שולחן ערוך יורה דעה רסז לט
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רסז · לט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
הפיל שן עבדו וסימא עינו -- יוצא בשינו ואינו נותן דמי עינו. ואם תפס -- אין מוציאין מידו.
ואם כתב לו גט שחרור בין הפיל שינו לסימא עינו -- חייב ליתן לו דמי עינו.
מפרשים
(מט) הפיל כו'. הב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאין נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו כו' וע"ש שהאריך:
ואם תפס אין מוציאין כו'. הטעם דבעיא הוה בגמ' בפ' השולח (גיטין דף מ"ב) במי שמעוכב גט שחרור פירוש שכבר ראוי לצאת בן חורין מכח שחסרו אבר אלא שרבו לא כתב לו עדיין שחרור ובנתיים חבל בו אחר יש לו ליתן קנס והקנס לרבו או לא יתן קנס כלל ופשטינן מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ואי ס"ד דיש לו קנס אי חבלו אחר ונותנו לרבו השתא חבל בו אחר מקבלו הרב ואי חבל בו הרב היאך נאמר שהוא יתן קנס לעבד ודחינן לה דילמא ההיא אתיא כמ"ד דא"צ גט שחרור אם חסרו אבר אבל למאי דקי"ל צריך גט שחרור אימא ה"נ דלא יתן לו דמי עינו ולא נפשטה הבעי' ע"כ פסק הרמב"ם פ"ד דחובל אם תפס העבד לא מפקינן מיניה בדין הפיל שינו וסימא עינו ובפ"ה מהלכות עבדים פסק בהדיא דנותן לו דמי עינו וכבר הקשה זה הראב"ד שם וע"כ כתב הבית יוסף דלאו דוקא אמר כן בהל' עבדים שהב"ד יפסקו כן אלא דאי תפס קאמר וכצ"ל לדעת הטור שכתב כאן נותן לו דמי עינו ובח"מ סי' תכ"ד פסק דספיקא הוי והנה במגדול עוז כתב לתרץ דשאני הכא דבפעם אחת הכה את שינו וסימא את עינו ובזה פשיטא שיתן לו דמי עינו וכי מספקא ליה היינו ביש שהות בנתיים ומו"ח ז"ל קלסי' ואמר שכאן עמד בעל מגדול עוז על העיקר וע"כ חלק על הש"ע דלא חילק בכך ואני אומר שעיקר זה הוא עיקור ופגום לשלחן גבוה דאי יש סברא לומר כן למה הוצרך התלמוד לדחות ההיא דהפיל את שינו וסימא עינו דאתיא דלא כהלכתא דא"צ גט שחרור היה לו לומר דשאני התם דעשה שניהם בבת אחת כמו שהוא מפרש לשון רמב"ם דהרי חד לישנא ממש הם אלא שאין בחילוק זה ריח ולא טעם כעיקר וכדברי הב"י וש"ע כן עיקר ויפה עשה הב"י שלא הביא דברי מגדול עוז כלל כי הם בעיניו דברים דחויים וא"צ להשיב עליהם וגם מ"ש ב"י דמ"ש רמב"ם דנותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו כבר גט שחרור לכאורה יש להקשות למה לא אוקי בגמרא כך דזה ודאי א"א דלא היה צריך תנא דמתני' לומר דבר זה דודאי הוה כאחר וב"י לא כתבו אלא דרך ריהטא בדברי רמב"ם וסמך על התירוץ השני:
(לג) ואינו: והב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאינו נותן לו דמי עינו אבל אם בפעם א' עשה שניהם חייב ליתן לו דמי עינו ובט"ז השיג עליו וכתב דאין חילוק כלל בזה דאפילו בבת א' אין צריך ליתן לו ע"ש שמאריך בראיות מהש"ס (ובנה"כ דחה השגת הט"ז וכתב שהב"ח עצמו הרגיש בקושייתו ומתרצה ע"ש).