שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף ג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ג עמוד א[עריכה]

אפילו תימא סומכוס וכו': הא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל אי נמי דלא קאמר אלא משום דהוה משמע דהדרינן לגמרי ממאי דאמרינן לעיל והא ליתא דהא איכא כמה דוכתי דצריכינן לחילוק זה בין היכא דאיכא דררא דממונא להיכא דליכא אלא דהכא לא מצינן למימר הכי לאוקומי מתניתין כסומכוס משום הך קל וחומר אי נמי דהאי קל וחומר פריכא הוא דאדרבה ממקום שבאת כיון דאיכא דררא דממונא וכולה למר ואפילו הכי טעין בה ודאי רשע הוא ולא רמיא שבועה עליה ותלמודא דידע דטעמא דשבועה דמתניתין משום דרבי יוחנן הוא מתרץ לה אליביה והיינו דלא קאמר אלא. מ"ה נר"ו.

שבועה זו מדרבנן: ואם תאמר מאי משני מעיקרא נמי הוה ידע שפיר דשבועה זו מדרבנן ומכל מקום הוה קשה ליה לסומכוס דמאי שנא דתקינו שבועה טפי גבי מציאה מגבי שור שנגח ומאי משני מזה ויש לומר דשפיר הוה ידע דאיכא שבועה דרבנן אפילו לסומכוס אבל קא סלקא דעתיה דהוי כדי לברר הספק והך שבועה שייכא שפיר גם במילתיה דסומכוס דשור שנגח ומשום הכי הוה קשה ליה דמאי שנא דאיכא שבועה גבי מציאה טפי מגבי שור שנגח ומשני שבועה זו כדרבי יוחנן שלא יהא וכו' והילכך במילתא דשכיחא כי הכא במציאה תקינו רבנן שבועה אבל במילתא דלא שכיחא כההיא דשור שנגח לא תקינו רבנן שבועה. תלמיד ר"פ ז"ל.

וכן פירש הרא"ש וזה לשונו אפילו תימא סומכוס מתחלה נמי היה יודע שהיא מדרבנן ולא בא לחדש אלא הטעם שלא יהא כל אחד וכו'. וכההוא דסומכוס לא תקון שיחלוקו בשבועה דלא שכיח שיוולד ספק בענין זה. עד כאן. וכן פירש גם הריטב"א ז"ל.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי: הכי פירושו לפי שיטת רש"י בשלמא אי מתניתין בדאיכא הוראת היתר ופירושא דהך קמשמע לן הוי קמשמע לן דמקח וממכר נמי איכא הוראת היתר דהא דרבי יוסי משום דאיכא רמאי אלא אי אמרת דמתניתין איירי אפילו היכא דליכא הוראת היתר כדמשמע פשטא דצריכותא קשיא דלא אסיק אדעתיה דיש חילוק בין היכא דליכא הוראת היתר לודאי רמאי ומשני ליה דיש חילוק דאף על גב דליכא הוראת היתר אימר הכי איתרמי דבהדי הדדי אגבהוה או קנאוה דאם תאמר הא תריצנא לה לעיל הכי דבהדי הדדי אגבהוה ומתוך קושיא זו כתב הרשב"א ז"ל דכל חד מהנך פירכי באנפי נפשא איתאמרא ותלמודא קבע להו הכא לכולהו.

עוד נראה לי לתרץ דהשתא דמתרצינן דטעמא שבועה דמתניתין כדרבי יוחנן הוה משמע ליה דלא צריכינן תו לטעמא דאימר בהדי הדדי אגבהוה אלא אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי ומשום הכי פריך לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומשני דאכתי צריכינן להך טעמא דלעיל דטעמיה דרבי יוחנן לתרוצי שבועה זו למה וטעמא דאימר בהדי הדדי אגבהוה לתרוצי אמאי יחלוקו. תו איכא לתרוצי דשקיל וטרי תלמודא אף על גב דידע דאיכא לתרוצי אימר בהדי הדדי אגבהוה משום דקשיא ליה דלישנא דאם כן מה הפסיד הרמאי דקאמר רבי יוסי לא משמע הכי ואי משום קנסא מקח וממכר מאי איכא למימר ומתוך כך היה רוצה לתרץ דמתניתין כולה במציאה ודלא כרב פפא ומשני לעולם רב פפא ומחוורתא כדמשנינן מעיקרא דאימר בהדי הדדי אגבהוה אף על גב דלישנא דרבי יוסי דקאמר אם כן מה הפסיד הרמאי לא אתי שפיר כולי האי ומיהו איכא לדחוקיה דלדבריהם דרבנן קאמר ודוק. מורנו הרב נר"ו.

השאר יהא מונח: ואפילו לסומכוס אין חולקין דליכא דררא דממונא שלא היה לו לנפקד להסתפק. הרא"ש ז"ל.

אלא מאי רבנן וכו': ואם תאמר תירץ הקושיא במה שהקשה ממנה וכי תימא לטעמיך קאמר הוה ליה למימר ולרבנן מי ניחא וכו' כי אורחיה בכל דוכתא. ויש לומר דהכי פריך בשלמא אי מתניתין רבי יוסי ולא רבנן ניחא דהתם איכא למקנסיה אבל במתניתין ליכא למקנסיה אלא אי מתניתין רבנן קשיא ומשום הכי פריך ליה באתמהתא האי מאי וכו'. מורנו הרב נר"ו.

ואלא מאי רבנן: פירוש ואלא מאי אמרת דמתניתין רבנן היא הא אמרי רבנן השאר יהא מונח כלומר אותו המנה שהוא ספק ומתניתין נמי דטלית כשאר דמיא כי כל הטלית הוא בספק בין שניהם ולמה נאמר יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח דקא סלקא דעתיה דטעמא דרבנן התם כדי שלא ירויח הרמאי ורבי יוסי מוסיף ורוצה שיפסיד ומהדרינן האי מאי אי אמרת בשלמא לרבנן התם וכו'. קשיא לי לרבנן נמי כיון דמקנסי לרמאי שלא ירויח כלום הוא הדין דהכא אף על גב דאיכא למימר דתרווייהו היא דין הוא שנקנסנו כי היכי דלודו תרווייהו כי של שניהם היא דאף על גב דתרווייהו היא מכל מקום משמע השתא דאיכא נמי רמאי שאין לו בה אלא חציה ואומר שכולה שלו דהשתא אכתי לא תריץ לן תלמודא טעמא דלקמן דהכא ליכא רמאי. ויש לומר דהשתא הכי פרקינן דטעמא דרבנן התם אינו כדי שלא ירויח הרמאי כדסלקא דעתין אלא מדינא קאמרינן הכי דכיון דעל כרחך המנה של אחד מהן בודאי אין לדון בו חלוקה שנפסיד לאחד מהן ודאי ומוטב שנסלק נפשנו מן הדין ויהא מונח הילכך במתניתין דאפשר דתרווייהו היא ותהא החלוקה כדין אמרי רבנן דפלגי אבל לרבי יוסי הא פריש טעמיה התם כדי שיפסיד הרמאי ואם כן כל שכן שיש לו לקנסו במשנתנו. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן וכו'. קשה לי והא לרבי יוסי נמי בהאי טעמא נמי ניחא ליה ובהאי טעמא גופיה הוא דמפרקינן ליה למתניתין אליביה ומאי קמשמע לן טפי לרבי יוסי מרבנן. ואיכא למימר דהאי מקשה סבר דבשלמא לרבנן דלא קנסי אלא דמשום דודאי חד מנה מחד מינייהו בלחוד הוא ולא ידעינן למאי ניהו ולמאן ניתביה הילכךעל כרחך אית לן למימר יהא מונח שאם אתה אומר יחלוקו אתה מפסיד את האחד בודאי אבל במתניתין דאיכא למימר דתרווייהו היא יחלוקו דאפשר שיצא דיננו אמת אבל לרבי יוסי דקניס מה שהוא ודאי למר ולמר כל שכן במה שאפשר שהיא של אחד מהם בלבד דהוה ליה למימר יהא מונח ומפרקינן לא תימא דלרבי יוסי כל דאפשר דאיכא רמאי קנסינן אלא כל דאיכא ודאי רמאי קניס ואפילו היכא דאיכא ודאי מנה למר ולמר אבל כל היכא דליכא ודאי רמאי כרבנן סבירא ליה ומימר אמרינן מספיקא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. עד כאן.

אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי אבל הכא אף על פי שלפי טענותיהם נראה דאיכא ודאי רמאי אפשר הוא דליכא רמאי דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה פירוש ביחד וכסבור כל אחד מהן שהוא לבדו הגביה וכן במקח וממכר הוא סבור כי לו נתרצה המוכר וכיון דכן חלוקה עדיפא ולפי זה נראה כל אחד אומר אני ארגתיה הא ודאי איכא רמאי ודין הוא שנאמר יהא מונח וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל יש אומרים דאפילו זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה חולקין בשבועה כיון דאפשר דליכא ודאי רמאי כי אף על פי שהן טוענין כן שמא היא של שניהם ולא קניס רבי יוסי אלא במקום דחד מינייהו ודאי רמאי על כל פנים כי ההיא דהתם וכל שכן לרבנן דקיימא לן כוותייהו שאין טעם שלהם משום קנס ממש אלא כיון דכולה מנה של אחד מהן ודאי אין לדון בו דין חלוקה אבל זה אומר אני ארגתיה אכתי יש לנו לומר דילמא תרווייהו ארגוה או לקחוה ואינם טוענין וכן נראה עיקר לרמב"ן ז"ל וכן דעת מורי נר"ו. ועכשיו תהיה משנתנו בכל ענין כדקתני סתמא זה אומר כולה שלי דמשמע בכל צד וההיא דרב פפא דלעיל הא פרישנא לפי שיטה זו יפה וגם ההיא דרבי יוחנן דאמר שבועה זו תקנת חכמים וכו' אתיא שפיר דמכל מקום בששניהם מתעצמין בפנינו אין אנו יודעין באמת כי אפשר דתרווייהו היא ואפשר דהוי חד רמאי ומשום דאפשר דהוי דתרווייהו אומרים שיחלוקו ואין אומרים שיהא מונח ומשום דדילמא אחד מהן רמאי ותוקף בשל חברו שלא כדין אנו אומרים שישבעו וזה ברור ואין אנו נותנים מחלוקת בין סוגייתנו כלל מדלא אדכרו הכי בגמרא. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא: כלומר דמשום דבמתניתין ליכא ודאי רמאי אמרינן שיחלוקו הא איכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח כי הכא דשנים שהפקידו אצל אחד דבין רבי יוסי בין רבנן מודו דהשאר יהא מונח ומתניתין כשאר דמיא הילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא ודאי רמאי יהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה היכי מסקינן הכא דכל היכא דליכא ודאי רמאי יחלוקו דהא בפרק חזקת הבתים משמע דאף על גב דליכא ודאי רמאי אמרינן כל דאלים גבר דאמרינן התם ארבא וכו'. תירץ ר"ח ז"ל דכי מסקינן הכא יחלוקו הני מילי היכא דתפסי לה וליכא ודאי רמאי וכו' אבל היכא דלא תפסי לה תרווייהו אף על גב דליכא ודאי רמאי כיון וכו' אמרינן כל דאלים גבר ועובדא דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו שהיתה מונחת בסימטא או במקום שיד שניהם שוה ומשום הכי אמרינן כל דאלים גבר.

ואם תאמר כיון דאפילו היכא דליכא ודאי רמאי בדלא תפסי בה אמרינן כל דאלים גבר מאי קא מקשינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי לימא טעמא דמתניתין משום דתפסי בה דכיון דתפסי בה בין איכא ודאי רמאי בין ליכא יחלוקו אבל בפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן כיון דלא תפסי בה ליכא למימר יחלוקו ואפילו היכא דליכא ודאי רמאי ומשום הכי אמרינן יהא מונח וכיון שכן מנא לן דאיכא פלוגתא בין איכא ודאי רמאי לליכא ודאי רמאי וכי תימא אי טעמייהו דרבנן ורבי יוסי משום דלא תפסי בה לא הוה להו למימר יהא מונח אלא כל דאלים גבר כדאמרינן גבי ההיא ארבא ליתא דהכא כיון שביד נפקד הוא אין לנו להוציאן מידו ולומר כל דאלים גבר דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים גבר שהרי אפשר שלא תחזור לבעלים דדכוותה אמרינן בעובדא דההיא ארבא דאנן לא תפסינן לה אבל אי תפסינן לא מפקינן לה לומר כל דאלים גבר וכדאיתא התם לפי שאין הנפקד פוטר עצמו אלא בחזרה גמורה וכיון שכן ניחא שפיר פלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן בהדי מתניתין ומנא לן דאיכא פלוגתא בין איכא ודאי רמאי לליכא.

יש לומר דכיון דמקשי מפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן אמתניתין ודאי סבירא לן דפלוגתייהו נמי בדתפסי לה תרווייהו היא שכיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לו לעשות ממנו הרי הוא כאלו תפסי ביה תרווייהו דומיא דמתניתין ומשום הכי איצטרכינן לתרוצי דטעמא דמתניתין משום דליכא ודאי רמאי וכיון דתפסי לה תרווייהו יחלוקו אבל הכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן כיון דאיכא ודאי רמאי אף על גב דתפסי לה תרווייהו אמרינן יהא מונח והילכך היכא דתפסי לה תרווייהו וזה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונה וכן כתב רש"י שלא תאמר לא כי אלא כל דאלים גבר כיון דאיכא ודאי רמאי כי היכי דבלא תפסי לה משום דלא דיינינן להו ביחלוקו אמרינן כל דאלים גבר והכא כי אמרינן יהא מונח מפני שהנפקד לא יצא ידי חובתו בחזרה דכל דאלים גבר דליתא אלא כי היכי דבדליכא ודאי רמאי אמרינן דנהי דהיכא דלא תפסי לה תרווייהו אמרינן כל דאלים גבר כדמוכח עובדא דההיא ארבא היכא דתפסי לה אמרינן יחלוקו כדי שתהא יד שניהם שוה בה כיון ששניהם מוחזקים בה כך הוא הדין בעצמו בדאיכא ודאי רמאי דנהי דהיכא דלא תפסי לה אנו אומרים כל דאלים גבר כדמוכח ההיא דזה אומר של אבותי היכא דתפסי לה יש לנו לומר שתהא יד שניהם שוה בה כדי שלא להוציא אחד מהן מתפיסתו לגמרי וכיון דאי אפשר לומר יחלוקו דהא איכא ודאי רמאי מכל מקום אמרינן יהא מונח כדי שתהא יד שניהם שוה בה ושלא להוציא אחד מהן מתפיסתו לגמרי שאם לא תאמר כן אלא היכא דאיכא ודאי רמאי ותפסי לה אמרינן כל דאלים גבר והכא כי אמרינן יהא מונח משום דאיתיה ביד שליש מאי קושיא מפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן אמתניתין לומר דבפלוגתייהו נמי הוה ליה למימר יחלוקו לדאמרינן במתניתין אלא דהכי שני מפני שהוא ביד שליש אלא ודאי אי תפסי ליה תרווייהו בדינא דשליש דיינינן ליה דכל היכא דאיכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח כך העליתי בידי מתוך פלפולן של הראשונים ז"ל.

נמצא פסקן של דברים דכל מידי דלא תפסי ליה תרווייהו וליתיה נמי ביד שליש ומנצו עליה בין איכא ודאי רמאי בין ליכא ודאי רמאי כל דאלים גבר ומיהו הני מילי היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא למר ולמר וכדאיתא בפרק חזקת הבתים אבל אי איכא דררא דממונא לתרווייהו אף על גב דלא תפסי לה חולקין בלא שבועה והיינו מתניתין דהמחליף פרה בחמור דאף על גב דלית הלכתא כההיא מתניתין דהא בפרק השואל מוקמינן לה כסומכוס אבל רבנן דפליגי עליה אמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא וכדאיתא התם אפילו הכי גמרינן מינה להיכא דליכא לאוקמה אחזקה דמאריה קמא דכל היכא דאיכא דררא דממונא אף על גב דלא תפסי בה חולקין בלא שבועה. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא בין איכא דררא דממונא בין ליכא עבדינן שודא כשמואל דאמר הכי בפרק חזקת הבתים גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד. אבל מילתא דתפסי לה תרווייהו אי ליכא ודאי רמאי חולקין בשבועה והיינו מתניתין דשנים אוחזין ואי איכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה כיון דתפסי לה יהא מונח והיכא דאיתיה לההוא מידי דמנצו עליה ביד שליש הרי הוא כאלו שניהם תופסין בו וכל היכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח וכל היכא דליכא ודאי רמאי חולקין בשבועה. ודינים הללו מקצתן מבוארים בשמועה זו ומקצתם למדנו מהנהו עובדי דההוא ארבא וזה אומר של אבותי דבפרק חזקת הבתים.

ומיהו יש שדקדקו עוד לומר שאינו נקרא ודאי רמאי אלא היכא שנדע בבירור שהדין שנדון ביניהם יהא מרומה בעצמו כגון בשנים שהפקידו אצל אחד שאם באנו לומר יחלוקו נמצא הדין מרומה אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. אף על פי שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי מכל מקום אם נדון ביניהם יחלוקו אפשר שלא יהיה הדין מרומה בעצמו לפי שאפשר שלא היה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שניהם ארגוה הילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' חולקין בשבועה ומביאין ראיה מדתניא לקמן בפירקין בשנים אדוקים בשטר וכו' וכן דעת בעלי התוספות ז"ל.

אבל הראב"ד סובר כדברי רש"י דבזה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח ויש כאן דעת אחרת לומר דכל היכא דליכא ודאי רמאי אפילו לא תפסי לה תרווייהו אמרינן יחלוקו וכי תימא הא אמרינן גבי ההיא ארבא דכל דאלים גבר לא תיקשי לך דאיכא לאוקמה בדאיכא ודאי רמאי כגון דאמר דידי היא שאני עשיתיה או ירשתיה מאבותי וזה אפשר הוא על דרך רש"י שהוא סובר דכל היכא שהן רמאין בטענותיהם מיקרי ודאי רמאי וכמו שכתבנו אבל על דרך מי שסובר שאינו נקרא ודאי רמאי אלא מחמת הדין בעצמו אי אפשר להעמיד ההוא עובדא בדאיכא ודאי רמאי ואין עליך לומר אלא כלשון הראשון דמשום דלא תפסי לה אמרינן כל דאלים גבר ולא אמרינן יחלוקו עד כאן.

וז"ל הרשב"ץ: נקטינן מהני שמעתתא דהיכא דתפסי תרווייהו וליכא ודאי רמאי חולקין בשבועה והיינו מתניתין דשנים אוחזין. והיכא דתפסי לה תרווייהו ואיכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה יהא מונח עד שיבא אליהו דלא תימא דוקא כי איתיה ביד שליש אמרינן יהא מונח משום שהנפקד לא יצא ידי חובתו בחזרה דכל דאלים וכדכתיבנא במתניתין אבל אי תפסי ליה לא אמרינן יהא מונח ויחלוקו נמי לא אמרינן כיון דאיכא ודאי רמאי אלא כל דאלים גבר דומיא דההיא ארבא דכיון דלא דיינינן ליה ביחלוקו אמרינן כל דאלים גבר הכי נמי כיון דלא דיינינן ביחלוקו לימא כל דאלים גבר דליתא אלא כי היכי דבדליכא רמאי אמרינן דאף על גב דהיכא דלא תפסי לה תרווייהו אמרינן כל דאלים גבר היכא דתפסי לה אמרינן יחלוקו כדי שתהיה יד שניהם שוה כיון ששניהם מוחזקין בה כן הוא הדין בעצמו בדאיכא ודאי רמאי דאף על גב דהיכא דלא תפסי לה אמרינן כל דאלים גבר היכא דתפסי לה יש לנו לומר שתהא יד שניהם שוה בה שלא להוציא שום אחד מהם מתפיסתו לגמרי וכיון דאי אפשר לומר יחלוקו משום דאיכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח כדי שתהא יד שניהם שוה בו ושלא להוציא אחד מהם מתפיסתו לגמרי דאי לא תימא הכי היכי מקשינן מפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן אמתניתין דילמא שאני התם דאיתיה ביד שליש ואי לאו הכי בדינא דמתניתין דיינינן ליה אלא ודאי היכא דתפסי לה תרווייהו בדינא דשליש דיינינן לה וכי היכי דבשליש היכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח הכי נמי כי תפסי לה תרווייהו זהו לפי שיטת ר"ח שכתבתי כמשנתנו.

אבל לדברי ריצב"ם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה הואיל ואיכא ודאי רמאי כל דאלים גבר דלדידיה לא מפלגינן בין תפיס ללא תפיס כלל אלא בין איכא ודאי רמאי לליכא ודאי רמאי וכמו שכתבתי במשנתנו ויש מי שאומר שאינו נקרא ודאי רמאי אלא כשידענו בבירור שהדין שנדון ביניהם יהיה מרומה בעצמו כגון מנה הנשאר דפלוגתא דרבי יוסי ורבנן שאם באנו לחלוק נמצא הדין מרומה שאנו יודעין שלא מדברי טענותיהם שאחד מהם אין לו כלום באותו מנה אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' אף על פי שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי מכל מקום אם נדון להם יחלוקו אפשר שנדון להם האמת שאפשר שהיה שלא כדברי זה ולא כדברי זה אלא:שניהן הגביהוה או בין שניהם ארגוה והראיה מדתניא לקמן בפרקין דשנים אדוקים בשטר וכו' יחלוקו והתם ודאי איכא רמאי לפי טענותיהם ואפילו הכי אמרינן יחלוקו לפי שאפשר שהדין שנדון ביניהם לא יהא מרומה דשמא לוה פרע מחצה וכן דעת בעלי התוספות וכמו שכתבנו במשנתנו אבל הראב"ד סובר כדברי רש"י דיהא מונח וכן הרמב"ן היכא דאיתיה לההוא מידי ביד שליש הרי הוא כאלו שניהם תופסין בו אי איכא ודאי רמאי יהא מונח ליכא ודאי רמאי יחלוקו והיינו פלוגתא דרבי יוסי ורבנן. היכא דלא תפסי לה תרווייהו כגון דקיימא בסימטא או במקום שיד שניהם שוה בו וליתיה ביד שליש בין איכא ודאי רמאי בין ליכא ודאי רמאי כל דאלים גבר והיינו עובדא דההוא ארבא. ומיהו הני מילי היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא וכדאיתא בפרק חזקת הבתים. אי איכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר חולקין בלא שבועה והיינו מתניתין דהמחליף פרה אף על גב דלית הלכתא כההוא מתניתין דהא בפרק השואל מוקמינן לה כסומכוס אבל רבנו דפליגי עליה אמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא אפילו הכי גמרינן מינה דאי ליכא לאוקמה אחזקה דמאריה קמא דכל דאיכא דררא דממונא אף על גב דלא תפסי לה חולקין בלא שבועה. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא בין איכא דררא בין ליכא דררא עבדינן שודא דדייני דשמואל דאמר הכי בפרק חזקת גבי שני שטרות היוצאין ביום אחד. ויש אומרים דאי לא תפסי לה תרווייהו וליכא ודאי רמאי אמרינן יחלוקו וההוא ארבא בדאיכא ודאי רמאי היא כגון אני עשיתיה כמו שכתבתי במתניתין בשם ריצב"ם וזה אפשר הוא על דרך רש"י שסובר דאני ארגתיה ודאי רמאי הוא אבל על דרך האחרים אפשר דאפילו אומר אני עשיתיה אין הדין יוצא מרומה.

והרמב"ם כתב בפרק ט' מהלכות טוען ונטען שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבים על גבי בהמה או אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבים בצד ערמת סל חטין המונחת בסימטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהם נשבע וכו'. הרי שאינו מסכים לשיטת ר"ח שחילק בין תפס ללא תפס כדכתיבנא במתניתין ועל כרחך יש לנו לומר דטעמא דההיא ארבא משום דאיכא ודאי רמאי הוא דאי לא אמאי אמרינן כל דאלים גבר לימא יחלוקו כמתניתין אלא ודאי רמאי הוא כההיא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דהתם פרק חזקת ויש לו לסבור כרש"י דכי האי גוונא איכא ודאי רמאי אף על פי שהדין שנדון ביניהם אפשר שלא יהא מרומה כיון שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי. זה נראה שהוא דעתו אבל יש לתמוה מפני מה לא פירש הדברים דמתוך סתמותיו היה נראה דזה אומר אני ארגתיה הוה אמרינן יחלוקו וזה אי אפשר בשום פנים לפי מה שכתב דבמונחת בסימטא חולקין דאם כן תיקשי לן ארבא אלא מאי אית לך למימר דשאני התם דאיכא ודאי רמאי אם כן אני ארגתיה נמי ודאי רמאי איכא וכל דאלים גבר וצריך עיון. עד כאן.

אי נמי התם קניס ליה וכו': פירשו בתוספות אפילו איכא ודאי רמאי וכו'. לא רצו לפרש אי נמי אפילו ליכא ודאי רמאי כגון מקח וממכר אי איכא פסידא יהא מונח. משום דזה נראה להם פשוט דאי ליכא ודאי רמאי דאין לקנסו והאי אי נמי לא בא להוסיף אלא הצד האחר דאפילו איכא ודאי רמאי לא אמרינן יהא מונח אי ליכא פסידא ובא לומר כן כדי ליישב מתניתין בכל ענין דאפילו אחד אומר מצאתיה היום ואחד אומר מצאתיה אתמול והאי דפריך מקח וממכר מאי איכא למימר אף על גב דליכא ודאי רמאי מכל מקום פריך אמאי אמרת אי נמי כדי ליישב מתניתין בכל ענין תינח מציאה יכול להיות בכל ענין אבל מקח וממכר אם אחד אומר קניתיה היום ואחד אומר וכו' דאיכא ודאי רמאי מאי איכא למימר הא איכא נמי פסידא ויהא מונח אלא ודאי מתניתין לא מצי איירי בכל ענין. גליון.

תינח במציאה דאתיא ליה מהפקירא ולית ליה פסידא אבל מקח וממכר מאי איכא למימר פירש רש"י הא אפשר דאית ליה פסידא כשנתן הדמים והטלית ביד שליש עד שיבא אליהו דהא אוקימנא דנקט זוזי מתרווייהו ופירוש לפירושו שנתן מחצית הדמים ביד שליש כלומר המנה האחד כי המנה השני שנתן אחד מהן הרי הוא של מוכר כי אין לנו לקנסו. הריטב"א ז"ל.

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא: כתוב בתוספות דלא קניס רבי יוסי אלא היכא דאיכא ודאי רמאי ואית ליה פסידא וכו' אין להקשות הא זה הוא לגמרי כמו האי נמי לפי מה שפירשו דיש לומר דהכי קאמר אלא מחוורתא כלומר לא נאמר החילוק בין מתניתין לדרבי יוסי כמו שאמרנו משום דמתניתין ליכא פסידא דאם כן יקשה ממקח וממכר אלא מתניתין לא איירי בכל ענין ונאמר החילוק הראשון דמתניתין משום דליכא ודאי רמאי אבל לעולם לא קנסינן אלא היכא דאיכא תרווייהו.

עוד כתבו בתוספות וכן בסמוך דפריך בין לרבנן בין לרבי יוסי וכו' ואין להקשות על הספר למה חוזר בו לגמרי נאמר לפי האמת דלא אמר יהא מונח אלא אם כן איכא תרווייהו כדמשמע מה הפסיד הרמאי ולא יקשה בין לרבנן בין לרבי יוסי דיש לומר דאי לא קניס רבי יוסי אלא היכא דאיכא תרווייהו אם כן הוה איהו ורבנן חלוקין להיפך היכא שלא הפקידו שנים אלא מנה אחת כל אחד מהם במעמד האחר ואחר כך זה אומר שלי היה וזה אומר שלי היה דלרבנן יהא מונח כיון שאין החלוקה יכולה להיות אמת ולרבי יוסי יחלוקו כיון דליכא פסידא והיו חולקין בסברא הפוכה והיה לו לומר אלא ודאי גם הכא מודה רבי יוסי דיהא מונח משום ודאי רמאי אם כן מה הפסיד הרמאי לאו דוקא ואין לומר דרבי יוסי מודה היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת לרבנן אבל היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת לא קניס אלא אם כן איכא תרתי כגון מקח וממכר דזה אומר קניתיה היום והאחר אומר קניתיה אתמול דאם כן ממה נפשך הא דאמר אם כן מאי הפסיד הוי לאו דוקא במאי דאיירי דהיינו באין חלוקה יכולה להיות אמת. לכן אנו אומרים ותלוי בודאי רמאי. גליון.

אלא מחוורתא כדשנינן וכו': פירש רש"י הא דאמרי רבנן יתלוקו היינו דוקא היכא דליכא רמאי כגון במתניתין במציאה או במקח וממכר דנקט זוזי מתרווייהו אבל היכא דודאי איכא רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח דרבי יוסי בהדיא אומר דהיכא דאיכא רמאי דיהא מונח וגם רבנן מודו ליה בהאי טעמא דקאמר הכא משום דאיכא למימר דתרווייהו ותרווייהו רצה לומר בהדי הדדי אגבהוה אלמא רבנן חיישי לסברא דאיכא רמאי אם כן היכא דודאי איכא רמאי כדפירשתי מודים שפיר רבנן לרבי יוסי דיהא מונח כך פירש הקונטרס.

ולא נהירא .דהא לקמן תניא בהדיא שנים אדוקים בשטר וכו' יחלוקו ואף על גב דהתם איכא רמאי בודאי ועל מתניתין מיתניא הברייתא לכן נראה דודאי ליכא דחש לסברא דאיכא רמאי אלא רבי יוסי אבל לרבנן אית להו דאף על גב דליכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה כגון היכא דודאי איכא רמאי מכל מקום כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא יחלוקו ותרווייהו הוא לאו היינו בהדי הדדי אגבהוה ובכל הני דפירש הקונטרס בזה אומר אני ארגתיה וכו' וכן דנקט זוזי מחד נהי דמתחלה היתה כולה של אחד ואם כן היה אחד מהם משקר מכל מקום יכול להיות דהשתא דתרווייהו היא כגון שלאחר כן לקח מחברו החצי האחר וכן בשטר שמא פרעו חצי המלוה אבל גבי מנה ומאתים רבנן מודו דהשאר יהא מונח דהתם ודאי דחד מינייהו הוא וראיה לפירוש זה מדשני תלמודא ונקט במילתיה דרבנן דתרווייהו היא וגבי רבי יוסי בהדי הדדי אגבהוה דאי כפירוש הקונטרס דפירש דתרווייהו רצה לומר בהדי הדדי אגבהוה למה שינה הלשון. תלמיד ה"ר פרץ.

בין לרבנן בין לרבי יוסי: פירוש כל הלשון הזה עד תנא רבי חייא אינו מעיקר הגמרא אלא מלשון רב יהודאי גאון והביאוה ספרי בעיקר הגמרא והרבה יש כיוצא בו במסכתא זו ואיכא נוסחי דלא גריס ליה אבל רש"י גריס ליה ועיקר הקושיא דהתם גבי חנוני על פנקסו ודאי חד מינייהו רמאי הוא בודאי והרי הממון ביד שליש כלומר ביד בעל הבית ואם כן למה לא אמרו יהא מונח ביד שליש דניפקיה מבעל הבית כדי שלא ירויח הוא ונינחי ביד שליש.

ויש מקשין כאן דניחא לרבנן דהא מתניתין כשאר דמיא אבל לרבי יוסי דקניס כי היכי דלודי מאי פסידא אית ליה התם דלודי גבי חנוני על פנקסו. ור"י תירץ דההוא טעמא דלעיל לא קאי אמסקנא ואמרינן מחוורתא כדשנינן מעיקרא דטעמא דרבי יוסי משום דאיכא ודאי רמאי ואפילו היכא דלית ליה פסידא. ונכון הוא אבל יש להוסיף עוד כי בודאי טעמו של רבי יוסי היינו כדי שיודה ולפיכך אמר הכל יהא מונח כי אין לומר כפי דינו טעם אחר ומיהו אפילו היכא דליכא טעמא שיפסיד הרמאי הכי נמי דמודה דקנסינן ליה כדי שלא ירויח ואף על גב דליכא טעמא דנימא כי היכי דלודי. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: בין לרבנן בין לרבי יוסי וכו'. איכא למידק דמאי שייכא הכא האי קושיא התם בפרק המפקיד הוה ליה לאקשוייה דהא לא חדית לן הכא דאיירי ברמאי דפשיטא דהך דשנים שהפקידו והך דחנוני איכא ודאי רמאי אם כן בלאו סוגיין קשיין אהדדי. ותו דבשלמא לרבנן קשיא אבל לרבי יוסי לא קשיא דבשלמא שנים שהפקידו אית ליה פסידא לרמאי ויודה ומשום הכי יהא מונח אבל הך דחנוני מה מפסיד הרמאי דלודי ולא דחינן האי תירוצא אלא משום דקשיא מקח וממכר מאי איכא למימר אבל החילוק מצד עצמו מסתבר הוא. ויש לומר דהכא נמי איכא קצת פסידא ויודה הרמאי אף על פי שאינו מפסיד ממון מפסיד נאמנותו דאי החנוני הוא הרמאי הפועלים יכריזו עליו דיפסיד אומנתו ואם הפועלים הם הרמאין החנוני יכריז עליהם וימנעו מלשכרן ויפסידו ומשום הכי הרמאי מודה מה שאין כן במציאה והיינו דמייתינן לה הכא למימר דאף על גב דתריצנא גבי מציאה מאי אית ליה פסידא ללוה ואם כן לא קשיא אלא לרבנן ליתא דאפילו לרבי יוסי נמי קשה מהך דחנוני כדפרישית. עד כאן.

והגליון כתב אין להקשות מה מקשה לרבנן הא בחנוני החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לפועל החצי דיש לומר דהכי פריך לרבנן היכי קאמר שניהם נשבעין ונוטלין זה אינו יכול להיות אמת ולכן נפקיה ממונא מבעל הבית ויחלוקו ואם תמצא לומר דלא אמרינן יתלוקו כיון דאין אוחזין כדפירש התוספות במתניתין וגם לא אמרינן כל דאלים גבר כיון שבית דין עושים מעשה שמוציאים מן הבעל הבית ולא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא שבית דין אין עושים דבר ואין משתדלין בו כלל אם כן ממילא יהא מונח. עד כאן.

מאי שנא דלא אמרינן נפקיה וכו': קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי אמאי מפסיד בעל הבית דפרע תרי זימני. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי פריך אמאי פורע לשניהם ומפסיד בודאי ותו אמאי נוטלין אותו יהא מונח והיינו דמשני דהיינו טעמא דאמר ליה חנוני לבעל הבית וכו' ומזה הטעם נוטלין שניהם מבעל הבית ומפסיד וגם לא יהא מונח דחד טעמא לתרווייהו. וזה שכתב רש"י היינו טעמא דשניהם נשבעין ונוטלין דהוה משמע שאינו מתרץ למה שהקשה ועם מה שכתבנו שהיא כוונת המקשה משני שפיר ודוק ותשכח. ואם תאמר אכתי אמאי פריך ניפקיה מבעל הבית הכי הוה ליה למפרך נשבקיה גבי בעל הבית כי היכי דאמרינן גבי נפקד שיהא מונח ולא אמרינן להוציא אותו מיד הנפקד ויש לומר דהתם הם בעצמן האמינוהו ומשום הכי אמר יהא מונח בידו אבל הכא לא האמינו לבעל הבית ומשום הכי פריך דניפקיה ונניח אותו ביד בית דין עד שיבא אליהו. מורנו הרב נר"ו.

דהא בודאי איכא רמאי: למאי דלא ידע שינויא הוה מצי למפרך נמי מאי שנא ממנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור והכא נמי אף על גב דטעין בעל הבית שמא אמאי יהיב לכל חד וחד לפי התירוץ ניחא דמהאי טעמא הוי כאיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב אי נמי נימא ליה לאקשויי מהמשנה ודאיק מינה נמי לענין שיהא מונח ותו לא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע שלא חייב עצמו כלל בודאי ומה שהקשו בתוספות אדרבי טרפון אינו כלום דלקמן בפרק המפקיד משני עלה תני ויניח פירוש עד שיבא אליהו. מהר"י כהן צדק.

אמרי התם היינו טעמא וכו': פירוש כוונת התירוץ הזה בלשון קצרה כך הוא דהתם אין לפועלים ולחנוני תביעה זה עם זה ואינם מתעצמין כלל אלא כל אחד מהן תובע שלו לבעל הבית בודאי וכל אחד מהן ברי אצלו. והוא שמא והוא פשע בעצמו להאמין לכל אחד מהן ובדין הוא שיטול כל אחד מהן ממנו בלא שבועה כאומר מנה לי בידך והלה אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אלא דרבנן הוא דתקון דלשתבעו הריטב"א ז"ל.

דאמר ליה אנא שליחותא דידך קא עבידנא: וכי תימא יתבע את השכיר כדי לברר את הדבר ליתא דמאי אית לי גבי שכיר וכי תימא נברר הדבר על ידי שבועתו של שכיר שלא נחשד על השבועה לא מהימן לי בשבועה וכי תימא כמו שאינו נאמן לך אינו נאמן לי ליתא שאתה האמנתו דלא אמרת לי בסהדי הב ליה וכי תימא לימא ליה לתקוני שדרתיך וכו' הא תריצו לה בתוספות ומכאן אתה למד שאם אמר לחנוני תן לפועל דינר ועשה באופן שלא נבא לידי קטטה אף על גב דלא אמר ליה בהדיא בסהדי הב ליה חנוני הפסיד ופורע בעל הבית לפועלים ובשבועה. מורנו הרב נר"ו.

אנת הימנתיה דלא אמרת לי בסהדי וכו': הא דמאריך בחנוני ואינו אומר אריכות זה בשכיר משום שיש להקשות אחנוני כמו שהקשו תוספות דלימא ליה לתקוני שדרתיך. אי נמי יש לומר שכיר ודאי היה בעל הבית חייב לו ואיך יאמר מספק שנפרע אבל חנוני ספק אם נתחייב לו מעולם. גליון.

ולא אמרת לי הב ליה בסהדי ולא שייך הכא לומר לתקוני שדרתיך וכו': דשאני התם דכיון דהזכיר לו השטר בין מתחלה בין בסוף גלי אדעתיה שהיה חושדו אבל הכא לא גלי אדעתיה שהיה חושדו כלל כיון דלא אמר ליה בסהדי הב ליה. הרא"ש.

וז"ל הריטב"א: והאי דקאמר מרן דאמר ליה חנוני לבעל הבית ולא אמרת לי הב ליה בסהדי שמעינן מינה שהאומר לחברו פרע לי מנה זה לפלוני בעל מ~בי דלא מיחייב למיתן ליה בסהדי ולא מצי אמר ליה פושע אתה ואף על גב דאמרינן בכתובות דבין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא דהוה ליה למפרע בסהדי התם הוא משום דאיכא שטרא אבל מלוה על פה לאו אורחא למפרע בסהדי תדע דהא בעינן התם דלידכר ליה שטרא. עד כאן.

אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי: ולא דמי למאן דאמר שומר שמסר לשומר פטור ולא מיחייב ליה משום דהאיך לא מהימן ליה בשבועה שהרי מכל מקום לא פשע שהרי מסרה לבן דעת ותו דהכא קים ליה לחנוני דפועל נשבע לשקר. מהר"י כ"ץ ז"ל.

תני רבי חייא מנה לי בידך וכו': והעדים מעידים שיש לו חמשים פירוש שיודעין בודאי שלוה ולא פרע כגון שלא זזו ממנו אי נמי שהוא תוך זמן למאן דאמר דלא פרע איניש בגו זימניה אי נמי כגון שטען הוא שלא לוה ובאו עדים שהלוהו ואנן סהדי דכיון שכן לא פרעו דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי ובזה דומה למשנתנו יותר כדאמרינן ותנא תונא דמתניתין ליכא עדות ברורה אין כאן כפירת שעבוד קרקעות אפילו לדין תורה דמלוה על פה בעדים גובה מנכסים משועבדים. הריטב"א.

והרשב"א כתב וז"ל: על כרחך כשאין העדים מעידים שיש עדיין בידו היא שנויה דאי הכי הוה ליה שעבוד קרקעות אלא הכא באומר אין לך בידי כלום שלא הלויתני כלום והעדים מעידים שהלוהו חמשים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומיהו מן "לקוחות לא דלקוחות אמרי אנן לאו אטענתיה סמכינן אלא דילמא לוה ופרע וכבר הארכתי בפרק האשה שנתארמלה והא דקא מדמינן לה הכא למתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס האי השתא דידיה הוא ולא שיהא בזה ממש זו של רבי חייא לומר שיעידו העדים שעדיין החמשים בידו הם אלא ללמד עליה שהעדאת עדים כהודאת פיו ובזו דמתניתין ליכא שעבודא הילכך אפילו במעידים ודאי זו של זה נשבע.

וכן פירש הר"ן ומורנו הרב נר"ו כתב: והלשון דחוק מאד לזה הפירוש דהוה ליה למיתני והעדים מעידים שהלוהו. ויש לומר דלהכי קתני והעדים מעידים שיש לו לגלות לנו מה טען הלה דאי הוו; טעין פרעתי לית ליה גביה מידי אבל הכא במאי עסקינן דטעין לא לויתי ועל ידי כן הוי כאלו העדים מעידים שיש לו. עד כאן.

וז"ל הרשב"ץ: וצריך לומר דבאותם חמשים שהוא כופר והעדים מעידים בהן הלה טוען ואמר לא לויתי שאילו אמר לויתי ופרעתי נאמן דהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים כדאיתא בפרק הדיינים ומיהו אפילו באומר פרעתי איכא חיוב שבועה אם העדים מעידים שעדיין לא פרעו וכן נמי יש לנו לומר שבאותם החמשים הנשארים אין העדים מעידים כלל לא לחיוב ולא לפטור שאם המלוה אומר מנה הלויתיך בפעם אחת והלה אומר לא היו דברים מעולם והעדים אומרים לא היו כי אם חמשים ליכא שבועה כלל וכדאמרינן לקמן בשמעתין מי דמי גבי דרבי חייא למלוה אית ליה סהדי דמסיק ביה חמשים ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי אי הוה אית ליה סהדי ללוה וכו'. ופירש רש"י כגון שאלו העדים אומרים החמשים חייב והחמשים פרע. עד כאן.

ומסתברא דהוא הדין וכל שכן אם אמרו לא לוה אלא חמשים שהרי טענותיו של מלוה שקר דלא מחייב שבועה אלא הא דרבי חייא הכי איתא המלוה תובע מאה שהלוהו בשני פעמים או תובעו סתם והעדים אומרים בפנינו לוה ממנו חמשים שאין בעדותן סיוע ללוה בחמשים הנשארים התם הוא דמחייב רבי חייא שבועה.

נמצא שאין חיוב שבועה בהא דרבי חייא קמייתא אלא בדטעין מלוה ללוה מנה דאוזפיה סתם או בשני פעמים חמשים חמשים והלה אומר לא לויתי כלל והעדים מעידים שהם ראו שהלוה לו חמשים ולפום תקנתא דרבנן אף על פי שמעידין שעדיין לא פרעו והשתא אפילו טעין הוא לויתי ופרעתי בהכי הוא דמשתבע אבל אי טעין אידך לויתי ופרעתי והעדים אין מעידים אלא שלוה נאמן וליכא שבועת התורה מיהו משתבע היסת ומיפטר וכן נמי אם העדים מעידים שאותה הלואה שטוען המלוה שהיתה מנה אינה אלא חמשים אינו חייב שבועה שהרי עדים מסייעין אותו ולא דמי לפיו ועד אחד דהתם אין עדים מסייעין אותו לפטרו משבועה. כן נראה לי. עד כאן.

נותן לו חמשים וישבע על השאר: פירוש עשו עדות העדים כאלו הודה הוא במקצת וכדמפרש ואזיל ויש שואלין והרי הוחזק כפרן והיכי נרמי עליה שבועה ולאו מילתא היא דלקמן בסוגיא בעי תלמודא הכין בהדיא ומפרש דהכא ליכא למימר הוחזק כפרן לא במלוה ולא בפקדון כדבעינן לפרושי לקמן הריטב"א. ותנא תונא. הא דאמרינן ותנא תונא לא דמי דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והני נשבעין ונוטלין אלא כיון דלא קאי לא דייקינן ביה כולי האי דהא מכל מקום אסיקנא דעל כרחך תקנת חכמים היא ולא שייכא בדאורייתא. הרשב"א.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ותנא תונא. קשה היכי אסיקנא אדעתין למימר הכי דאם אהא והא אסיקנא לעיל דשבועה זו מדרבנן כדי שלא יהא וכו'. ויש לומר דהשתא סלקא דעתין דלית ליה לרבי חייא הא דרבי יוחנן אלא שבועה זו מדאורייתא וכי תימא מתניתין דלא כסומכוס לא קשיא דרבי חייא סבירא ליה דלא אמרה סומכוס בברי וברי. ואם תאמר כיון שזה תופס שבועה זו למה כדפירש לקמן יש לומר דחשבינן לכל חד מינייהו כאלו הוא תופס בכולה ולפיכך צריך שבועה ולקמן פרכינן עלה פירכא דעדיפא ונדינן מינה דלא אמר ותנא תונא אהאי. עד כאן.

ומאי שלא תהא הודאת פיו וכו': יש להקשות מאי קא מקשה שהרי הכתוב אומר כי הוא זה דוקא שתהא גדולה הודאת פיו. ויש לומר שמקשה מהלשון שהיה לו לומר שלא תהא העדאת עדים פחותה מהודאת פיו אבל באמרו שלא תהא גדולה נראה שמלבד הכתוב יש סיבה שכלית לשהיה ראוי שבעבורה תהיה הודאת פיו גדולה. מהר"י אבוהב.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: מאי שלא תהא וכו'. פירוש דהכי הוה ליה למימר שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו מק"ו ומדנקט שלא תהא הודאת פיו משמע דאיכא טעמא לומר שתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ומאי היא עד כאן. וכן כתב הרשב"ץ וז"ל: מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה פירוש משום דהוה ליה למימר דהעדאת עדים גדולה כהודאת פיו מק"ו אבל השתא משמע שהיה אפשר לומר שהודאת פיו היא גדולה לחייב שבועה עליה יותר מהעדאת עדים אי לאו ק"ו משום הכי בעי מפני מה הלה אפשר לומר כך. עד כאן.

מפני מה אמרה תורה וכו': פירוש ולא חשבתומשיב אבידה לפטרו על שלא כפר בכולו כך פירש רש"י ומהא משמע דמשיב אבידה מדאורייתא פטור ולא מדרבנן בלחוד מפני תקון העולם וזו קשה בדברי רש"י ז"ל שכתב בכמה מקומות שחכמים פטרו משיב אבידה מן השבועה דתנן המוציא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם וכן כתב בסמוך בההיא דרבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור שחכמים פטרו משיב אבידה מן השבועה כדתנן המוציא מציאה וכו' ואפשר דאם כן מאי קא מיבעיא ליה לרבה הא מדאורייתא חיובי מיחייב ואינו פטור אלא מתקנת חכמים אלא על כרחך משיב אבידה מדאורייתא פטור וכי תנן המוציא מציאה וכו' דאלמא דדוקא מפני תקון העולם הוא דפטור חייב כשהלה תובעו. ובגיטין יתבאר בסייעתא דשמיא שאין כאן מקום להאריך הרמב"ן והר"ן. ומורנו הרב נר"ו כתב לדעת רש"י יש לתרץ דתרי מוצא מציאה איכא היכא דליכא דטעין ליה פטור משבועה מן התורה והיכא דאיכא דטעין ליה חייב מן התורה ופטרוהו רבנן מפני תקון העולם ואף על גב דתירוץ זה נכון מצד עצמו הכא ליכא לתרוצי הכי דהא בדטעין ליה עסקינן ואמר רבה מפני מה אמרה תורה וכו' ולפטריה משום משיב אבידה והלא משיב אבידה כזה דאיכא דטעין ליה חייב שבועה מן התורה. וצריך עיון.

ובשיטה כתוב וז"ל: ויש לומר דלא דמי דבשלמא התם גבי מתניתין דמוצא אבידה שייך שפיר תקון העולם אבל הכא כל עצמנו אין אנו מחזירין אלא שיודע לבעל חובו ואיך נאמר לא ישבע מפי תקון העולם. מפי מורי נר"ו. ועוד השיב דהא דאמרינן לא ישבע מפני תקון העולם לאו שבועה דאוריייתא קאמר אלא שבועת היסת אבל מדאורייתא אינו חייב שבועה.

מפני מה אמרה תורה וכו': איכא לפרושי דהכי קא קשיא ליה מפני מה אמרה תורה וכו' ואלו בכופר הכל אמרינן דפטור ואמאי להוי נמי חייב כמודה במקצת וכל שכן הוא והיינו דמשני חזקה אין אדם מעיז ומשום הכי פטור משבועה וניחא נמי ממה שהקשו בתוספות דמנא לן דכופר בכל פטור דאיהו קשיא ליה אמאי פטור ולא בחרו בזה הפירוש משום דאם כן לא הוה צריך לתרוצי אלא חזקה וכו' ומה שכתב בכוליה בעי וכו' והאי בכוליה בעי הוה מיותר דכל הני הוו טעמי למודה במקצת ואלו אנן במודה במקצת לא הוה קשיא לן מידי.

תו איכא לפרושי לתרץ קושיא זו דתרווייהו קא קשיא ליה לרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע ובכופר בכל אית לן דפטור או בתרווייהו יהיה פטור או בתרווייהו יהיה חייב והשתא משני שפיר ויהיב טעמא לתרווייהו וניחא נמי מקושיית התוספות ועל שני הפירושים איכא לאקשויי דעיקר הקושיא חסר מן הספר דהכי הוה ליה למימר מפני מה כופר בכל פטור ומודה במקצת אמרה תורה ישבע ואם תאמר נהי דודאי הכי קא קשיא ליה מכל מקום אמאי לא יקשה ליה לאידך גיסא דליחייב שבועה כופר בכל מק"ו דמודה במקצת הטענה כל עוד דלא קים לן טעמא דחזקה דאין אדם מעיז. ויש לומר דמכי הוא זה משמע ליה דמגזרת הכתוב הוא כדפירש בתוספות ושקיל וטרי במה שמפורש בכתוב דהיינו מודה במקצת ותירץ חזקה וכו' ועלה תירוץ לשתי השאלות. ודו"ק. מורנו הרב נר"ו.

והריטב"א כתב וז"ל: מפני מה אמרה תורה וכו'. פירש רש"י דהא משיב אבידה הוא לפטרו מיגו דאי בעי כפר בכולו פירוש דהא ודאי קים לן שפיר דהכופר בכל פטור משבועה דהכי סוגיין בכוליה תלמודא וליכא למקשי דמנא ליה לרבה הא מקראי כיון דהא חזינן הכי בכל דוכתא כל שכן דאיכא למימר דקרא מוכח הכי דכיון דכתיב כי הוא זה דהיינו מודה במקצת שמעינן דדוקא מודה מקצת שיש רגלים לדבר אבל כופר בכל פטור ואם כן שפיר אמר רבה למה לא האמינתו תורה במיגו דהא מיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בכתובות פרק ב'. עד כאן.

ותלמיד הרב פרץ כתב וז"ל: מפני מה אמרה תורה וכו'. פירש הקונטרס יפטר מיגו דאי בעי כפר הכל מידי דהוי אמשיב אבידה. ואם תאמר שאני הלא דגלי קרא כי הוא זה יש לומר דהכי פירושו מפני מה בכל התורה אמרינן מיגו והכא לא אמרינן מיגו וכי תימא דיניה הכי נילף בכל התורה מהכא אלא טעמא איכא ומאי טעמא ומשני בכוליה בעי וכו' עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר כופר הכל מנא לן דפטור פירוש נימא דהתורה חייביה מודה מקצת וכל שכן כופר הכל וזה קשה רק למאן דאמר לקמן טענו חטים והודה לו בשעורים חייב דלמאן דאמר פטור וממוט ליה מקרא כל שכן כופר לגמרי מיהו לקמן מוכח דלמאן דאמר חייב מוקי מיעוטא להעדאת עדים ואפילו הכל אין להקשות כיון דממעטינן העדאת עדים אם כן הוא הדין כופר הכל דאיכא למימר שאני העדאת עדים דהוחזק כפרן לכך פטרו הכתוב וגם בלא זה יש לומר אפילו היו מתרצין כן היה קשה עדיין אימא דכל זה איירי במקום דשייך חזקה אין אדם מעיז אבל בבנו הכל חייב.

עוד כתבו בתוספות ואין לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז וכו'. ואין להקשות הא כי קאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת וכו' אכתי לא ידע הך טעמא דחזקה אין אדם מעיז ומיהו יש לומר דאכתי פשוט לו דכופר הכל פטור דאם לא כן למה אמרה תורה כי הוא זה דהוי מודה מקצת לומר קרא בסתם ואין לומר דהייתי טועה לומר דהיינו דוקא כופר הכל אבל מודה מקצת פטור משום דהוי משיב אבידה דבזה לא נטעה כלל דאם כן אערומי קא מערים כי יודה לו פרוטה כדי שיפטר. אי נמי יש לומר דלעולם ידע הסברא דאין אדם מעיז לכך פטור כופר הכל אבל מודה מקצת חייב אף על גב דאין אדם מעיז כך הוא סבור דבמודה מקצת גם כן יש בו העזה ומכל מקום חייב ומשום דטענת התובע טובה דהא קמן שהודה לו קצת כדפירש תוספות לקמן בדיבור המתחיל הצד השוה שעל ידי טענה וכפירה ולכך קא פריך כיון שאין טענת התובע טובה אלא מחמת הודאת זה יהא נאמן במיגו או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו.

עוד כתבו בתוספות ואין לומר דילפינן מעד אחד וכו'. ואין להקשות דילמא הא דחייבה תורה בעד אחד היינו היכא דתובעו בעצמו דבלא העד היה פטור משום חזקה דאין אדם מעיז אבל בבנו לא דחייב בלא העד ויש לומר אם כן לשתוק מכי הוא זה ולכתוב קרא בסתם שבועת ה' תהיה וגו' ומדאיצטריך לחייב שבועה בעד אחד שמע מינה דבשום מקום פטור בלא העד וממילא הייתי מוקי המדאיצטריך על המסתבר דהיינו כופר הכל בעצמו דסברא לפטרו משום חזקה דאין אדם מעיז יותר משום דבר ואין להקשות נימא דהא דחייבה תורה בעד אחד היינו בקרקעות דאדרבה שם פטור אפילו עד אחד וכן פירש התוספות לקמן.

עוד כתוב בתוספות ויש לומר דמכי הוא זה משמע גזרת הכתוב דדוקא מודה מקצת וכו'. ~אין להקשות הא סוף סוף לא איירי קרא בבנו דהא התם אפילו מודה מקצת פטור ואם כן מנא לן דבבנו הכל פטור אימא דהכל חייב ויש לומר מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ולא כתיב אשר יאמר הוא זה משמע שאין לחייב בשום מקום אלא אם כן מודה מקצת וכי הוא זה משמע דההודאה היא תגרום חיוב שבועה ולא הכפירה ואם כופר הכל בבנו חייב אם כן כפירה גורמת חיוב אלא דפטור בעצמו משום חזקה דאין אדם מעיז ואם כן כי הוא זה לא הוי מתקיים דמשמע שהוא נתינת טעם לחיוב השבועה והא ליתא אלא ודאי כופר הכל פטור בכל מקום אז ההודאה גורמת חיוב דזולתה לא מחייב וכיון דכופר הכל בבנו פטור גם מודה מקצת פטור משום מיגו. גליון.

והרמב"ן כתב וז"ל: ואיכא למידק מנא ליה לרבה דכופר בכל פטור מדאורייתא הא איכא למימר מדמודה מקצת חייב כופר בכל חייב ולאו מילתא הוא משום דאנן הכי קיימא לן דמן התורה מודה מקצת חייב וכופר בכל פטור ותנינן לה במתניתין בכמה דוכתי אלמא סבירא לן דכי הוא זה דוקא הוא וקאמר רבה מפני מה אמרה תורה כן והלא משיב אבידה הוא רבה טעמא מפרש ולא קאמר מנלן. כן נראה לי.

ואיכא דמפרקי נפקא לן מדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה במאי אי במודה מקצת איהו גופיה חיובי מיחייב בלא עד אלא בכופר בכל ושמע מינה כופר בכל פטור ופרכי עלה הא איכא לאוקמה כגון שכפר במקצת והודה במקצת אלא שאין הטענה שתי כסף שלא חייבה תורה שבועת מודה מקצת עד שתהא הטענה שתי כסף אבל בעדות עד אחד השתא נמי קיימא לן אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב ולעולם אימא לך כופר בכל חייב והוא שיכפור בשתי כסף כדין מודה מקצת ואין זו פירכא של כלום ועוד יש לומר אי סלקא דעתך כופר בכל חייב לכתוב רחמנא כופר בכל ואנא ידענא דמודה מקצת נמי חייב דאי פטרת ליה אתי לאיערומי סבר אי כפרנא בכל מחייבנא אודי ליה מקצת כי היכי דאפטר והא לא אפשר כדאמרינן לקמן מדכתב רחמנא מודה מקצת שמע מינה כופר בכל פטור ולפיכך קשיא ליה לרבה הואיל וכופר בכל פטור מודה מקצת מפני מה אמרה תורה ישבע ולפי פירוש זה הא דאמרינן בפרק הגוזל עצים ומאי שנא מלוה פירוש שפטרה תורה כופר בכל וחייבה מודה מקצת כדרבה לאו למימרא דרבה אמר מפני מה פטרה תורה כופר בכל אלא לומר לך גבי מלוה הוא דאיכא לאפלוגי בין כופר בכל למודה מקצת כדרבה אבל בפקדון מעיז ומעיז ואם כופר בכל פטור בו אף מודה מקצת נמי משיב אבידה הוא הילכך על כרחך בין מודה מקצת בין כופר בכל חייבה תורה משום שבא עסק פקדון ביניהם או משום דאמר בדדמי סבור שהוא אונס ואינו אונס. עד כאן.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל לקמן וז"ל: ויש לפרש הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת וכו'. פירושו הוא שהוא מפרש למה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא אמרה כן בכופר בכל משמע דמודה מקצת ישבע ולא כופר בכל מפני מה וקאמר חזקה וכו' לפיכך הכופר בכל פטור והאי מודה מקצת בכוליה בעי למכפריה ואינו יכול לפי שאין אדם מעיז וכו' לפיכך אין להאמינו ולחשבו כמשיב אבידה וכי תימא אם אינו יכול להעיז ליהמניה דהשתא נמי במקצת לא היה מעיז אשתמוטי משתמיט ליה ובמקצת יכול להשמט אבל לא בכל שאין אדם מעיז וכו' והיינו דאמרינן בהגוזל קמא מאי שנא מלוה דכופר בכל פטור בו כדרבה וזה הפירוש היה נכון בעיני אלא שהוקשה לי בו דמשמע דכופר בכל במלוה פטור משום דחזקה אין אדם מעיז ואם כן לרבנן דאמרי אבל בבנו מעיז ומעיז ומדלא העיז מודה מקצת משיב אבידה הוא אדרבה הוה לן למימר כיון דמעיז מחייב אפילו כופר בכל. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.

והאי בכוליה בעי דנכפריה. עיין בפסקים מהר"ר איסרלן סימן קי"ג. בכוליה בעי דלודי ליה פירש רש"י ז"ל וכי תימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא לא חשיד אממונא דאשתמוטי משתמיט ליה. והוזקק רש"י ז"ל לפירוש זה משום דאמרינן לקמן התם אשתמוטי משתמיט ליה כדרבה. וקשה דהא אסקינא דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן ויש לומר סבירא ליה לאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו והכא משום דמשתמיט וכמו שאני עתיד לפרש לדעת רש"י עצמו. הרמב"ן ז"ל ועיין לקמן בדבור אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וכו' בלשון תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

ויש נמי לפרש חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי למכפריה אלא שאין יכול להעיז בו פניו הילכך לאו משיב אבידה הוא וכי תימא אי אין אדם מעיז פניו ליהמניה אף בשכופר במקצת דאי לאו קושטא הוא לא היה מעיז בו פניו כלל אשתמוטי משתמיט ליה ואינו מעיז וכיון שיצא מבית דין זכאי שוב לא ישלם לפיכך חייבתו התורה שבועה ודאמרינן אבל גבי עדים דליכא למימר הכי לא שיאמר מיגו דחשיד אממונא כמו שפירש ז"ל דהא קשיא לדידיה דקאמרינן קמשמע לן ק"ו דאף על גב דחשיד אממונא נשבע אלמא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי וכו' אלא הכי פירושו גבי עדים הואיל וכפר בכולו נימא הוחזק כפרן וליחייב קמשמע לן שלא הוחזק כפרן אלא לאותה מלוה כלומר לאותן חמשים אבל למה שלא באו עדים לא הוחזק כפרן זה הפירוש לפי דרכו של רש"י ז"ל. הרמב"ן ז"ל.

וז"ל הריטב"א: ורש"י פירש האי בכוליה בעי דלודי ליה וכי תימא מיגו וכו'. ואם כן אתיא ההיא דרבה כמאן דסבר לקמן דאמרינן חשיד נמי אשבועתא ובודאי אביי תלמידו של רבה הכי סבירא ליה לקמן ואפשר דקבלה מרביה ויש גם כן רגלים לפירושו של רבינו ז"ל מדאמרינן לקמן לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' דאי לא תימא הכי מודה מקצת הטענה דחייב רחמנא שבועה היכי משכחת לה נימא מיגו דחשיד וכו' ומהדרינן התם אשתמוטי הוא דאשתמיט ליה כדרבה דאמר רבה כלומר הא פריש רבה דהתם לא חשיד אממונא ומשום השמטה הוא דכופר ונכון הוא גם כן. עד כאן.

והרשב"א ז"ל כתב לקמן דהא דאמרינן התם אשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה אינה ראיה לפירוש רש"י ז"ל דטעמא דרבה סליק להא וסליק נמי לומר דלא מהימנינן ליה בלא שבועה אף על פי שאינו מעיז פניו בפני בעל חובו כדרבה דעביד איניש דמשתמיט. עד כאן.

וז"ל גליון: כתוב בתוספות ותימה דלקמן מסיק דחשיד אממונא וכו' פירוש ואם כן הוא טעות הא דקאמר אשתמוטי משתמיט דאפילו היכא דלא שייך משתמיט לא אמרינן מיגו דחשיד מיהו נוכל לומר דקאמר הכי כדי שלא נפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו דחשיד דלקמן נמי בעי לאוכוחי דלא אמרינן מיגו דחשיד ממודה מקצת ודחי אשתמוטי משתמיט כדקאמר הכא דהא כל מה דאסיק קמשמע לן ק"ו היינו אם תמצא לומר דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כמו שנפרש ויש לומר משום שגם הך סוגיא איתאמרא בדוכתא אחרינא משום הכי פירשו תוספות בענין אחר מיהו לקמן נפרש דאפילו אם תמצא לומר לא חשיד מכל מקום קאמר ק"ו שלא תחלק בין פיו להעדאה דכיון דאיכא סברא ואז ממילא היה פטור. עד כאן גליון.

עוד כתוב שם בגליון וז"ל: תוספות לא הביאו ראיה מעד אחד דמחייב שבועה דלא אמרינן מיגו דחשיד דאיכא למימר דבמלוה איירי דשייך משתמיט. עוד כתוב בתוספות ומכל מקום יש העזה יותר בכופר בכל וכו' וגם ממילא כשמודה יותר ההעזה היא פחותה ולכך אין לומר כשמודה שני דינרים יהא נאמן במיגו דאי בעי מודה פרוטה כי כשכופר יותר ההעזה גדולה יותר. עד כאן.

דף ג עמוד ב[עריכה]

אבל עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמשמע לן ק"ו: כבר כתבתי שרש"י מפרש דליכא למימר הכי שהרי כופר בכל ונימא מיגו דחשיד אממונא. וזה על דרך פירושו ז"ל שפירש דרבה הוא חושש למיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וקשה לפירושו אם כן מאי קמשמע לן ק"ו אם אתה חושדו על השבועה היאך יועיל ק"ו שלא לחשדו אם חשוד הוא אי אפשר למסור לו שבועה שאין מוסרים לחשוד ואם תאמר קמשמע לן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' מאי ק"ו. ועוד דק"ו להחמיר עליו ולא להקל ואם איתא אדרבה כשאתה דן ק"ו זה אתה מיקל עליו דכיון שהוא חשוד בדין הוא שיטול כנגדו בלא שבועה דבר תורה ומדרבנן בשבועה ועכשיו שאתה דן קל וחומר נמצאת מיקל עליו ופוטרו בשבועה. לפיכך משמע דהכי פירושו אבל גבי עדים דליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט שהרי בכל כופר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואף על פי שהוחזק כפרן במקצת לא יוציאנו מאותה חזקה באותו מקצת אחר שמא לא היה זכור אי נמי משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו ולהימניה באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמשמע לן ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אלא הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. פירש בקונטרס שהרי כפר בכולן ונימא מיגו דחשיד וכו'. ותימה דהא לקמן מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' ותו דלקמן מסיק ובעדים מי הוחזק כפרן אלמא דבעדים נמי עביד לאשתמוטי. ולכך נראה כדפירש בתוספות. ומיהו יש לומר לפירוש הקונטרס דאיצטריך ק"ו שלא תטעה לומר מיגו דחשיד וכו' וגם שלא תטעה לעשותו חשיד אממונא ומכל מקום לכל הפירושים קשיא לי דמאי פריך לקמן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן דמה בכך והא מסקינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וגזלן אינו פסול לשבועה מן התורה כמו שמפרש ר"י. ונראה לי דפירכא דלקמן לאו משום דמהאי טעמא לא נאמינהו בשבועה אלא משום דבמה הצד פרכינן כל דהו. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. פירש רש"י ז"ל שהרי כופר בודאי במקצת זה שהעידו העדים וליכא למימר דעבד להשמטה שהרי כפר בכל אם כן הוה אמינא דנימא מיגו דחשיד וכו' קמשמע לן ק"ו. וקצת קשה לפירושו דאם כן אתא ק"ו לומר דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו'. ויש לומר לפי פירושו ז"ל דהכי קאמר קמשמע לן ק"ו דבהאי דוכתא לא נימא דחשיד אממונא דדילמא איהו נמי משום השמטה אמר דהא ידע ודאי דאיכא עדים דמכחשי ליה והיאך היה כופר אלא ודאי להשמטה עבד וראוי דנרמי עליה שבועה אבל כופר בכל דעלמא דליכא עדים לאו להשמטה עביד ולפיכך פטור משבועה דכל דליכא השמטה חזקה אין אדם וכו'. כן נראה לי לפי שיטתו של רש"י.

ויש מפרשים פירושו של רש"י ז"ל דהכי קאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר השמטה כיון שכופר בכל הוה אמינא חשיד אממונא בודאי וכגזלן גמור הוא וחשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועה קמשמע לן ק"ו שהכופר במלוה כשר לעדות ולא הוחזק כפרן אלא לאותם חמשים בלבד ובתוספות כן פירש וכן הרמב"ן ז"ל. ולא נראה לי דנתכוון רבינו לפירוש זה כלל וגם הפירוש עצמו אינו נכון דאנן בעינן מעיקרא מהיכי תיתי לן דנפטריה משבועה בהעדאת עדים דאיצטריך ק"ו להחמיר עליו ואתינן השתא לומר דמצטריך ק"ו להקל עליו לפטרו משבועה ושלא לחייבו מנה ואין זו שיטת התלמוד בשום מקום. ועוד דמאי מהני לן האי ק"ו כיון דהוא חשוד וגזלן ולאו בר שבועה הא מגופיה דקל וחומר לא נפקא לן שכופר במלוה כשר והרבה פירושים נאמרו בזה אבל אין כוונתו בפירושים אלו אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל בכל מה שאפשר ובחידושין ארוכין שלי הארכתי בכל דבר ודבר. עד כאן.

ובתוספות חיצוניות כתבו וזו לשונם: אבל העדאת עדים וכו'. פירש הקונטרס דליכא למימר אשתמוטי שהרי כופר הוא אם כן חשוד הוא אממון וכיון דחשיד אממון חשיד נמי אשבועתא ולא משתבעי. ולא נהירא דהא מסיק לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' לכן נראה לי דהכי פירושו אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי פירוש מאי טעמא אמרינן דאיכא שבועה במודה מקצת משום שאין בדעתו לכפור הכל אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליה שיודה בשביל השבועה אבל העדאת עדים דליכא למימר אשתמוטי שהרי כופר הכל הוא רשע הוא כפרן ולא יודה בשביל השבועה וכיון דלא יודה בשאר בשביל השבועה לא רמו רבנן שבועה עליה קמשמע לן.

כתוב בתוספות אף על גב דאמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו'. פירוש ואם כן אין זה צד פירכא דלא שייך משתמיט מכל מקום גם התנא משמיענו דלא אמרינן מק"ו פירוש הק"ו מגלה לנו אף על פי שהוא פירכא והיה סברא למימר דיפטר דכיון שיש פירכא. וסברא אחת שנוכל לומר אף על גב דבפיו חייב בהעדאת עדים פטור אז לא היה לנו לימוד וכשאין לנו לימוד שיש שום סברא לחלק אז ממילא הוא פטור כשאר כופר הכל לכך יליף מק"ו דחייב ולא נאמר הסברא מפיו ועד אחד אף על גב דמעד אחד לבד חזינן דלא אמרינן הסברא מיגו דחשיד מכל מקום אם באנו ללמוד משם הוה אמינא מה להלן שכן על מה שמעיד נשבע גליון.

עוד כתוב בתוספות ויש לומר דהכא דאתא לפרושי וכו'. ניחא ליה למנקט וכו'. דאי הוה מנקיט טעמא דהכחשה תו לא הוה מצי למעבד ק"ו כיון דידע הפירכא תחלה אבל מימרא דרבא אינה מבטלת הק"ו דהוי סברא. תוספי הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו התוספות וחומרא שאינה בהכחשה והזמה ניחא ליה למנקט לקמן לסתור ק"ו וכו'. פירוש דפירכא שאינה כתובה אנו מכניסים בק"ו אבל הכא קאמר רק סברא למה היה לנו לומר דהודאת פיו גדולה. גליון. וז"ל גליון תוספות: ויש לומר דלקמן פריך פירכא משום דמסברא דמשתמיט לא מצי למסתר ק"ו דאין הסברא אמת אבל הכא לא מצי למנקט פירכא דלקמן דאם כן ליכא תו ק"ו ונראה לי דוחק זה דמכל מקום אתא בק"ו ובמה הצד מפיו ועד אחד. עד כאן. וכתוב על זה בגליון וז"ל: כתב בגליון תוספות דאין הסברא אמת פירוש דלפי האמת לא חשיד אשבועה ולכך לא הוי פירכא. עד כאן. עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל: משום הכי נקט לקמן חומרא דאינו בהכחשה והזמה משום דטעמא דהכחשה פשוטה לו יותר שאין צריך להביא עליה שום מימרא. עד כאן.

ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון וכו': יש להקשות למה לא הקשה לו ממודה מקצת שבהכרח יפרע המקצת מיד ויש לומר שהמקשה היה בדעתו שהק"ו לא היה על שאינו מחייבו ממון במקצת אלא בענין אחר כמו אם אדם אחד אמר אני מחוייב אלף זהובים לפלוני והעדים אומרים אינך חייב לו כלום דחיישינן לקנוניא שעשו ביניהם כדי שלא יטרפו הלקוחות וזהו שאמר ומה פיו שאין מחייבו וכו' ולזה השיב ואמר והתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא חיישינן לקנוניא מהר"י אבוהב ז"ל.

מאי ממון קנס: יש להקשות דאמאי לא נקט קנס מתחילה אלא ממון שהוא כולל עד שהוצרך להקשות הודאת בעל דין. ועוד למה חזר ואמר מאי ממון קנס והכי קאמר כבר עשה ק"ו לעיל ובתירוץ השני נתרץ גם הראשונה שאלולי שחזר ואמר והכי קאמר כשאמר לו מאי ממון קנס הייתי חוזר לקושיא הראשונה ולמה לא אמר קנס בפירוש לזה אמר והכי קאמר כלומר כך היה רצונו לומר מתחילה. שיטה.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: איכא למידק ברישא כי עבדינן לק"ו אמאי לא עבדינן ליה מקנס כדמסיק ואין זו ברייתא או משנה שנתרץ תני קנס בדרך הגהה. ויש לומר דאיכא תרי גוונא קנס קנס בגופו וקנס ממון להכי קאמר ממון לעשות הק"ו מקנס של ממון דאם תאמר אמאי לא עבדינן הק"ו מקנס שבגופו ונימא הכי ומה פיו שאין מחייבו מכות דאין אדם לוקה על פי עצמו מחייבו שבועה וכו' ויש לומר דאעיקרא דדינא פירכא דהא דפיו אין מחייבו מכות לאו משום קולא הוא אלא משום חומרא דאין אדם משים עצמו רשע. עד כאן.

עדים שמחייבים אותו קנס וכו': אין להקשות דנימא דיו בעדים המחייבין קנס דהיינו על מה שמעידים דהוי דיו אסוף דינא. יש לומר דאם כן הוה מפריך ק"ו ולכך לא אמרינן דיו. אי נמי יש לומר תמצא קנס שמתחייב אמה שאין מעידים כגון שעד אחד העיד שאנס או פיתה ונתחייב שבועה ועדים מעידים שגזל ואז אין יכול לישבע ומתוך שאין יכול לישבע משלם הקנס. מיהו לפי מה שפירשו תוספות לקמן דגזלן פסול לשבועה רק מדרבנן אז לא יתחייב. ואין להקשות דנלמוד הק"ו כך ומה קנס שאין מתחייב על ידי פיו מתחייב על ידי עדים וכו' אז לא שייך למיפרך מהכחשה והזמה דאיכא למיפרך מה לקנס שכן מתחייב על מה שמעידים גליון.

מה לפיו שכן מחייבו קרבן וכו': תמהני והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישין הוא שמחייבו אבל במכחישין אותו לא משמע ושמא מכאן נלמוד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במכחישין אותו לרבנן ולרבי מאיר עדים ולא פיו ושמא אף לרבי מאיר פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו ועוד יש לפרש דהכי קאמר מצינו שאין עדים יכולין לחייבו קרבן כגון באומר לא אכלתי ופיו מחייבו בהודאה והוא הדין לשתיקה אלא כיון דפיו עדיף הכא מעדים קאמרינן הכי. הרמב"ן ז"ל.

וז"ל הר"ן ז"ל: הקשה הרמב"ן ז"ל והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישין הוא דמחייבו וכו'. ואם כן פיו ועדים שוין הן ויש לומר דאפילו הכי פריך שפיר מה לפיו שכן מחייבו קרבן בלא סיוען של עדים כלל לא בהודאתן ולא בשתיקתן מה שאין כן בעדים שאין מחייבין אותו קרבן אלא בסיועו של פיו בהודאה אי נמי בשתיקה משום דכהודאה דמיא. אבל בתוספות כתבו דפיו מחייבו קרבן אפילו כשעדים מכחישין אותו שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואף אנו סומכין עליו כיון דמילתא דכפרה דנפשיה הוא. עד כאן.

והקשו בתוספות חיצוניים והרב פרץ ז"ל וזה לשונם: ואם תאמר כשהעדים מכחישין אותו היאך יסמכו הכהנים על פיו להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה. ויש לומר כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם באו הכהנים להקריבו אין מוחין בידם. נוסחא אחרינא אם בא להקריבו אין הכהנים מוחין בידו. עד כאן והרשב"א ז"ל תירץ לעיקר קושיין וזה לשונו: לא קשיא דכשאין מכחישן לאו מכח העדאת שני עדים היא דאפילו בעד אחד חייב או משום שתיקה כהודאה כדמשמע לכאורה בפרק האשה רבה או משום נאמנותו של עד כדמוכח פרק האומר בקידושין מכל מקום לאו מכח העדאת שני עדים היא אלא שהתורה האמינה אפילו עד אחד באיסורין מה שאין כן בשאר עדיות. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: מה לפיו שכן מחייבו קרבן פירוש לרבנן כדפריש ואזיל שאם אמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג ונתחייבת קרבן והוא אומר לא אכלתי פטור ואיכא דקשיא ליה דאפילו לרבנן עדים מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן. ותירצו דכל שאינו מכחישן פיו מחייבו דשתיקה כהודאה דמיא וליתא דמילתא דאיהו לא ידע קושטא דמילתא אין כאן הודאה.

אבל יש ליישב כי רש"י ז"ל מאור התלמוד נשמר מזה שפירש מה לפיו שכן מחייבו קרבן דכתיב והתודה אשר חטא והביא את אשמו פירוש ומשמע אפילו עדים מכחישין אותו אבל עדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישין אותו ומהכחשה להכחשה עבדינן קל וחומר ומיהו הא קשיא על פירושו ז"ל מה ענין להביא על חיוב חטאת חלב קרא דוהתודה דכתיב גם אשם גזילות דהא מגופיה שמעינן ליה לרבנן כדאיתא בכריתות מדכתיב או הודע אליו. ונראה שרבינו ז"ל סבור דמשום דכתיב בעלמא והתודה אשר חטא והביא את אשמו מדריש לן או הודע אליו אפילו בהכחשת עדים. עד כאן.

כתוב בתוספות ואתי רבי חייא אפילו כרבנן מיהו איכא למיפרך עדיין שכן מחייבו אשם דבזה כולי עלמא מודו כדפירש בגליון מכל מקום שכן מחייבו קרבן לא יקשה. גליון. תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן. פירש רש"י ז"ל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו. יש להקשות על רש"י ז"ל למה הוצרך להביא טעם שכבר רבנן פירשו טעמם ואמרו שהטעם הוא משום מיגו. ויש לומר שרש"י נתחכם שראה בגמרא דוחק שהיה לו לומר מה לפיו שכן מחייבו קרבן דתניא וכו' וממה שלא אמר כן נראה שטעם הברייתא הוא אחר זולת הטעם שיש לתת בגמרא לזה קדם רש"י ז"ל ואמר שטעם הגמרא הוא מהפסוק שזה הטעם יבא אליבא דכולי עלמא והמתרץ הודיע לו דרבי מאיר פליג. מהר"י אבוהב ז"ל.

רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה: ואם תאמר אם כן נימא ק"ו דרבי מאיר וכו' ככתוב בתוספות. ובסוף זה הדיבור כתוב בתוספות מכתיבת יד וז"ל: וצריך עיון בפרק אמרו לו דאכתי איכא למיפרך מה לפיו שכן מחייבו קרבן בשפחה חרופה אפילו מכחישין אותו העדים לרבי מאיר עד כאן.

וכתוב בגליון על זה וזה לשונו: כתוב בתוספות שכן מחייבו קרבן בשפחה חרופה וכו'. פירוש שיכול לומר גמרתי ביאתי או לא גמרתי דבשפחה חרופה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועדים אין יכולין להכחישו. עד כאן. רבי מאיר מחייב וממשכנין אותו ולא דמי לשאר חייבי חטאות דאין ממשכנין אותם. דמעצמן יביאו משום דניחא להו בכפרה אבל הכא הא קאמר לא אכלתי ולא בעי כפרה. הרא"ש ותלמיד הר' פרץ ז"ל.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ואכתי קשיא לן מנא ידעי סהדי דאכל בשוגג דבשלמא מזיד יכולין לדעת על ידי התראה אבל שוגג במה ידעי וכי תימא כיון דאמר איהו לא אכלתי ואינהו ידעי דאכל ודאי שוגג היה ליתא דאם כן עיקר ידיעתם על פי טענתו שאמר לא אכלתי ולא על פי עדותן וליכא למימר עדים נמי מחייבי קרבן ויש לומר דחזו סהדי דהוה מהדר למיכל היתרא כגון שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושאל איזה מהן של שומן כדי שאוכל אותה ומיד לקח של חלב ואכלה ודאי שוגג הוא. עד כאן.

אם הביאוהו שנים לידי וכו': הא דלא עביד ק"ו מפיו שאינו מחייבו מיתה וקנס מחייבו קרבן עדים לא כל שכן משום דאיכא למיפרך. מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה. גליון תוספות.

וכתוב בגליון על זה הא דלא עביד ק"ו מפיו וכו'. צריך עיון דמה היינו מרויחים אכתי שייך לומר מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ושמא יש לומר דהיה לו ללמוד בשוה ק"ו הכא והתם מיהו הכא הקשו תוספות בדין דהכא לימא ק"ו דרבי מאיר פירוש דאז לא היה יכול להקשות מהכחשה והזמה. עד כאן.

וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: אם הביאוהו שנים לידי מיתה וכו'. תימה לי אמאי לא דאיק קל וחומר מפיו שאין מחייבו מיתה וקנס מחייבו קרבן ויש לומר דניחא ליה למידן ק"ו מעדים אעדים ורבי חייא דנקט ק"ו מפיו ולא הוה מצי למימר אם הביאוהו שנים לידי מיתה לא יביאוהו לחיוב שבועה דלא דמיין להדדי דחיוב מיתה מחמת שעבר עבירה ואין חיוב שבועה מעין זה. עד כאן.

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי: פירש רש"י ז"ל ומה לו לשקר משמע לכאורה דאתי עלה מדין מיגו והקשו עליו בתוספות חדא דהא לאו מיגו הוא כיון דאלו אמר מזיד הייתי משים עצמו רשע. ותו דהא קיימא לן דלא אמרינן מיגו במקום הכחשת עדים. ופירשו כי בכריתות נאמרו על זה שתי לשונות האחד מדכתיב או הודע אליו כי התורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים כלומר ורבנן הכי קאמרי אל תתמה היאך האמינתו על עצמו יותר ממאה עדים לפטרו מקרבן שהרי גם יש בידו טעם לפטור עצמו במקום עדים שיאמר מזיד הייתי והטעם השני דמתרצינן דיבוריה והכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואינו מכחיש את העדים והא דאמרינן או הודע אליו אנו חייבין לתרץ דיבורו מאי דלא עבדינן בהכחשה דעלמא אף על גב דאיכא מיגו ולפי זה אלו אמר לא אכלתי כלל כיון דמכחיש העדים אינן נאמן. וקשה הדבר אם כן אמאי אוקימנא לרבי חייא כרבי מאיר אפילו כרבנן נמי מצינן לאוקמי. ויש לומר דסוגיין דהכא כטעמא קמא דטעמא דרבנן דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכדאמר בתמורה ולהאי טעמא מתניתין דתנן בפרק הגוזל היכן פקדוני וכו' עד הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם דמשמע שאין עדים מחייבין אותו חומש ואשם אתיא כרבנן ודלא כרבי מאיר לפום סוגיין דהכא אבל לאידך טעמא משמע דאפילו כרבנן לא אתיא דהתם ליכא לתרוצי דאומר מזיד הייתי דאשם גזילות איתיה אפילו על המזיד אם כן מתניתין מני לא רבי מאיר ולא רבנן ולההוא לישנא סבירא לן דאשם לאו היינו קרבן ואפילו רבנן מודו שאין עדים מחייבין אותו ואידך טעמא לדבריו דרבי מאיר הוא שאפילו לפי דבריו היה לו לתרץ לשונו ולומר דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כיון שלא אמר בפירוש לא אכלתי כלל. הריטב"א ז"ל.

וז"ל הרא"ש: אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י ועל משום מיגו. וקשה לפירושו דמיגו במקום עדים לא אמרינן. ועוד דלא ניחא ליה בהאי טענה דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן בפרק ב' דקידושין גבי הבא לי מן החלון אלא בכריתות מפרש טעמא דרבנן וכו'. ואם תאמר ולרבי מאיר נשייליה ושמא יפרש דבריו לא אכלתי שוגג וזה היה טוב יותר כי שמא אנו מביאין חולין לעזרה. ויש לומר דאין אנו מחוייבין לשאול את פיו משום דלא מפרש חטאיה וסותם את דבריו כל מה שיכול אלא כיון דהעידו עדים שאכל בשוגג והוא אומר לא אכלתי בסתם ולא פירש דבריו כוון להכחיש את העדים ולומר שלא אכל כלל ועדים מהימני מק"ו. ועוד תניא בתורת כהנים אליבא דרבי מאיר שאחר שהיה דן עמהם כל היום וכו'. וקשה לקמן דמשני אשם היינו קרבן ומחייב רבי מאיר גם לרבנן מחייב אשם מק"ו דלא שייך ביה אם ירצה וכו' דאשם גזילות חייב על המזיד ואם כן מתניתין דשבועות ודבבא קמא היכן שורי וכו' אמאן תרמייה. ועוד קשה וכו'. ונראה כי האי סוגיא אתיא כאידך לישנא וכו'. עד כאן.

ומהר"י כ"ץ כתב וז"ל: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. נראה דמשכחת לה שלא יעשה עצמו רשע כגון שלאחר שנתחב החלב בפיו עד שאין יכול להחזירו ידע שהוא חלב דחיוב אכילה לא הוי עד דאכל כדמוכח באלו נערות ובמאי דשגג מתחילה לא מחייב קרבן כדאמרינן דכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהא תחילתו וסופו שגגה. ועוד נראה לי דלענין לפטור עצמו מקרבן נאמן אפילו כשמשים עצמו רשע כשם שנאמן לחייב עצמו קרבן במקום שמשים עצמו רשע כגון באשם גזילות ולתירוצי קמא קצת קשה מלשון מזיד הייתי דמשמע שהזיד לעבור. עד כאן.

וז"ל תוספות חיצוניות: פירש הקונטרס והשתא דאמר לא אכלתי מהימן מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. ולא נהירא דלא הוי מיגו מעליא וכו'. לכן נראה לי כדמפרש בגמרא בכריתות דתרצינן ליה דיבוריה דהא דאמר מעיקרא לא אכלתי שוגג אלא מזיד כך רצה לומר ורבי מאיר מחייב דאפילו אמר אחר כך לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מהימן כיון שמתחילה לא אמר כן. מיהו קשה דאם כן משמע דהיכא דלא שייך דתרצינן ליה דיבוריה דרבנן מודו דעדים מחייבין קרבן שבועה ואם כן אמאי איצטריך למימר רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה אפילו כרבנן מצי סבר דעדים שבכאן לא קא פטרי רבנן דלא משמע דמתרצינן לדיבוריה. ועוד תימה למאי דקאמר בסמוך אשם היינו קרבן אם כן מתניתין דפרק הגוזל קמא ודשבועות אמאן תרמייה.

לכך נראה לי דסוגיא דהכא אתיא כלישנא קמא דכריתות דמפרש טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש בדבר שהוא של כפרה. ואם תאמר והא רבנן קאמרי מה אם ירצה לומר וכו' אלמא משמע דטעמייהו משום הכי הוא. ויש לומר דלדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה כלומר לדידן בכל ענין פטור דאדם נאמן על עצמו כדפרישית אלא לדידך אודי לן מיהא דפטור. ואם תאמר מכל מקום בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמא לרבנן משום דמתרצינן דיבוריה ואם כן להאי לישנא קשיא מתניתין דהגוזל אמאן תרמייה. ויש לומר דלהאי לישנא נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לרבי מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתניתין דהגוזל אתי שפיר כרבי מאיר.

ואם תאמר מאי שנא דלרבי מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן סבר דעדים מחייבים ליה קרבן. ויש לומר דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את עונם משמע מדבריהם חייב דוקא אבל לא כתיב והתודו גבי קרבן אלא או הודע אף על גב דאמרינן בכריתות דרבי מאיר פליג אף בטומאת מקדש וקדשיו אף על גב דכתיב ביה והתודו היינו משום דכיון דאינו על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דמשמע או הודע אליו עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אלא שהיה שוגג שאם היה מזיד הוה מיפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע דהאי דהיינו או הודע עכשיו אבל בעינן שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן צריך לומר והתודו דכתיב גבי גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. עד כאן.

וכתב בגליון וז"ל: ללישנא דמתרץ מודה רבי מאיר דאין עדים מחייבין אשם כלומר כיון דלרבנן לההוא לישנא פוטרים באשם אף על גב דלא שייך מתרץ דיבוריה משום דכתיב והתודו גם לרבי מאיר פטור דהא להך לישנא לא פליגי אלא דקא מתרצינן דיבוריה ולא בדבר אחר. עד כאן.

וכתב מהר"י כ"ץ וז"ל: רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. פירש בתוספות דלטעמא דמתרץ לא יחייב רבי מאיר אשם בעדים דאם כן רבנן נמי יחייבו כיון דלא שייך ביה תירוצי דיבורא ובפרק מרובה נמי משמע הכי דמוקי מתניתין דהתם כרבי מאיר דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופטר בה מאשם בעדים ותימה לי אם כן היכי מחייב רבי מאיר קרבן מק"ו דאשם יוכיח ונראה דלההוא לישנא נמי מחייב רבי מאיר אשם מק"ו ורבנן הוא דפטרי ליה משום דכתיב והתודו. עוד כתב לקמן וז"ל: אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם. תימה לי למאי דסלקא דעתין דלא מחייב רבי מאיר באשם אם כן מפריך קל וחומר דקרבן משום דאיכא למימר דאשם יוכיח ושמא אין להוכיח מאשם לקרבן על ידי שום פירכא. עד כאן.

וכן כתב בגליון תוספות וז"ל: ונראה דהא דסלקא דעתיה דמקשה לקמן שאין עדים מחייבין אותו אשם וחומש דאיכא לאקושיי לפרוך לק"ו דרבי מאיר אשם וחומש יוכיח צריך לומר דעל כרחך יש שום פירכא מדלא יליף בק"ו והמתרץ לא חשיב פירכא ויליף חומש בק"ו עד כאן.

עוד כתב מהר"י כ"ץ וז"ל: ובזה נמי מתורץ מה שהקשיתי לעיל על פירוש התוספות ולפי מה שפירש לעיל דלתרץ דללישנא דכריתות מחייב רבי מאיר אשם בעדים בההיא דפרק מרובה צריך לומר דסבר לה כרבי מאיר בחדא ופליג עליה בחדא. עד כאן.

וכתוב בגליון תוספות וז"ל: נראה לי דליכא למיפרך אק"ו דרבי מאיר אשם יוכיח ללישנא דמתרץ דיבוריה דהא דלא מייתי התם אשם על פי עדים אינו מטעם דאינו נאמן דהא אפילו כי הודה בתר עדים פטור אלא על כרחך גזרת הכתוב הוא אבל אק"ו דרבי חייא פריך ליה שפיר מה לפיו שכן מחייבו אשם ותדע דהא כי הוה סלקא דעתיה דאין עדים מחייבין אשם ופריך מק"ו דרבי חייא תקשי ליה נמי אק"ו דרבי מאיר. עד כאן. ופירש הגליון וז"ל: כתוב בגליון תוספות ותדע וכו'. פירוש ממאי דלא פריך מאשם אק"ו דרבי מאיר אין כל כך ראיה דאיכא למימר כדפירש תחילה בגליון דאיכא שום פירכא מדלא יליף ליה בק"ו אבל לפי מאי דפריך ליה הכא אק"ו דרבי חייא ולא חשיב ליה פירכא וקשה לדידיה אמאי לא פריך הכי אק"ו דרבי מאיר. עד כאן.

עוד כתוב בגליון תוספות אחר וז"ל: אשם נראה לי דלא מצי למימר אק"ו דרבי מאיר חומש ואשם דק"ו הוי דנאמנים עדים לחייבו קרבן מק"ו דמיתה אבל חומש ואשם גזרת הכתוב דאף על גב דנאמנים דאין משלם חומש ואשם אלא בהודאתם אבל עדים כפל הוא דמחייבי ליה. עד כאן. וכתב בגליון על זה כתוב בגליון תוספות דהק"ו הוי דנאמנים וכו' פירוש אבל ק"ו דהכא לא הוי מכח נאמנות דפשיטא דפיו נאמן יותר דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי עד כאן.

וז"ל הרמב"ן: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י הואיל ויכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן אף כשאומר לא אכלתי נאמן דמה לו לשקר. איכא דקשיא ליה והא מיגו במקום עדים הוא. ומפרשי לה דמתרצינן דיבוריה ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר וכהאי גוונא איתא בכריתות. ואין זה מספיק דהא התם נמי משום מיגו קאמרינן כלומר כיון דאפילו אחר שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרי אין מחייבין אותו להביא קרבן והא ודאי גבי שאר דינים אין אומרים מיגו אפילו כיוצא בזה במקום עדים. ועוד מה יאמר לההוא טעמא אחרינא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דיבוריה פטור אלא טעמא דמילתא משום דכיון דמילתא דנפשיה הוא מהימן דאי נמי לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו והילכך הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שעסק בדבר אין לו עם אדם ויפה פירש כאן רש"י משום דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ואם תאמר אם כן למה לי מיגו אפשר דהיכא דמכחישן בפירוש הודע אליו קרינן ביה שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה.

ואי קשיא לך הא התם בפרק אמרו לו בעד אחד מוקמינן ליה דקאמרינן או הורע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפילו אין מכחישין אותו תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום במאי אילימא בתרין בתרין אין מכחישין קרא בעי אלא בחד לא קשיא דייתורא דקרא הוא דמוקמינן בחד ואין צריך לומר בשנים אלא דלחד איצטריך ומאי דכתיב ולא שיודיעוהו אחרים בשנים ואין צריך לומר בחד תו לא קשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע לאו מילתא היא דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבוריה אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו. ועוד דהא כתיב הכא או הודע אליו והרי לא הודע אליו אפילו על פי אחרים הואיל והוא אומר מזיד הייתי. עד כאן.

וז"ל הרשב"א ז"ל: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. התם בכריתות פרק אמרו לו לחד לישנא הוי משום מיגו דאלו בעי אמר מזיד הייתי ופטור ואף על גב דמיגו במקום עדים הוא הא אמרינן התם ומתרצינן דיבוריה ורואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואף על גב דאסיק דיבוריה לא אכלתי כלל אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואף על פי שבשאר דינים אין אומרים מיגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים. ואם תאמר אם כן מיגו למה לי. ויש לומר דכולי האי לא אמרינן שיהא נאמן בלא שום מיגו לגמרי כיון שמכחישין אותו שנים לגמרי דהודע אליו קרינן ביה דאעדים אית ליה למסמך כדאמרינן התם דלהאי לישנא בטומאה חדשה שאין שם מיגו כלל הם נאמנים יותר ממנו ואידך לישנא דאיתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם ואפילו במכחישין אותו לגמרי בטומאה חדשה דליכא מיגו כלל מהימן עד כאן. וכן כתב הר"ן.

אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן: קשיא לן והרי רבנן נמי שני עדים בשאינו מכחישן מחייבין אותו קרבן ואף על פי כן אין מחייבין אותו אשם דבאשם והתודה כתיב וההודאה היא המחייבתו והאיך נחייבו בלא הודאה ואפילו יבא אליהו ויאמר והא לא דמי כלל לאכילת חלב וכיוצא בה דמשעת אכילה נתחייב ועדים גילוי מילתא הוא דקא עבדי אבל אשם אין חיובו כלל אלא משעת הודאה שלו וכדאיתא בבבא קמא ובשבועות. ויש לומר לרבי מאיר ק"ו שלו עושה עדים יותר מהודאה בכל מקום. הרמב"ן.

אשם היינו קרבן: קשיא לי דפריך ומשני ואין מזכיר שם טעם לא בקושיא ולא בתירוץ. ויש לומר דאברייתא סמכי והכי קאמר דמדנקט תנא בברייתא אמרו שנים אכלת חלב דהיינו חטאת משמע דלא פליג רבי מאיר באשם ואם כן פרכינן שפיר מה לפיו שכן מחייבו אשם ומודה בה רבי מאיר ומשני אימא סיפא דקתני אם הביאוהו וכו' לא יביאוהו לידי קרבן הקל ואשם לא נפיק מכלל קרבן. והא דנקט ברישא אכלת חלב הוא הדין לאם מחייבי אשמות וחדא מינייהו נקט והיינו דקתני סיפא קרבן ולא קתני לא יביאוהו לידי חטאת הקל דמשמע דרבי מאיר פליג נמי באשם ורבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. מורנו הרב נר"ו מה לפיו שכן מחייבו חומש. קשיא לי ודקארי לה אמאי קארי לה. ויש לומר דסלקא דעתיה כיון דאין חומש מעכב הכפרה לא פליג רבי מאיר ומשני כי היכי דמחייבי קרבן מק"ו מחייבי ליה חומש מק"ו וכן הק"ו דאי מחייבי ליה קרבן החמור דאיכא למימר חולין לעזרה לא יחייבו אותו ממון הקל וזה ברור. מורנו הרב נר"ו.

וז"ל הריטב"א: אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם. פירוש אשם גזילות אם כפר בממונו לחברו בבית דין ונשבע לו ואחר כך הודה חייב להביא אשם כדכתיב והתודה אשר חטא תאמר בעדים שאין מחייבין אותו אשם פירוש שאם כפר ונשבע ואחר כך באו עדים אינו מביא אשם ולא חומש אלא משלם את הקרן בלבד וכדאיתא פרק הגוזל בהדיא וקא סלקא דעתיה השתא דבחטאת הוא דקפליג רבי מאיר משום דסבירא ליה דאו הודע אליו לא אתא אלא לומר דהודע אליו עכשיו לאפוקי משהודע אליו בשעת מעשה דפטור דמזיד הוא ועוד דהודע אליו אתא לחייבו על פיו בשאין עדים מכחישין אותו ולא חיישינן לחולין בעזרה אלא באשם דאיתיה אפילו במזיד אפילו רבי מאיר מודה דהא כי כתב רחמנא והתודה לומר דעל פי וידויו הוא מתחייב לא על פי עדים ומהדרינן דאשם היינו קרבן כלומר ופשיטא דלא מפליג רבי מאיר בינייהו ואכתי קסלקא דעתין דמוקי רבי מאיר קרא דכתיב והתודה גבי חומש ולהכי אמרינן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש ומהדרינן דרבי חייא סבר דחומש נמי מחייבו על פי עדים רבי מאיר מק"ו ואף על גב דהוי מידי דממונא ומשום דהוי חדושי טפי אמרינן בהדיא דרבי חייא סבר הכי ואלו לעיל גבי אשם נקטינן בהדיא בפשיטות אשם היינו קרבן. ואם תאמר ולרבי מאיר והתודה מאי אהני לן. ויש לומר דאיצטריך לחייבו על פיו אף על פי שכבר נשבע להפטר ואף על פי שיש עדים שאומרים שהוא פטור אפילו הכי מביא אשם וחומש וכל שכן קרן. עד כאן.

אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה: לא מהזמה קא פריך דלא שייך הזמה בפיו אלא מהכחשה ואמאי נקט לה ולזה לא הזכירה רש"י אלא בעדים והכחשה הוא שאם העידו עדים שהוא חייב ובאו אחרים והעידו שאינו חייב אותם שהוכחשו אינם משלמין כמו בהזמה אבל לא יוציאו ממון על פיהם. שיטה.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל: מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה. כלומר אם יודה שיש לו אצלו כך וכך ויבואו העדים ויעידו בו אותו היום שהודה כי קבל הממון מידו במקום פלוני עמנו היה אותו היום במקום אחר אינו נעשה זומם תאמר בעדים שישנן בכי האי גוונא בהכחשה והזמה כיון שמצינו בענין הזה בהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כך בענין הזה של רבי חייא גדולה הודאת פיו וכו'. עד כאן.

וז"ל הריטב"א ז"ל: אלא מה לעדים שכן ישנן בהכחשה והזמה. פירוש דעדים שהעידו ואחר כך הכחישום עדים אחרים או הזימום נתבטלה עדותם בהזמה לגמרי וגבי הכחשה הוי ספיקא ואין מאמינין לאלו יותר מאלו ואוקי גברא אחזקתיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה תאמר בפיו שאינו בהכחשה והזמה פירוש שאם הודה חיוב על עצמו אפילו באו עדים והזימוהו או הכחישוהו הרי הוא חייב ואפילו חזר ואמר נזכרתי שהוא כדברי העדים כיון דאודי אודי והודאת בעל דין כמאה עדים לאו דוקא דאם כן כי איכא עדים דמכחישים ליה לימא דתרי כמאה ומאה כתרי אלא גוזמא נקטינן הודאת בעל דין חשובה בכל מקום ואפילו במקום עדים כמאה עדים במקום שאין שם עדים או שאין שם אלא עד אחד כנגדם. עד כאן.

כתב הר"ן מיהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר בו ואמר נזכרתי אף על פי שהעדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה אי בעי למיהב לא מצי יהיב אלא ודאי אפילו בשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו לא כל הימנו ולא משגיחין אעדים כלל בין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה בין באומר לא פרעתי והעדים מעידים שפרע והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין המוציא שטר חוב על חברו וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות טוען ונטען וכו' עד דברי תימה הן וצריכין עיון ככתוב בנמוקי יוסף. ע"כ.

ולי אין צריכין עיון שהן דברי טעם ואין ראיות אלו מכריעות כלום דהא אמרינן הכא דבפיו ליכא הכחשה והזמה היינו בעומד בדיבורו אבל אמר נזכרתי ועדים מעידים כדבריו עדותן מועלת. ואם תאמר אי עומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה והוא רוצה ליזוק בנכסיו. הא לא קשיא דמשכחת לה בעומד בדיבורו ולא מצי יהיב ליה במתנה כגון שאחר שהודה לחברו שחפץ זה הוא שלו נתן כל נכסיו לאחר בקנין והלה תובע חפץ זה שהרי עדים מעידים שהוא של נותן מתנה והרי הוא בכלל נכסיו והנותן אומר שהוא של התובע כמו שהודה לו שמעינן מהכא שכיון שמתחילה הודה לנתבע תו ליתיה בהכחשת עדים כיון שעומד בדיבורו והיינו אולמיה דפיו דמפקינן ליה לחפץ ממקבל מתנה ויהבינן ליה לתובע מפני הודאתו של זה אף על פי שאינו בידו ליתנו לו עכשיו שהרי ממה נפשך אינו שלו אבל אמר נזכרתי אפילו בכהאי גוונא נאמן כיון שהעדים מעידים כדבריו וההיא דפרק י"נ נמי לא מכרעת דלעולם אימא לך דבעומד בדיבורו הוא וקמשמע לן דלאו משיב אבידה הוא בההוא מחצה שהודה ונשבע דכיון דאית שטרא רתותי מירתת אף על פי שהעדים מסייעים אותו כדאמרינן התם אבל אם חזר ואמר נזכרתי שפרעתי הכל והרי אלו עדי נאמן וכן ההיא דפרק הדיינין אלו חזר ואמר עכשיו נזכרתי שלויתי ופרעתי כדברי העדים היה נאמן.

ומיהו כתב הרשב"א שאין ראוי להורות אלא כפי סברא זו ולא כדברי הרמב"ם. ולפי זה יש לומר שיש חילוק בין הודאה בפני בית דין לחוץ לבית דין ובפני עדים דהא בפרק קמא דגיטין אמרינן גבי הנהו גנאי דעבוד חושבנא דמצי למטען עיינתי בחושבנאי ולא פש ליה גבאי כלום דאסיקנא התם דהוה ליה קנין בטעות וחוזר ולא אמרינן כיון שהודה מתחילה וקנו מיניה דפש גביה הוה ליה הודאת בעל דין ואינו בהכחשה והזמה משום דלא אמרינן הכי אלא כשההודאה היה בבית דין דומיא דעדים. הרשב"ץ.

אלא אתיא מעד אחד: יש להקשות שלמה לא אמר עד אחד יוכיח כמו שאמר למטה ולא היה צריך להביא עולם חדש ולעשות ק"ו אחר. לזה נשיב אחד משני תירוצים האחד שיש לנו בהקדמה שבזמן שיש בק"ו שני מלמדים בפירכא כל דהו סגי ואין צריך פירכא חשובה ואם כן הסיבה שלא אמר עד אחד יוכיח הוא בעבור שלפי זה נעשו שני מלמדים פיו ועד אחד ובפירכא כל דהו סגי לזה הביא הק"ו חזק ואמיץ כח. התירוץ השני שמה שאמר אלא אתיא מעד אחד אינם דברי המתרץ אלא הכל מהמקשה שאומר אלא מאי אית לך למימר דאתיא מעד אחד לזה יש קושיא דמה לעד אחד וכו' אלא כי איתמר ותנא תונא על אידך וכו'. מהר"י אבוהב ז"ל ובשיטה הקשה עוד וז"ל: אלא אתיא מעד אחד. יש להקשות דק"ו דרבי חייא מפיו לעדים ואיך אתה עושה מעד אחד. יש לומר דהכי קאמר לעיל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו שנעשה מעד אחד עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: אלא אתיא מעד אחד. קשיא לי אמאי נדינן מק"ו דלעיל נימא עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה ומחייב שבועה אף אני אביא עדים וכו'. ותו קשה היכי עביד ק"ו מעד אחד והא איכא למימר מה לעד אחד וכו' והא פירכא נרירא וראיתי מי שפירש דבתמיה גרסינן ליה אלא מה תרצה לומר דאתיא מעד אחד ליתא דמה לעד אחד וכו'. ואין לשון הגמרא מתיישב לפירושו ותו דלא הוה ליה לאסוקי משמיה דרב פפא אלא דאתיא מגלגול שבועה דעד אחד דאנן נמי מעיקרא בדרך אתמהא אמרינן ליה. אלא הנכון בזה דחדא מהני פירכי מתרצה אידך משום דידע שפיר דלמה הצד פרכינן פירכא כל דהו אבל לק"ו לא פרכינן אלא פירכא חזקה אם מקרא אם מסברא ומשום הכי עביד ק"ו מחדש כדי שלא יקשה עליו אלא מפירכא חזקה והוא סלקא דעתך רפירכת מה לעד אחד הוי פירכא כל דהו ומאן דפריך אמר דלאו פירכא היא אלא דאי אפשר לעשות זה הק"ו כלל וזהו שכתב רש"י ז"ל כלומר היכי ילפת שבועה וכו'. וזה נכון. עד כאן.

מה לעד אחד שכן על מה שמעיד העד הוא נשבע להכחישו תאמר בעדים שכן על מה שכפר אתה אומר שנשבע. כתב רש"י ז"ל תאמר בעדים שאינו נשבע על מה שהעידו ועל כפירתו הוא נשבע ומנין לך להחמיר כל כך. עד כאן. וזה הלשון שכתב ומנין לך להחמיר כל כך נראה מיותר. ואשכחנא מרגניתא תותיה דמרן ז"ל גלי לן דהאי פירכא לא אתינן עלה בתורת קולא וחומרא דהא ודאי מה שאין העד משביע על מה זנכפר אלא על מה שהעיד קולא היא בכחו ולא חומרא אלא בתורת טעמא אתינן עלה דאנן שפיר ילפינן מעד אחד מה שיש בעד אחד אבל לדון ממנו יותר ממה שיש בו לחומרא דהיינו לחייבו שבועה על מה שלא העידו זו חומרא היא ומנא תיתי לן דיו לבא מן הדין וכו' ואתא רב פפא למידן ק"ו מגלגול שבועה דעד אחד כי הוא נשבע באותו גלגול שלא העיד עליו העד ודחינן דהתם לא חייבו העד אלא עיקר השבועה שהעיד עליו העד ואידך שבועה גוררת שבועה בגזרת הכתוב על ידי גלגול והכא גבי עדים ליכא שבועה על מה שהעידו שנגזור עליו שבועה במה שלא העירו כי במה שהעידו ממונא מחייבי ליה וכדכתב רש"י ז"ל. הריטב"א.

כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובת שאלה וז"ל: מועתק מלשון ערבי. אם העיד עד אחד כמו שטען התובע על הנתבע השבועה תהיה שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העדו ואם היה שם גלגול ישבע ויאמר שאין אצלי ממה שטען עלי שום דבר ואינו נשבע להכחיש מה שהעיד עליו העד בלשון שאין לו אצלו כלום לפי שלשון זה הוא לשון שבועת היסת לא לשון שבועת עד אחד ודקדוק זה יצא לי ממה שאמרו מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע. עד כאן.

הכי גרסינן בנוסחי עתיקי. תאמר בעדים דממונא מחייבי ליה פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה עד אחד יוכיח מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה ואגלגול שבועה דעד אחד קא סמיך ומינה בנו בניינא דאלו מעד אחד גופיה לא אתיא במה הצד שאינו מאותו מין כלל ואינו שוה להם הואיל ועל מה שמעיד הוא נשבע והיינו דאמרינן הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד אחד שהוא כעין הודאה והיינו טעמא כלומר שיש כאן רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדות עד אחד ולא הודאת פיו ואלו עד אחד גופיה לא דמי להו שהרי אינו נשבע על מה שכופר בלא עדות כדכתיבנא.

ורש"י ז"ל מחק והגיה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע. וכן כתוב במקצת הנוסחאות. ויש שלמדו מכאן לפי גירסא זו שאין שבועת עד אחד באה אלא בטענת ברי כדאמרינן דצד השוה שבהן שעל ידי טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעינן טענה בפיו דהיינו טענת ברי הכי נמי בהעדאת עד אחד וזה שלא כדברי הריא"ף ז"ל שכתב דבהעדאת עד אחד נשבעין אפילו בטענת שמא. וכבר כתבתי זה בפרק הדיינים ואין עליו קושיא מזו דבין טענת ברי בין טענת שמא טענה מיקרייא ומכל מקום אין גירסא זו מחוורת דהיכי עבדינן צד השוה מעד אחד ופיו והרי אינם ממין אחד דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר. ועוד דאי הכי הוי ליה למימר אלא אתיא מבינייהו מדלא אמרינן הכי שמע מינה איתא לררב פפא. הרמב"ן והר"ן ז"ל.

וגם הרשב"א ז"ל דחה גירסת רש"י ז"ל וזה לשונו: אינו מחוור שאלו כן היה לנו לומר אלא מה לפיו ואתיא מבינייהו. ועוד דאמרינן הצד השוה שבהן שעל ידי כפירה וטענה הן באין וטענה היינו מה שיש לנו בו טענה וידיעה או מצד הודאתו או מצד העדאת העד וכפירה היינו כפירה גמורה שאין כאן ידיעה כלל לא מצד פיו ולא מצד עדים ולא מצד עד אחד ונשבע עליה ואם כן לפי דברי רש"י ז"ל הצד השוה אינו ממין אחד שהרי בהעדאת עד אחד טענה איכא כפירה ליכא שהרי אינו נשבע אלא על מה שהעד מעיד. ומיהו הא לאו קושיא היא לרש"י ז"ל לפי שהוא מפרש על ידי כפירה וטענה שזה טוען וזה כופר אבל מכל מקום אידך קשיא. עד כאן.

וז"ל הריטב"א ז"ל: גירסת הקונטרס פיו יוכיח וכר. ונראה כי רש"י מפרש אותו בדרך אלא פיו יוכיח לומר דלא סמכינן על דרב פפא כלל אלא הדרינן כדמעיקרא ועבדינן ק"ו מפיו ועד אחד דאף על גב דלא אתיא מחד מינייהו אתי מתרווייהו מבינייהו ודוחק. ועוד דכיון דמעיקרא לעיל דחינן דלא ילפינן מעד אחד ודחינן ליה מתורת טעמא ולא מדין קולא וחומרא כדפריש רבינו היכי הדרינן השתא לאיתויי כלל מיניה בשום מה הצד ועוד דבנוסחי עתיקי דגאונים ז"ל אשתכח דגרסינן הכי מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה.

לפיכך על כרחך אין לנו אלא כמו שפירשו שאר רבותינו ז"ל דאכתי קיימינן כדרב פפא והא דפרכינן תאמר בעדים דממונא קא טחייבי ליה כלומר ואין עדות שבממון גורר שבועה על השאר אמרינן פיו יוכיח שלפי שחייב עצמו ממון בהודאתו במקצת גורר שבועה ול השאר ואמרינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה ואמרינן עד אחד יוכיח ובעי לומר עד אחד בגלגול שבועה דאלו עד אחד דעלמא. הא איפריך ליה לגמרי לעיל שכן על מה שהוצ מעיד הוא נשבע ואמרינן מה לעד אחד זה דאפילו בגלגול שכן שבועה גוררת שבועה ואמרינן פיו יוכיח וחזר הדין הצד השוה שיש בפיו ועד שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע וכו' ופירש רש"י שעל ידי שזה טוען וזה כופר באו לבית דין ונשבע. והקשו בתוספות דאם כן כופר בכל תיתי במה הצד. ותירצו דהתם קאמי קרא כי הוא זה דמודה מקצת חייב וכופר בכל פטור. והנכון שעל ידי עיקר טענה שיש לתובע רגלים לטענתו והלה עושה כפירה גמורה הוא נשבע שהרי בפיו יש רגלים כדברי התובע כיון שהודה לו במקצת. וכן כשיש עד אחד כדברי התובע אף עדים יש לתובע עיקר שהרי עדים שהעידו במקצת דבריו וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

וז"ל תלמידי הר"פ ז"ל: שעל ידי טענה וכפירה הן באין וכו'. ואם תאמר כופר הכל ליחייב בהאי מה הצד. יש לומר שאני כופר הכל דגלי קרא דפטור כי הוא זה דמשמע דוקא מודה מקצת אבל כופר הכל פטור דליכא למימר אף כי הוא זה והוא הדין אף כופר הכל דאם כן הוה ליה למכתב וכחש דמשמע תרווייהו . מדנקט כי הוא זה דמשמע מודה מקצת שמעת מינה דאתא למעוטי כופר הכל. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה וכו'. אין להקשות מהילך . דכי אמר ליה הילך הוי אידך ככופר הכל ולא הוי טענה חשובה וכן טענו חטים והודה לו. בשעורים דפטור לרבי חייא לקמן טענת חטים לא הויא טענה חשובה. ואין להקשות דנימא מודה במקצת קרקעות יוכיח דשאני קרקע דלא שייך בה שום שבועה אפילו בעד אחד כדפירש התוספות לקמן. גליון.