סמ"ע על חושן משפט רמג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט רמג |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

זכה המקבל:    דזכין לאדם שלא בפניו:

ואם אינו רוצה אינו מקבל:    כגון שיש בהמתנה עבדים והיה צריך לפרנסן וכמ"ש לקמן בסי' רמ"ה א"נ משום דלא ניחא ליה במתנות דכתיב ושונא מתנות יחיה וכמ"ש בסי' רמ"ט ולעיל בסי' קע"א:

לשלוחו של שמעון:    פי' שנדר המתנה לשמעון ע"י שלוחו שלא בפני שמעון וקאמר דיכול שמעון עצמו להוציא מראובן לא מצי ראובן למימר לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו:


סעיף ב[עריכה]

אבל אם ה"ל הולך כו':    אע"ג דבהלואה או פקדון אינו יכול לחזור בו אף בהולך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס קכ"ה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחוייב לתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה "או בפקדון ומ"ה בקל יוצאה מרשותו דהמשלח ואמרי' דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משא"כ במתנה וכמ"ש זה ג"כ שם:

ואם המקבל עני כו':    מור"ם תיקן דברי המחבר במה שהוסיף בדבריו וכ' ואפי' בעשיר כו' וכוונת מור"ם הי' ללמדינו שטעות סופר נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו במה שכתב ואפי' בעשיר כו' כי הדין דבנותן מתנה לעני הוה כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מועטת למרובה ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה (וכ"כ הב"י בס"ב בשם הירושלמי דפרק הזהב) ומ"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם היא מתנה מועטת לא קאי אלא אעשיר דאין בו משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומ"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דהמקבל שיתנו לו קאי עליה משום מחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד ס"ח וגם כתבו מזה ר"ס רמ"א ע"ש ולא כעיר שושן שכתב תחלה דברי מור"מ דבעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה ולא חילק בין מתנה מועטת למתנה מרובה ואח"כ כ' דברי המחבר דבעני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת וכבודו ז"ל במקומו מונח דטעה בשתיהן דבעני אין חילוק בין מתנה מרובה למועטת ולעולם אינו יכול לחזור ובעשיר דיש בו משום מחוסרי אמנה בו דוקא חלקו בין מתנה מרובה למועטת וכנ"ל וק"ל:

ומ"ש מור"ם ביורה דעה סי' רנ"ח:    ר"ל שם נתבאר דין עני וכ"כ הטור והמחבר דין עני בסי' קכ"ה ס"ה ולא חילק בין מרובה למועטת וכמ"ש מור"ם (בס"י) ולעיל סי' ר"ז ט"ס הוא וצ"ל סי' ר"ד ס"ח כי שם חילק בעשיר בין מרובה למועטת וכן כתב לקמן ר"ס רמ"ט ובא"ע ס"ס נ"א כתב מור"ם דין עני ועשיר בזה (הגה וכתב במרדכי ספ"ק דב"ב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא הי' בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכ"ל וע"ל ס"ס רי"ב: עכ"ה) וכמ"ש ע"ש:


סעיף ד[עריכה]

אא"כ הוא ברשותו:    פי' אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהן ברשותו והיינו בביתו דהזוכה או בחצירו דאמרי' דחצירו דהזוכה זכה להמקבל מיד ואינו יכול לחזור בו:

ומיהו אפי' אם אינו ברשותו:    פי' אבל הוא ברשות הנותן דאל"כ ה"ל כדבר שלא בא לעולם דלא קנה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"א:


סעיף ו[עריכה]

יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע כו':    ור"ל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב אינו יכול הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכ' ז"ל ואע"פ שהקנה לו השדה ע"י קנין ור"ל אע"פ דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ל"ט היינו דוקא כל זמן שלא מיח' בהעדים אז הרשות ביד העדים לכתוב להמלוה או להמקבל או להלוקח שטר על דבר הקנין וא"צ ליטול רשות ע"ז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיח' בעדים אפי' כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן להמקבל שטר מטעם דיכול לומר לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשובת הרא"ש כלל ל"ד דין ג' (וכ"כ הטור בסי' זה בשמו סי"ד והמחבר בס"י) כתב הטעם דיכול לחזור בכתיב' או בנתינת השטר חף דהקנין הי' גם על השטר משום דהוה קנין דברים ע"ש מ"ש בביאורו:


סעיף ז[עריכה]

ע"מ שתכתבו לו השטר כו':    עד ותתבטל גם המתנה כו' הטעם כיון דאמר ע"מ הרי תלוי המתנ' בהכתיב' וזולת הכתיבה לא יחול המתנ' וכיון דמהני מחאתו לענין השטר מתנות השדה התלוי' בה ממינא בטל משא"כ בסעיף דלפני זה דשם מיירי שלא אמר ע"מ:

או שלא יתנו לו ק"ק זוז ותתבטל כו':    ז"ל הרא"ש ולא אמרינן בזה דיקיימו הן התנאי ליתן לו מחתים זוז (משלהן דאין בו חובה לנותן השדה) בע"כ ויתקיים המעשה למפרע והטעם משום דהתנאי זה אינו אלא פטומי מיני בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועלי' רמיא לאתנויי ולא על המוכר ותנאי בזה לאו תנאי הוא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ הוה כאלו אינו ונתקיים המעשה דז"א דדוקא לטובת הלוקח הוא כאלו אינו כיון דלא התניהו איהו אבל מה שיש בהתנאי טובת המוכר במקומו עומד התנאי דהיינו כל שחוזר בהתנאי מבוטל המעשה שהרי תלאן זה בזה:

וה"ה בשנים שעשו קנין כו':    שם בתשובת הרא"ש ליתא כן אלא שעשו קנסות ביניהן למי שיעבור ועל אותן קנסות עשו קנין בע"מ שיכתבו השטרות וכה"ג דוקא מצינו דחל הקנין שהוא דבר שבממון ומקנה לו ממונו שיהי' משעבוד לו ממנו הסך הממון אם לא יקיים מה שקיבל עליו ויש בו חילוקי הדין דאומר ע"מ שיכתוב או לא אומר על מנת ☜אבל קנין על חיוב שישאו זא"ז גרידא כמ"ש מור"ם כאן לא מצינו דה"ל כקנין דברים ומ"ה נראה דרגילין לכתוב בהתנאים ערבים בעד הקנס פלוני ופלוני דאלו ערבים לישא זא"ז לא חל הקנין עליו:

ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות כו':    דוקא באומר ע"מ שתלה קנין השידוכין בכתיבת השטרו' מ"ה כשמיחה בכתיבת השטר ויש בידו למחות וכנ"ל נתבטל ג"כ קנין השידוכין וכמו שנתבאר במתנ' שדה ע"מ שיכתבו לו השטר אבל בלא אמר על מנת לא נתבטל קנין השידוכין וחייב בקנס על הבושת וכן מוכח שם בתשובו' הרא"ש בהדיא ועד"ז צריכין לפרש ל' מור"ם בהגהתו בא"ע סי' נ' ס"ו דכתב שם דגובין הקנסות דשדוכין משום בושת ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות כו' ואף דלשונו דחוק דהל"ל ודוקא כשקבל עליו קנס ולא תלהו בע"מ שיכתבו השטרות דהא אם לא תלהו בע"מ אף אם לא נכתבו ומיח' אח"כ מלכתוב גובה הקנס. אבל עכ"פ כוונתו ג"כ כן דהא מסיק שם וכתב ז"ל אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב כו' ומיחה כו' הרי לפנינו דתל' הדבר באומר ע"מ וברישא ה"ק "ודוקא אם נכתבו השטרות אזי אף אם אמר מתחל' ע"מ שיכתבו עכ"פ יגבו ממנו הקנס דהרי כבר נכתבו משא"כ אם עדיין לא נכתבו ובא למחות מיהו מ"ש שם דוקא אם נכתבו השטרות כתיבה ל"ד הוא אלא ר"ל שנכתב וגם נמסר הא כל שלא נמסר יכול לחזור בו וכמ"ש הטור והמחבר כאן בס"ז.

ומוח' בכתיבת השטר נתבטל הקנין:    לפי מ"ש הטור והמחבר לפני זה מוכח ☜ דאף אם כבר נכתבו התנאים רק שעדיין לא נמסרו להצדדין ומחה מלמסרן דאין מוסרין וכן מוכח מתשובת הרא"ש שכ"כ בהאי דינא כמ"ש בסמוך:

ועיין בע"ש שכתב דין זה בשם מור"ם ז"ל וסתר הדין וכתב ז"ל נ"ל דהכא אפי' נעש' הקנין בע"מ לא ביטל במחאתו חתימת התנאים דהא הטעם דאמרינן דבטל הוא ולא אמרינן יקויים התנאי בע"כ והמעש' קיים משום דעל המקבל הי' לו להתנות ולא התנ' הוא אלא הנותן מ"ה אמרינן דהוי פטומי מילי בעלמא (וכנ"ל) וזה לא שייך הכא בתנאים שקנו בק"ס שישאו זא"ז וע"מ שיכתבו השטרות שהתנאי הוא צורך וטובת כל א' מהן שכל א' התנ' שיהא לו שטר על שכנגדו לתובעו בו אם יעבור ולא התנ' שיהא לשכנגדו שטר עליו מ"ה יקיימו העדים תנאי השטרות ומעש' הקנין יתקיים למפרע בעל כרחו כן הוא תוכן דבריו ע"ש והנה יש לתמו' עליו שהוא תלה דין זה במור"ם ז"ל ולא שת לבו לחקור אחר מקור דין שהוא מדברי הרא"ש שכ"כ בתשובותיו בעצמו כלל ל"ד סי' ג' ושם בתשובה כתב מלתא בטעמא ז"ל כיון דכתיבת השטר הוא חובתו איך יכולין לכתוב השטר לחובתו בל רשותו והיכא דעשאן שלוחין לכתוב השטר גם הוא יכול לבטל שליחותו גם בנדון זה (שהמעש' הי' שעשו קנין שישאו זא"ז ע"מ שיכתבו על כל א' שטר בסך כך וכך ויתנו השטרות ליד אחד מעדי הקנין שיתן שני השטרו' כשיעבור אחד מהן ליד המקיים) נתינת השטר ליד הנאמן היא חובתו והוא עשה שלוחים לתתו בידו וקודם שבא לידו הוא מבטל שליחותן וכיון שנתבטל השליחות נתינת השטר "ליד נאמן נתבטל ג"כ נתינת (נ"ל דצ"ל כתיבת) השטר דהא בהא תליא ושלא כדין נכתב השטר וחספא בעלמא הוא עכ"ל הרא"ש הרי מבואר בדברי תשובת הרא"ש שלא כדברי ע"ש ושגם הרא"ש ס"ל דאין הטעם בביטול תנאי זה דע"מ שיכתבו השטרו' משום דהוה פטומי מילי שהרי הרא"ש לא הזכיר ה"ט שם בתשובה גם בפרק הספינה אף ששם כתב הרא"ש ה"ט לא כתבוהו כ"א בראובן שאומר לעדים קנו ממני בק"ס שאתן שדה זו לשמעון ע"מ שתתנו אתם לו מאתים זוז דאין בנתינ' זו שיתנו העדים מחתי' להמקבל שום חובה להנותן בהא כתב שם טעם הביטול משום דהוא פטומי מילי (וכמ"ש לעיל) משא"כ באומר ע"מ שתכתבו לו השטר שכתיב' זו הי' חובה להנותן דיפשו עליו שטרות וכנ"ל ומ"ש ע"ש שכוונת החתנים בכתיבת שטרי שידוכין היא לטובתן שיהי' בידו דכל אחד שטר לתבוע לשכנגדו אם יחזור בו י"ל דס"ל להרא"ש שכוונת כל אחד בקנינו שיכתבו שטרו' שני הצדדי' והרי חובה יש בדבר כשיכתוב שני השטרות ויתן ביד אחד ועוד אף אם בשעת קנין על כתיבת השטר הי' כונתו דכל אחד לטובתו כמ"ש ע"ש מ"מ כיון שאחר כך נתחרט בהשידוכין והכתיב' והיא חובתו יכול לבטל השליחות שהיא לחובתו ואי משום דקנה ק"ס על הכתיבה הא כבר נתבאר דקנין דברים הוא אלא שבאת לומר שהעדים יקיימו התנאי בע"כ ויקוים הק"ס דהשידוכין על זה כתב הרא"ש הטעם דלא אמרינן הכי אלא באמר תנו לו מאתים זוז ולא באומר כתבו לו השטר דהיא חובתן וכיון דתלאן זה בזה נתבטל כתיבת השטר נתבטל ג"כ קנין דהשידוכין מעיקרא ומ"ש בע"ש עוד דכיון דאין לתקן בושת זה שכנגדו איך יפטר מהקנס ול"ד לחוזר בכתיבת השטר הלואה או שטר מקח דשם יכול הלוקח או המלו' לומר החזיר לי מעותי וכמ"ש בסי' ל"ט ג"ז אינו קושיא דכאן מחל כל אחד על בשתו באם ימחה שכנגדו בכתיב' השטר דאל"כ לא ה"ל לשתוק כשהתנ' זה בקנינו דהשידוכין ואמר ע"מ שיכתבו השטר וכ"ש אם שניהן התנו בקנין כך דהרי דאינו ששניהן לדבר אחד נתכוונו באמרם ע"מ וע"ש עוד בתשובת הרא"ש שסיים וכתב ז"ל ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן קנין בב"ד חשוב כמ"ש ר"ח ור"ת ע"ש וידוע שזה הטעם אינו של עיקר דהא כתבו הטור והרא"ש דעיקר הטעם דגובין קנס ולא מחשב אסמכתא משום בושת דשכנגדו וכמ"ש הטור בשמם בא"ע ס"ס נ' ובח"מ ס"ס ר"ז וצריכין לומר שהרא"ש בעי למכתב שם כיון דמן הדין לא הי' לגבות קנס היכא דלא קנו בבית דין חשוב אלא משום בושת תקניהו מ"ה מצרכינן כל הטעמים ואם לאו אין מוציאין ממון הקנס מצד העובר אף שיש לו בושת וק"ל. כל זה נ"ל ברור ודלא כע"ש שתמה מאוד בדין זה על מור"ם וז"ל וכבר כתבתי שהרא"ש שכתב הטעם משום פטומי מילי הוא עצמו כתב דגם בדין זה תלוין אהדדי ושניהן נתבטלו כשחוזר בכתיבת השטר והדברים ברורים וצודקים בטעמן ונאים לאומרן ודו"ק:


סעיף ח[עריכה]

אפי' אם מכר שדיהו:    כך כתב לאפוקי מדעת ר"ת שכתב הטור בשמו דדוקא במתנ' דינא הכי ולא במכר ושר"י והרא"ש חולק עליו ע"ש ובפרישה מילתא בטעמא:

מיהו חייב באחריותו כו':    נראה דקאי אמ"ש בסעיף ח' (אומר לאחרים זכו וכתבו כו') דאז חוזר בשטר ולא בשדה וקאמר דאפ"ה חייב לו באחריות אם יטרפו ממנו דכיון דקנה השדה וכל הקונה אפי' בסתם דעתו לקנות באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי והא דאינו גובה ממשעבדי אע"ג דבעלמא טורף ממשעבדי בעידי קנין לכמה מ"ד כמ"ש לעיל בסי' ל"ט היינו דוקא כשלא הי' כאן מחאה דאמרינן עידי קנין מפקי לקלא כיון דכל קנין לכתיבה עומד אבל כאן דמחה בעדים מלכתוב לו השטר כדי דלא לפקי עליה קלא דמכר נכסים גם הן יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו קלא ולא ידעו לקוחות ליזהר מ"ה אינו טורף מהלקוחות אבל מבני חרי גובה כשטרפו מהלוקח מחמת המוכר או מחמת אבהתי' והיינו דוקא במוכר ולוקח אבל נותן סתם מתנה אין הנותן חייב באחריו' אם לא כשפירש בהדיא וא"ל מתנה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקנה דבזה כתב הטור בשם ר' יונה ז"ל דכמו שמתחייב באחריות ע"י שטר כך מתחייב נמי באחריות ע"י חזקתו למגבי מבני חרי. ועמ"ש בדרישה דאין דברים הללו שכתב מור"ם מוכרחים ודי"ל דאין דעת ר' יונה שהביאו הטור כן דמ"ש ר' יונה דגובה מבני חרי לא קאי אלא אנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי וק"ל ע"ש. וי"מ דהאי ומיהו כו' דכתב מור"ם ז"ל קאי ג"כ אמאי דסמיך ליה וס"ל דאע"ג דאינו יכול לחזור מלכתוב השטר מ"מ כיון דעשאה מחאה וגילה דעתו דלא ניחא ליה באפוקי קלא עליה לא מפקי עדים קלא עליה מ"ה אינו טורף ממשעבדי כ"א מבני חרי אבל ז"א דא"כ קשה מנ"ל למור"ם הא ודברי הטור בשם ר' יונה מוכרחין ומפורשין דלא קאמר דאינו גובה אלא בנ"ח אלא כשלא נכתב השטר ע"ש:

הואיל ומוחה בשטר:    משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב השטר גבי ממשעבדי בעידי קנין וכנ"ל וכ"כ המחבר ר"ס ל"ט ועמ"ש בר"ס ל"ט דאין מכאן סתירה למ"ד דבעידי קנין הלוואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר דיש לו' שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משא"כ בהלוואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף:


סעיף ט[עריכה]

אבל אם אמר ללוקח או להמקבל עצמו כו':    עפ"ר שם כתבתי טעם דכל שמזכה להלוקח או למקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כוונת המקבל ג"כ על השטר מ"ה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משא"כ באחר שזכו בעדן ואינש אחרינא אינו משגיח כ"כ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע ג"כ על השטר:


סעיף י[עריכה]

קנין דברים הוא:    ל' הטור בסי"ד דהאי קנין דברים בעלמא הוא ואין קנין חל עליו שאין כאן שיעבוד נכסים שיחול עליהן הקנין דבשטר מתנה אין משעבד נכסיו ואפי' המקנה לחבירו שיכתוב שטר על מכר נמי קנין דברים הוא שכבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה הלכך אין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבוא השטר ליד המקבל מתנה:


סעיף יא[עריכה]

אפי' כתבו וזכו כו' עד וי"א שכיון שנכתב זכו לו אינו יכול לחזור בו:    כן צריך להיות "ואינו יכול בוי"ו וה"ק כיון דפירש דבריו ואמר זכו לו בהשטר מ"ה מיד כשכתבוהו זוכין להמקבל בהשטר ואינו יכול הנותן לחזור בו ולמחות מליתן לו השטר אבל קודם שכתבוהו ודאי דיכול לחזור בו אף דאמר זכו לו בשטר וכ"כ הטור ז"ל וי"א דאם אמר כתבו וזכו לו בשטר דמיד "כשכתבוהו זכו לו ואינו יכול לחזור בו והרמ"ה כתב דאפ"ה יכול לחזור בו דבההוא שעתא אכתי ליתא לההוא שטרא בעולם ואין אדם מקנ' דבר שלא בא לעולם והכי מסתברא עכ"ל וזהו דלא כמשמעות "ע"ש דכתב כיון דאמר זכו כו' ומשמע מדבריו דכיון דאמר זכו אינו יכול לחזור בו אפי' עדיין לא נכתב השטר ע"ש:

אבל אם לא א"ל זכו לו כו':    זהו כבר כתבוה המחבר בעצמו בס"ז ז"ל ואפי' כתבו לו השטר כו' וגדולה מזו שעל ידי מחאתו אפי' אחר שנכתב השטר נתבטל גם המתנה דשדה באומרו ע"מ ע"ש:


סעיף יב[עריכה]

אלא לאחר מיתת הנותן קנה:    וז"ל תשובת הרא"ש הביאו הטור בסי"ו כיון שכתב בשטר שראובן נתן החצר לשמעון בקנין א"צ שיגיע השטר לידו או שזיכה לו אחר בשבילו מחיים ואין שייך לומר כאן אין שטר לאחר מית' שהשטר אינו אלא לראייה בעלמא כיון שמשעת קנין כבר זכה בו שמעון דזכין לאדם שלא בפניו ואף אם החזיר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטל המתנה דהא פלוגתא דרשב"ג חכמים הוא רשב"ג או' הנותן מתנה לחבירו החזיר לו השטר חזרה לו מתנתו וחכמים אומרים לא כי אלא מתנתו קיימת (פי' עד שיחזור ויקניהו לו בקנין) והלכתא כחכמים כו' עד "ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עידי הקנין קיימין והיה טוען הניתן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במיגו דאי בעי הוה קלייה ליה לשטרא כל זמן שלא הוחזק בב"ד (פי' וה"ה כשמת הנותן הב"ד טוענין בעד יורשי הנותן מה שהיה הנותן יכול לטעון בכה"ג) אבל הכא שאין השטר יוצא מיד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מיתת הנותן אלא ע"פ דברי המקבל וגם הוא טוען שראובן א"ל שנתנו לו מחיים בקנין והשטר ראייה היה פקדון בידו מהימן בטענ' זו במיגו דאי בעי לומר מחיים בא לידו ואין אדם מכחישו בדבר עכ"ל הטור בשם תשובת הרא"ש ובזה נתבארו דברי המחבר דג"כ בכה"ג איירי דמוד' המקבל דהי' ביד הנותן עד אחר מותו ואחרי מותו בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באו' שהיה ביד אחר א"כ נשאל את פי אחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת א"כ אסור ליתנו לו וכמ"ש לעיל ר"ס ס"ה "בשכחה והמחבר בסעיף שאחר זה במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הטור בסי' ס"ה דאינו גובה במ"ש בשטר וכ"כ המחבר שם סי"ו ואי מיירי כאן שבא לו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במיגו א"כ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במיגו וכנ"ל והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש:


סעיף יג[עריכה]

יחזירו ליורשי הנותן:    מיירי בשטר מתנה דלית בה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה ע"ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירים השטר ליורשי הנותן אבל אם היה בו קנין היו מחזירין אותו להמקבל הנזכר בשטר וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס ר"ן אם לא שיש הוכחה שהוא של הנותן כגון שהיו קשורים עם שטר זה שאר שטרות המיוחדין להנותן דאז היו ג"כ מחזירין זה להנותן אגב השטרות דליכא לספוקי בהו דבודאי הן של הנותן דאז אמרי' גם שטר זה כתבוהו הנותן וקנה מידו על איזה תנאי ועדיין לא נתקיים התנאי וכמ"ש הטור בסי' זה סי"ח תשובת הרא"ש בענין זה עיין שם והמחבר כתבוהו לעיל בסי' ס"ה ועמ"ש שם לפני זה בס"ב גם עיין לקמן ס"ס ר"ן בסכ"ה בדברי המחבר ומור"ם ז"ל ושם נתבאר ג"כ שבשטר הלואה אף שיש בו קנין אין מחזירין אותו לא ללוה ולא למלוה דשמא כתבו ללות ולא לוה ע"ש:


סעיף יד[עריכה]

עד שיהיה הזוכה גדול כו':    פי' בן י"ג שנים דאז מזכין על ידו אפי' לאחרים משא"כ פחות מזה אף שהוא בן דעת קצת וזוכה לעצמו מ"מ אינו זוכה לאחרים וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:

אפילו אשת איש כו':    ודוקא מיד אחרים פירוש כשבא ראובן לזכות לשמעון ע"י אשת לוי או ע"י שפחתו דלוי וקמ"ל דל"ת דאין לשפחה או לאשה שיש לה בעל או אדון יד לזכות בו לאחרים דידה בטילה אצל יד בעלה או אדונה:

אלא במקום דזכיה לנפשה:    כצ"ל בלא יו"ד ור"ל כגון שראובן נותן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנ' ליד אשתו דאמרי' מיגו דזכיה לנפשיה זכייה נמי לשמעון ועמ"ש בפריש' בסי' ק"ה גם בסמ"ע שם בדין מקום שחב לאחרים דאמרי' ג"כ גביה מגו דזכי לנפשיה וכתבתי שם דהיינו דוקא אם חייב לנפשו כ"כ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחרים אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכייה גם כן לאחריני וק"ל:

העכו"ם אינו זוכה:    כצ"ל "זוכה וכן הוא ברמב"ם ור"ל העכו"ם אינו זוכה לאחר דכל זוכה הוא מטעם שנחשב השליח להמקבל ועומד במקומו לקבלה מיד המזכה והרי אין העכו"ם ראוי לדין שליחות ומה"ט נמי מסיק דאין מזכין ע"י הישראל לעכו"ם דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם:


סעיף טו[עריכה]

פחות מזה לא לעצמו:    מיהו גזל מפני דרכי שלום יש בו אפי' במציא' וה"ה בשוטה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סימן ע"ר:


סעיף טז[עריכה]

השוט' אינו זוכה לא לעצמו:    פי' אפי' כשאחרים מקנים לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהם קיימין במטלטלין וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' רל"ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא"כ בשוט' ולא כע"ש שכתב דגם שוטה זוכה לעצמו כשאחרים מקנין אותו והרמב"ם והטור והמ"מ והב"י בהדיא לא כ"כ ע"ש:

והמזכה כו':    דלא גרע בזה מקטן בן יומו וכדמסיק בסעיף י"ח ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו:


סעיף יז[עריכה]

החרש זוכה לעצמו:    פירוש כשאחרים מקנים לו כדין קטן:


סעיף יח[עריכה]

זכין לקטן כו':    ולגדול בין בפניו כו' אבל קטן בפניו כשלא בפניו דמי משום הכי כ' דוקא בגדול שלא בפניו:


סעיף יט[עריכה]

שמי שמתחייב לקטן כו'. עד תחת ידו דהקטן:    כצ"ל וכן הוכיח הר"ן שם מכח קושיות גמרות אהדדי דלא אמרי' דזוכה הקטן לעצמו אלא בדבר שבא לידו וקנה במשיכה או בהגבהה אבל ע"י קנין אג"ק או חליפין דלא בא המקח או המתנה לידו אינו זוכה אפי' לעצמו וכעין זה כתב הטור בסי' רל"ה בשם הרמב"ם מסעיף ה' עד ס"י וגם המחבר כתבו שם ע"ש:


סעיף כ[עריכה]

חצירו של אדם כו':    בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) ילפינן לה מדכתיב גבי גניבה ואם המצא תמצא בידו ודרשינן אין לי אלא בידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ש"מ דחצירו הוא כידו ודוק' בגדול ולא בקטן:


סעיף כא[עריכה]

בחצר המשתמרת:    דומיא דידו או שלוחו דנתרבה ממנו:

ויש חולקין:    טעמייהו דכיון דיש דעת אחרת מקנה אותו במתנה וה"ה במכר א"צ שיהא משומר לדעת המקבל מיהו עכ"פ בעינן שיהא משומר ע"ד הנותן או באי כחו ועפ"ר כאן ולקמן בסי' רס"ח ולעיל ר"ס ר' ורל"ה ולא כע"ש דכ' טעם החולקין משום דהנותן מתנה בעין יפה הוא נותן דלה"ט במתנה דוקא חולקין ולא במכר וז"א כמ"ש בר"ס ר' ע"ש:


סעיף כב[עריכה]

וכן ד' אמות כו':    דחכמים תקנו דד' אמותיו יקנה לו כחצירו כדי שלא יבואו לאנצויי כשיבא אדם ויטול מצד חצירו דבר הפקר שבא שם והאי טעם דאנצויי לא שייך אלא במקומות שהוא הפקר לכל ואין רבים מצוים שם כ"כ לאפוקי ראובן העומד בחצר שמעון דאין רשות לאחרים לכנוס שם אף שנכנס ברשות שמעון מ"מ איך יתקנו לו שיהא ד"א שעומד בהן בתוכו כחצירו דראובן וכן אם עומד בר"ה דרבים מצויים שם ודוחקין ונכנסין ועומדים אח' בתוך ד"א של חבירו או שד' אמותיו של זה נכנסין בתוך זה ומ"ה לא תקנו בזה:


סעיף כג[עריכה]

קטנה זכתה לה חצירה:    ג"ז נילף שם בפ"ק דב"מ (סוף ד"י) מדכתב בגט וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ודרשי' מדלא כתב בידה יתנהו ש"מ דהאי ונתן על וכ' דלפניו קאי וכאלו כתוב וכתב ונתן מ"מ אפי' לגגה חצירה וקרפיפה יהי' לה דין יד ולגדולה לא יצטרך דכבר ילפינן לה מדכתיב ואם המצא תמצא בידו וכנ"ל גם ילפי' לה מדכתיב ושלח דגם אשה יכולה לעשות שליח אלא לרבות קטנה אתא ודוקא קטנה דהאי קרא באשה כתיב ולא קטן כנ"ל וע"ש ברש"י ובתוס' ולא כע"ש שכתב טעם מלבו ואינו נכון:

ודוקא קטנה שאין לה אב:    שם בנ"י מסיק וכתב ז"ל או שיש לה אב אלא שכבר נשאת כדאיתא בפרק המקבל עכ"ל והביאו הד"מ שם:


סעיף כד[עריכה]

הזורק ארנקי לבית כו':    איבעיא דלא איפשטא היא אויר שאין סופו לנוח בו כזה שזרקו בכח שאנו ידענו בשעת זריקה שלא ינוח בבית הוה כמונח ונמצא דזכה בו בע"ה מיד שנכנס לביתו ואין הנותן יכול לחזור בו וכן אם הפקירו הזורק זכה בו בעל הבית מיד קודם שבא האחר ליטלו לזכות בו מההפקר או לא אמרינן דהוה כמונח ולא זכה בו בעל הבית מכח ביתו מ"ה בנותן לבע"ה ובא הנותן לחזור בו אמרינן כיון דלא נפשטא האיבעיא בגמרא מוקמי' הממון בחזקת מרא קמא דכיון שחזר בו ממתנתו עומדת המתנ' ברשותו כבראשונה אבל בהפקר דנסתלק ממנו מרא קמא ואינו מבקש לחזור בו אלא שאחר בא וזוכה בו בזה אמרי' כיון דיצאתה מרשותו דמרא קמא ובא לתוך אויר ביתו של זה קודם שבא האחר לזכות בו דנותנין אותו לבע"ה דהוא זכה בו מספיקא קודם להאחר:

וחזר בו בעודו באויר הבית:    עד"ר ופרישה שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הטור והמחבר לכתוב שחזר בו בעודו באויר ביתו הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בגמרא והרא"ש והר"ן ליתא ע"ש ודו"ק:

ולא זכה בעל הבית:    ל' הטור הוא לפיכך אם חזר בו אין בעה"ב יכול להוציאה מידו עכ"ל משמע מלשונו דדוקא אין מוציאין אותו מיד הנותן אם קדם ותפס הא אם קדם בה"ב ותפס בו ג"כ אין מוציאין מידו דאל"כ הל"ל רבותא מיהו אינו מוכרח די"ל דמה שאמר אין מוציאין מידו ר"ל מחזקתו דמרא קמא ומיירי אפי' אם אחר החזרה תפס בו הב"ה מוציאין מידו ונותנין אותו למרא קמא ודומיא דהכא מסיק וכ' דאם הפקירו דנסתלק מיניה חזקת מרי' קמא דאף שתפסו האחר מוציאין אותו מיד האחר ונותנין אותו ליד בע"ה מה"ט דכיון שהי' בחזקת דב"ה קודם תפיסת השני ועמ"ש בפרישה בע"א: