ט"ז על יורה דעה רסו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב[עריכה]
להצניעו בחצר המעורב. כ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם ובמהרי"ל כתב שצוה מהר"י סג"ל שתיכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי המילה דחשובים מוקצה להלאה וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל מן החול שהטיל שם הערלה בהיותו בהול על הפריעה עכ"ל ורש"ל בתשובה כתב גם כן להתיר כמו שכתב רמ"א כאן מטעם שכיון שהיה ראוי בין השמשו' הותר לכל היום דאין מוקצה לחצי שבת ואיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים אבל נ"ל מבורר לאיסור וראיה ברורה מתלמוד ערוך פ"ק דביצה (דף י"א) תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו פירוש התם קאי על עלי שמלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת ואפילו הכי מתירין ב"ה לקצב עליו בשר לצורך י"ט וע"ז אמר דאחר שעשה בו צורך י"ט אסור לטלטלו ועוד ראיה מפרק אין צדין (ביצה דף כ"ח) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו בי"ט לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך י"ט והאי איזמל ממש הוא כוותייהו דהנך דאחר שנעשה בו המצוה חזר לאיסור מוקצה ומ"ש רש"ל דאין מוקצה לחצי שבת אינו ענין לזה דהך אין מוקצה לחצי שבת הוא בפרק אין צדין (ביצה דף כ"ו) בענין שיהיה ראוי בבין השמשות וביום השבת אידחי וחזר ונעשה ראוי דאין איסור מוקצה בזה מה שאין כן כאן שמתחילה בבין השמשות לא היה עליו שם ראוי אלא לעשות צורך י"ט ולא אח"כ ומ"ש ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמב"ן דמותר לטלטלו אחר המילה דמאחר שטלטל בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה כו' נראה טעמו דאי היה צריך להשליך האיזמל אחר כך ויהיה אבוד ודאי מימנע ולא מהיל וזה עדיף טפי מהנך ג' דברים שאמר עולא (פרק אין צדין) [פ"ק דביצה] שהתירו סופן משום תחילתן ולא חשבו עולא כי פשוט הוא והנך ג' יש בהו חידוש כדאיתא שם. וע"כ נראה דלא התיר הרמב"ן אלא להצניעו אח"כ באותו חדר שמל שם כדי שלא יהיה אבוד אבל לא למקום אחר מטעם שאמרנו כיון שסגי בלאו הכי וגם בשופר של ר"ה אחר התקיעה כתב רש"ל שם שראה שנהגו איסור לטלטלו אח"כ ותמה הוא ע"ז שם שהרי ראוי לתקוע בו כל היום ולפי מה שכתבתי ניחא שהרי גם העלי והשפוד שרי לעשות בהם צורך י"ט פעם שנית אם ירצה ואפ"ה אסור כל שאינו לצורך יו"ט וה"נ דכותיה שאין לטלטל השופר אם הוא שלא לצורך תקיעה וכ"ש האיזמל אחר המילה אם לא להצניעו באותו חדר שמל שם ותו לא ואפילו לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה כנלע"ד:
דרך גגין וחצרות. פי' כלים ששבתו בתוכן דכולן רשות אחת הה כמ"ש בא"ח סי' שע"ב ואפילו הן של בעלים הרבה שלא אסרו אלא בכלים ששבתו תוך הבית כשקדש היום דאותן אסור לטלטל מבית לחצר אם לא ערבו הבתים עם החצר ואפילו ערבו הבתים עם החצר אסור לטלטל אותו כלי הבית מחצר זה לחצר אחרת שלא ערבו עמה:
אפילו ערבו חצרות עם הבתים. פי' כל בית ערב עם חצר שלו ולא אמרינן הואיל ואז שכיחי כלי הבית בחצר אם נתיר לטלטל מחצר לחצר כלי ששבת באחד מהם יטלטל גם כלים ששבתו בבית מחצר לחצר הא לא גזרינן:
סעיף ג[עריכה]
ואין עושין לה חלוק. פי' כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם העטרה כדי שלא יחזור העור לכסות העטרה:
אפילו מחצר. אבל לא מר"ה שאין זה מלבוש ממש:
סעיף ז[עריכה]
פעם אחת מותר. ול"ד למוחזק דשחיטה דבעינן ג' פעמים דהתם איכא למיחש לעילוף כל דהו ועל ידי כך ישהה או ידרוס ולכך בעינן מוחזק ג' פעמים אבל כאן אין חשש אלא משום שמא לא יוכל לאמן ידיו וכיון דחזינן בחד זמנא דמאמן את ידיו שפיר סגי בהכי:
סעיף יא[עריכה]
מי שנולד בחודש השביעי. בטור כתוב בזה אם הוא שלם כו' וסבירא ליה לבית יוסף שפירושו שלם באיבריו אבל לא איכפת לן בשערו וצפרניו דנקט בתר הכי דאפילו לא נגמר שערו וצפרניו מלין אותו בשבת וראייתו מהא דאפילו גבי ספק בן ז' כתב דא"צ שיגמרו שערו כו' ותמהתי אם כפי' אין שלם באיבריו בעי למעוטי בז' וכמעט אין לו שום משמעות כי לא נמצא קפידא של איברים בשום דוכתא לענין מילה ותו ק"ל דהא איתא בפ' הערל (יבמות דף פ') תניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא נגמרו הרי לפנינו דלרבי כל שלא נגמרו סימניו מיקרי בן ח' וקיי"ל כר' כמבואר שם בגמ' ע"כ נלע"ד דע"כ כתבו רמב"ם וטור אפי' בבן ז' שצריך שיהיה שלם דהיינו בסימנים אלו דאם לא נגמרו לא מיקרי בן ז' והא דנקט הטור תחילה בבן ז' שלם סתם ואח"כ גבי נולד לח' כתב שלם בשערו ובצפרניו להורות כי בבן ז' אין אנו צריכין לדקדק אחר זה או מי שאינו בקי בסימנים אלו אין חשש רק שלא נראה חסרון בבירור לפנינו ע"כ אמרו סתם שלם ולא באו למעוטי אינו שלם אלא כתב זה לומר כיון שלא ראינו בודאי שום חסרון אבל בבן ח' צריך שיהיה נראה מבורר שלימות בשערו וצפרניו. ומה שהקשה בית יוסף שהרי אפילו בספק כתב הטור שמלין אפילו בלא גמרו לק"מ דמתחלה אמר הטור מה שהוא מוסכם מכל הפוסקים דהיינו אם הוא שלם ואח"כ כתב מה שיש בו מחלוקת דהיינו בספק והכריע הוא דאפילו התם אין צריך גמרו. ובזה ניחא לי מה שכתב הטור שנראה לו מלשון הרמב"ם שרצה לומר שגמרו שערו כולו ותמה בית יוסף מהיכן ראה כן מדברי רמב"ם ולדידי ניחא שהיה קשה לו ברמב"ם כיון שכתב שאפילו בודאי בן ז' צריך שיהיו נגמרו והיאך יתיר בספק בלא נגמרו אלא ודאי פשוט דבנגמרו קאמר ועל זה חולק הטור דאפילו בלא נגמרו מלין מכח ממ"נ אם חי הוא שפיר ואם נפל הוא הוה מחתך בשר בעלמא ואין כאן חבורה כלל וע"כ בכל גווני מלין אפילו בלא נגמרו זהו דעת הטור והוא דעת הי"א שמביא רמ"א בסמוך והמקור מפרק ר"א דמילה שמביא בית יוסף במסקנת התלמוד בתירוץ רב אדא בר אהבה דאפילו ספק בן ז' מלין ממ"נ. אלא שהטור הביא דעת הרא"ש שכתב דספק בן ז' אין מחללין עליו שבת ותמה עליו דהא מלין אותו מכח ממ"נ. ותירץ בית יוסף דהרא"ש נמשך אחר הרי"ף שכתב גם כן הכי וטעמם דאותה סברא דמהלינן מכח ממ"נ לא נשארה במסקנא כיון שבפרק הערל אמרי' אהברייתא דמיירי בלא גמרו דאז הוה כאבן אבל גמרו יוכל לחיות ממילא אמרינן דבספק בן ז' לא מהני למימהל מכח ממ"נ וקשה דלמה נאמר בחנם בסתמא דתלמודא שהם חולקים זה על זה ואותן אמוראים שהוזכרו בפרק ר"א דמילה לא ידעו דברייתא מיירי בלא נגמרו זה אי אפשר לאומרו ולמה לא נאמר דגם הם ידעו פירושא דברייתא ואפילו הכי מהלינן מכח ממ"נ אפילו בלא נגמרו. ונלע"ד זה טעם הרא"ש והרי"ף דבודאי לפי מסקנת הגמרא מהלינן בכל גווני אפילו בלא נגמרו אלא דכיון דאם היה ודאי בן ח' לא מהלינן בלא נגמרו כיון דוודאי לאו בר מילה הוא ולא מהני לומר שמחתך בשר כמ"ש הטור וז"ל כיון שהוא כאבן למה יחתכו בשר שלא לצורך ואם כן עיקר ההיתר דוקא בספק ולדידן לא מהני ספק דאפשר מה שהוא ספק לדידן היה ודאי לחכמי התלמוד וכמ"ש התוס' סברא זאת בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל"ה) ד"ה בן שמונה כו' שאין אנו בקיאין וכולן מיקרי ספק כו' אע"ג שהם כתבו זה להיתר לענין ודאי בן ח' שלדידן אין כאן ודאי היינו בנגמרו כמשמעות דבריהם אבל בלא נגמרו הוה חומר מכח סברא דאין אנו בקיאין וכמ"ש הטור סי' נ"ח וז"ל אבל אם הוא לפנינו אלא שאין בקי לשערו אפילו מדרבנן אין תולין להקל עכ"ל וה"נ כן הוא דהרבה פעמים נולד בין השמשות ואין אנו בקיאים אם היה יום או לילה ואפשר שבימי חכמי התלמוד היו יודעים בודאי שיום הוא או להיפך כן נראה לי טעם הרי"ף והרא"ש שלא התירו למול בשבת בספק בן ח' אלא אם כן גמרו כו' והוא דעת השלחן ערוך ואיני יודע למה הכריע רמ"א להקל בשבת נגד דעת הרי"ף והרא"ש שוב ראיתי שרמ"א בד"מ כתב דהרי"ף והרא"ש ג"כ סבירא להו דמהלינן מכח ממ"נ ולא הוצרכו לכותבו ובדרישה הביאו והוא דרך רחוקה מאוד מכח כמה דברים ואין שום סברא שיהא פשיטא להם ובגמרא הוצרכו לומר כן בשם רב אדא בר אהבה גם בדרישה חלק עליו. וכן משמעות דברי התוספת בפרק רבי אליעזר דמילה שזכרתי דבעינן שלא יהא ריעותא כלל בצפרניו ובשערו אפי' בספק ע"ש וכ"כ הנ"י בפרק הערל דאפילו בגמרו סימניו היה לנו להחמיר אלא שבזה סמכינן על הממ"נ וכ"כ רמב"ם וריטב"א עד כאן ובודאי אין ראוי להקל כלל נגד אלו למול בשבת אם לא גמרו סימניו כנלע"ד וכן הכריע מו"ח ז"ל:
אלא אם כן גמרו כו'. דאז אמרינן שזה הולד היה לו להולד בחודש הז' שאז נגמר אלא שנשתהה לחודש הח':
סעיף יב[עריכה]
מלין אותו בשבת. ואין מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית כן כתב הטור:
סעיף יג[עריכה]
אין מלין כו'. שולד כותית היא כמותה וכתב בית יוסף בבדק הבית דישראלית מומרת שהולידה ממומר מלין בשבת דאע"פ שחטאו ישראלי' הם והא דנקט מומר שנשא ישראלית אתי לאפוקי כותית ולא משמע כן בטור שהרי כתבתי בסעיף י"ב משמו שאין מחזיקין שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית ובזה שאמו מומרת ודאי מחזיקין אותו בכך ואין למולו בשבת ואע"ג דנותנין אותו לימול שמא אחר כן יחזירוהו לדרך שלהם כיון שהם נשארו כך ותו דאפשר שהם מומרים לכל התורה חוץ ממצות מילה:
סעיף יד[עריכה]
יש להזהר שלא ימולו כו'. בבית יוסף יליף לה מהא דגרסינן פרק רבי אליעזר דמילה מהלקטין את המילה פירש"י בציצין המעכבין ואם לא הלקיט ענוש כרת ופרכינן כרת זו של מי הוא אמר רב כהנא אומן ענוש כרת שחילל שבת ולא עשה מצוה מתקיף לה רב פפא לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדי פלגא דמצוה פירש"י כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה עכ"ל וכ' ב"י ויש לדקדק מדבריו דנהי דחיובא דכרת ליכא איסורא מיהא איכא כיון שלא גמר המצוה ולפי זה יש ליזהר שלא ימולו שני אומנים כו' ותמוהין דבריו דאם היה שום סברא לאיסור בזה מאי קשיא ליה לרב פפא דלמא ההיא סברא מועלת גם לחיוב כרת ומאן פלג ליה לחלק בזה ולהקשות אלא ברור דאין כאן אפי' איסור כלל ורש"י דנקט אמאי חייב לפי שבברייתא אמר חייב אמר גם המקשן אמאי חייב ולאו לדיוקא אתי ולומר דאיסורא איכא. וכבר נהגו בהרבה מקומות גדולות שמלין ב' מוהלין בשבת זה מל וזה פורע ובלבוש כתב לחלוק על הוראה זו והסכים שיש רמז איסור בדברי רש"י אלא שחילק בין דברי רש"י להוראה זו גם מו"ח חילק חילוק אחר אבל נלע"ד דמעולם לא נתכוין רש"י לומר שיש שם איסור וא"א לומר שיש איסור בדבר כנ"ל: