף על גב דלא הות ברשותיה בההיא שעתא אי אמר ליה שדה אחת בית סאה אני מוכר לך אי קנו מיניה מעכשיו אף על גב דהשתא לית ליה ארעא כלל מחייבינן למזבן כיון דמשכח לזבוני.

ורבינו הגדול זצ"ל חולק על זה כמו שאנו עתידין לבאר בפרק המוכר את הבית בסייעתא דשמיא. והוא הדין אי יהבי ליה נגזל לגזלן במתנה דסתמיה בכל איניש בעי למיקם בהימנותיה ולהכי טרח קמיה עד דיהבה ליה ואף על גב דיהבה ליה בתר דטרפה מלוקח. צריך עיון.

יהבה גזלן או אורתה לאחריני בתר דטרפה נגזל מקמי דזבנה מיניה דנגזל ובתר הכי זבנה מיניה לאו לאוקמיה קמי דלוקח קמא זבנה. אבל היכא דלא טרפה נגזל ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד מקבל מתנה דניחא ליה דניקום בהימנותיה. והוא הדין אם גזלה ממורישו ומת מורישו אחר שטרפה ממקבל מתנה לא הדרא ליה דמאי דהוה ליה בההיא שעתא בגוה הוא דיהב ליה למקבל המתנה.

גזלה ומכרה וכבר לוה הנגזל מן הגזלן ואחר כך טרפה גזלן ממנו בחובו היכא דהוה ליה לההוא נגזל ארעא אחריתי בינונית דכוותה ואמר ליה הא בעינא למיגבי מינך ודאי לאוקמה קמי לוקח גבי מיניה ואי לא הוה ליה ארעא אחריתי לאו למיקם בהימנותיה שקלה מיניה אלא לאפרועי זוזי דהוה ליה עליה ולא הדרא ללוקח.

יהבה נגזל במתנה לגזלן ואחר כך בא הוא עצמו לטרפה מכח הנגזל לאו כל כמיניה דודאי בידא דלוקח מוקמינן לה. ואי נגזל הוא דבעי למיטרפה מיניה דלוקח אף על גב דלא קביל עליה גזלן אחריות ללוקח אי מצי אמר ניחא לי דאיקום בהימנותי צריך עיון. עד אימת אמרינן דניחא ליה לגזלן המוכר דליקום בהימנותיה היכא דהדר זבנה מנגזל או יהבה ליה נגזל בתר דטרפה עד דמתחלן יומי אכרזתא בתר דכתבו בי דינא אדרכתא ללוקח על נכסיה דגזלן ואי בתר הכי זבנה גזלן מיניה דנגזל כיון דעמד עליה בדין לאו לאוקמה קמיה זבנה דהא לא ניחא ליה למיקם בהדיה בהימנותיה. עד כאן.

כתוב בתוספות בדבור המתחיל ארצי קמיה וכו'. משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא ליקרייה גולנא וכו'. אף על גב דרבא לקמן נקט האי לישנא דלא ליקרייה גזלנא מכל מקום מייתו תוספות מסתמא דתלמודא ולקמן הוא מדברי רבא. גליון.

מכדי לוקח וכו'. האי שטרא חספא וכו':    תמיה לי והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעות ללוקח מגזלן וכמו שפירשנו למעלה וכבר שאלו למעלה מאי טעמא ואוקימנא משום דלא ליקרייה גזלנא וכו'. ונראה לי דהא דאתקיף השתא רמי בר חמא לא קאי אלא אגבאה בחובה דלא שייך ביה האי טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח דלאו בדידיה תליא מילתא. ובדין היה דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו אלא דנטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא ובתר כן אקשי ליה. הרשב"א ז"ל.

ולפי שיטת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל לא קשה מידי והכי פירושה מכדי לוקח כלומר דנהי דאמרינן לעיל דמוכר זה כשחוזר ולוקחה להקנותה ללוקח נתכוון אפילו הכי לוקח במאי קני לה שהרי בשביל כוונת המוכר בלבד לא קנה אותה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא. פירש רש"י ז"ל כסף לא נתן לו לשם קנין אלא לשם פקדון וכו'. ונראה מדבריו דסוגין אפילו על מכיר בה שאינה שלו כדברי רבינו ז"ל. ומיהו אין פירושו נכון בעיני שהרי אפילו נתן לשם מקח אינו קונה בה כיון שבאותה שעה לא היה ראוי לקנות דהא דאמרינן בפרק קמא דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שהיא מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות התם הוא שהכסף ראוי לקנות בשעתו. ועוד הא פרישנא לעיל דהאי גברא לתורת מקח נחת כל היכא דאפשר ליה דתיקום בידיה. אלא הכי פירושו במאי קני לה להאי ארעא השתא שהרי בכסף ושטר וחזקה אינו קונה עכשיו כיון שלא היו ראויין לקנות בהן לשעה ראשונה. עד כאן.

האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו':    וכי תימא דקני על ידי המעות. ליתא חדא שבימי חכמי התלמוד לא היו קונים בכסף כדמוכח בפרק חזקת הבתים דקאמר ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ועוד וכו'. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא וכו'. שאפילו שנאמר שהמוכר לוקח עתה לצרכו מן הני טעמי דאמרינן דלא ליקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה אפילו הכי לא קני לה האי שטרא שהרי הנגזל אל הגזלן הוא מוכרה ולא ללוקח ומי הודיעו לנגזל שיקנה קרקע שלו ללוקח מן הגזלן כדאמרינן בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטיו לבעל המעות ואפילו למאן דפליג עליה התם היינו כשהלוקח לוקח במעות של אחר משום דאמרינן שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אבל כאן הגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח ראשון בהלואה הם עליו וכן אחר שלקחה הגזלן לא הקנה אותה ללוקח ראשון שהרי לא קבל ממנו דבר עתה שיקנה לו בהן והשטר הראשון חספא בעלמא הוא והמעות שקבל אז ממנו אינו יכול להקנות לו עתה בהן דהלואה נינהו גביה כדאמרינן בקידושין ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר מעותיו שהיו תחילה. ואין להקשות דנימא דפריך ממתנה דיש לומר אם כן רבא דמשני תהא במאמינו איהו סבר כלישנא דלא ליקרייה גזלנא כדמסיק ואם כן לית ליה מתנה משום דאמר ליה מאי גזלי מינך ולכך מקשי תוספות דלישני הכי. גליון.

תהא במאמינו:    פירש רש"י ז"ל שאמר ליה בפירוש אני מאמין בך שתעמידנה בידי ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי דאלו לא כן לא היה לוקחן ממנו. ותמיה לי אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני לה האי דבמאי קני לה. ויש לי לומר דמשום דמאמינו אף הוא בגובה אותם ומזכה לו על ידי עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזה בריש פרק השוכר שבעבודה זרה בחנוני הרגיל אצלו דמקני ליה דינר בכיסיה. הרשב"א ז"ל.

ולפי שיטת הר"ן ז"ל הכי מתרצית בההיא הנאה דלא קאמר ליה ולא מידי קא מקנה ליה כלומר דבהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעינו ומקנה אותה לו כאלו נתן לו דמים כדאמרינן בקידושין דנתינה לאדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמרה ומקניא נפשה. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תהא במאמינו. פירוש מחמת שהאמינו טרח לעמוד בנאמנותו וקנה השדה מן הנגזל בשליחות הלוקח וזוכה לו וגם זה יודע הנגזל ונתכוון לוכות ללוקח. וניחא אף למאן דאמר וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות.

במאמינו:    פירש רש"י שאמר לו וכו'. משמע דאי לא אמר לו לא קני. ותימא אם כן מאי פריך ממאי דתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר לו אני סומך עליך. ויש לומר דהתם באלו אמר לו דמי שהרי קנה הירושה כשתבא לידו אבל הכא לא אמר לו כשתקנה העמידה בידו הילכך צריך שיאמר אני סומך עליך. ועוד יש לומר במאמינו שאינו מדקדק אחריו לידע היאך באת לידו אם קנאה וממי קנאה או אם ירשה כמנהג לוקחי שדות אלא לא היה חושדו כלל. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ודאמרינן תהא במאמינו. פירוש בההיא הנאה דהימניה מעיקרא עכשיו גמר ומקנה כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל לשון רש"י ז"ל אינו מחוור בזה. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: סוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההיא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך עליה דאזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והוא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא דתנא בתוספתא באחרית מסכת נדרים מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה וכו' לא אמר כלום דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קשיא ליה לרב דאמר מה מכר לו ראשון לשני וכו' ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דהיא בסוף מסכת נדרים מה שאירש מאבא ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקי ליה בידיה מצי קרי ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקי לה בידיה כי היכא דלא ליקרייה גזלנא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל תהא הא דרב במאמינו שאמר לו אני סומך עליך שתשיבנה בידי דכיון שכן גמר ומקנה ליה כשלקחה מבעלים הראשונים. וקשיא לי דאכתי נהי דמוכר גמר ומקנה ליה מכל מקום לוקח במאי קני ליה. יש לומר דכיון שהלוקח עומד בתוכה ונועל וגודר ופורץ ומתקן בה הרי הוא קונה אותו בחזקה. ומיהו קשה לי שאין זה בכלל תהא במאמינו שאמר הספר. ויש לומר דכיון דמאמינו גמר ומקנה ליה וכאלו אומר לו לך חזק וקנה דמי וכן פירש מורי ז"ל. אבל אין לשון הגמרא מתיישב כל הצורך. ובתוספות הקשו עוד על פירוש רש"י ז"ל דלא משמע דבעינן שיאמר לו בפירוש וברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך לא משמע שאמר לו כן בפירוש.

לכך פירשו תהא במאמינו דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומקנה ליה דאלו קבל ממנו כסף אחר כשחוזר ולוקחה דהנאה חשובה ככסף בכל מקום וכדמוכח בפרק קמא דקידושין בהדיא ולא עוד אלא שאף הנגזל עצמו לדעת כן מוכרה והוא גומר ומקנה ללוקח ואפילו למאן דאמר בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל החטים וכו' הכא מודה שכבר הוא יודע שזה מכרה והאמינו הלוקח וכמי שהודיעו גזלן שלצורך לוקח הוא חוזר ולוקחה דמי. עד כאן.

אבל הריצב"ש ז"ל כתב וזה לשונו: תהא במאמינו. כלומר בההיא הנאה שהלוקח האמין אותו שיעמיד הקרקע בידו בשופי הנה זאת ההנאה חשובה ממון ומקנה לו הקרקע לאחר שקנאה מן הנגזל דומיא דמאי דאמרינן בקידושין דנתינה באדם חשוב הויא מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מינה גמרה ומקניא נפשה. או נפרש דבההיא הנאה גמר ומקנה ליה המעות שלוקח בהם עתה מן הנגזל ואם כן כיון שהמעות שלו לכולי עלמא קנה ואפילו למאן דאמר התם מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל מעות התם הוא שהמוכר אינו יודע שזה יקנה לצורך אחר אבל כאן כיון שהוא יודע שמכרה לאחר הרי הוא מקנה למי שהמעות שלו. עד כאן.

מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו':    פירש רש"י ז"ל דממה שאירש מאבא מותיב אמאי לא אמר כלום ואיכא למידק מאי קושיא והא אמרינן לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דליכא הוכחה משום דלא טרח בה אלא ממילא קא הויא ליה הא לאו הכי קני לה לוקח וכיון שכן הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך אמאי לא קנה. הרשב"א והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתיב רב ששת מה שאירש וכו'. פירש רש"י ז"ל דמתרווייהו פרכינן. והקשו בתוספות דמירושה ליכא לאותוביה דהא אמרינן לעיל דכל היכא דנפלה ליה בירושה לא זכה לוקח. לכך פירש דקושיין ממצודה. ויש לפרש כפירוש רש"י ז"ל דהכא כיון דאמר לו בשעת המכר מה שאירש מאבא מכור לך הרי הבטיחו שיזכה בה לאחר שירשנו והרי מאמינו וכאלו חזר וטרח ללקחה דמי וכן פירש הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאותיב רב ששת ממה שאירש וכו'. קשיא לי והא אמרינן ירושה ממילא הויא. ואיכא למימר שאני התם דקאמר ליה ירושתי לא זבני לך. אבל הכא הויא מוכר ירושתו ואם כן נימא ניחא דליקום בהימנותיה. עד כאן.

ואם תאמר ומאי פריך לישני דאתיא כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב כרבי מאיר סבירא ליה. ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקומי רב דלא כהלכתא. עוד אומר מורי הר"פ שיחיה דלא מצי לשנויי הכי דטעמא דרב משום (דאין) אדם מקנה וכו' דאם כן לעיל דפריך מאי טעמא לישני ליה דטעמיה דרב הוי משום דאדם מקנה אלא ודאי טעמא לאו משום דאדם מקנה דעד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה אלא דאמר ליה המוכר הריני מקנה לך קנין זה מעכשיו לכשיהא שלי כדאמרינן לקמן לכשאקחנה וכו' אבל לעיל גבי גזלן לא פירש לו שום דבר מהמכירה ובההיא שעתא לא היתה שלו דעדיין לא לקחה ואפילו הכי קסבר רב דמהני שפיר ואם כן הוי טעמא משום דמכר לו כל זכות שתבא לידו ולא הוי טעמא משום דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מתיב רב ששת וכו'. פירוש לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הקשו בחדושין ומאי קושיא דהך מתניתא רבנן היא דאמרי אין אדם מקנה וכו' ורב סבירא ליה כרבי מאיר. ותירצו דלכולי עלמא אמרה דאי אליבא דרבי מאיר היכי קבלה שמואל מיניה ועוד דעד כאן לא אמר רבי מאיר אדם מקנה וכו' אלא באומר בפירוש לכשיבאו לעולם אבל זה במתכוין לקנות עכשיו ואינו קונה לא יאמר רבי מאיר אדם שיקנה כשיבאו לעולם.

ואם תאמר עוד מאי מותיב מירושה דהא אמרינן לעיל דלא אמר רב מה מכר ראשון לשני בירושה דירושה ממילא קא אתיא ולא טרח בה. הא לא קשיא דהתם הוא לפי שבשעת המכירה לא הזכיר לו ירושה כלל אבל במה שאירש מאבא כיון שהוא מזכיר בפירוש שמוכר לו מה שירש מאביו אם היה שבמכר אדם יכול להקנות מה שלא בא לעולם וכשיקנה אחר כך קנה לוקח ראשון גם כן הכא הוה לן למימר שיקנה.

ואם תאמר אכתי מאי מקשה דבההיא דרב הא פריש רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקנה ליה השתא ואם כן דבר שלא בא לעולם הוא. יש לומר דרב ששת לא סבירא ליה כרבא אלא כרמי בר חמא דמתקיף לה לעיל ואמר מכדי במאי קני לה וכו' והיינו דרמי בר חמא אמר עלה דהך תיובתא דרב ששת הא גברא והא תיובתא משום דאזיל לשיטתיה ורבא דאמר לעיל תהא במאמינו אמר עלה גברא חזינא תיובתא לא חזינא. כן נראה לי שיטת שמועה זו. עד כאן.

התם סמכא דעתיה וכו':    פירש הרשב"א ז"ל התם דלא הכיר בה סמכא דעתיה אבל הכא דהכיר בה וידע דמאי דלאו דיליה זבין ליה לא סמכא דעתיה. והיינו טעמא דהכא קיימא לן דקנה לוקח כדקא פשיט לה רב לשמואל וקביל מיניה ובשדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קנה לוקח דהתם נמי כיון דהכיר בה לא סמכא דעתיה. ולא פירש רש"י ז"ל כן. הר"ן ז"ל.

וזה לשון גליון תוספות: ונראה דבחזר ולקחה קני לוקח אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה משום דסמוך עליה דלא ליקרייה גזלנא או משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כיון שכבר נתנה לו אבל בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קני אלא למאן דאמר אדם מקנה כדמוכח בהדיא הסוגיא דלא שייך הכא טעמא דלא ליקרייה גזלנא ולא טעמא דליקו בהימנותיה כיון שלא באת השדה לידו. ומהר"י כהן חילק דהתם סמיך עליה דגזלן טפי לפי שבטוח שהנגזל יתרצה למכרה כיון שהקרקע כבר נגזלה לו ואינה בידו. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: התם סמכא דעתיה הכא וכו'. פירש רש"י ז"ל לא סמכא דעתיה דלוקח כיון דההיא שעתא לא הוו דידיה נכסי דאביו דאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו כל נכסיו בחייו. עד כאן. וקשה לי דהא דרב נמי לא הוו נכסי דגזלן בשעה שמכרה ומי יימר דמזבן לה נגזל ניהליה. ויש לומר דהכא כיון דברשותיה דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמכא דעתיה דלוקח דנגזל מזבן לה ניהליה לגזלן. עד כאן.

זו אינה צריכה לפנים:    פירש רש"י ז"ל אינה צריכה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהם יודע לפרקה. ואין הלשון מתיישב כהוגן לפירוש זה. אלא הכי פירושו זו אינה צריכה להכניסה לפני גדולים כי קל להבין דשאני ירושה ומצודה דממילא אתיא. ואביי אמר צריכה לפנים ולפני ולפנים תיובתא רבתא היא וצריכה פירוקא דהתם סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. מפי רבי. הריטב"א.

ובגליון תוספות כתוב זו אינה צריכה לפנים. פירוש דאין להם להצניעה משום דקושיא גדולה היא וצריכה לגלותה על כל שמא ימצאו לה תירוץ. עד כאן. וכן פירש בתוספות שאנ"ץ.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא:    כלומר דרישא ניחא ליה אבל סיפא מאי טעמא וכאלו אמר מאי שנא סיפא מרישא ודכוותה בתלמודא. הריטב"א.

סיפא משום כבוד אביו:    מפורש בירושלמי בלוה בתכריכי אביו שהיה אביו גוסס. וכן כתבו כל המחברים ז"ל. ולפיכך הורו מקצת הדיינים שאין לו למכור אלא בכדי תכריכי אביו אבל למכור באלף זוז לא. והוא שהיה עני שאין לו אלא אם כן מכר מנכסיו דהואיל ומשום כבוד אביו הוא אין לנו לומר שמה שעשה עשוי אלא לכבודו של אביו בלבד. אבל במה שאמר מה שתעלה מצודתי אפשר דאפילו מכר באלף זוז והיה לו מה יאכל ממכרו ממכר דאורחא דמילתא הוא שיהא דבר מועט ואין אדם לוקחו אלא בפחות ואין אדם מוכר אלא לכדי חייו והואיל ומשום כדי חייו תקנו לא פלוג רבנן. אבל בלוה בתכריכי אביו דוקא לצרכו של אביו ואין צרכו של אביו וכבודו אלא בכדי תכריכיו אבל במאה מנה אין זה כבוד אלא גנאי.

ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער שני אפילו שהוא חולה ונוטה למות לא קנה אלא אם כן מכר לכבוד אביו וכו' והוא שאין תכריכין וצרכי הקבר מוכנין אבל אם יש לו אין לו למכור אלא לאחר מיתה. ויש להוסיף על דבריו ז"ל והוא שמכר בכדי תכריכי המת שאם מכר יותר הרי הוא כמי שהיו לו תכריכים. והוא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וזהו כבוד אביו ואין מדקדקין עליו בדבר זה אם מכר יותר מעט.

עוד ראיתי בשער השלישי בענין הפעוטות שאמרו חכמים מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו וכתב הגאון ז"ל שלא ימכור אלא לכדי חייו. ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון שנותנין לו ואף על פי שאינו אלא לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים. אלו דברי הגאון ז"ל.

ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא ימכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור. וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל וכן מי שאין לו מה יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין.

וקשה לי דהא אפילו במתנה אמרו בפעוטות שמתנתו מתנה אחד מתנת ברי ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת שכיב מרע אלא משמע דכיון דאמרו משום כדי חייו שתהא מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג בהו ואמרו מתנתו מתנה לעולם ואפילו בשכיב מרע ומתנה מרובה. ותו קשה לי ההיא דאמרינן בשלהי מציאת האשה גבי משליש מעות לבתו דקאמר אבל יש שם אפוטרופוס לא ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין מעשה קטנה כלום. וצריך עיון.

ובספר משפטי השנים ראיתי שחולק על הגאון בזה. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: סיפא משום כבוד אביו. פירש בירושלמי דסיפא בלוה בתכריכי אביו ואידך נמי משום כדי חייו. כלומר דרבנן נתנו לו רשות למכור בשעה שאביו גוסס לצורך תכריכיו מפני כבודו והפקר בית דין הפקר דרבנן אקנינהו לנכסי דאבוה לכך. ומסתברא דכבוד אביו לאו דוקא דהוא הדין לשאר המתים. ומיהו דוקא לצורך תכריכיו אבל לא לדבר אחר אלא שאין מצמצמין עליו שלא למכור אלא כדי תכריכיו אלא מוכר הוא בריוח ואם לא מצא לוקח במנה ימכור באלף והא דאמרינן נמי משום כדי חייו לומר שתקנו לעני שיוכל למכור לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו ובהרוחה ולא בצמצום וזה דעת הראשונים ז"ל. אבל יש אומרים דתקנתא הוא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ומיהו לא פלוג רבנן ונתנו רשות למכור אפילו לשאר דברים והכי דאיק לישנא וכן דעת רבינו ז"ל. עד כאן.


דף טז עמוד ב[עריכה]

אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח וכו':    ואתיא כרבי מאיר דאמר מקנה וכו' וכדאיתא בסמוך. ותמיהא מילתא מאי מעכשיו שייך הכא דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשיו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשיו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה. ויש מפרשים דאהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם שהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשיו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשיו וכי אמר לה מעכשיו חלין הקידושין מעכשיו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו.

אבל הנכון כדפירש ר"י דנקט מעכשיו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשיו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמשמע לן דאפילו הכי קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשיו מה שאינה שלו לכשיהיה שלו. והוא שאמר בפירוש לכשאקחנה וכו' וכדתניא לקמן לרבי מאיר ולאחר שאתגייר וכו' וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל.

אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו מי יימר דמזבני לה ניהליה והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו:    פירוש רבא סבירא ליה דאין אדם מקנה וכו' כרבנן ומשום הכי קאמר דדוקא בשדה סתם מהני דהא אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא מתוך שבידו לקנותו שהרי ימצא מוכרים הרבה כדבר שבא לעולם דמי כדאמר רבי יוחנן בפרק האומר בקידושין פירות ערוגה זו מחוברין תרומה על פירות ערוגה זו תלושין דכשיתלשו הוי תרומה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואפילו לרבנן מהני דכדבר שבא לעולם. ומיהו רב דסבירא ליה כרבי מאיר דאדם מקנה וכו' ליכא הפרש בין שדה זו לשדה סתם דבכל ענין מהני כדמהני לרבי מאיר באשה דכשדה זו היא.

ואם תאמר מנלן דרב בכל ענין קאמר דילמא כרבנן ובשדה סתם וכסבריה דרבא דליכא למימר דלרבנן לא מהני בין בשדה זו בין בשדה סתם וכי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב אליבא דרבי מאיר אמרה דאם כן קשיא ליה מתניתין דהא אשה כשדה זו דמיא וקאמר רבי מאיר מקודשת. יש לומר דהא דאמרינן רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר משום דבעלמא שמעינן ליה דסבירא ליה כוותיה. ואם היינו מפרשים דהא דאמרינן והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו אינו דברי רבא אלא תלמודא הוא דמסיק הכי כדי לחלוק על דברי רבא ורבא כי אמר מסתברא מילתיה דרב לאו דסבירא ליה איהו כוותיה דודאי רבא כרבנן סבירא ליה.

אלא הכי פירושו מסתברא דמילתיה דרב היא בשדה סתם דרב גופיה לא אמרה אלא בהכי ואפילו אליבא דרבי מאיר ולא אסיק אדעתיה מתניתין דקידושין ותלמודא מסיק בתר הכי דליתא לדרבא דרב ודאי כיון דסבירא ליה כרבי מאיר בכל ענין אמרה כדמוכח מתניתין דקידושין ואתי שפיר. אלא דבכל דוכתא משמע דכי מסיק והאלקים בתר מסתברא מילתיה הכל הוא כדברי מאן דאמר מסתברא מילתיה. הריצב"ש.

אבל בשדה זו מי יימר דמזבן ניהליה:    והקשה מורי הר"ף (שיחיה) ז"ל והא לעיל גבי גזלן אמרינן דקני לוקח ואמאי קני מי יימר דמזבין לה ניהליה הנגזל. ותירץ דלא דמי דהתם השדה כבר ביד הגזלן ואם כן משום הכי סמכא דעתיה דלוקח דקני דבקל ימכרנו הנגזל שהרי אינו בידו אבל הכא דהשדה ביד בעליו משום הכי לא סמכא דעתיה דלוקח דמי יכריחנו למכרו. תלמיד הר"פ.

מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר:    הקשו בתוספות וממאי דילמא כרבנן ותהא במאמינו כדאמרינן לעיל. ותירצו דלרבנן אינה קנויה לו עד שיקחנה ואלו לרב היא קנויה לו בשטר זה וכדפרישית לעיל. ועוד יש לומר דהכא כיון שאינו עומד בתוכה לא סמכא דעתיה וכדאמרינן לעיל גבי מה שאירש מאבא מכור לך. יש גורסים לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ואתיא כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אי נמי כרבנן אליבא דרב דאמר התם דמודו רבנן שאין קידושין תופסין ביבמה. הריטב"א ז"ל.

והא אשה כשדה זו דמיא:    ואם תאמר אם כן לעיל מאי פריך כמאן אמרה לשמעתין כרבי מאיר דמשמע דלא מצי מוקי לה כרבנן משום דסברי דאין אדם מקנה ואפילו בשדה סתם ומאי פריך לישני דלעולם סבר לה כרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן דאין אדם מקנה אלא בשדה זו אבל בשדה סתם מודו. ויש לומר דלמאי דפירש הקונטרס ניחא דפירש והא אשה כשדה זו דמיא שיש באלו שהם שדה זו כמו לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך דהני אינם בידו דמי יימר דימותו וגם יש מאלו שהם כשדה סתם כגון לאחר שאתגייר ומשום הכי פריך שפיר כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר דכרבנן לא מצי לאוקמי כדפירשתי. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן פירש הגליון וזה לשונו: דמכדי רב כמאן אמרה כרבי מאיר וכו' פירוש דאי כרבנן אפילו בשדה סתם נמי דהא לאחר שאתגייר כשדה סתם ואפילו הכי אמר דאינה מקודשת. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: והא אשה כשדה זו דמיא. פירש רש"י ז"ל דקאי אההיא דלאחר שתמות בעליך או אחותך או שתשתחררי ושאשתחרר שאין הדבר בידה דאלו גירות כשדה סתם דמיא. פירוש לפירושו דמיתה בידי שמים היא דאף על גב דאמרינן מית חברך אשר מכל מקום אין הדבר תלוי בידי האדם ושחרור נמי לאו בידיה הוא ולא שכיח כיון שהמשחרר לעבדו עובר בעשה. אבל לאחר שאתגייר כשדה סתם דמיא דהא בידיה לאיגיורי. ואף על גב דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקיק בי דינא מכל מקום מצויין הן ביד בית דין לקבל גרים הילכך רבנן אפילו בשדה סתם פליגי ורבי מאיר אפילו בשדה זו פליג.

וקשיא לי רבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם כמאן אמרה דאי כרבנן הא פליגי רבנן הכא אפילו בשדה סתם לפום מאי דפירש רש"י ז"ל וסוגיין נמי בכוליה תלמודא דאפילו בפירות דקל דעבידי דאתו ממילא פליגי רבנן ואי בעי רבא למימר דנעביד הכרעה שלישית כרבי מאיר בשדה סתם וכרבנן בשדה זו דילמא רב הכי נמי סבירא ליה ומה ראיה מביא מן הברייתא דרב אמרה אפילו בשדה זו. ויש לומר דכיון דרב בשיטת רבי מאיר אזיל בהאי דהכא ובכל דוכתא אם איתא דלית ליה דרבי מאיר לגמרי היה לו לפרש דבריו כיון דרבי מאיר בהדיא תניא לה אפילו בשדה זו. וליתא לדרב ובין בשדה זו ובין בשדה סתם לא קנה דהלכתא כרבנן ואידך שיטה נינהו וכדאיתא בפרק החולץ. עד כאן.

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק וכו':    אי משום כתב ללות ולא לוה ומיד הלוה נפל הא שעביד נפשיה דאי לאו דלוה מספיקא לא הוה משעבד נפשיה בקנין. ואי משום ניסן ותשרי ודאי הא שעביד נפשיה מההיא שעתא ואי כאביי סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו. הראב"ד ז"ל.

ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן:    פירוש וחוזרין על חזקה שלו אף על גב דנפל ואיתרע ליה ואפילו בשטר שיש בו אחריות שראוי לגבות מנכסים משועבדים ולא בעינן שיהא חייב מודה. וברייתא דלעיל דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מוקים לה בשטרי דלאו אקנייתא ושמא כתב ללות ולא לוה ולית ליה דאביי דאמר עדיו בחתומיו וכו' והיינו דבתר דאיתותב שמואל התם אייתי ליה הכא בדוכתא ושקלי וטרו בה דהתם לא איתותב אלא למאן דמוקים לשמואל דסבירא ליה כאביי וזה ברור. ומיהר לית הלכתא כשמואל דסוגיין כרבי יוחנן כדפירשתי לעיל. ואם תאמר לשמואל נמי ליחוש כיון דנפל ואיתרע ליה שמא היה השטר ביד שליש על פי תנאין או שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו או שהיה הקנין על מנת שלא יזכה עד שיגיע לידו ויש לומר דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חייש שמא מזויף הוא משום דכי מהדר ליה לבעלים נמי הא לא גבו עד דמקיימי ליה אם הלה טוען שהוא מזויף וכן אם בא לגבות מן הלקוחות והם אמרו שמא מזויף הוא לא גבי עד דמקיים ליה הילכך יחזיר. ומשמע שאם לא טענו טענינן להו שמא מזויף הוא דאי לא אמאי יחזיר שמא מזויף הוא ופעמים שאין הלקוחות יודעים לטעון כן ונמצא שגובה בו וכיון דנפל איתרע ליה והוה ליה למיחש אלא שמע מינה דהאי טענה נמי טוענין ללוקח הלכך יחזיר וכן כתבתי במסכת גיטין בסייעתא דשמיא. ותמהני היכי אמר שמואל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה שמא פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ומיד שליש נפל. ויש לומר אם כן היו כותבין שובר. עד כאן.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מצא שטר חוב אפילו מקויים בבית דין ואף על פי שהוא בקנין מעכשיו ואפילו שניהם מודים לא יחזיר. אבל אם מצא שטר חוב שכתוב בו בפירוש שאינו עשוי אלא לראיה להיות כמלוה על פה ולא לטרוף בו מן הלקוחות כלל היכא דחייב מודה יחזיר. עד כאן.

אף אנן נמי תנינא וכו':    אין להקשות דילמא איירי מתניתין בחייב מודה ולכך לא חייש לפרעון וקנוניא אבל אין חייב מודה חייש לפרעון לחודיה. ויש לומר דרב עמרם סבר כאביי או סבר דילמא איקרי וכתב לא אמרינן ולכך נראה לו דמתניתין לא מצי מיירי בחייב מודה דאם כן אפילו לאו מעשה בית דין נמי. וגם אין להקשות דנימא דאיירי בו ביום דדילמא סבר כרב כהנא דלא מפליג. גליון.

וכל מעשה בית דין הרי זה וכו':    פירוש קא סלקא דעתין דהכי קאמר שאם מצא שטר מקויים בבית דין יחזיר לאלתר דכיון דמקיים חזקה הוא שלוה ונתן השטר למלוה דלוה לא מקיים שטריה הילכך יחזירנו לאלתר דלפרעון לא חיישינן. ופרקינן דההיא בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו פירוש משום שטרי חלטתא הוא דאמרינן דאלו שטרי אדרכתא בני פרעון נינהו דבמקום שטר החוב קאי והיינו דאקדים הכא חלטתא לאדרכתא דהא ודאי בכל מקום אדרכתא קודם חלטתא היא אלא הכי קאמר בשטרי חלטתא הבאין אחר אדרכתא ודכוותה על ידי חופה וקידושין כלומר וקידושין שקדמו לה. הריטב"א ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: בשטרי חלטתא ואדרכתא פירש רש"י ז"ל חלטתא שלאחר ההכרזה עושין לו שומא ומחליטין את הקרקע בידו ועושין לו שטר כדי שידעו דמיד בית דין בא לו. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר בשטרי אדרכתא וחלטתא דהא חליטא בתר אדרכתא היא. ועוד דשומא כבר תני לה בההיא מתניתין דתנן מצא אגרות שום אגרות מזון ושומא תרי זימני למה לי. על כן פירשו דהאי חליטה היינו במקום דלא צריך לאדרכתא וכגון דשוייה ניהליה אפותיקי דהשתא לא צריך לאדרכתא ותרי גוונא חלטתא נינהו חד דבתר אדרכתא והיינו אגרות שום דתנן במתניתין. וחד לא צריך לאדרכתא אלא שמחליטין לו את הקרקע שהיה לו אפותיקי כבר. עד כאן.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואגרות שום דמתניתין לאו היינו שומא דהכא אלא מתחלה קודם הכרזה דשמין בית דין נכסי לוה למלוה בחובו שאם לא ימצאו מי שיתן יותר יעכב המלוה לעצמו כמו ששמו בית דין ולבתר דשלמי יומי אכרזתא מחליטין לו בית דין בכך. ולכך קרי להו אגרות שאינן עומדות להתקיים כשטרות. אי נמי יש לפרש אגרות ששולחין אותן בית דין שבאו לפניהם לבית דין אחר שבעוד שהנכסים שם שישומו למלוה נכסי הלוה. עד כאן לשונו.

והני לאו בני פרעון נינהו:    פירוש קא סלקא דעתין שרצה לומר דבשטרי חליטה לא שייך בהו פרעון כלל שכבר נחלט לו הקרקע ולהכי פרכינן מהא דאמרינן שומא הדרא אלמא דזימנין דפרע ליה והדרא ליה ארעא. ופריק אלא אמר רבא וכו' כלומר דודאי בני פרעון נינהו אלא דליכא למיחש בהא שמא פרעו ונפל מידו וכדמפרש ואזיל דמדינא ארעא לא תהדר וכו' עד דילמא אשתמוטי אשתמיט. הקשו בתוספות בשטרי חלטתא נמי דאמרת איבעי ליה למיקרעיה נימא דילמא אשתמוטי אשתמיט. ותירצו דהתם כיון שעשה המלוה כל כוחו שגבה מנכסיו לא היה לו להניחו שישתמט ממנה דילמא הדר וטריף להאי ארעא מיניה זימנא אחריתי בהאי חליטה. ונכון הוא.

ומיהו עדיין קשה לי היכי אמרינן לעיל איבעי ליה למקרעיה אי נמי דליעבד ליה שטרא אחריני דמשמע דבחדא מינייהו סגי ליה והא אמרינן דעל כל פנים שטרא אחריני בעי דליהדר ליה ולזבנא מלוה ניהליה. לכך יש לומר דתלמודא הכי קאמר דגבי פרעון שטר לא אפשר למיתבעיה אלא דליהדר ליה שטרא ולאו דליעבד ליה שטרא אחרינא ואי אמר ליה מלוה אכתוב לך שובר מכל מקום אמר לוה איני צריך להיות שומר שוברי מן העכברים וכיון דכן שפיר משתמיט ליה שימתין עד שיבקש שטר החוב אבל הכא מכדי סוף סוף אפילו כי מהדר ליה שטר חליטה צריך הוא שטר מכירה שיחזור וימכרנו לו וגם שטר החליטה יש לו להחזיר שאם יאבד שטר מכירה של זה לא יטרפנה מידו. וכיון דכן אי משתמיט ליה מלוה לא מצי משתמיט מתרווייהו והוה ליה למימר ליה דליעביד השתא מיהא חדא מינייהו עד שיוכל לעשות חברתה. כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לקמן אימר אשתמוטי אשתמיט. וקשיא למורי הר"פ ז"ל היכי קאמר לעיל גבי שטרי חליטתא איבעי ליה למקרעיה אימר אשתמוטי קא משתמיט כדקאמר הכא. ותירץ דלא אמרינן כן אלא היכא שהמלוה עושה לו טובה שהלוה פורע לו קודם שיתבע לו שטרא שהמלוה מוחזק במעותיו ויכול לומר אשתמוטי אשתמיט דאמר השתא ליתא גבאי אבל לעיל מיירי בשטר חליטתא שהלוה זלזל בנכסים אם כן הלוה לא יפרע לו אלא אם כן יוציא המלוה שטרו מתחת ידו ומשום הכי קאמר אי איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה דהא אין שטר המלוה ביד המלוה אי איתא דפרעיה. עד כאן.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ואף על גב דאמר אמימר דשומא הדרא לעולם אסיק רבא טעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה דבעידנא דפרעיה הוה ליה למקרעיה לשטרא ואי נמי איבעי ליה למכתב שטרא אחריני דמדינא ארעא לא הדרא. ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמר איבעי ליה למקרעיה לשטרא אי נמי אמר ליה ליתיה השתא גבאי ולמחר יהיבנא ליה איבעי ליה למימר ליה אם כן זיל כתוב לי שטרא אחרינא. ואינו מחוור דאם כן אף בשטר חוב נימא הכי אלא מאי אית לך למימר דלא ניחא ליה בשובר ולהניח שטר חוב ביד לוקח הכא נמי לא ניחא ליה בשטרא אחרינא ולהניח שטרא אדרכתא וחליטה ביד מלוה. ועוד דהא יהיב טעמא משום דארעא לא הדרא ובעי שטר זביני.

ויש מפרשים דתרתי קאמר איבעי ליה למקרעיה לשטרא למאן דאמר החזיר לו את השטר חזרה מתנתו אי נמי למכתב שטרא אחרינא למאן דאמר לא חזרה מתנתו. ועדיין אינו מחוור בעיני דלמאן דאמר חזרה מתנתו למה יקרענו אדרבה צריך הוא להראות שחזרה לו שומתו ובמקום שטר מכר הוא לו. ועוד תמיה לי אעיקר דברי רבי זירא דאטו אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא נחית האי לארעא ודילמא כי אזיל האי לאדרוכי אנכסי דלוה אשכחיה ופרעיה ומיניה הוא דנפל.

ומתוך הדחק יש לי לומר דהיינו דקא נסיב רבא תרי טעמא וחד מינייהו לאדרכתא וחד מינייהו לחליטתא והכי קאמר אי שטר אדרכתא הוא איבעי ליה למקרעיה מיד דלא עביד דמשהו שטר בבית דין אלא קרועי מקרע ליה ואף על גב דבשטר דעלמא עתים דלא חייש למקרעיה ואי נמי שטר חליטא הוא איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמדינא לא הדרא ארעא. והא דאקשינן והני לאו בני פרעון נינהו והא אמר אמימר שומא הדרא לעולם בדין היה דליקשי ליה ושטרא אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא ניחא ליה להא ארעא אלא דעדיפא מינה אקשי ליה דאפילו שומא הדרא ועוד דהיא מתפרשת ליה. עד כאן לשונו.

והר"ן כתב וזה לשונו: ובשיטת הרמב"ן כתוב דכי אמרינן איבעי ליה למכתב שטר זביני בכל ענין קאמר דאפילו רוצה להחזיר לו את השטר איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמשום חזרת השטר לא חזרה שומתו. נראה שהוא מדמה אותה לאותה שאמרו בפרק גט פשוט דהנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר דלא חזרה מתנתו אף כאן בחזרת השטר לא חזרה שומתו והילכך לא דמיא לשטר הלואה כלל וכן הוא בחידושי הרשב"א.

ואין זה מחוור בעיני דמדקאמרינן אלא אמר רבא משמע דהדרינן מדקאמרינן מעיקרא דשטרי חליטתא לאו בני פרעון נינהו אלא ודאי בני פרעון נינהו בשטרי הלואה וכל שהחזיר לו את השטר חזרה שומתו שאם אי אתה אומר כן לא הוה ליה לרבא למימר אלא דההוא טעמא ממש קאמר אלא דמתרץ דאף על גב דאמרינן שומא הדרא מרישא הוא דקא זבין לה אבל שטרא קמא לאו בר פרעון הוא כלל אלא ודאי לרבא סבירא ליה דבר פרעון הוא ממש דכיון דתקון רבנן שומא הדרא אף כשהגבוהו מתחילה על דעת כן הגבוהו.

ועוד דכיון דבעל כרחך הדרא ולא בעיא הכא דעת מקנה או מן הטעם שאמרנו או מפני הפקר בית דין אינו בתחילת קנייה שיצטרך שטר אלא בביטול שומא ראשונה וכל שהחזיר לו שטר ראשון חזרה שומתו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכי תימא אם כן הדרא קושיא לדוכתא דכי היכי דהכא איבעי ליה למכתב שטרא הכי נמי דשטר הלואה איבעי ליה למכתב אברא אינה קושיא כלל לפי שאף על פי שאנו אומרים דבחזרת השטר חזרה שומתו מכל מקום צריך הוא לשמור שטר קרוע זה מן העכברים שאם אבד הימנו כיון שהמלוה מביא ראיה בעדים שבית דין הגבו לו שדה זו הרי הוא בחזקתו עד שיביא לוה ראיה שחזרה שומתו הילכך כיון שבין כך ובין כך צריך הוא לשמור שטרו מן העכברים איבעי ליה למכתב שטר זביני דכיון דמדינא ארעא לא בעיא מיהדר הכותב עליה שטר זביני אינו טועה וכמו שכתב רש"י ומרישא הוא דקא זבין לה שהרי צריך הוא להביא ראיה שחזרה שומתו ואם לאו בחזקתו של מלוה היא הילכך אי הדר ליה מלוה שטר שומתו ולא קרעו כדי להשהותו בידו קרוע איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לקרעו ואם היה מלוה דוחהו איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא שהרי בכל ענין צריך ראיה ואי לא עבד אפסיד אנפשיה אבל בשטר חוב אפילו מלוה מביא ראיה שהלוהו בשטר כיון שאין השטר בידו לוה נאמן לומר פרעתי דהוה ליה כמלוה את חברו בעדים שאין צריך לפרעו בעדים הילכך נח ללוה שימתין המלוה להחזיר לו שטרו ולא יהא צריך לשמור אותו מן העכברים משאם יעשה לו שובר ויהא צריך לשמרו. כן נראה לי.

והוא דבר ברור ועולה כהוגן ונתקיימו דברי רש"י. והא דאמרינן לעיל בשטרי חליטתא ואדרכתא. אדרכתא לאו דוקא דבין למאי דסלקא דעתין מעיקרא בין למאי דמסקינן השתא אדרכתא בני פרעון נינהו וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה אלא סירכא דלישנא נקט ואגב אחלטתא אמר אדרכתא. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: איבעי ליה למכתב שטר זביני כי למה היה לו למהר לתת מעותיו על תחילת הכרזה עד שיכתוב לו את השטר אחרי שהוא מסולק ממנו מן ההלואה שהלוהו יעשה עמו טובה כי כבר נתן לו את השדה לפרעון ולא היה מתבייש לומר לא אתן המעות עד שתכתוב לי את השטר של מכירה אבל בפרעון החוב שעשה לו טובה הוא בוש לומר איני מאמינך ולא אתן לך המעות עד שתחזיר לי השטר. עד כאן.

אפילו כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון:    מדלא קאמר ולקנוניא אם כן משמע דהיכא דשייך למיחש לקנוניא כגון שחייב מודה אפילו הכי לא חיישינן לקנוניא. ותימה דהא רבי יוחנן אמר לעיל דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ויש לומר דהתם מיירי שיש בו אחריות והכא מיירי דלית ביה אחריות דהשתא ליכא למיחש לקנוניא. תלמיד הר"פ.

כתוב בתוספות כדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה. פירוש דהיינו כדפירש לעיל דאי חייב מודה לימא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. גליון. וכתב בגליון תוספות דכתב ללות ולא לוה. נראה דאין לדקדק דאיירי באין חייב מודה דאיכא לאוקמי שפיר בחייב מודה וכרב אסי. אבל בתוספות רבינו שמשון פירש דייקא מדקאמר חיישינן לפרעון משמע לפרעון גרידא אף על גב דאיכא לפרושי חיישינן לפרעון ועתה רוצה לחזור ללות בו ולעולם בחייב מודה מכל מקום משמע כן כיון שלא פירש כן בהדיא. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: תימה דהכא אמר רבי יוחנן אפילו כתוב בו הנפק וכו'. כמו שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל אף על פי שכתוב בו הנפק. ויש לומר דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ואם כן רב כהנא יעמיד הך דהכא אפילו בשחייב מודה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומיהו לרבי אבהו דהכא דלא חייש לפרעון ולקנוניא אליבא דרבי יוחנן קשיא ההיא דרבי יוחנן דלעיל דמוקי מתניתין דמצא שטרי חוב בשחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא דאין לומר דטעמא הוי משום כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כרב אסי דאם כן לא הוה ליה למימר אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון אלא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה כלום אלא מדנקט טעמא דפרעון משמע דבעי לאוקמי מתניתין אפילו בידוע לנו שלוה כגון דכתוב בשטר הנפק או בשטרי אקנייתא. ומיהו אין זה כל כך דיוק גמור דלעולם טעמא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כרב אסי וטעמא דפרעון דנקט בסוף מילתיה לרבות אפילו היכא דידע שלוה כדפרישנא ותלמודא דנקט תניא כוותיה דרבי יוחנן וקאמר אלמא חיישינן לקנוניא אליבא דנפשיה קאמר דסבירא ליה כאביי. עד כאן.

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו כל מעשה בית דין וכו':    ואין להקשות הא כבר פירשו בתוספות דרבי אבהו סבר דרבי יוחנן איירי דוקא באין חייב מודה לא חייש לפרעון ולקנוניא אבל חייש שמא כתב ללות ולא לוה אם כן לוקי מתניתין בחייב מודה. ויש לומר דמשמע ליה דאיירי מתניתין אפילו אין חייב מודה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין מדכייל כולהו מעשה בית דין יחד. ועוד דארישא קאי שאני אומר כתובין היו ונמלך דאיירי באין חייב מודה כדדאיק בגמרא הא אמר תנו ולהכי משני לא כל מעשה בית דין שוין פירוש אף על גב דשוין בזה דאיירי בענין אחד אפילו אין חייב מודה דלא חיישינן לנמלך כמו דחיישינן ברישא דעלה קאי מכל מקום בהא לא הוה בענין אחד. אבל אין לומר דרבי ירמיה פריך גם לרב כהנא ובעי לשנויי גם אליביה דלרב כהנא לא הוה משני מידי דאי חייב מודה אם כן אמאי נקט הנפק. גליון.

לא כל מעשה בית דין שוין אלא שהוחזק כפרן:    כלומר שכבר הוחזק כפרן בעסק אחר דאי בעסק זה קאמר מאי איריא מעשה בית דין אפילו בעדים גרידי נמי הוי כפרן לאותה מלוה אלא שהוחזק כפרן בעסק אחר וכיון דנפיק עליה השתא מעשה בית דין לא חיישינן לפרעון ומשום הכי אקשי ליה רבא משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל כלומר ממלוה למלוה לעולם לא מחזקינן ליה בכפרן ואף על פי שיש עליו מעשה בית דין. הראב"ד.

והרשב"א כתב וזה לשונו: ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא וכו':    ואיכא למידק לימא ליה כשהוחזק כפרן לאותו ממון. ויש מתרצים אם כן מאי איריא מעשה בית דין אפילו מלוה על פה נמי. ומסתברא לי דאי אפשר לומר כן דאפילו הוחזק כפרן לאותה מלוה הוה לן למיחש כיון דנפל ואיתרע ליה וכדחיישינן לשטר שבתוך זמנו דאף על גב דאינו נאמן לומר פרעתי וגבי אפילו מיתמי ואפילו בלא שבועה אפילו הכי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן והיינו נמי דקאמר הכא ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל ולא קאמר תו לא מהימן. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

תו לא פרע כלל וכו':    פירוש נהי דלאו מפיו אנו חיין מכל מקום עשוי הוא לפרוע כשאר כל אדם כיון שיש לו מעשה בית דין ונימא נפל איתרע דהא בעלמא לאו משום הימנותא דיליה נחתיה כיון שיש עליו שטר אלא מטענת ריע ולא אזדהר ומה שאמר זה פירוש לפירוש רש"י.

כדרבי זירא וכו':    פירוש דאוקמה בהכי ולאו מטעמיה אלא מטעמיה דרבא דאתקיף אטעמיה ותלאה בטעמא אחרינא. שיטה.

כתוב בתוספות דנפל שאני וכו'. אף על גב דלקמן גבי שבתאי אף על גב דאירכס כתובה אמרינן הוחזק כפרן. יש לומר דהתם איירי שהיו לה עדים שנשרפה. אי נמי התם לא אמר לא היו דברים מעולם רק אאצטלא ולא על גוף הכתובה ואם כן הנפילה לא היתה ראיה לטענותיו דעדיין היה לה לשמור הכתיבה בשביל מנה ומאתים ויתר הכתובה. גליון.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_טז&oldid=1055317"