שולחן ערוך חושן משפט רמג כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רמג · כג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

קטנה, זכתה לה חצרה וארבע אמות שלה. (ודווקא קטנה שאין לה אב) (נ"י פ"ק דמציעא). אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, או עד שיזכה לו אחר.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

קטנה זכתה לה חצירה:    ג"ז נילף שם בפ"ק דב"מ (סוף ד"י) מדכתב בגט וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ודרשי' מדלא כתב בידה יתנהו ש"מ דהאי ונתן על וכ' דלפניו קאי וכאלו כתוב וכתב ונתן מ"מ אפי' לגגה חצירה וקרפיפה יהי' לה דין יד ולגדולה לא יצטרך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא בידו וכנ"ל גם ילפי' לה מדכתיב ושלח דגם אשה יכולה לעשות שליח אלא לרבות קטנה אתא ודוקא קטנה דהאי קרא באשה כתיב ולא קטן כנ"ל וע"ש ברש"י ובתוס' ולא כע"ש שכתב טעם מלבו ואינו נכון:

ודוקא קטנה שאין לה אב:    שם בנ"י מסיק וכתב ז"ל או שיש לה אב אלא שכבר נשאת כדאיתא בפרק המקבל עכ"ל והביאו הד"מ שם:

ש"ך - שפתי כהן

(י) קטנה זכתה לה חצרה כו' הטעם אמרי' בש"ס פ"ק דמציעא [ריש דף י"א] דחצר דאש' משום ידה אתרבאי וכי היכא דאית יד לקטנה אית לה חצר אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי כי היכי דאין שליחות לקטן אין חצר לקטן ומשמע דבכל ענין דזכה חצירו לגדולה זכתה חצרה לקטנה אכן מסוגיא דשמעתא רפ"ק דמציעא (ריש דף י"ב) גבי אלא אמר רב אשי חצר איתרבאי משום די ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ופירש"י הילכך כי ליתי בצד חצירו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה מוכח להדיא דדוקא בעומדת בצד חצרה הוא דאתרבאי חצרה משום ידה אבל באינה עומדת בצדה אפי' חצר המשתמרת אינו אלא משום שליחות וא"כ בכה"ג אין חצר לקטנה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שם ריש דף י"ב שכתבו וז"ל חצר משום ידה אתרבאי ולכך כי הוי דומי' דיד דהיינו כשהוא בצד חצרו קונה אפילו בע"כ ואפי' קטנה כידה וכשאינו סמוכה לחצרה דלא הוי דומיא דידה לא גרע משליחות כו' עכ"ל וכן מבואר מדברי הרא"ש והריטב"א שם להדיא וכן מבואר להדיא בדברי הר"ן שהביא הב"י סי' זה סוף סכ"ה אכן לפעד"נ לפרש הא דאמרי' לעיל בדף י' קטנה יש לה חצר דהיינו דוקא בעומדת בצד חצרה דסתמא קאמרי' קטנה יש לה חצר ועוד משמע דדומיא דגדולה דהיינו בחצר המשתמרת או בעומדת בצד חצרה והכי מוכח נמי מדברי הרמב"ם והסמ"ג דף קס"א ע"ד והמחבר שכתבו בד"א בחצר המשתמרת כו' ועלה קאי וכתבו מיד קטנה זכתה לה חצרה כו' וכן משמע יותר בטור ובדברי הר"ב בהג"ה שהרי הם סוברים דבמתנה קונה אפי' בחצר שאינה משתמרת אפי' אינה עומדת בצדה וע"ז כתבו מיד קטנה זכתה לה חצרה כו' (ולפ"ז בע"כ יהיה הטור נגד הרא"ש) לכן נ"ל לפרש הסוגיא שלא כפירש"י ותו' וסייעתם דבלא"ה קשה נמי לפירוש' לישנא דקאמר הש"ס ולא גרעה משליחות דמאי ולא גרע' משליחות כי לא הוה יד שליח ממש הוא מאי ולא גרע' משליחות אלא נראה דה"פ חצר משום ידה אתרבאי ולעולם דין יד יש לה מיהו האי ידה לא גרע משליחות וכי היכא דבשליחות דעלמא אין חבין לאדם שלא בפניו ה"נ גבי גט דחוב הוא לה אין חבין שלא בפניו דאע"ג דידה הוא מ"מ כיון דחוב הוא לה לא גרע משליחות ואנן סהדי שאין רצונה שיהיה חצרה ידה לקבל גטה אבל כי עומדת בצד ביתה חבין לה בפני' וכדברי מצאתי להדיא בנ"י פ"ק דמציעא שכתב בפיסקא ראה אותם רצים כו' כי עומד בצד שדהו אין דעכשיו היא משתמרת על ידו דחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו צריכה טעמא כו' וכ' הרנב"ר ז"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו הוא שאף מה שבא לידו ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נתנו ויד אריכתא היא משא"כ לענין גטין כיון דלא ניחא ליה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהיא חובה לאדם כשהיא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאה ממנו עכ"ל ואע"פ שזה סותר דברי הר"ן עצמו שהביא ב"י סי' זה ססכ"ה נראה שאח"כ חזר בו הרנב"ר וכן עיקר ודוק:


(יא) דוקא קטנה שאין לה אב כו' דין זה צל"ע דהנ"י כ"כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרי' פ' התקבל ושכ"כ הרי"ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש"י והתוס' ובעל המאור ובעל העיטור והרא"ש חולקים על הרי"ף שם פ' התקבל וס"ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו בא"ע סי' קמ"א ס"ד ועוד נ"ל דאף הנ"י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייכא למילף דהא קטנה אינה מקבל גטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציאה להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא יד שלה לא חשיבא כלום לענין קידושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנא ליד דילה ויהבה לאביה אבל אה"נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גטה וא"כ דוקא בגיטין שייך לומר הכי דכשיש לה אב אין לה יד אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנה אין סברא לומר דלא זכתה במתנה כיון שיש לה אב וא"כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתו' רי"ד דקדושין דף מ"ד ע"א ובריטב"א שם ודוק:


(יב) אבל הקטן כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז שכתב ולגדולה לא איצטריך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא כו' ואינו נכון גם מ"ש אח"כ ושלח כו' לרבות קטנה אתי ודוקא קטנה דהאי קרא בקטנה כתיב כו' אין נכון אלא הטעם פשוט והך דקרא בגדולה מיירי מ"מ כיון דחצר דידה אתרבאי משום ידה וכיון דאית יד לקטנה ה"ה חצר דהיאך אפשר לחלק בין גדולה לקטנה כיון דתרוייהו אית להו יד אבל בקטן דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי וכיון דאין שליחות לקטן אין חצר לקטן כן הוא בש"ס והרי"ף והרא"ש ועיין בתו' ורש"י שם גם מה שהשיג על הע"ש המעיין בע"ש יראה שיש לישב דבריו ע"פ מ"ש וע"ש דוק:



באר היטב

(כב) אב:    דין זה צל"ע דהנ"י כ"כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרינן פ' התקבל ושכ"כ הרי"ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש"י והתו' ובעל המאור והעיטור והרא"ש חולקין על הרי"ף שם וס"ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו באבן העזר סי' קמ"א ס"ד ועוד נ"ל דאף הנ"י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייך למילף דהא דקטנה אינה מקבלת גיטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציא' להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי וגו' אלמא יד שלה לא חשיב' כלום לענין קדושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנ' ליד דילה ויהבה לאבי' אבל אה"נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גיטה וא"כ דוקא בגיטין שייך למימר הכי אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנ' אין סברא לומר דלא זכתה במתנ' כיון שיש לה אב וא"כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתוס' רי"ד בקידושין דף מ"ד ע"א ובריטב"א שם. ש"ך.



קצות החושן

(יא) אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע המתנ' לידו בפ"ק דמציע' דף י"א איפלגי ר' יוחנן וריש לקיש בחצר דקטן מ"ס יש לו ומ"ס אין לו ואמרו שם לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן מציאה מגט לישנ' אחריני בקטנה כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבי כי פליגי לענין קטן מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפיכן קטן מקטנה ואיכא למידק נהי דחצר דגבר' משום שליחות לא משום יד הא בשליחות גופה היכא דזכות הוא זכין לקטן או מדאוריית' או דרבנן כמבואר בפוסקים וא"כ הא דאין שליחות לקטן היינו במידי דלא הוי משום שליחות וא"כ בחצר דמציאה אמאי אין החצר זוכה לקטן כמו שזוכ' לגדול חצירו שלא מדעתי כיון דבמירי דזכות קטן וגדול שם הוא ונהי דאינו משום יד ליהוי כאחר נמי מהני במידי דזכות. והנה לשטת הפוסקים דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן ומשום דזכי' גופה אינו אלא בתורת שליחות ניחא שפיר דאע"ג דתיקנו זכי' לקטן היכא דגדול זוכה עבורו אבל בחצירו לא תקנו ועמ"ש בס"ק ט' דזה הוא דהוכיחו תוס' שטתי' דחצר אינו אלא משום שליחות ודלא מהני זכי' לקטן מן התור' אבל לשטת הפוסקים דזכין לקטן מן התור' א"כ חצר דקטן אינו אלא משום שליחות הא בזכי' אית ליה ואין לך זכות גדול ממציא' או מתנה:

אמנם מצאתי בהשגות הראב"ד פ' כ"ט ממכירה שכתב הרמב"ם דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפניו וזכין לאדם שלא בפניו וכתב עלה הראב"ד א"א מעתה לפי דבריו אם קנה מטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זוכה לו המטלטלין ע"י שכירותו ובכל מיני זכיה זכין לאדם שלא בפניו הלכך זכה בשכירות מקום וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ד' אמות לענין מציא' בלבד אמרו עכ"ל. ולפ"ז ניחא דהיכ' דדעת אחרת מקנ' אותו כמו במתנ' באמת חצירו זוכה לקטן ומשום דלא גרע משליחות דאית ליה במידי דזכי' אלא הא דאמרו אין לו חצר ולא ד' אמות היינו במציא' משום דליכ' דעת אחרת מקנה לא מהני נמי זכיה לקטן ע"י חצר. והרב המגיד שם כתב ז"ל ומ"ש הר"א ז"ל שלא אמרו אלא במציא' יש לדון בדבר ואין לי בו הכרע עכ"ל. ונרא' כדברי הראב"ד מהא דאמרו בגמ' כי פליגי לענין מציא' מ"ס ילפינן מציא' מגט וכבר כתבו דהך ילפינן מציא' מגט היינו מדרבנן דהא מן התורה נהי דחצר משום יד הא אפילו ביד גופי' נמי מציאת חש"ו אינו אלא מפני ד"ש ע"ש ולמה אמרו לישנא דמציא' ולדרבנן טפי ה"ל למימר לענין מתנ' וא"כ יהי' ילפינן מתנה מגט מדאוריית' דהא במתנ' זוכה הקטן בידו מן התור' וכמבואר בפוסקים או כי פליגי לענין ממונ' מ"ס ילפינן ממונא מגט ותיהוי בכלל מתנה ומציא' וליהוי לענין מציא' מדרבנן ולמתנה מדאוריית' אע"כ דגבי מתנ' אפילו למ"ד חצר משום שליחות אית ליה בתורת זכיה ומש"ה נקט לישנ' דמציא' וזהו דקדוק נכון:

אמנם נראה דאפילו להראב"ד דס"ל דחצר דמציא' אינו זוכה לקטן משום דליכ' דעת אחרת מקנה היינו דוקא חצרו אינו זוכה לו אבל גדול שפיר זוכה לקטן אפילו במגבי' מציא' ומשום דהגדול הוא הדעת אחר' וכן מוכח בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד ומשום זכיה ולמדו מזה רבוות' דזכין לקטן מן התורה וכן מוכח בהדיא פ"ק ח' בשלמ' חרש קנה דקא מגביה ליה בן דעת ומבואר דגם במציא' כשזוכ' לו גדול מהני והוא דעת הזוכ' ודוק' חצירו כיון דליכ' דעת מזכה כלל בזה הוא דלא מהני לקטן ודו"ק:





▲ חזור לראש