שולחן ערוך חושן משפט שלב ד
<< · שולחן ערוך חושן משפט · שלב · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
אמר לו בעל הבית בארבעה והלך השליח ואמר להם בג' ואמרו לו כמו שאמר בעל הבית אע"פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא ג' שהרי שמעו ג' וקבלו עליהם:
- הגה: בעה"ב שאמר לפועלים עשו עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חביריכם ואמרו כמו שעשו חבירינו ואשתכח דיהיב להו יותר צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם (ב"י בשם תלמידי רשב"א) בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם עשו עמי בד' כמו ששאר פועלים נשכרים ונמצאו שנשכרים ביותר או שהפועלים הטעו בע"ה בכה"ג הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל ונותן להם כפחות שבפועלים (ר' ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א) ב"ה ששכר פועלים וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו יכול ליתן לו אח"כ דמיו הואיל ולא משך החפץ לא קנאו (שם ח"א ואשיר"י ור"נ פ' בתרא דע"א ותשובת מהר"ם דפוס פראג סי' קס"ה):
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
כמו לחבריהם: דמה שחזרו ואמרו כמו שעשו חבירינו לא הי' דעתן שמאמינים לו שלא נתן להן אלא ד' וסברו וקבלו אלא דעתם הי' אעילוי שאם נתן להן יותר יתן גם להם יותר והרי נתן להם יותר ואע"ג דיש פועלים דנשכרין בפחות וגם מלאכתן אינו שוה כ"כ ול"ד למ"ש לפני זה בבע"ה שאמר לשליח שכור לי בד' והשליח א"ל בג' ואמרו כמ"ש בע"ה דאין נותנין להן אלא ג' (כשאין) [אפילו] מלאכתן שוה יותר דשאני הכא דהטעה אותם וא"ל שגם לאחרים השכיר בד' משא"כ התם דלא תלה השליח שכירתו בשכירת פועלים אחרים אלא א"ל סתם בשלשה וק"ל:
ונמצאו שנשכרי' ביותר: פי' כל הפועלים נשכרין ביותר רק שאותו יותר אינו בשוה כגון שיש שנשכרין בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו' ע"ז מסיק ג"כ וכ' שנותן להן בפחות שבפועלים ור"ל מה ששכרן בד' עכ"פ בטל הואיל וכולן נשכרים ביותר אלא משלם להן בה' דהוא הפחות נגד מה שנשכרי' באמת דהיינו בה' ו' ז' ח' וכמ"ש אבל אם נמצא דהמועט נשכרין בד' א"צ ליתן להם אלא ד' דדעת' דאינשי אתרעא זילי וכדמסי' וכתב דה"ל כאלו לא א"ל דבר ונותן להן כפחות שבפועלי' גם מה שמסיק מור"ם וכתב ז"ל או שהפועלים הטעו להבע"ה בכה"ג כו' לפי מה שסתם מור"ם ג"כ ה"פ שהפועלים א"ל סתם תן לנו י' שגם שאר פועלים נשכרים בי' ונמצא שכולם נשכרים בפחות ואותן פחות אינו שוה רק קצת בט' וקצתם בח' ז' ו' וקאמר דנותן להן בפחות כיון דקציצת שכירתן בטלי אמרי' דדעתו דאינש אתרעא זילא אבל ר' ירוחם בשם רשב"א (וב"י הביאו בסי' זה) לא כ"כ בסיפא אלא ז"ל וכן אם הטעו פועלים לבע"ה וא"ל שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' כו' עד שכירות בטעות הי' ואין להן אלא ה' עכ"ל וטעמו נרא' דמ"ה כתב שהפועלים א"ל שרובן בי' משום שדרך הפועלים הוא כן כשא"ל לב"ה שכור לנו בי' לאו שוטים הן שתובעין ממנו י' ויודעין שרוב פעלים נשכרים בפחות מי' מ"ה. כתב שמיירי שא"ל שרוב הפועלים הן נשכרין בי' וזהו מדרך הפועלים שא"ל תן לנו כמו שנותנין להרוב כי המיעוט שלוקחים פחות אינן בנמצא והוא הסכים עמהן ליתן כמו שא"ל שנשכרים רוב הפועלים ואחר כך נמצא שרוב הפועלים הם נשכרים בפחות בטל שכירתן ונותן להם ה' כמו שנשכרים הרוב ואף שנמצאו קצת בפחות מה' מ"מ כיון דהוא הסכים עמהן ליתן להן כמו שנשכרין הרוב מפני שלא רצה להטריח לבקש המיעוט תו לא הולכים אחר המיעוט אבל ברישא בהטעה בע"ה לפועלים לא הזכיר רוב כלל מפני שזהו דרך העולם שהב"ה אומר לפועלים קחו ממנו ד' כי יש לפני מהמיעוט שלוקחים ד' כן נ"ל ולא כע"ש שכתב גם ברישא רוב עיין שם ודוק:
ליתן לו חפץ בשכרו: ודוקא בחפן דינא הכי ולא בשטר חוב וכמ"ש בפסקי מהרר"י סי' ר"ל והביאו בדרכי משה בסי' זה בקצר' ע"ש:
ש"ך - שפתי כהן
(יד) אין להם אלא שלשה כו' הוא בעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"ב וז"ל ולא איפשטא הלכך המוחזק בממון עיקר עכ"ל ולפ"ז אם תפסו פועלים ד' לא מפקינן מינייהו למאי דס"ל להרמב"ם וסמ"ג וסייעתם בעלמא דתפיס' מהני בבעיא דלא איפשט' ואפי' אין מלאכתן שוה ד' מהני תפיסתן לפי מה שכתבו הרי"ף והרא"ש ונמוקי יוסף דמבעי' לש"ס נמי אפי' באין מלאכתן שוה ד' מאחר שאמר בע"ה ד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ואפשר דאפי' כולם נשכרי' רק בג' מבעי' לש"ס מאחר שאמר בע"ה ד' ואמרו כמו שאמר בע"ה וכן משמע מל' הרי"ף והרא"ש ונמוקי יוסף שכתבו וז"ל ואע"ג דלא עבדי מאי דשוה ד' שקלי ד' דהא סבר בע"ה וקיבל ויהיב להו ד' ולא איפשטא כו' עכ"ל ודו"ק:
(טו) בע"ה כו' צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם כו' דין זה צל"ע דנהי דהם אמרו כמו שעשו חבירינו ואשתכח דיהיב להו יותר מ"מ הרי הבע"ה אמר בפי' עשו עמי מלאכ' בד' א"כ לא נתרצ' להם ביותר מד' ונהי דהיתה כוונתו להטעותם ובטל' מחשבתו בזה מ"מ יכול לו' לא נתרציתי ליתן כמו לחבריהם שהרי לא אמרתי רק ד' וא"כ נרא' דה"ל כאלו לא שכרו זא"ז כלל ונותן להם כפחות שבפועלי' ומ"ש בב"י בשם תלמידי רשב"א וז"ל היכ' דא"ל בע"ה בואו עמי כדרך שבאו חבירכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתיהו אעלוייא וזה ברור עכ"ל לפענ"ד דט"ס הוא ונתחלף י' בה' וכך צ"ל בואו עמי בי' כדרך שבאו חבירכם ואשתכח דבה' יהיב להו י' כו' וראי' לזה דהא כתבו הטעם דדעתייהו אעלוייא וה"ט לא שייך אלא בכה"ג והכי איתא בש"ס ופוסקים גבי א"ל בע"ה בג' ואמר שליח לפועלים בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה דעתייהו אעלוייא אבל באמר להם השליח והבע"ה בפחות לא שייך ה"ט ודו"ק ועוד שכ' וזה ברור ואם איתא הלא הדין תמוה מאד ואינו ברור אלא ודאי כמ"ש וא"כ הדין ברור דנהי דשאמרו כמו שבאו חבירנו דעתייהו אעלוייא אם היו נוטלין חביריהם יותר אבל עכ"פ לא לגרוע ממה שאומר להם הבעל הבית בי' והוי ממש כמו הך דדעתייהו אעלויי' דבש"ס ועוד ראיה מא"ל בע"ה לשליח בד' ואמר להם שליח בג' ואמרו לו כמו שאמר בע"ה דלא שקלי אלא ג' ואע"פ שהסמ"ע ס"ק י' כ' דל"ד דשאני הכא דהטעה אותם וא"ל שגם לאחרים השכיר בד' משא"כ התם דלא תלה השליח שכירותו בשכירות פועלים אחרים אלא א"ל סתם בשלשה עכ"ל לפע"ד לא מסתבר לחלק בכך דהתם נמי הטעה את הפועלים שהרי אמרו כמו שאמר בע"ה וע"כ היינו דמהימנת לן דהכי אמר בע"ה ג' וכדאיתא בש"ס להדיא וא"כ הרי הטעה את הפועלי' שהם תלו השכירות במה שאמר בע"ה והוא הטע' ואמר שהבע"ה אמר שלש' אדבורי' דידי' קסמכי דהכי אמר בע"ה ואפ"ה כי אשתכח בתר הכי דבע"ה אמר ד' לא שקלי אלא ג' כיון ששכרם בג' וה"ה הכא ואין לחלק דהתם השליח לא אמר מתחלה בפי' כמו שאמר בע"ה דמה בכך ס"ס כיון שהם אמרו כמו שאמר בע"ה ונתרצה השליח להם הרי כאלו אמר ג"כ בפי' כמו שאמר בע"ה. ועוד ראיה ממאי דאיתא בירושלמי ר"פ האומנין בבע"ה ששכר פועלים ואמר להם שרובן נשכרים בה' וע"פ זה השכירו עצמן ונמצא שרובן נשכרים בי' אין להם אלא ה' אעפ"י שהטעה אותן ואע"פ שהרשב"א כ' דליתא להירושלמי מ"מ בזה משמע דמודה הרשב"א וכמ"ש לקמן ואפי' למאי דס"ל להר"ב לקמן דה"ל כאלו לא שכרו זא"ז כלל מ"מ ה"נ הל"ל דה"ל כאלו לא שכרו זא"ז כלל ויתן להם כפחות שבפועלים אבל באמת נלפע"ד דאינו נותן להם אלא כפי מה ששכרן וכמ"ש ודוק:
(טז) בע"ה שהטעה פועלים כו' ה"ל כאלו לא שכרו כו' ולפעד"נ דהרשב"א אינו חולק על הירושלמי אלא משום דלא מוקי בש"ס דילן הכי והיינו מטעמ' דס"ל לש"ס דילן דכיון דהפועלי' הטעו לבע"ה איך יוציאו ממנו והלא לא שכרן אלא לפי מה שהפועלים נשכרים בפחות וכן משמע להדיא בנמוקי יוסף ר"פ האומנין אבל בהא דס"ל להירושלמי בהטעה בעל הבית לפועלים דנותן להם כפי מה ששכרן לא אשכחן לרשב"א דפליג על הירושלמי וגם לא חזינן לש"ס דילן דפליג על הירושלמי דהא שפיר י"ל דלהכי לא מוקי בש"ס הכי משום דהטעו זה את זה לא אתי שפיר דאי כשהפועלים הטעו לבע"ה אמאי אין לו עליהן אלא תרעומות אבל בשהבע"ה הטעה את הפועלים כיון ששמעו וקבלו הפחות ועשו מלאכה יוכל הבע"ה לו' אלו לא נתרציתי לשכירותי לא הייתי שוכר אתכם (וגם נלפע"ד דאף בהטעו פועלים את הבע"ה אם כבר נתן להם הבע"ה השכירות ואח"כ נודע לו שנשכרים בפחות א"י להוציא מידן ודוק) ועוד דהא בש"ס דילן לא איפשטא כשאמר הבע"ה לשליח שכור בד' ואמר להם השליח בג' ואמרו הם כמו שאמר בע"ה משום די"ל דעליה קסמכי דמהימנת לן דה"ק בע"ה אלמא אע"פ שאח"כ נודע שאמר בע"הב בד' לא אמרי' דטעות כזה חוזר אלא אמרי' כיון ששמעו ג' וקבלו הפחות ועשו מלאכה דעתם היה שאף שיתברר אח"כ שהבע"ה אמר ד' לא יקחו אלא ג' ומחלו הד' וה"ה הכא כיון ששמעו שהבע"ה אמר הפחות ועשו מלאכה דעתם הי' שאף שיתברר אחר כך שנשכרים ביותר לא יטלו רק הפחות. וגם נלפע"ד דט"ס הוא בר' ירוחם בשם הרשב"א ועיין בנ"י שם ותראה דלא כתב דה"ל כפועלים בלא קציצה אלא גבי הטעו הפועלים זא"ז וכה"ג נלפע"ד להגיה בר' ירוחם כי הלא נודע שספר ר' ירוחם יש בו הרבה טעיות ואפי' תאמר דדעת ר' ירוחם אינו כן מ"מ לדינא נלפע"ד כמו שכתבתי גם הא בלאו הרי כתב הנ"י שהראב"ד מסופק שיש לדון כהירושלמי בכל דבריו אבל בהך דינא דהטעה בע"ה הפועלי' לא מסתבר לפע"ד כלל לדחות דברי הירושלמי כיון דלא אשכחן בש"ס דלא כותיה ואדרבה משמע בש"ס כותיה וכמ"ש נ"ל ודו"ק:
(יז) ונותן להם כפחות שבפועלים ובר' ירוחם כ' ונותן להם ה' משמע כוונתו שנותן להם כפי מה שנשכרים רוב הפועלים בה' והיינו כשעשו מתחלה ליתן כפי מה שנשכרי' רוב הפועלים ואז לא אזלינן בתר הפחות שבפועלי' אבל פשיטא כיון דכ' ר' ירוחם דשכירות בטעות היתה א"כ כשאמרו מתחלה בסתם כפי מה שהפועלי' נשכרים דאזלינן בתר הפחות שבפועלי' ולא הוצרך הר"ב לבאר כשפירשו ליתן כפי מה שנשכרי' הרוב דאזלינן בתר הרוב שפשוט הוא. עיין בסמ"ע ס"ק י"א מה שהשיג על הע"ש ולפע"ד אינו השגה דגם הע"ש מודה לדינא דבע"ה יכול להתנות על המיעוט או שיוכל לומר כוונתי להתנות על המיעוט אלא דפשט דברי הרשב"א מיירי שהתנה כפי מה שנשכרים הרוב וכן הוא בנ"י ר"פ האומנין ובירושלמי שם להדי' שהבע"ה מתנה כפי מה שנשכרי' הרוב א"כ אדרבה נ"ל שדרך הבע"ה להתנות ג"כ כפי מה שנשכרים הרוב ע"ש:
(יח) וא"ל ליתן לו חפץ או כור חטים זה בשכרו ואפשר נמי דאפי' פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ואע"ג דאמרי' (לקמן סי' של"ו ס"ב) דא"י לומר טול מה שעשית בשכרך דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שויו התם הוא דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרים ע"ד כן שוכרים פועליהן ובמעות הן מתחייבים ואין צריך לזה התנאי אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטי' אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשיוויו ששיוויו בכל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרי' שפסקו דמים וזה נרא' עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מסופק בדבר עכ"ל הר"ן:
(יט) חפץ כו' דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט"ח וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ל ומביאו בד"מ בקצרה עכ"ל סמ"ע ור"ל דבשט"ח אם לא יתן לו השט"ח א"כ לא נתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שעבד את עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מהרא"י שם ולפי זה אם ירצה יתן לו מה ששוה השט"ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט"ח לעיל סימן ס"ו סל"ב נ"ל ודו"ק:
באר היטב
(יא) וקבלו: הוא בעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"ב וז"ל ולא איפשטא הלכך המוחזק בממון עיקר עכ"ל ולפ"ז אם תפסו הפועלים ד' לא מפקינן מינייהו למאי דס"ל להרמב"ם וסמ"ג וסייעתם דתפיסה מהני בעלמא בבעיא דלא איפשטא ואפי' אין מלאכתן שוה ארבעה מהני תפיסתן לפי מ"ש הרי"ף והרא"ש ונ"י דמיבעיא לש"ס נמי אפי' באין מלאכתן שוה ד' מאחר שאמר בע"ה ד' ואמרו כמו שאמר בע"ה ואפשר דאפי' כולן נשכרין רק בג' מבעיא להש"ס מה"ט וכן משמע מלשון הרי"ף והרא"ש והנ"י שכתבו וז"ל ואע"ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלי ד' דהא בע"ה סבר וקביל ויהיב להו ד' ולא איפשטא כו' עכ"ל ודוק. ש"ך.
(יב) לחבריהם: דמה שחזרו ואמרו כמו שעשו חבירינו לא היה דעתן שמאמינין לו שלא נתן להם אלא ד' וסברו וקבלו אלא דעתן היה אעילוי שאם נתן להם יותר יתן להם ג"כ יותר ואע"ג דיש פועלים שנשכרין בפחות וגם מלאכתן אינו שוה כ"כ ול"ד לדינו של המחבר בא"ל בע"ה בד' ואמרו להם בג' ואמרו כמ"ש בע"ה דאין להם אלא ג' דשאני הכא דהטעה אותן וא"ל שגם לאחרים השכיר בד' משא"כ התם דלא תלה השליח שכירתן בשכירות פועלים אחרים אלא א"ל סתם בג' עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א בזה וכתב דדין זה צל"ע דהרי מ"מ הבע"ה אמר בפירוש עשו עמי מלאכה בד' א"כ לא נתרצה להם ביותר וע"ש באורך שהוכיח דבריו בראיה מהש"ס ומהירושלמי ע"ש.
(יג) ביותר: פירש הסמ"ע דכל הפועלים נשכרין ביותר רק שאינן נשכרין בשוה כגון שיש נשכר בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו' ע"ז מסיק דנותן להן כפחות שבפועלים ור"ל דעכ"פ מה ששכרן בד' בטל הוא הואיל וכולן נשכרין ביותר אלא נותן להם ה' דהוא הפחות לפי מה שנשכרין באמת וגם בהטעו הפועלים לבע"ה הוי ג"כ בדרך זה אבל ר' ירוחם בשם הרשב"א והביאו ב"י בס"ס זה לא כ"כ בסיפא גבי הטעו פועלים לבעה"ב כו' ע"ש ועמ"ש הש"ך בזה דצ"ל דל"פ אהדדי ע"ש באורך.
(יד) חפץ: דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט"ח וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ל ומביאו בד"מ בקצרה עכ"ל הסמ"ע ור"ל בשט"ח אם לא יתן לו השט"ח א"כ לא נתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שעבד עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מהרא"י שם ולפ"ז אם ירצה יתן לו מה ששוה השט"ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט"ח בסי' ס"ו סל"ב נ"ל. ש"ך.
קצות החושן
(ב) אין להם אלא ג' ריש פ' האומנין פשיטא א"ל בעה"ב בג' ואזל איהו א"ל בד' ואמרו לי' כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילוייא אלא אי אמר בעה"ב בד' ואזיל איהו ואמר להו בשלשה ואמרו כמו שאמר בעה"ב מאי אדיבור' דידיה סמכי דא"ל מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב או דלמא אדיבוריה דבעה"ב קא סמכי ולא איפשטא ופסקו לקולא ועמ"ש בסי' שי"ב סק"ו הא דקולא לבעה"ב והוא השוכר וגבי משכיר את ביתו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש דמוקי קרקע בחזקת בעלים וה"נ הפועל מוחזק בעצמו ומשום דזה הוי דינא דמלמד ששכרוהו בשנים עשר זהו' מדינר זהב לחודש דאם למד עמו חודש העיבור אין בעה"ב צריך לשלם בעד חודש העיבור כיון דהוא עצמו למד עמו אוקי ממונא בחזקת מאריה וה"נ כיון שהפועל בעצמו עשה הפעולה א"צ לשלם מספיקא ואוקי ממונא בחזקת מארי' ואם הפועל בעצמו ידע מזה שאמר בעה"ב בד' ואינו רוצה להשלים פעולתו עד שיתן לו ד' אף ע"ג דכבר התחיל במלאכה אינו צריך להשלים את הפעולה עד שיתן לו ד' כיון דפועל מוחזק בגופו וע"ש. ומזה נראה דאם ראובן שלח שלוחו לשמעון להשכיר לו ביתו בשלשה אדומים לשנה ואזיל שלוחו וא"ל בשנים ואמר שמעון כמו שאמר השוכר דאפילו אם כבר דר בו ראובן כל השנה צריך לשלם שלשה אדומים כיון דהוא ס' ומוקי קרקע בחזקת שמעון וה"ל ממש הך דינא די"ב זהו' לשנה מדינר זהב לחודש ועמ"ש בסי' שי"ז סק"ד:
(ג) עשו עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חבריכם. והוא בב"י בשם תלמידי רשב"א שכתבו וז"ל היכא דא"ל בעה"ב בואי עמי בה' כדרך שבאו חבריכם ואמרו לו כמו שבאו הם ואשתכח דבי' יהיב להו י' דדעתייהו אעילוייא וז"ב עכ"ל. וביאור דברים נראה דכי היכ' דאם אמר בעה"ב בג' ואזל איהו ואמר בד' וא"ל כמו שאמר בעה"ב דעתייהו אעילוייא ומפרשי דעתייהו אעילויא היילו שלא לגרוע ממה שאמר להם שליח ולכן ד' יהיב להו ועיין שטה מקובצת שם. ה"נ בעה"ב שאמר בה' כדרך שבאו חבריכם ואמרו לו כמו שאמרו הם דעתייהו שלא לגרוע מדבריו במה שאמר כדרך שבאו חבריכם וכיון דאשתכח בי' יהיב להו י' משא"כ אמר בעה"ב בד' ואזל איהו ואמר בתלתא דלא שמעי מדברי השליח שום קציצה יותר מתלתא ואינהו אמרי כמו שאמר בעה"ב בזה הוא דמספקא ליה בש"ס אם דעתייהו אעילוי להוסיף על מאמר השליח או דמהימנת לן דהכי אמר בעה"ב כיון שלא שמעו משליח שום קציצה יותר אבל אם השליח אומר הריני שוכר אתכם בג' כמו שאמר בעה"ב ואמרו פועלים כמו שאמר בעה"ב כיון ששמעו מן השליח כמו שאמר בעה"ב אינהו נמי להכי איכווני שיהיה כמו שאמר בעה"ב ושלא לגרוע ממה שאמר בעה"ב ובש"ך כ' דט"ס הוא ונתחלף ה' בי' ע"ש דקשיא ליה דלא אמרינן דעתייהו אעילויי אלא כי מוסיף שליח על דברי בעה"ב אבל כי אמר שליח בג' ובעה"ב בד' לא אמרינן דעתי' אעילוי ע"ש ולפמ"ש ניחא משום דגם באומר שליח בג' כמו שאמר בעה"ב ואמרו פועלים כמו שאמר בעה"ב נמי דעתי' אעילוי והיינו שלא לגרוע ממה שאמר כמו שאמר בעה"ב כן נראה ודוק:
(ד) ואמר לו ליתן לו חפץ בשכרו כתב בתשובות מוהר"ם דפוס פראג סימן קס"ה ז"ל רבינו תם היה מסופק אם משכיר פועל לעשות מלאכה והתנה עמו ליתן חפץ בשכרו לאחר כן כשגמר מלאכתו תובע ממנו אותו חפץ שהתנה וזה אומר אתן לך דמי החפץ אם יכול לחזור בו מאחר שלא משכו ושוב דיקדק דיכול לחזור בו מדאמר פ' בתרא דע"ז גבי אתנן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור דאמר התבעלי לי בטלה זו ופריך והא מחסרא משיכה ואיני יודע איך משמע דהא איהו מהדר לאוקמה בנתן לה ואח"כ בא עליה ופריך בטלה זה מחסרא משיכה ולא קניא לה קודם ביאה אבל לאחר ביאה קני לה דאינה לשכירות אלא לבסוף עכ"ל ותמיהא לן דהא דברי רבינו תם מוכרחין שם בש"ס דפריך והא מחסרא משיכה ומשני דקאי בחצירו א"נ בזונה נכרית דלא מחסרה משיכה והיינו משום בנכרי כסף קונה ואי בנותן לה ואח"כ בא עליה דלא קניא קודם ביאה א"כ זונה נכרי' נמי לא קנה וע"ש בגמ' דהא דתני נתן לה ואח"כ בא עליה מפרקי לה והדר פריך מהאי דבא עליה ואח"כ נתן לה והא מחסרא משיכה ומשני בזונה נכרית דהיינו משום דשכירות קניא ליה במקום כסף וממילא מבואר דזונה ישראלית דלא קנה היינו משום דשכירות לא עדיפא מכסף ומחסרא משיכה וכבר הוכיחו מסוגיא זו בפשיטות הרא"ש ורבינו ירוחם והר"ן דשכירות לא קני חפץ ע"ש:
אמנם דמי החפץ ודאי צריך להחזיר ומשום דשכירות אפי' אלף זוז קניא בדיבור אלא דאינו קונה החפץ משום דאפילו קיבל המוכר את כספו יכול לחזור כל שלא משך ומחסרא משיכה ואם חוזר המוכר צריך להחזיר את כספו וה"נ צריך להחזיר דמי הפסיקה של הפעולה והוא כדמי החפץ ובתשובת מוהרי"ט ח"א סי' כ"ב כ' ז"ל ושמא דאפי' חיוב אין עליו כיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה משום דמחסר' משיכה והואיל וטלה אין כאן שעבוד אין כאן עכ"ל. ונראה שנעלם ממנו דברי הרא"ש והר"ן פ' השפוכר דכתבו להדי' דאין צריך ליתן את החפץ אבל דמי החפץ מחויב ליתן ונראה דאם השוכר רוצה ליתן לפועל את החפץ אין הפועל יכול לומר תן לי דמי החפץ אע"ג דמעות אינו קונה שניהם חוזרים הלוקח והמוכר ואפילו רוצה המוכר ליתן לו החפץ הלוקח יכול לחזור וליקח את כספו היינו משום דמעות איתנהו בחזרה אבל הפעולה ליתיה בחזרה וכיון דרוצה ליתן החפץ בשכרו כאשר הבטיחו אינו י"ל תן לי דמים כיון שלא שכרו אלא בחפץ. ובזה ראוי לספק היכא דנשרף החפץ אם יכול השוכר לו' שלך הוא דנאבד כיון דיכול הי' לפוטרו בחפץ כמ"ש ונראה דא"י לו' שלך נאבד כיון דטעמ' דא"צ ליתן החפץ כתבו ברא"ש ור"ן משום דמחסר' משיכה וכיון דקי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומשום שלא יאמר נשרף חיטך בעליה ואי נימא דחפץ הוא באחריות הפועל א"כ אמאי אינו קונה אותו בדמים שהיא שכירות כיון דסוף סוף יכול לומר נשרף חיטך בעלי'. ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן השיב לי בזה דאינו ראיה לפי מה שאמרו בפ' הזהב לר' שמעון דס"ל מוכר יכול לחזור ולא לוקח וטעמ' דטרח ומציל משום אוקרא ברשותיה גם הוא טרח ומציל ע"ש פירש"י וא"כ ה"נ כיון דהשוכר יכול לחזור בו אם נתייקרה וטרח ומציל וצ"ע. והנה כיון בטעמ' משום מחסרא משיכה א"כ נראה דאם חוזר בו השוכר הוא במי שפרע כיון דשכירות ה"ל כמו כסף אלא דהיא גופה קשי' לי במ"ש בטעמ' משום מחסרא משיכה ותיפוק ליה דליכ' כסף כלל לפי מה דקי"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה ומה"ט אומן המקדש אשה בשכרו אינה מוקדשת כדאי' פ' הגוזל דף צ"ח וכן מבואר בטור וש"ע סי' כ"ח באה"ע שם ולפ"ז אפי' במי שפרע ליכא לדעת הרמ"א בסי' ר"ד דמלוה אינו במי שפרע ולפמ"ש בסי' ס"א סק"ג דגם בשכירות היכ' דבגמר פעולה והוא מכוש אחרון אית ביה ש"פ הוי מלוה והארכנו בזה בחידושי לאה"ע בשם הרשב"א בחידושיו ניחא דנ"מ היכ' דיש בגמר מלאכה ש"פ דכה"ג ה"ל כסף ממש אי לאו משום דמחסר' משיכה וכה"ג איכא נמי מי שפרע אבל היכא דליתי' במכוש אחרון ש"פ אפי' בנכרי אינו קונה וממיל' לית ביה מי שפרע לדעת הרמ"א סי' ר"ד ותשובת מוהר"ם הנז' בסוף דבריו שכ' ז"ל אבל לאחר ביאה קני דאינה לשכירות אלא לבסוף משמע דהבין בדברי ר"ת דטעמ' דאין צריך ליתן החפץ היינו משום דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה ולזה כ' דאינה לשכירות אלא לבסוף ומדברי ר"ת נראה דטעמ' דידיה משום דמחסרא משיכה דכסף אינו קונה א"כ אפילו אינה לשכירות אלא לבסוף נמי הרי מחסרה משיכה דלא עדיף מכסף ועוד תמוה מש"כ דאינה לשכירות אלא לבסוף דנראה מדברי הפוסקים דקי"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף צ"ע.ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב ראיתי שהבי' דברי הרא"ש שכ' פ' השוכר בהא דא"ל בטלה זה והא מחסר' משיכה והקשה הרא"ש הא שכר פעולה לא בעי קנין כו' וביאה דבר שנותנים עלי' שכר כו' מכאן נראה לי לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ בשכרך יכול ליתן לו דמי חפץ בשכרו וכו' וקשה לי דלמא המקשה פריך הכי לרב חסדא ורב חסדא מוקי לבריית' פ' מי שאחזו דף ע"ה הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת כרשב"ג דאמר נותן דמיו ופריך עלה אביי אימר דאמר רשב"ג היכא דליתי' בעינא אבל איתיה בעינ' מי אמר וכיון דרב חסדא ס"ל לרשב"ג תתן דמי' אף כשהחפץ בעין פריך שפיר אבל אנן דקי"ל כאביי מחויב לקיים תנאו ככל תנאי שבממון וע"ש שהניח בקושי' ואינו קושיא דהתם שהיה דרך תנאי וס"ל לרב חסדא דמתקיים התנאי בדמיו ומשום דלא הקפיד דוקא על החפץ וכמו היכ' דליתיה בעינ' דמתקיים בדמיו ומשום דלא הקפיד דוקא על גוף החפץ ועמ"ש בסי' רמ"א סק"ו בשם תה"ד סי' שי"א. אבל בהבעלי בטלה זו דהוא קציצה בשכירות ואי נימא דשכירות קונה גוף החפץ הרי קנתה גוף הטלה וכיון דהטלה שלה בעין איך יוכל ליתן לה דמיו אלא ודאי דשכירות לא קנה גוף החפץ ומשום דמחסרה משיכה וא"כ לדידן נמי דק"ל דהיכ' דאיתיה בעינא צריך ליתן גוף החפץ היינו משום דאדעת' דהכי התנה שיתן לו גוף החפץ ולא אמר דמי החפץ אלא קפיד בתנאו דכל זמן שיהיה החפץ קיים יצטרך ליתן גוף החפץ ואם אינו נותן גוף החפץ ואיתיה בעינא יתבטל המעשה וכמ"ש שם בסי' רמ"א בשם תה"ד אבל בהבטיח בשכרו נהי דקפיד על גוף החפץ במאי קנה וביטול המעשה ל"ש כיון דכבר עשה הפעולה וזה פשוט ועמ"ש בסי' ר"ג סק"ג:
(ה) יכול ליתן לו אח"כ דמיו. ז"ל הסמ"ע דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט"ח וכמ"ש בפסקי מוהרא"י סי' ר"ל עכ"ל ובש"ך כ' ז"ל ור"ל דבשט"ח אם לא יתן לו השט"ח א"כ לא יתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שיעבד עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מוהרא"י שם ולפ"ז אם ירצה ליתן (יתן) לו מה ששוה השט"ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט"ח לעיל סי' ס"ו נ"ל עכ"ל ולפי שלענ"ד אינו נראה כן מדברי תה"ד לכן צריכים אנו להעתיק לפנינו לשון מוהרא"י וז"ל והאי דטרח אחר שט"ח של חבירו עד שהביאו לידי פרעון והורה (והודר) לו מן הבעלים ונתקבל קנין על זה כ' דהורה א' מדייני דשפילי דלא קנה השכיר משום דאין אותיות נקנה אלא בכתיבה ומסירה נראה דמשום הא אין מזניחין להאי דינא ודאי לאו שפיר עביד למיגמר טענתא דאינשי דשוה נפשי' הדרנא אבל מ"מ לאו ברירה כל כך דזכה השכיר ברביעית שלו וליכא למימר דכיון דשכר פעולה לא בעי קנין א"כ קנה בפעולתו בכל אשר התנה ופסקו עמו והוי כאלו כתב ומסר לו. לכאורה לא משמע הכי מפ' בתרא דע"ז כו' ופריך עלה טלה זה הא מחסרא משיכה ומקשה שם אשר"י מאי נ"מ שלא משך הא שכר פעולה לא בעי קנין כו' ומסיק י"ל שהשוכר פועל בחפץ אינו חייב לתת לו החפץ אלא נותן לו דמיו אם ירצה אא"כ משוך או שהי' החפץ ברשות השכיר עכ"ל. מהכא מוכח דאינו קונה בפעולתו ממש מה שהתנה לו אלא שכרו בדמים א"כ נ"ד נמי לא קנה בגוף הכתב שהרי לא נכתב ונמסר כו' ונמצא שלא קנה אלא שכרו בדמים כפי מה שהיה שוה רביעי' הכתב כשהתחיל לטרוח בו אבל שנפרע ממנו אח"כ מהיכן יזכה בו דשלבל"ע הוא כיון שלא זכה בגוף הכתב וכו' אמנם נראה שי"ל בהאי דאשר"י פ' בתרא דע"ז שהתם כיון שלעולם צריך לתת לו דמי החפץ הרי נתקיים לשכיר תנאו כדאי' פ' מי שאחזו היכא דליכ' לצעורי קא מכוין אמרינן מה לי איצטלית מה לי דמי' א"כ נ"ד אם לא יקנה בגוף הכתב א"כ לא נתקיים לו תנאו והשוכר שעבד עצמו לתת לו שכרו כך ובריש אע"פ כתבו בתוס' בשם ר' אליהו שיכול אדם לשעבד א"ע בדשלבל"ע והיכי דחזינן למצא טעם וראיה כדי לקיים מנהג דפשט גם בארצינו שטורחין עבור חובות למחצה ושליש ורביע אין פוצה פה לחזור בדבר עכ"ל. ויבואר דבתחלה עלה על דעתו לומר שלא יקנה אלא דמי שויו של רביעית הכתב כשהתחיל לטרוח ואחר כך מסיק דכיון דהבטיח ליתן לו רביעית ממה שיהיה אחר שנפרע ואם יטול פחות מזה לא נתקיים התנאי כלל וא"כ אין שמין את השט"ח דודאי קודם שבא השטר לידי פרעון הרי לא שוה רביעית הכתב אלא דבר מועט ולכן הבטיחו ליתן במה שיגבה רביעית וצריך לקיים תנאו כפי שהתנה וכמ"ש בטעם הדבר בתה"ד. ותמה אני על הש"ך במ"ש דשמין את השט"ח כיון דלהדי' מבואר בתה"ד דכה"ג אין שמין את השט"ח וז"ב:
(ו) הואיל ולא משך החפץ. ונראה דה"ה אם הבטיח לשכיר בשכרו דשלבל"ע כגון פירות דקל ולא אמר דקל לפירות נמי מחויב ליתן שכרו דלא גרע מהבטיח לו חפץ דלא קנה החפץ ואפ"ה בדמיו מיהו נתחייב וא"כ ה"ה בדשלבל"ע בדמיו מיהא נתחייב ולפמ"ש בסק"ה בהבטיח ליתן בשכר טירחא לגבות שט"ח שיהי' לו מזה שליש או רביע דאין שמין את השט"ח לפי מה שהי' שוה בעת שטרח אלא צריך ליתן דמי שליש ממה שגבה א"כ ה"ה בהבטיח פירות דקל אין שמין כמה שוה עכשיו קודם שגדלו הפירות שהוא בזול אלא צריך ליתן פירות דקל אחר שגדלו או דמי הפירות אחר שגדלו ועמ"ש בסי' ס' סק"ב מה"ט בהבטיח לפועל ליתן מזונות דמחויב ליתן אפילו לדעת הרמב"ם דמזונות ה"ל דבר שאינו קצוב ומשום דשכירות דנקנה בדיבור וזה נלע"ד בענין יעקב ולבן בעקודים ונקודים דהו"ל ולדות דשלבל"ע וקנה יעקב מלבן בשכירות דנקנה אפילו דשלבל"ע מיהו בפסקי מוהרא"י סי' ק"ל כתב בהא דצאן לבן דקנה יעקב משום דה"ל כאומר קני בהמה לולדות ע"ש ולפמ"ש א"ש משום שכירות דנקנה בדיבור אפי' בדשלבל"ע ועמ"ש בסי' ער"ה סקי"א בשם הריב"ש בענין בכורה שקנה יעקב משום דקודם מתן תורה דשלבל"ע נמי נקנה א"כ ה"ה צאן לבן: