שולחן ערוך יורה דעה טז ו
<< · שולחן ערוך יורה דעה · טז · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
הלוקח בהמה זאינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה גהיום. חאבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום, טאו אם מכרה לאחר לשחטה דהיום. יואם הוא באחד מן ארבעה זמנים, שדרך, שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד, והם: ערב פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, יאוערב יום טוב האחרון של החג – צריך להודיעו שמכר היום האם או הבת. ואם לא הודיעו – שוחט ואינו חושש בין קנה מישראל בין קנה מגוי. ואם נודע לו אח"כ שנשחטה אמה או בתה היום – הוי מקח טעות. ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד, אבל אם מכר האם או הבת ביום שלפניו – יבאין צריך ולהודיעו.
ואם מכר האחד לחתן והשני לכלה: אפילו אם מוכר בשני ימים – יגצריך להודיעו שודאי שניהם שוחטין ביום זאחד. שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד – הלוקח תחילה ישחוט, ולא השני.
במה דברים אמורים: כשלקחום שניהם מאדם אחד שמיד כשמכר לראשון לא היה יכול לשחוט את הנשאר בידו, שהלוקח לקח על מנת לשחטו מיד. (ולכן גם הלוקח ממנו אסור לשחוט, שלא יכול למכור לו רק זכות חשבידו. טור) אבל אם לקחום משנים – שניהם שוים, ידוכל מי שישחוט תחילה – הרי זה זריז טונשכר.
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(ז) אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום וא"צ לשאול אח"ז דאיכא ספיקא טובי שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים הר"ן.
(ח) אבל על המוכר להזהיר הלוקח אפילו בשאר ימין שלא בד' זמנים אם שחט כו'.
(ט) או אם מכרה לאחר לשחטה היום פירוש שיודע בודאי שאחר ישחטה היום אז צריך להודיעו שלא יכשל על ידו אבל מקח טעות לא הוי אם לא הודיעו דיכול לומר לו שחוט למחר אבל אם אינו יודע בודאי שאחר ישחטה היום א"צ להודיעו אף לענין איסור דשמא גם מי שלקחה לא ישחטה היום כיון שאינו בא' מהד' זמנים.
(י) ואם הוא כו' צריך להודיעו שמכר היום כו' אף שאינו יודע שאחר ישחטה דמסתמא בד' זמנים הללו הכל קונים לשחיטה ועיין בח"מ קצ"ט ס"ג.
(יא) ועי"ט האחרון של חג שהוא רגל בפני עצמו ועי"ט הראשון העם טרודים בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך תוספות.
(יב) א"צ להודיעו פירוש לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו הד' זמנים ודו"ק.
(יג) צריך להודיעו והוי מקח טעות נמי אם לא הודיעו ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך י"ט היא קודם י"ט וכן בחתן וכלה שוחטים יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים והעי משמע בת"ה כ"כ הב"ח.
(יד) וכל מי שישחוט תחילה כו' בש"ס (חולין פב.) מוכח דאף כשלקחו מאדם אחד אם קדם השני ושחט הרי זה זריז ונשכר ולכן נתקשה בב"ח וכתב דמ"ש הט"ו וכל מי שישחוט כו' מילתא באפי נפשי היא וקאי אלעיל אלקחו אדם אחד ולחנם דחק דבש"ס לא קאמר אלא דאם קדם הב' ה"ז זריז ונשכר אבל לכתחלה אין ראוי לעשות כן והט"ו אמשמועינן דבלקחו מב' בני אדם כל מי שישחוט ה"ז זריז ונשכר.
ט"ז - טורי זהב
ואם הוא בא' כו'. לפי גירסא זאת הוא בא' מזמנים אלו שצריך המוכר להזהיר אפילו בסתם שלא הודיעו בפי' הלוקח הראשון שרוצה לשוחטה היום. ובטור כתוב אם הוא באחד כו' בלא וי"ו ממילא גם בא' מזמנים אלו א"צ להזהירו אא"כ אמר הלוקח הראשון בפי' שרוצה לשחוט היום והוא תמוה דא"כ ל"ל באחד מזמנים וראיתי נכנסים בדוחקים עבור זה ולי נראה דמ"ש הטור או מכרה לאחר לשוחטה היום פירושו דהיום מכרה לשוחטה דהיינו לאפוקי אם מכרה לחרישה נמצא דמכר לו סתמא לשחוט מ"מ כיון דהמכירה נעשית היום בודאי ישחטנה היום אם הוא באחד מזמנים נמצא דלענין דינא הכל עולה בקנה א"כ נ"ל נכון:
ועי"ט האחרון. משום דחשיב רגל בפני עצמו היה חביב עליהם ומרבין בשמחה ובעי"ט ראשון טרידי במצות סוכה ולולב וערב י"כ היו רגילים בעופות ודגים:
רק זכות שבידו. לכאורה יש ללמוד מזה באם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה ומכרה שגם הלוקח אינו יכול לשוחטה שהרי למוכר לא היה זכות לשוחטה ואין יכול למכור רק זכות שבידו ודבר זה אינו כלל דא"כ תקשה לך מהכא על מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו דאמרינן בח"מ סי' ר"ח דהוה מכירה ולא כמ"ש רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכתבתי מזה גם לקמן סי' רכ"ח סעיף ל"ה. אלא נראה דכאן לא אמרו כן שאינו יכול למכור רק זכותו אלא שלא להפקיע זכות אחר במה שזכה כבר אבל אם אין הפקעת זכות לאחר אין חיוב על הלוקח לקיים שבועת המוכר דכל זמן שהיתה בידו חלה השבועה ולא כשבא ליד אחר ואע"ג דאדם אוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף לכשיוצא מרשותו כמ"ש בטור י"ד סי' רי"ז שאני התם דהאיסור חל על החפץ ונשאר עליו לעולם משא"כ בשבועה שהיא חלה על האדם הנשבע כמבואר בהלכות נדרים ע"כ אין עליו החיוב אלא כל זמן שהוא בידו אבל על החפץ לא חל שום דבר כנ"ל:
זריז ונשכר. רש"י פי' זריז דלא עביד איסורא ונשכר שיאכל בשר ונ"ל מדשבחוהו חכמים וקראוהו זריז משמע שיש מעלה באותו שקדם ושחט והיינו שא"א לו לבא לידי איסור משא"כ השני שאפשר שישכח ויעשה איסור וישחוט וע"כ אין לב"ד להכניס עצמם בדבר ולומר שיפילו גורלות מי מהם ישחוט תחלה כי אין להם להפקיע זכות של כל אחד שרוצה להקרא זריז והיינו כל שיש לכל אחד היתר לשחוט משא"כ בקנו מאחד וקדם השני ושחט קודם ללוקח ראשון דלא זו דלא נקרא זריז אלא אפילו חוטא מיקרי שגזל זכותו של לוקח ראשון כנ"ל ברור:
באר היטב
(ג) היום: וכתב בש"ך וא"צ לשאול אחר זה דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים.
(ד) היום: פי' הש"ך שיודע בודאי.
(ה) חג: וכתב בש"ך אבל לא ערב יו"ט של חג ראשון. שאז העם טרודין בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך.
(ו) להודיעו: פי' לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו ד' זמנים.
(ז) אחד: וכתב בש"ך דהוי מקח טעות נמי אם לא הודיע. ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך יו"ט הוא קודם יו"ט וכן בחתן וכלה שוחטין יום או יומים קודם א"צ להודיעו במכר בב' ימים וכן פסק הב"ח.
(ח) שבידו: וכתב בט"ז ולא אמרינן דיש ללמוד מזה באם שנשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנו לחרישה ומכירה שגם הלוקח לא יכול לשחטה. זה אינו שהרי קי"ל בחושן משפט סימן ר"ח אם נשבע שלא ימכור והלך ומכר מכירתו הוי מכירה. ולא כמו שכתב רמ"א בי"ד סימן ר"ל. אלא ע"כ הכא מיירי שבא להפקיע זכות אחר שהראשון כבר זכה בו אבל על החפץ לא חל שום דבר אף על גב דשלו יכול לאסור על חבירו אף לכשיוצא מרשותו עיין לקמן סימן רי"ז ס"ח דהאיסור חל על החפץ משא"כ שבועה דחלה על האדם הנשבע.
(ט) ונשכר: וכתב בט"ז אם קנו מא' וקדם הב' ושחט דלא זו דלא נקרא זריז ונשכר. אלא דלכתחלה אסור לעשות כן. ואפילו חוטא נקרא שגזל זכות של לוקח ראשון והוא גמ' דחולין דף פ"ד וצ"ע. ועיין בכנה"ג וש"ך.