ש"ך על יורה דעה רסז

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רסז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ואינם נימולין אלא ביום. אפילו אותן הנימולים ליום א' אינן נימולים אלא ביום כן משמע מהרמב"ם. ב"ח. וכתב עוד צריך עיון אי בעינן ג' במילת עבדים או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט:

(ב) לקח אחד כו' נמול לא'. אע"פ שטבלה קודם שתלד. טור. וכתב הב"ח דה"ה אפי' טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל כיון דהטעם הוא דלאו דומיא דלכם הוא ואין לו חלק באם:

(ג) כיצד לקח שפחה כו'. משמע אע"פ שלא טבלה נמול לח' כיון שילדה בביתו ודמי ליליד בית וכ"כ העט"ז:

(ד) לקח שפחה לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה:

(ה) ואם טבלה אמו אחר כו'. כתוב בכסף משנה דלא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה ל"ש ילדה ואח"כ הטבילה או הטבילה ואח"כ ילדה נמול ליום א' דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה ע"כ וכן משמע בב"י:

סעיף ב

(ו) שלא טבלה אמו כו'. משמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין ביליד בית בין במקנת כסף וכ"כ הטור אבל בר' ירוחם בסוף נתיב כ"ד כתוב דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפי' טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנמול לח' נמול בשבת אלא בישראל ע"כ ומביאו ד"מ והגהת דרישה:

(ז) אינם דוחין את השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' וכ"כ בפרישה:

סעיף ג

(ח) אומרים לו רצונך כו'. כלומר שאין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר לקמן סי' רס"ח ס"ב אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל כו' וכן מבואר ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה:

סעיף ד

(ט) אסור לקיימו. כתבו התוס' דנראה לר"י דמדאורייתא אסור דלא כריב"ן שפירש דלא אסור אלא מדרבנן. ב"ח:

(י) וכן במדינות אלו כו'. פי' אע"פ שאירע שלוקח עבד מותר לקיימו ערל אבל מה ששוכרים עבדים בלאו הכי מותר כיון שאינו קנוי לו וכן משמע ממ"ש רש"י ור' ירוחם גבי היכא דפסקה למלתיה כו' דהוי גביה כשכיר בעלמא כו' ע"ש ולפ"ז לא יתכן מ"ש הרב וכן המנהג פשוט דהא אינו מצוי שקונין עבדים במדינות אלו ודבר שאינו מצוי אין בו מנהג וצ"ל שנמשך אחר מ"ש המרדכי ורבינו ירוחם שכן נתפשט המנהג בימיהם:

סעיף ה

(יא) לא עשה ולא כלום. ויש פוסקים דהוי טבילה והבאתיו לעיל סי' קכ"ד ס"ק ו' ע"ש:

(יב) ונהג במצות של עבד. כגון שקנאו רבו מישראל או שקנאו מעובד כוכבים והטבילו לשם עבדות והיה עבד בביתו. טור:

סעיף ו

(יג) על דעת בית דין. ע"ל סימן רס"ח סעיף ו':

סעיף ח

(יד) עבד שמלו רבו כו'. ואין צריך טבילה כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי שכינה. טור בשם גאון. וכ"ש נטבל לשם גרות שא"צ טבילה אחרת דה"ל ישראל מומר גמור:

(טו) ויש אומרים כו'. ע"ל בסוף סימן רס"ח דגם במומר מחמירין לטבול מדרבנן:

סעיף ט

(טז) הלוקח עבד מן עובד כוכבים. אף ע"פ שקנאו בדרכים שהעבד נקנה בהן:

(יז) אין הגוף קנוי לו. אלא למעשה ידיו בעלמא קנוי לו וע"ל סעיף י"ז:

(יח) עד שיטבילנו לשום עבדות. ואין גופו קנוי לו ושוב לא יוכל לעשות עצמו בן חורין. ומ"ש וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן ורבותינו הצרפתים ומביאו ב"י וד"מ:

(יט) הרי הוא בן חורין. ואין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפני רבו כן משמע בטור והוא על פי גירסת רש"י והרא"ש ולדבריהם בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם גר אפי' בסתם קנו עצמם בני חורין אבל אם טבל רבם גר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם בני חורין אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמן בני חורין אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו א"צ לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר וכ"כ הסמ"ג לאוין קי"ז וכן דעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסוף דף שי"א:

סעיף י

(כ) אבל אם קנאו כו'. וכתב נ"י דאם לקח אותו עובד כוכבים במלחמה נמי גופיה קני ליה וכתב ב"י לקמן דף שי"ב ע"ג דהיינו דוקא במלחמה דדינא דמלכותא מיהו כתב בשם תשו' רשב"א דאפי' קנאו בדינא דמלכותא אין גופו קנוי לו והב"ח האריך בזה בסעיף י"ג ומסיק דהעיקר דאפי' נשבה בשעת שלוה ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכות' נקנה לו גופו וע"ש:

סעיף יא

(כא) צריך לשלם. ואם השיא לו עצה פטור כדלעיל סעיף ט':

סעיף יב

(כב) ואח"כ מברך כו'. וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס כדלעיל ר"ס רס"ה גבי מילה וכ"כ הב"ח וכ' עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו רבו של עבד יברך אותה אבל הפרישה כ' דמדכתב הטור סתם המברך אומר כו' ר"ל המברך על הכוס יהיה מי שיהיה וע"ש:

(כג) ולהטיף מהם דם ברית. שאלמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסחת הברכה והב"ח כתב דמדלא כתב הרא"ש חתימת הברכה בא"י כורת הברית משמע דלא גריס ליה ולענין מעשה נראה בפלוגתא דרבוותא אין לחתום בא"י כורת הברית עכ"ל אבל הפרישה כ' דמשום דפשוט הוא לא הוצרך לכותבו ובזה נתיישב מה שתמה הב"ח על המחבר שלא כתב לקמן סי' רס"ח סעיף ה' חתימה זו משום דפשוט הוא:

סעיף יג

(כד) כיון שהוא גדול. אבל קטן שאינו ראוי לביאה אין צריך כדלעיל סי' רס"ה ס"ח:

סעיף יד

(כה) כגון שנשבה במלחמה. אבל נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה:

(כו) ומצי האי עבד כו'. ובין דיהיב ליה בתחלת ממכרו או בתר הכי מצי מהדר ונפיק אבל כל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווייה מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה:

(כז) דמי מקנתו. ואינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזמן הזה ואין זמן לעבדות. ב"ח וכ"כ בפרישה:

סעיף טו

(כח) אנשים. ישראלים:

סעיף טז

(כט) אבל לא כעבד. ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר כדלקמן סעיף י"ח:

סעיף יז

(ל) אין גופו כו'. ונ"מ דאם קדם וטבל עצמו לשם בן חורין נעשה בן חורין כדלעיל סעיף ט':

סעיף יט

(לא) אבל אינה קונה עבדים כו'. ומבואר בש"ס דכ"ש דע"ע אסור לה לקנות משום דצנוע בעיניה שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזמן הזה יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים דסתם אשה קאמר כי היכי דאסרו בכל אשה ללמד תינוקות כדלעיל סי' רמ"ה סכ"א ה"ה הכא:

(לב) אפילו קטנים כו'. מדלא חילק המחבר משמע דס"ל כהטור דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור משום שמא תשהנו אף לכשיגדיל ודלא כהרמב"ם וכן כתב הב"ח:

סעיף כ

(לג) לעבדו כו'. ואמרי' בכתובות פרק אע"פ דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזמן הזה מכל מקום נ"מ בגווני דקנוי ליה למעשה ידיו וכדלעיל סעיף י"ד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך:

(לד) ואיני זנך. אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה שישראל מצווים להחיות עניים שביניהם:

(לה) אבל עבדי נכסי מלוג. שהכניסה לו אשתו חייב במזונותיהן שע"מ כן הכניסה אותן שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן עכ"ל הרמב"ם והראב"ד כתב שם ע"ז לא נתברר לי דבר זה שאם אמר הבעל איני נעבד ואיני זן יכול הוא לומר לו ע"כ והב"ח כתב תימה דודאי מודה הרמב"ם באומר איני נעבד ואיני זן בפירוש דאפשר שלא יברחו ויוציאו מעשה ידיהן למזונותיהן ולא אמר הרמב"ם אלא באומר עשה עמי ואיני זנך התם הוא דגורם שיברחו עכ"ל וכבר קדמו הכסף משנה ע"ש:

סעיף כא

(לו) נותן ה' דברים. נזק וצער ריפוי שבת ובושת וע' בח"מ סי' ת"ך נתבאר דיניהם ובח"מ סי' ע' נתבאר איזה מהן גובה בזמן הזה ע"ש:

(לז) וכ"ש אם חבל כו'. וזה פשוט במשנה פרק החובל (דף פ"ז ע"א) וכתבו הרמב"ם פ"ד מהלכות חובל והט"ו בח"מ סימן תכ"ד סעיף ג' ולא ידעתי למה כתבו בד"מ ע"ש רבינו ירוחם לבד ומבואר במשנה ורמב"ם שם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת:

סעיף כב

(לח) ע"מ שתצא בו לחירות. וכשנותנו לרבו יצא בו לחירות טור ונתבאר לקמן סעיף כ"ו:

(לט) שתצא בו לחירות. דאז אפילו לדידיה נמי לא מקני ליה דהא לא א"ל אלא ע"מ שתצא בו לחירות לאפוקי כשאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו כיון דאקני ליה תחלה ואמר ליה על מנת שאין לרבך כו' משמע ישהה גביה ותו לא מהני ע"מ שאין לרבך רשות בו וכאילו לא דבר כלום דכיון דידע דיד עבד כיד רבו ודאי לשם מתנה איכוין ונראה דמה"ט הה"נ אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ע"ש ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"נ אם אמר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו ומה שתרצה תעשה בו דמהני דהא לעבד ג"כ לא נתנו מיד כ"א לאותו עת שהוא רוצה לעשות בו וכמבואר שם ובא"ע ע"ש פרישה:

(מ) ומרבו לאחר. כתב הב"ח בקונטרס אחרון תימה הלא כיון דיד עבד כיד רבו לא יצא מיד רבו כשנתן מתנה לאחר על ידי עבדו ולא זכה המקבל וכך מפורש בח"מ בש"ע סימן רמ"ג סעיף י"ד והוא משנה שלימה ס"פ חלון דאינו מזכה בשתופי מבואות ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ולא זכייה היא וצ"ל דט"ס הוא בהג"ה וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר וכך מפורש בסמ"ג ריש עשין פ"ז ע"ש הירושלמי וכ"כ בהגמ"י פ"ה מה"ע וגם לשם איכא ט"ס וצ"ל מאחר לאחר ומאחר לרבו ע"ש ע"כ:

סעיף כג

(מא) הוא שישתמש בו כו'. משמע דוקא שמוש בגופו וכמו שכתב בהג"ה ובח"מ סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינו בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בזה קנאו רבו וי"א שלא קנאו ע"כ הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו ועיין בלבוש שם וצ"ע:

סעיף כד

(מב) הגביה הרב לעבד לא קנאו. ובח"מ סי' קצ"ו ס"ג כ' די"א שקנאו גם בזה:

סעיף כו

(מג) וא"צ דעת העבד כו'. ויצא לחירות אפילו הוא בע"כ של עבד טור ושאר פוסקים והר"ן כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סעיף מ"א:

(מד) ויש אומרים דאף קונה. והתוס' והרשב"א כתבו בשם ר"ח והרמב"ם שאינו נקנה בחליפין אלא בתורת דמים וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל דחליפין לא מהני אלא לאפקועי שעבודא אבל לא לאפקועי איסורא ודוקא דלית ביה ש"פ אבל אי אית ביה ש"פ מהני אף לאפקועי איסורא וה"מ בחליפין הניתנים בתורת דמים אבל בסתם חליפין מספקא לן אי כשוה כסף דמי ומהני לאפקועי איסורא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה או לא כשוה כסף דמי מידי דהוה אקידושי אשה דמהני בה כסף ושוה כסף ולא מהני חליפין ע"מ להחזיר (כמו שנתבאר בא"ע סי' כ"ט) אע"ג דאית בה שוה כסף ה"ה נמי הכא ואי סבירא לן דלאו כשוה כסף דמי ולא מהני אלא לאפקועי שעבודא עבדינן לחומרא דאיסורא הוא ודינא הוא דכפינן ליה לאדון או ליורשיו אם מת הוא למיכתב גט שחרור מידי דהוה אמפקיר עבדו עכ"ל ועיין בח"מ סי' ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין:

סעיף כז

(מה) אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:

סעיף לו

(מו) עד שיעשה האדון בכוונה. ודעת התוס' ס"פ כיצד הרגל ובפ"ק דקדושין (דף כ"ד ע"ב) דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש וכן מסקנת הטור עב"י וב"ח:

סעיף לז

(מז) שני שותפים כו'. אפילו יש לכל אחד חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא כן כתב הב"ח ודלא כנראה מב"י (ודרישה) בשם התוס' ע"ש:

סעיף לח

(מח) עבדי צאן ברזל כו'. דבעינן עבדו המיוחד לו הלכך בנ"מ דאין לבעל אלא פירות ולאשה אין לה בפירות כלום ולאו עבדו המיוחד הוא אבל נכסי צאן ברזל יוצאים לאיש ולא לאשה דמיוחדים לאיש הן ולאו דאשה הן כלל וכתב הב"ח דמסוגיא דר"פ האשה שנפלו נראה עוד דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאים לאשה ולא לאיש ע"ש:

סעיף לט

(מט) הפיל כו'. הב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאין נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו כו' וע"ש שהאריך:

סעיף מ

(נ) אע"פ שהוא קנס. ודיני קנסות אין נוהגין בזמן הזה דבעינן דוקא ב"ד מומחים כמו שנתבאר בח"מ סי' א' מכל מקום דין העבד שיצא לחירות נוהג בזמן הזה משום דכבר נתבאר שם אי תפס לא מפקינן מיניה אף בזמן הזה ועבד הוא תופס עצמו שהרי גופו אצלו:

(נא) שאם באו עדים בדבר כו'. מדלא חילק משמע אע"פ שהודה קודם שבאו עדים לא אמרי' מודה בקנס פטור דכיון דבעינן ב"ד מומחין אין הודאתו שבב"ד של עכשיו כלום והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן ליה לרבו למכתב גט שחרור דדילמא ה"ל כמודה חוץ לב"ד וכהרמב"ן ומסקנת הרא"ש ומיהו לא כייפינן ליה לרביה למיכתב גט שחרור דדלמא ה"ל כמודה בפני ב"ד וכהראב"ד וה"ל מודה בקנס ופטור וכדפי' שזאת היא דעת הרמב"ם ג"כ ע"ש ובמ"ש לקמן מה שנראה לי בדעת הרמב"ם בזה:

(נב) וה"ה אם הודה אדון מעצמו כו'. לכאורה משמע דאפי' אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דהעבד יוצא לחירות דאע"ג דאין ב"ד מומחין בזמן הזה מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס פטור כיון שאין ב"ד בזמן הזה וכ"כ בעט"ז בהדיא וכן נראה מדברי הב"ח והסמ"ע סי' א' סוף ס"ק י"ח אבל תימה דבש"ס פ' מרובה ריש דף ע"ה משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש גבי הא דקאמר התם שלא בב"ד הוה ובמאי דקאמר התם האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב"ד הוה כו' וכן מוכח בהרא"ש ספ"ק דב"ק והרמב"ן שם שהקשו אהראב"ד אהא דאמרינן חוץ לב"ד הוה והאידנא ליכא ב"ד וה"ל כמודה חוץ לב"ד כו' אלמא דחוץ לב"ד הוי כהאידנא דליכא ב"ד ובחוץ לב"ד אמרינן התם דפטור אע"ג דאודי כיון דליכא עדים וכן משמע ברמב"ם פ"ג מהלכות גניבה שכ' וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים אם הודה בתחלה לפני ב"ד ובב"ד פטור אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה בפני ב' בלבד ואח"כ באו עדים ה"ז משלם קנס על פיהן עכ"ל אלמא דוקא טעמא דבאו עדים אחר כך אבל משום הודאתו לא מחייב דכיון דלא הוי הודאתו לפטור ה"ה לחיוב וכ"כ הב"י (ועיין בח"מ סי' פ"ו סעיף כ"ו) ואע"ג דודאי קי"ל דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אפילו לחיוב אפילו בזמן הזה וכמו שנתבאר בח"מ סימן ע"ט ופ' וכמה דוכתי היינו דוקא במילי דממונא אבל במילי דקנסא כיון דאין דנין דיני קנסות בזמן הזה ולא מהני הודאתו לפטור א"כ הודאתו לחיוב נמי לאו הודאה היא וזה שכ' הרמב"ם בסוף פ"ה מהלכות עבדים יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכ"מ ובכל זמן ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכין מפני שהוא קנס לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שני וסמית את עיני והאדון אומר לו לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו בהל' גניבה עכ"ל כלומר לפיכך כיון שהוא קנס העבד שאמר כו' פטור שאם יודה מעצמו פטור אף בזמן הזה מפני שמודה בקנס פטור אף בזמן הזה היכא דליכא עדים ונהי דהיכא דאיכא עדים לא מהני הודאתו לפטור היכא דתפס ועבד כתפוס דמי מכל מקום היכא דליכא עדים כלל ודאי דמודה בקנס פטור אף בזמן הזה דאין הודאתו הודאה כן נ"ל ודלא כהבית יוסף וב"ח שנדחקו בדבריו ומכל מקום נתבאר דהיכא דליכא עדים כלל אינו יוצא לחירות משום הודאת האדון וכן משמע בב"ח וצ"ל דמ"ש הרב וה"ה אם הודה האדון מעצמו ה"ק ה"ה אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל ודלא כהעט"ז וסייעתו דלעיל וכן עיקר. שוב מצאתי אין לי בביאורי טוח"מ סי' א' שחבר מוהר"ר יוסף כהן מקראקא בסוף תשובות שארית יוסף כתב בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש:

סעיף מא

(נג) על הנייר או על החרס כו'. עיין בד"מ ר"ס קצ"א וקצ"ו ובא"ע סי' קכ"ד:

(נד) ואם מוחה בו העבד לא יצא בו לחירות. ולא דמי לכסף דלעיל סכ"ו די"א דיצא לחירות אפי' בע"כ של עבד דרבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו מה שאין כן בשטר אי נמי שכשם שנקנה כך יוצא בכסף דטיבעא מיהא חדא הוא אבל שטר זה לשון קנין הוא וזה לשון שחרור הוא:

סעיף מב

(נה) אינו כלום. דעבד גופיה קנוי לו והרב שמחל גרעונו אין גרעונו מחול.

סעיף מד

(נו) שצריך שימסרנו כו'. דעדי מסירה כרתי ועיין בח"מ ס"ס נ"א ובאבן עזר סי' קל"ג:

סעיף מה

(נז) בערכאות של עובדי כוכבים. מפרש בסמ"ו ועד כותי מפרש בסעיף מ"ז ולשם המשתחרר בסמ"ח וזה בפני זה בס"נ ומוליך ומביא בסנ"א:

סעיף מו

(נח) בהלכות הלואה. בח"מ סימן ס"ח:

סעיף מז

(נט) אנו למדים מהם לצדוקים וקראין שבזמן הזה כו'. ובתשו' מוהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ג' האריך הרבה בזה ומסיק שהקראים דבזמן הזה קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות וע"ש:

סעיף מח

(ס) וכתב לה לשמה. כמו שנתבאר חלוקי דיניו בא"ע סי' קל"א ע"ש:

סעיף מט

(סא) יצא הכותב במחובר כו'. כמו שנתבאר חילוקי דיניו בא"ע סי' קכ"ד סעיף ד' ה':

סעיף נ

(סב) אלא זה בפני זה. כמו שנתבאר בא"ע סי' ק"ל סי"ג:

סעיף נא

(סג) אינו צריך לומר כו'. כמו שנתבאר חילוקי דיניו בא"ע סי' קמ"ב וע"ש דנתבאר דבזמן הזה צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם בכל ענין:

סעיף נב

(סד) כשם שהאשה כו'. כתב הב"ח אבל הראב"ד והרשב"א ושאר גאונים חולקים ע"ז וסבירא להו דצריך שיתקיים בחותמיו ואם כן גם בשחרור צריך לקיימו ומ"מ נראה לפע"ד דלענין שיטרוף מהלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך דדוקא לענין איסור יש להקל שא"צ לקיימו עיין ברמב"ם הטעם פ"י מהל' גירושין ועיין בח"מ ס"ס פ"ה:

סעיף נה

(סה) אבל לא מיד רבו של עצמו. לחבירו כגון ששניהם של רב אחד:

סעיף נז

(סו) הכותב כל נכסיו כו'. כ' הר"ן הא דנקט לה באומר כל היינו טעמא דאע"ג דעבד מיקרי נכסי אפ"ה כשהוא נותן לעבדו אין משמע שיהא גטו ומתנה אלא א"כ פירש ואמר כל נכסי:

(סז) בין היו לו נכסים כו'. דאז פשיטא דלא יצא לחרות דאמרינן מדשייר אותו בית או שדה שייר נמי בעבד וכל נכסים דקאמר אשאר נכסים אלא אפי' אין לו אלא אותו בית או שדה ואז ע"כ לא מצי קאי אלא אעבד אפ"ה אינו יוצא לחרות דלא כרות גיטא הוא:

(סח) ואפי' כתב לו עצמך כו' חוץ משדה פלוני כו'. ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחרות ועיין בא"ע מבוארים שתי הדעות:

סעיף נט

(סט) לא קנו עצמן. דדרש כן חופשה לא ניתן לה שאין שתי שפחות או שני עבדים משוחררי' בגט אחד:

(ע) ונתן לאדם אחד שני השטרות ביחד. שיזכה בשבילם דהשתא זכו שניהן כאחד אבל לא מסר שני השטרות ביחד א"כ הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון:

(עא) אף בשני שטרות לא קנו כלום. שהעבד בכלל נכסים הרי שייר בו חציו ואין זה שחרור וכיון שלא נשתחרר לא קנה מן הנכסים כלום:

סעיף ס

(עב) לא קנה העבד כו'. דגמרינן לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא:

(עג) אבל אם מכרו או נתנו לאחר. חציו השני:

(עד) בין שהיה כו' קנה כו'. כיון דבשעת השחרור יצא מרשותו לגמרי אבל שחרר תחלה חציו ואח"כ מכר חציו לא קנה:

סעיף סא

(עה) דבריו קיימים. וסיפא היינו טעמא משום דאמרי' עובר ירך אמו הוא ולכן הוי העובר כמו חציה דאין שפחה בטלה לגבי העובר ורישא לא הוי כמו חצי דעובר בטל לגבי אמו דהעובר נגרר אחר אמו ואין האם נגררת אחר העובר:

סעיף סב

(עו) לא קנס ולא כופר. קנס הוא שלשים שקלים שחייבה התורה ליתן בעל השור לבעל העבד וכופר היינו מה שחייב בעל השור ליתן אם המית ישראל כדכתיב אם כופר יושת עליו וגו' והטעם שאין לו קנס וכופר דכופר אינו נותן מחמת החצי שהוא משוחרר דהא אין לו יורשים ליתן להם וקנס מהחצי עבדות נמי אין לו דהא בעמוד והוצא קאי ולא קרינן ביה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו:

(עז) אבל שפחה. שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין תשאר כמו שהיתה. ואם נהגו בה מנהגי הפקר חייב לשחררה כדלקמן סעיף ע"ט:

(עח) ואם המיתה. שור נותן חצי הקנס מה שמשלם בעל השור לאדון דאינה עומדת בעמוד והוצא כמו עבד שהרי אין כופין רבה ופטור מהחצי כופר שעליו ליתן בשביל צד משוחררת שהרי ג"כ אין לה יורשים כמו עבד:

סעיף סג

(עט) והקנה חלקו כו'. לשון הטור וקדם והקנה חלקו וכ"כ הרא"ש והתוס' דאם שחרר מתחלה הראשון אין הקנאה מועיל אחר כך כלום דהא מעשה ידיו לעצמו:

(פ) אין ב"ד יכולים לכוף לקטן. דלאו בר כפיה הוא:

(פא) ויכתוב לו האפוטרופוס כו'. והב"ח פסק דהאב צריך לקנות העבד מן הבן ויתן לו ממעותיו ואחר כך כותב האב גיטא דחירותא ע"ש:

סעיף סה

(פב) אין להם תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דליפקע איסורא מינייהו עכ"ל הרמ"ה שבטור ועד"ר:

סעיף סז

(פג) ה"ז בן חורין. ויש פוסקים דאם פדאו לשם בן חורין ישתעבד לרבו שני ויש פוסקים דבין פדאו לשם עבד בין פדאו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון ועיין בב"י מבואר כל זה:

סעיף סח

(פד) אפותיקי. אפילו אפותיקי מפורש כגון שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו כ"כ הפוסקים וכבר נתבאר זה בח"מ סי' קי"ז סעיף ו':

(פה) מידי שיעבוד. דקי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד:

(פו) וצריך רבו ראשון לשלם לבעל חובו. דקיימא לן המזיק שיעבודו של חבירו חייב:

(פז) וכופין כו'. שלא יוציא לעז עליו שהוא עדיין עבד:

סעיף סט

(פח) אפי' היא שפחתו הולד עבד. היינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כן משמע בהרב המגיד:

(פט) וי"א כו'. דמסתמא בא עליה לשם אישות שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכוונתו לשחררה דאל"כ לא הוי עביד איסורא:

(צ) ויש מי כו'. טעמא משום דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפקועי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתו להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

סעיף ע

(צא) שהשיאו רבו כו'. דאי לאו דשחרריה לא הוי מעביד ליה איסורא על ידה ועיין דינים אלו שבסעיף זה בא"ע סי' ד' ס"ב ומ"ש שם:

(צב) וכ"ש אם נושא שפחתו. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמש"ל מיהו בנושא שפחתו דעת הרא"ש ושאר פוסקים דאפי' גט שחרור א"צ דדוקא בעבד צריך גט שחרור שלא יוציא לעז משא"כ בשפחתו ודעת הרמ"ה דגם בשפחתו צריך גט שחרור מרבו עיין בטור וב"י ועיין בא"ע סי' ט' וסי' קנ"ו ס"ב:

סעיף עב

(צג) יצא לחירות כו'. ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וכן נראה דעת הברטנורה ר"פ בתרא דנזיר וע"ל סי' רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד.

סעיף עד

(צד) אבל אם כתב. והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא בפלוגתא דרבוותא דאם כתב להני לשונות גרועים בשטר לחוד אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית דלא כמ"ש בש"ע דיצא לחירות:

(צה) אבל שכיב מרע כו'. ז"ל הדרישה כתב ב"י ז"ל ונראה דכשעמד הש"מ מיירי כו' עד אבל קשה דבש"ע כתב הב"י עצמו אבל ש"מ כו' יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו וכופין את היורשין לכתבו לו ע"כ הרי בהדיא דבריו סותרים אהדדי וצ"ע עכ"ל והב"ח כתב וז"ל ואיכא לתמוה אהב"י דמשמע דס"ל דכשמת הש"מ א"צ ג"ש והא ליתא כמו שמפורש בדברי הרמב"ם פ"ט מהל' זכיה שכתב דכופין את היורשי' לשחרר אותו הבאתיו בסמוך וגם הב"י עצמו הביא דברי הרמב"ם בזה כאן בספר בדק הבית כו' עד וכן פסק בש"ע וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף ובב"ה ע"כ וע"ל סעיף ע"ח ובח"מ ס"ס רנ"ו:

סעיף עה

(צו) חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור כ"כ הר"ן אבל התוס' והרא"ש מפרשין דהאי חוששין הוי כמו ודאי וכתב הב"ח והטעם דכיון דהאדון טוען ודאי והעבד לא ידע אין ספקו מוציא מידי ודאי ומותר בישראלית פירוש ה"ה ב"א לענין זה דלא בעי גט שחרור כשישא ישראלית אבל ודאי דצריך לטבול לשם שחרור מקמי נישואין כיון דלא אמר עשאני ב"ח הרי הודה שלא טבל עכ"ל:

סעיף עו

(צז) אמר לאחר זכה כו'. עיין בח"מ סי' קכ"ה כו' ועיין ב"ח ודרישה סי' זה:

סעיף עז

(צח) כופין את היורשין ואין משתעבדין בה כו'. ויש פוסקים שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה כדאי' בטור והביא הרב סברתם בחשן משפט ס"ס רכ"ו ע"ש:

(צט) בין שאמר אל ישתעבדו יורשים. וכ"ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא. טור בשם הרמ"ה:

סעיף עט

(ק) וכן שפחה כו'. מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד וכן משמע בש"ס פרק השולח (דף מ"ג ע"ב) הא דקאמר התם א"ר חנא בר קטינא א"ר יצחק מעשה באשה ח' שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר פרו ורבו אמר רב נחמן בר יצחק לא מנהג הפקר נהגו בה ע"כ ואם איתא דבנהגו בה מנהג הפקר אפי' בסתם שפחה כופין אם כן רב חנן בר קטינא אמאי נקיט אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכן אמאי לא נקיט שנהגו בה מנהג הפקר והעיקר חסר מן הספר אלא ודאי אשמועינן דדוקא משום שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין כפו את רבה ומה דקי"ל כרבינא דאמר התם (דף ל"ח) דאפילו בסתם שפחה יש לשחררה היינו דיכול לשחררה ואין כופין ורבינו ירוחם במישרים נתיב י"ג כתב כהרמב"ם והמחבר:

סעיף פ

(קא) וקנס זה אין גובין כו'. והרא"ש תמה ע"ז דמה ענין זה לקנסות שאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכין בבבל אבל אם חכמים תקנו קנס לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותה בבבל ומביאו הטור:

(קב) אם מסרו כו'. לדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות:

(קג) אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו. בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך כאן לקנסו כיון שנעשה באונס:

(קד) או חוץ ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו:

(קה) או חוץ מהמצות. כלומר שלא יבטלנו משום מצוה:

(קו) לצדוקי. בטור (ורבינו ירוחם) כתב כותי והרב נמשך להר"ן ורמב"ם וב"י שכתבו דהיינו דוקא בזמן הש"ס אבל עכשיו שהכותים כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר ה"ה לענין זה לפיכך כתב הרב צדוקי קודם גזירה אבל הב"ח כ' דדעת הטור (ורבינו ירוחם) דכיון דקנס הוא אפשר דלא קנסי' בכותי אף לאחר גזירה כמו בישראל מומר ואין דבריו מוכרחים ויותר נראה לומר דאף הטור ורבינו ירוחם מיירי מדין הש"ס ולא נקטיה אלא אגב דינים אחרים אבל לקושטא דמלתא סמכו אמ"ש במקומות אחרים בכמה דוכתי שנעשו כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בפוסקים:

(קז) דאיסורא דרבנן הוא. כלומר הא דיצא לחירות משום מכירה קנסא דרבנן הוא שגזרו על המוכר עבדו שיצא לחירות:

(קח) וי"א דמהני כו'. להכי כתב בלשון י"א משום שהראב"ד חולק ע"ז דאין תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון:

סעיף פא

(קט) מותר ליטול כו'. ואין בזה משום מוכר עבדו לעובד כוכבים שהרי הוא כמציל מידם:

סעיף פב

(קי) ומפסיד הדמים. ואפי' אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אע"פ שצריך לשחררו טור בשם הרמ"ה וכתב הטעם משום דאמרינן היכא דאיכא איסורא קונסים וכיון שכבר קנאו לוקח איסור בידי' איתא וליה קנסינן דדמים הוא חוב עליו וחייב לשלם:

(קיא) אין שומעין לו. דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שיצא אחריו לח"ל ואבעי' לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוה כאלו מכרה אותן אי לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות וכ"כ הרמב"ם והטור:

סעיף פג

(קיב) וכופין הלוקח כו'. נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם. כ' ב"י והפוסקים שכל הדברים האמורים בסי' זה לענין מוכר עבדו לעובד כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש: