ט"ז על יורה דעה רסז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה רסז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

ויליד בית כו'. פירוש שנתעברה אמו השפחה בבית ישראל וילדה ברשותו ומקנת כסף הוא שקנה הולד ל"ש שכבר נולד קודם קנינו ל"ש שהוא במעי אמו עדיין בשעת הקנין ואח"כ מבאר הדינים בפרט והענין הוא דהזכירה תורה ב"פ יליד בית ומקנת כסף למילה. באחד כתבה שימולו לח' כישראל ובאחד כתבה סתם דהיינו שימולו תיכף אפי' ביום א' ללידתן ואמרינן דאותן שישנן דומיא דלכם דהיינו שנולדו לאמותם ברשות ישראל נמולים לח' ועל כן במקנת כסף מצינו חילוק בפשיטות דאם קנה שפחה מעוברת וילדה אצלו נימול לח' דהוא דומיא דלכם ואם לקח שפחה וגם ולדה שילדה כבר נימול לא' וביליד בית לא משכחת לה שיהיה נימול לא' דהא ברשות ישראל ילדה בכל גווני אלא משכחת לה שקנה שפחה באופן זה שלא תהיה שלו רק לדבר זה שמה שתתעבר אצלו ותלד יהיה שלו וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמצא שאין לו חלק באם ולא הוי דומיא דלכם אי נמי כגון שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה נמצא שאינה חייבת במצות ולא הוי דומיא דלכם באלו נמול לא' זהו דברי רבנן בגמרא ור' חמא פליג ומיקל וס"ל דאע"פ דהוי דומיא דלכם לא סגיא בהא אלא בעינן שיהא אמו טמאה לידה ואז נימול לח' ויליף לה מקרא ומש"ה אף אם נולד ברשות ישראל צריך שתטבול אמו השפחה תחלה קודם הלידה אבל אם קדמה הלידה לטבילה נימול לאחד ואין צריך להמתין עד ח' נמצא דביליד בית דהיינו שנתעברה אצלו וילדה יש חילוק בין טבילה קודם לידה או אחריה ובמקנת כסף אמרינן אם קנה מעוברת וטבלה וילדה [נמול לח'] קנו ב' השפחה מעוברת אחד השפחה ואחד העובר אפילו טבלה קודם לידה נמול לא' כיון דבשעת לידה לא היה לבעל העובר חלק באם ולא הוה דומיא דלכם. ופסקו רמב"ם וטור לחומרא דהיינו כרבנן שלא ימולו יליד בית ומקנת כסף לא' אם נולד ברשות ישראל אף אם טבלה אחר כך אלא דמ"מ אם אירע אותו יום ח' בשבת אמרי' שמא קי"ל כר' חמא דאינו נימול לח' ונמצא דהוי מילה שלא בזמנה וע"כ אינה דוחה שבת ובזה נתבארו דברים אלו בטור וש"ע:

ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו. כיון שהוא במעי אמו מיקרי נולד ברשותו שהרי גם האם שלו:

ואם טבלה אמו אחר שילדה כו'. אין זה בטור אלא הרמב"ם כ"כ ונ"ל טעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי כנ"ל:

סעיף ב[עריכה]

חוץ מיליד בית כו'. כבר בארתי הטעם דהרמב"ם ס"ל לחומרא בפסק זה מכח ספק שאינו נימול עד שמנה ומספקא לא דחינן שבת:

סעיף ח[עריכה]

כישראל מומר. כתוב בדרישה בשם רש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל:

סעיף ט[עריכה]

אין הגוף קנוי לו. דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ודרז"ל אתם תקנו מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה פי' לגופו רק למעשה ידיו ולכך כשחזר ולקחו הישראל מיד עובד כוכבים לא קנה ממנו אלא זכותו דהיינו מעשה ידיו:

סעיף יט[עריכה]

מפני החשד. פי' שמא יתייחדו עמהם ובעבד עברי אמרי' בב"מ (דף ע"א) דיותר יש חשד מפני שהוא לא יגלה אם תקלקל עמו. לכאורה בכלל זה שלא תשכור ג"כ משרת נער משום האי חשדא וכבר ראינו בכל הקהלות שנשים יקרות יש להם משרתים בפרט אותן שהן בעלת משא ומתן ונראה דאין בזה איסור דלא גזרו כן אלא בעבד שהוא קנוי לה וגם ע"ע הוא כפוף לה מאד ע"כ אסור שמא ישמע לה להתייחד עמה ותו דכל עבד אפי' עברי הוא אינו בחזקת כשרות כ"כ כיון שנמכר משא"כ במשרת בעלמא שאינו משועבד לה והוא בחזקת כשרות לא ישמע לה להתייחד עמה והכל יודעים שהם נזהרים מיחוד כשאר אנשים שיש להם עסק שותפות עם נשים במשא ומתן וזה אפי' בפנויה וכל שכן ביש לה בעל שבעלה משמרתה דלפי הנראה אין חשד כלל באשת איש דבההיא סוגיא בב"מ אמר תני רב יוסף ארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיזא כו' אלמא דדוקא באלמנה חששו:

סעיף כ[עריכה]

אבל עבדי נכסי מלוג. שע"מ כן הכניסה לו ואם לא יזון אותם יברחו או ימותו ואין לו אחריות לשלם אותן לה נמצא שיביא את אשתו להיזק:

סעיף כא[עריכה]

שהאדון לוקח השבת. לא אמר אע"פ שנוטל הנזק לפי ששבת יש יותר רבותא שהוא נהנה עדיין כל שעה מן העבד ובאותה שעה אינו רוצה לזונו:

סעיף כב[עריכה]

ע"מ שאין לרבך רשות בו כו'. דכי א"ל תחלה קני קנה רבו ולא מהני תו מ"ש ע"מ שאין לרבך רשות בו דה"ל כאלו נותן מתנה לחבירו וא"ל על מנת שלא יהיה שלך היה לך לומר דקנה דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנאי כ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין והא דמהני כשאומר על מנת שתצא לחירות אמרי' בגמ' טעמא דהא גם לדידיה לא אקני ליה אלא א"ל ע"מ שתצא בהם לחירות פירוש שתתננו לו בדמי פדיונך ונ"ל דאע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן גם כן דאם נותן לבתו מעות ע"מ שאין לבעלה רשות בהם לא מהני ואפ"ה מהני שם אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולרמב"ם מהני גם כן אם יאמר כל מה שתרצי לעשות בהם עשי מ"מ הכא לא מהני הני לישני אלא דוקא אם אומר על מנת שתצא בהם לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאמר לעבד הריני נותן לך מתנה הוה כאומר להאדון עצמו וע"כ לא מצי תו הדר ביה מן האדון וכמ"ש בשם הרא"ש וא"כ מה מהני כשאומר מה שאתה נותן לפיך הרי סותר בזה מה שאמר תחלה שיהיה של הרב ואח"כ אומר שיהיה של העבד משא"כ כשאומר על מנת שתצא בהם לחירות בסוף אינו רוצה שיהיה של העבד אלא של הרב רק שבשביל זה יוציאנו לחירות אבל גבי אשה ודאי יש לה יד גם כן דהרי כל הנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות כמו שכתוב בא"ע סימן פ"ה וע"כ מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך דנהי דאם אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם לא מהני היינו שכבר זכה הבעל בפירות בשעה שזכתה היא בקרן דיש במשמע שיהיה נושא פירות רק שלא יהנה מהם הבעל וזה לא מהני מה שאין כן כשאומר מה שאתה נותן לפיך שזה פירוש על מה שאמר הרי שלך מעות במתנה דרמז בזה לדבר שלא יעשה פירות אלא היא תהנה בו וכ"ז לא שייך בעבד דאין לו יד כלל מ"ה לא אמרו בגמ' חד לישנא באשה ועבד. ותדע לך עוד שיש חילוק בין אשה לעבד שהרי באשה אין זכות לבעל רק אם אב נותן לבתו מעות אבל לא במזונות כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ח) והבאתיו בסימן רכ"ב מטעם שגם הבעל חייב במזונות אשתו וכן בכסות ע"כ מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ע"כ הוצרך התנא שם לומר דוקא מעות ואילו בעבד ודאי אין חילוק דהא אין הרב חייב לזון עבדו וא"כ מה מהני כשאומר מה שאתה נותן לפיך דגם מה שהוא נותן לפיו או מתכסה בו יכול הרב ליטלו ממנו ע"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא בו לחירות כפי מ"ש בגמ' גם בתוס' פ' קמא דקדושין (דף כ"ד) חילקו בשם ר"י בין אשה לעבד ואף רבינו תם שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו דדיני אשה באומר מה שאת נותן לפיך או מה שתירצי תעשה הוה שוה לעבד בלשונות השייכים לגביה כדכתבו התוס' וזה לשונם שמע מינה דלרב ששת מועיל על מנת שתצא לחירות כמו דמועיל במה שאתה נותן לפיך עד כאן לשונם. אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה גבי עבד ג"כ זה לא עלה על דעת פוסק מעולם כפי מה שראינו אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסימן רכ"ב מועילין גם גבי עבד ונראה דלא דק בזה:

סעיף כה[עריכה]

לא קנאו. דאדעתיה דנפשיה אזיל אבל קטן אדעתא דמריה אזיל:

סעיף כו[עריכה]

ואין צריך דעת העבד. פירוש אפי' בעל כרחו וא"ל הא אין חבין לאדם שלא מדעתו שאני הכא דקבלת רבו את הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים חבין לו אלא קבלת רב והרב אין נעשה אלא מקבל הכסף לצורך עצמו הכי אמרינן בגמרא:

סעיף כז[עריכה]

חתך לשונו כו'. דמום שבגלוי בעינן:

סעיף לט[עריכה]

ואם תפס אין מוציאין כו'. הטעם דבעיא הוה בגמ' בפ' השולח (גיטין דף מ"ב) במי שמעוכב גט שחרור פירוש שכבר ראוי לצאת בן חורין מכח שחסרו אבר אלא שרבו לא כתב לו עדיין שחרור ובנתיים חבל בו אחר יש לו ליתן קנס והקנס לרבו או לא יתן קנס כלל ופשטינן מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ואי ס"ד דיש לו קנס אי חבלו אחר ונותנו לרבו השתא חבל בו אחר מקבלו הרב ואי חבל בו הרב היאך נאמר שהוא יתן קנס לעבד ודחינן לה דילמא ההיא אתיא כמ"ד דא"צ גט שחרור אם חסרו אבר אבל למאי דקי"ל צריך גט שחרור אימא ה"נ דלא יתן לו דמי עינו ולא נפשטה הבעי' ע"כ פסק הרמב"ם פ"ד דחובל אם תפס העבד לא מפקינן מיניה בדין הפיל שינו וסימא עינו ובפ"ה מהלכות עבדים פסק בהדיא דנותן לו דמי עינו וכבר הקשה זה הראב"ד שם וע"כ כתב הבית יוסף דלאו דוקא אמר כן בהל' עבדים שהב"ד יפסקו כן אלא דאי תפס קאמר וכצ"ל לדעת הטור שכתב כאן נותן לו דמי עינו ובח"מ סי' תכ"ד פסק דספיקא הוי והנה במגדול עוז כתב לתרץ דשאני הכא דבפעם אחת הכה את שינו וסימא את עינו ובזה פשיטא שיתן לו דמי עינו וכי מספקא ליה היינו ביש שהות בנתיים ומו"ח ז"ל קלסי' ואמר שכאן עמד בעל מגדול עוז על העיקר וע"כ חלק על הש"ע דלא חילק בכך ואני אומר שעיקר זה הוא עיקור ופגום לשלחן גבוה דאי יש סברא לומר כן למה הוצרך התלמוד לדחות ההיא דהפיל את שינו וסימא עינו דאתיא דלא כהלכתא דא"צ גט שחרור היה לו לומר דשאני התם דעשה שניהם בבת אחת כמו שהוא מפרש לשון רמב"ם דהרי חד לישנא ממש הם אלא שאין בחילוק זה ריח ולא טעם כעיקר וכדברי הב"י וש"ע כן עיקר ויפה עשה הב"י שלא הביא דברי מגדול עוז כלל כי הם בעיניו דברים דחויים וא"צ להשיב עליהם וגם מ"ש ב"י דמ"ש רמב"ם דנותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו כבר גט שחרור לכאורה יש להקשות למה לא אוקי בגמרא כך דזה ודאי א"א דלא היה צריך תנא דמתני' לומר דבר זה דודאי הוה כאחר וב"י לא כתבו אלא דרך ריהטא בדברי רמב"ם וסמך על התירוץ השני:

סעיף מ[עריכה]

שמשמתין אותו כו'. לא נראה כן דעת הטור שכתב קנס הוא וצריך ב"ד מומחין לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו ואם יודה מעצמו כו' שלכאורה לשונו תמוה ומיותר הוא דמה צריך ליתן טעם שהרי אין מקבלין עדות כו' אחר שכבר כתב שצריך מומחין אלא נ"ל דנתכוין שלא נאמר דמה שהעבד בגופו הוה כשאר תפיסות בדיני קנסות שכתב בריש ח"מ דאי תפס הניזק מקבלין עדות וכן עלה על דעת ב"י שכתב ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכים לקבל עדות לידע אם ישתעבד בו רבו או לא והטור לא סבירא ליה כן דשאני התם דקבלת העדות הוא להחזיר המותר מהנזק כי בזה אין אנו דנין דיני קנסות כמ"ש שם בח"מ בשם הרא"ש וזה אין שייך כאן ועוד יש חילוק בין דיני דיציאת עבד לשאר דיני קנסות דבשאר קנסות כשאין דנין היינו שאין מוציאין ממון מן המזיק לניזק משא"כ כאן שהמזיק בה להוציא מן הניזק דהיינו שהעבד הוא מוחזק בעצמו וזה בא להשתעבד בו מטעם שאין דנין דיני קנסות וזה לא יתכן דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם ומראה אותם רק שאינכם רוצים לקבלם לא יכופני להשתעבד בי בחנם וכן להיפך שהעבד אין יכול לכוף רבו שיכתוב לו גט שחרור דגם זה נקרא מוציא מחבירו ע"כ אמרינן כאן דשב ואל תעשה עדיף ואין לאחד כפיה על השני זה לא ישתעבד וזה לא יכתוב לו גט שחרור וזהו מכוון היטב בלשון הטור שכתוב לפיכך אין דנין אותו עתה וכדי שלא נטעה לומר שחייב להשתעבד לו כבתחלה לזה אמר שהרי אין מקבלין עדות לדונו פירוש שאין שומעין העדות לענין לעשות דין תורה להוציא מחבירו במה שהוא מוחזק בו משא"כ כאן אין לאחד שום כח להוציא מחבירו שהעבד יאמר הרי יש לי עדים והרב יאמר לא אקבלם כיון שאין מומחים אלא שאם יודה הרב אז פטור והעבד חייב להשתעבד לו כן ס"ל להראב"ד וע"ז חולק הרמב"ם שם בטור וס"ל דאין הודאה מועלת עכשיו כיון שאין מומחין והביא ראיה ממה שאמר ר' יהושע לר"ג אין דבריך כלום כו' והודאת ר"ג היתה חוץ לב"ד כמו שכתב בית יוסף ותירץ ב"י דודאי גם הראב"ד ידע האי גמרא דר"ג ור' יהושע אלא דאיהו קאמר דהודאה מהני כשיש ב"ד מומחין ולא מהני תפיסה של הניזק כו' ואומר אני דאשתמיט מיניה דהרב בית יוסף דברי נ"י בפ' מרובה שכתב בפירוש בדברי הראב"ד דלא פטור אלא בזה"ז ע"ש. ונ"ל לתרץ קושית הרמב"ן דטעם הראב"ד דמהני הודאה דהא דאמרינן בגמרא דלא מהני הודאה חוץ לב"ד היינו בזמן ר"ג ור' יהושע שהיו מומחין והיו יכולים לחייב בדיני קנסות ואז לא היתה מועלת הודאה שלא בפני ב"ד כיון שהיה יכול להודות לפני מומחין ולא עשה כן מה שאין כן עכשיו הרב פטור שיוכל לומר כיון שאין בעולם מומחין אין לך רשות לצאת ממני בשביל שן ועין כדין תורה כיון שאני פטור גם כן לפי דין תורה שמודה בקנס פטור ומה אעשה לזה שאין מומחין מצדי לא יבצר שאלו היו מומחין הייתי גם כן מודה בפניהם כנ"ל בטעם הראב"ד והוא נכון לע"ד וכיוצא בזה כתבתי בח"מ סי' א' ע"ש:

סעיף מא[עריכה]

ואם מוחה כו'. בזה ל"ד לכסף שכתוב בסעיף כ"ו שאפילו בע"כ של עבד דהתם איכא טעמא כמו שכתבתי שם ואינו שייך כאן בשטר ע"כ אין חבין לו שלא בפניו:

סעיף מד[עריכה]

שאנו תולין כו'. אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחירות:

סעיף מה[עריכה]

ואין נכתבין במחובר. בטור כתוב דין זה בשם רמב"ם והקשה ב"י דהא תלמוד ערוך בפ"ק דגיטין (דף ט') דפרכינן והאיכא מחובר פירוש דשוין גיטי נשים ושחרורי עבדים דפסולין בתלוש ונראה לי ליישב דהטעם שם דפסול מחובר כתוב אצל גיטי נשים דהיינו בקרא וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר אלא כתיבה ונתינה ולא קציצה וגבי שחרורי עבדים אין לימוד מפורש בזה אלא דגמרינן ג"ש לה לה מאשה כדפי' רש"י התם והך ג"ש לאו ד"ה היא דבפ"ק דקידושין (דף כ"ג) ס"ל לרשב"א הך ג"ש ור"מ דס"ל בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרי' ש"מ דלא יליף הך ג"ש דהא באשה הוי גט אפי' על ידי אחרים וכן בפ' השולח (גיטין דף מ"א) אמרינן דלגבי ג"ש דלה לה לא אמרינן כיון דהיקשא סותר אותה וא"כ צ"ל דהא דפריך בפ"ק דגיטין והאיכא מחובר פריך אליבא דתנא דגמר לה לה ויכולין לומר דלאו הלכתא כוותיה ע"כ כתב הטור דין זה בשם רמב"ם כנ"ל:

סעיף מז[עריכה]

עד אחד כותי. הטעם דבגט הדין הוא שאין עדיו של גט חותמים אלא זה בפני זה ואי לאו יודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שעדים חותמין זה בלא זה אפשר דהישראל לא ידע מחתימת הכותי והכותי אינו חבר:

סעיף מח[עריכה]

לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה. לזה א"צ ג"ש אלא כי היכי דגבי אשה דרשינן לה לשמה ה"נ דרשינן בשחרור:

סעיף מט[עריכה]

ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא כו'. נראה ברור דלאו ממשמעותא דקרא דגבי שחרור יליף כן דזה אינו דבשלמא גבי גט כתיב וכתב ונתן ודרשינן שלא יהיה חסר אלא כתיבה ונתינה אבל לא מחוסר קציצה וזה אין שייך גבי שחרור דהא לא נכתב שם וכתב אלא נתינה לחוד וא"כ היאך תדרוש שאין מחוסר אלא נתינה לחוד והא מחוסר כתיבה גם כן כשר וא"כ ה"נ נימא לענין קציצה אלא פשוט דמג"ש דלה לה יליף לה מאשה כדפרש"י בהדיא בגמרא פ"ק דגיטין הבאתיו לעיל סעיף מ"ה וברמב"ם פ"ו דהלכות עבדים ראיתי בהדיא דלא מייתי כאן קרא דשחרור כלל רק קרא דגט מייתי ולענין לימוד שלא לשמה מביא קרא גבי גט שחרור כמ"ש גם הש"ע בסעיף מ"ח אלא ע"כ דהתם יליף לה ממשמעות הפסוק וכאן יליף מגזירה שוה כדפרי' וע"כ הדברים נכונים כמ"ש בסעיף מ"ה:

סעיף נג[עריכה]

אם התנה עליה. פירוש שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלו' כ"כ בטור דאי לאו תנאי זה אין צריך לומר בפני נכתב כו' כיון שהגט בידה כמ"ש בא"ע סי' קמ"ב. ומ"ש מיד רבו של עצמו לפי שידו הוא יד רבו נמצא שלא יצא הגט מיד רבו כלל ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגיטו באין כאחד:

סעיף נו[עריכה]

נכסים לא קנה. כי לא תקנו דמהני בפני נכתב כו' במקום קיום ב"ד אלא לענין איסורא כמו בגט אבל לא להוציא ממון דבזה הוה כמו שאר שטרות שצריכים קיום בית דין:

סעיף נז[עריכה]

לא יצא לחירות. כי היכי דנכסים לא קנה הכי נמי עצמו לא קנה לאפוקי מדעת הרא"ש שהביא הטור דכיון דאמר תחלה עצמך ונכסים כו' לא גרע כח עצמו בשביל הנכסים הואיל ולא כללו תחילה עמהם:

סעיף נט[עריכה]

לא קנו עצמם. דכתיב או חפשה לא ניתן לה ולא לה ולחברתה:

ופלוני עבדי. כצ"ל. ותיבת עבדי קאי על שניהם כאילו אמר עבדיי והך הג"ה שכתב כאן רמ"א ונתן לאדם אחד שני שטרות לכאורה תמוה מאד דאע"פ שהטור כתב כן היינו לפי לשונו שכתב בלשון זה כל נכסי נתונים לפלוני עבדי ולא כתוב שם ופלוני ע"כ צריך שימסור שניהם בבת אחת דאם לא כן הראשון קנה הכל והשני לא כלום אלא הוא משועבד להראשון מה שאין כן כאן בלשון הרמב"ם שכתוב לפלוני ולפלוני עבדי בזה אין צריך למסור שניהם בבת אחת דאפילו בא הא' ליד האחר תחילה הרי לא קנה הכל דיש לו בשטרו ששייך גם להשני אבל באמת ל"ק מידי דודאי צריך שימסרם לאדם אחד דמה שכתוב בכל שטר שנתן לפלוני ופלוני אין להאחר זכות בשטר זה אלא דוקא מי שהשטר נמסר לו דאין עבד זוכה לחבירו מיד רבו שלו נמצא דהוה כאילו החצי עדיין ביד הרב והוה שיורא ע"כ צריך שימסור שני השטרות לאדם אחד שיזכה בשבילם:

אבל אם כתב חצי כו'. רש"י והרא"ש והטור פירשו הטעם דילמא חד פלגא הוא דכ' לתרווייהו ואיכא שיורא ע"כ לא מהני אפילו מסרם לשניהם כאחד. וכתב הר"ן דלא מחוור דודאי משמע שזכו לכולו בין שניהם והרמב"ן נתן טעם לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסים שהנותן חצי נכסים לחבירו אינו נוטל בכל כלי וכלי החצי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל כחוש הלכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותה חצי וכתב הר"ן על זה ולא ידעתי מנין לו להרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחבירו למה לא יזכה במחצית כל דבר אפשר דסבירא ליה דכשם שידו על התחתון ונוטל הכחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לא תטול החצי בכל דבר ודבר ולי אין צורך לכל זה אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהיה בו שיור כלל ואע"ג ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן חציו לאחר במתנה קנה היינו שנתן המתנה תחלה אי נמי שכותב בשחרור שנתן החציו לאחר במתנה מזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכן נמי היכא שכתב בכל שטר כל נכסי כיון דליכא שיורא קנו ומשחררים זה את זה עכ"ל. הנה לפי דעת הר"ן לא מהני כאן אם כתב בכל שטר שנותן כל נכסיו לפלוני ולפלוני עבדיו דהא כחצי חצי דמי לפי טעם שלו שבכל שטר בפני עצמו לא יהיה שיור ואם כן מ"ש כאן ברישא דמהני בזה והוא מדברי הרמב"ם ע"כ דלא ס"ל כהר"ן אלא כהרמב"ן שזכרתי וכן מוכח עוד ממ"ש בסעיף שאחר זה שאם המכירה או נתינה לאחר כאחד עם השחרור דמהני זה גם כן שלא כדעת הר"ן שזכרתי דלדידיה צריך שתהיה הנתינה לאחר תחילה ותימה על הרב שעשה הסכמה בין הרמב"ם והר"ן ומבואר שאינו:

סעיף ס[עריכה]

לא קנה העבד חציו. דגבי שטר כתיב לה וגמרינן מאשה דאשה ודאי לא מיקניה חציה אבל בכסף אין שום לימוד ע"כ מסברא קני החצי:

והלוקח או המקבל כו'. דהא נפיק העבד כולו מיניה כמו בגט אשה:

סעיף סא[עריכה]

לא אמר כלום. בהשגת הראב"ד כתוב על זה קשיא רישא אסיפא סיפא אמר דעובר ירך אמו הוא אם כן רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או מטעם דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל והנה בטור נתן טעם בסיפא דלא אמר כלום דהוה כמו משחרר חציה עכ"ל ובזה ודאי קשיא רישא לסיפא דמשמע דסבירא ליה עובר ירך אמו בסיפא. ונראה החילוק שבין רישא לסיפא דברישא אנו מפרשים דבריו על צד היותר מסתבר דהיינו דה"ק את בת חורין כשתלד הולד דודאי כל שהולד בתוכה והוא עבד אין האם בת חורין אלא אחר כך קאמר והוי כאומר הרי את בת חורין לאחר זמן פלוני ומהיום מתחיל השחרור לאותה שעה שיהיה הולד נולד ולא יהיה אז ירך אמו ע"כ דבריו קיימין אבל בסיפא אי אפשר לומר שהולד יהיה בן חורין כשיהיה נולד דהא קי"ל בחשן משפט סי' ר"י המזכה לעובר לא קנה אפי' לכשתלד אלא ע"כ לומר שמזכה לעובר מעכשיו על ידי אמו ומהני להולד אגב האם כיון דגופה הוא אם כן הוא משחרר חצי עבדו. כנ"ל נכון. ובפרישה מחלק בזה דברישא [אין] הולד בטל אגב אמו ומהני השחרור לאמו דאמרי' עובר (לאו) ירך אמו מה שאין כן בסיפא דאין האם בטל אצל הולד אמרינן ירך אמו הוא ולי נראה דאין לחלק בזה ולומר דפעם אחת הוה עובר ירך אמו ופעם אחרת לא אלא כדפרישית:

סעיף סב[עריכה]

לא קנס. היינו ל' שקלים שחייבה תורה לבעל השור שהמית וכופר היינו אם המית בן חורין ששמין דמיו כמה שוה בשוק ובזה פטור בעל השור דאין כאן בן חורין לגמרי ולא עבד לגמרי והרי זה כמשוחרר מכח שן ועין ולא נכתב לו עדיין שטר שחרור:

אבל שפחה. פירוש שהיתה חציה בת חורין כו' אין כופין לשחררה ואיתא בגמ' דאם נהגו בה מנהג הפקר כופין את רבה לשחררה והביא הטור וש"ע לקמן בסימן זה סעיף ע"ט:

חציה קנס לאדון. שהרי חציה היא שפחה לו אבל חצי הכופר השייך מחמת בת חורין הוא שייך ליורשיה ואין לה יורשים:

סעיף סג[עריכה]

ושם את העבד בדמים. כי העבד חייב ליתן שטר חוב על עצמו כמ"ש סעיף ס"ב שם:
ומ"ש שיתרצה בשחרורו פירוש דבאמת הוא משוחרר מחמת הכסף דכסף גומר בלא שטר וכיון שהאפוטרופוס משחררו ע"י כסף זה הוי כמכירה והאפוטרופוס יכול למכרו והא דצריך ריצוי הקטן הוא מדרבנן כיון שהאב לומד בנו לצוות עליו שהוא עבדו איכא לזות שפתים:

סעיף סה[עריכה]

אין להם תקנה. שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם זוכה בהם וכיון שבשעת מיתת הגר לא פקע [לא פקע] כשיגדלו דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה ובזה נסתלקה קושית הבית יוסף על הרמ"ה:

סעיף סז[עריכה]

הרי זה בן חורין. דלרבו שני לא ישתעבד דהא לשם בן חורין פרקיה ולראשון לא דהא לאחר יאוש הוא וזהו כרשב"ג ולא כחכמים דסבירא להו ישתעבד לראשון שלא יהא כל עבד מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו אבל אם ברח מודים חכמים דכיון דמוסר נפשו ע"ז לצאת מהם:

סעיף סח[עריכה]

וצריך לשלם. דקי"ל בכל מקום המזיק שעבודו של חבירו ואין לו ממה להשתלם חייב לשלם לו היזקו והכא מיירי באפותיקי מפורש שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו דאל"כ הא לא הזיקו כלל דהרי גם שאר נכסיו משועבדים לו:

וכופין לבעל חוב כו'. שלא יוצא עליו לעז לומר שהוא עדיין עבד:

סעיף עב[עריכה]

מופר לך כו'. קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו ונראה דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך וזה מוכח מדלא כפה אותו לעבור על הנדר בלי שום לשון הפרה ממילא הוה כאן הטעם משום הודאה ששחררו כבר כנ"ל בדברי רמב"ם אלו:

סעיף עד[עריכה]

וכופין את היורשים כו'. בזה חזר כאן ממ"ש בב"י דבמת הש"מ א"צ גט שחרור דמאן כתב ליה דהוא שלא בדקדוק דמאי שנא ממפקיר עבדו ומת דסעיף ס"ד וכן הקשה בד"מ ובודאי מטעם זה חזר בו כאן:

דרך הודאה. הטור כתב ע"ז וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה עכ"ל והיינו ההיא דסעיף ע"ב כאן בש"ע וכתב בית יוסף ואני אומר דל"ד דשם לאו משום הודאה היא אלא משום דבההוא דיבורא מפקע שעבודא אבל הכא לא מטעם ההוא דיבורא גופי' אתיא אלא משום דאמר בדרך הודאה אתיא לה עכ"ל ולפי מה שכתבתי בסעיף ע"ב מבואר דגם שם דוקא מטעם הודאה הוא דהא אין הלשון שאמר מופר לך מורה על הפקעת שעבוד אלא דמזה אנו רואין שכבר שחררו:

סעיף עה[עריכה]

חוששין שמא זיכה כו'. פי' ואסור בשפחה ולענין בת חורין לדעת הרמ"ה אסור בה דחשיב זה לספק ממילא אזלינן לחומרא אבל הרא"ש ס"ל דהוא ודאי בן חורין:

הודאת בעל דין כו'. בטור מבואר דאעבד קאי וכ"פ רש"י בהדיא דיוכל הרב לחזור בו ולשעבד בו והתוס' נתנו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד כו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל ונראה שזהו כמו שמצינו בפ' הכותב דפרע דייק דמפרע לא דייק וכתב בטור בשם הרמ"ה דבשניהם עומדים בדבורם לא אצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי אלא דאם הדרי תרווייהו כו' פירוש דבריו שאם שניהם עומדים בדבורם אין כאן תביעה ופשיטא שהעבד אסור בבת חורין לפי דבריו אלא שאם שניהם חוזרים מהודאתם אמרינן שהוא עבד גמור מטעם שהודאת הרב לא חשיבה הודאה כדפרי' בשם התוס' והב"י כתב דלדעת הרמ"ה קאי הודאת בע"ד כמאה עדים על הרב ועל העבד ומתוך כך כתב שדברי הטור שלא בדקדוק ובחנם כתב כן:

סעיף עו[עריכה]

אע"פ שלא הגיע ליד העבד. נראה ברור דהזכיה בזה היא כשהוא גובה את הגט כדין הגבהה שהוא קונה בכל דוכתי ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא וכך הוא מבואר בטור לדעת ר"ת שמסיים באומר תנו ולא מסרו מיד ליד השליח לא הוה כאומר זכה בגט זה לעבדי כיון שלא מסרו ביד השליח משמע דבאומר זכו א"צ מסירה לשליח אלא תכף שהגביה בשבילו או שהוא כבר בידו מהני ויוצא לחירות תכף אלא דבאומר תן לא מהני אלא במוסר מידו לידו וכ"כ להדיא בח"מ סי' קכ"ה בשם הרמ"ה במסקנא באומר זכה דקנה אפילו שלא בפני הנותן ושלא בפני המשלח וכ"פ שם בשלחן ערוך ומו"ח ז"ל כתב דמשמע מדברי הרא"ש דאף בזכה צריך מסירה מיד ליד והוא תמוה דהרא"ש כתב בהדיא בפ"ק דגיטין בסופו ובתוספות וטור דתן לא הוה כזכי אלא במוסר לידו משמע בזכי לא צריך מסר כלל והעיקר כדפרישית דליכא למ"ד באומר זכה דצריך מסר לידו דוקא:

אינו יכול לחזור. דתן הוה כזכי לענין דבר זה דלא יחזור בו זהו דברי הרמב"ם וכ"כ בחושן משפט סימן קכ"ה משמו דאפילו במתנה הוה תן כזכי:

ויש אומרים דאם כו'. הוא דעת רבינו תם בטור דס"ל בח"מ סי' קכ"ה דבמתנה לא הוה תן כזכי אלא כהולך ולא קנה מכל מקום כאן קנה במוסר לידו דאז הוה כזכי דמהני אפילו בלא מוסר כן מהני אומר תן במוסר והטעם דשחרור הוה כמו פרעו חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף ע"ג דגבי מתנה נמי אמרינן בפרק הנזקין דאי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו ג"כ לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין:

סעיף עז[עריכה]

ואסור ליורשיו להשתעבד בה. זה לשון הרמב"ם בגמרא איתא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אמר אל ישתעבדו בה כופין היורשים וכותבין לה שחרור אמרו רב אמי ורב אסי רבי אתה אומר כן אי אתה מודה שבניה עבדים שאין זה לשון שחרור אלא א"ר יוחנן מי שאמר יעשו לה קורת רוח כופין ועושין לה קורת רוח ומפרש רמב"ם באומר אל ישתעבדו בה דאין כופין לשחרר ומ"מ אינה עושה מלאכה כלל ובקורת רוח גרע מזה וצריכה לעשות מלאכה אלא שיש לה ברירה איזה מלאכה שתרצה וכן הוא ברי"ף כמו ברמב"ם. אלא שהרא"ש וטור פירשו באומר אל ישתעבדו בה שאין להטריחה במלאכות כבדות ואח"כ מביא הטור ופירש רי"ף מאי קורת רוח שאם אמרה האי עבידא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה ורש"י פי' שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין לשחררה וכן מסתבר לא"א ז"ל עכ"ל דמשמע שגם הרי"ף מודה ברישא שפטורה ממלאכות כבדות והיינו סיפה לפי דבריו דודאי על כל מלאכה כבדה תאמר שאינה רוצה בכך וע"כ לומר דקורת רוח הוא עדיף טפי לזה שאפילו במלאכה קלה יש לה הברירה איזה מהם שתרצה וזה אינו בדברי הרי"ף שהרי ברישא לא פירש כלום דמשמע לא ישתעבדו בה כלל וכמו שכתב הרמב"ם כאן שהוא נגרר אחר הרי"ף תמיד ותו דבאמת יש יותר יפוי כח לשפחה בלשון אל ישתעבדו בה מלשון קורת רוח אם נפרש לשון קורת רוח גם כן על ברירת המלאכה פשיטא שלשון אל ישתעבדו עדיף בזה שמשמעותו לא יעשו לה שום שעבוד מלאכה אלא שאינה בת חורין לענין ילדיה. על כן נראה דמה שכתב הטור תחלה שלא יעשו בה מלאכות כבדות הוא לשיטת רש"י והרא"ש שמביא אחר כך דלדידהו הוה לשון קורת רוח על ענין שחרור וכ"ש דפטורה מכל מלאכה על כן שפיר מפרש באומר אל ישתעבדו בה שנותן לה יפוי כח לשעבוד לחוד דאין פוטרה אלא ממלאכות כבדות דהממע"ה אבל מכל מקום דוחק הוא לפרש כן דכיון שפוטרה ממלאכה פוטרה לגמרי וכמו שכתב הרמב"ם וכן מבואר בדברי הרמ"ה שמביא הטור שכתב לא מצי כייפי לה למיעבד עבידתא כלל כו' והיינו כדברי רי"ף ורמב"ם שזכרנו אלא שהוסיף שאפילו אם אמר אל ישתעבדו בה היורשים לא אמרינן דמצי לזבוני לאחר כיון שהקפיד על היורשים דוקא הא לא אמרינן:

סעיף פ[עריכה]

אין רבו יכול להשתעבד. דה"א שיכול לשעבד בו אע"ג שמכרו דעובד כוכבים לא קנה הגוף רק למעשה ידיו:

קונסין אותו. לפי שהפקיעו ממצות במכירתו לעובד כוכבים:

סעיף פא[עריכה]

ואין רבו יכול להוציאו. בטור כתב ואין רבו יכול לפדותו דמשמע לכאורה שיש חיוב לפדותו אם אפשר והוא תמוה דהרי מעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא צריכין לומר דאורחא דמלתא נקט וה"ק דאם אין יכול הישראל להרויח בזה וליתן קצת ממון עבורו דאלו כל דמיו ודאי לא יתן דמצי לקנות אחר בשוק אלא ודאי בפחות מכדי דמיו ואז ודאי עושה הישראל מרצון כן בזה אמר דאם אי אפשר לו בכך וע"כ רוצה לקבל דמיו שרי: