שולחן ערוך חושן משפט רמג טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רמג · טו · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו -- זוכה לעצמו, ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו, אבל במציאה, לא. (המגיד פרק ד' דזכיה ור"נ פרק התקבל). (ועיין לעיל סימן רל"ה), ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה -- לא לעצמו ולא לאחרים.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

פחות מזה לא לעצמו:    מיהו גזל מפני דרכי שלום יש בו אפי' במציא' וה"ה בשוטה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סימן ע"ר:

ש"ך - שפתי כהן

(ו) ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציאה לא דליכא אלא משום דרכי שלום כדלקמן ר"ס ע"ר באמת כן כתבו הר"ן בפ' המקבל וה' המגיד פ"ד מה' זכיה וכן נראה מדברי שאר הפוסקים שסתמו וכתבו לקמן סי' ע"ר דמציאת קטן ליכא אלא משום ד"ש אבל לפע"ד צ"ע בזה דהפוסקי' הכריחו כן מהא דאמרי' פ' התקבל קטן שנותנין לו צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואלו בפ' הניזקין אמרינן דמציאת חש"ו אינו רק משום דרך שלום ותירצו דדוקא לענין מתנה זוכה לעצמו דדעת אחרת מקנה אותו משא"כ במציא' ולפע"ד דוחק להמציא חילוק שלא נזכר בש"ס דאע"ג דמצינו לקמן ס"ס רס"ח דדעת אחרת מקנה עדיף מ"מ בזה דקטן דזוכה לעצמו לא מצינו בש"ס לחלק בכך וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה הרי שיש בכחו לזכות למה לא יזכה ג"כ במציאה אלא נ"ל דהא דאמרי' בפ' הניזקין מציאת חש"ו אין בו רק מפני ד"ש היינו בקטן שהוא פחות מזה ואין זה דוחק לפרושי סתם קטן דמתני' בהכי דהא בפ' מ"ש נמי תנן זכין סתמא ופי' התוס' והר"ן פ' התקבל דהיינו בקטן שהוא פחות מזה כ"ש הכא דתנן קטן דומיא דשוטה דאין לו דעת כלל וכן הוא בירושלמי להדיא פ"ד דמעשר שני הלכה ד' ובערובין פרק חלון ובגטין פ' הניזקין בין בדעת אחרת מקנה אותה בין במציאה שלש מדות בקטן ומפרש התם להדיא מתני' דפ' הניזקין דמציאת חש"ו מפני ד"ש היינו בשלא הגיע למדה שזוכה לעצמו ע"ש וגם הר"ש מקוצי מביא הירוש' הזה פ"ד דמעשר שני בקצרה אמנם בירושלמי עצמו מבואר בביאור יותר וגם התוס' ריש פ' בן סורר ומורה רמזו הירושלמי הזה וגם בעל העיטור באות זיכוי שהביא הירושלמי הזה ומשמע דס"ל הכי להלכה ועוד נלע"ד ראיה גם מן הש"ס דילן דגם במציאה קטן זוכה לעצמו מן התורה דגרסי' בפ"ק דמציעא סוף (דף י') ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום יד אתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט ואב"א בקטנה כ"ע ל"פ כי פליגי בקטן כו' מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפי' אלמא דלכ"ע יש יד לקטן וקטנה מדאורייתא אלא דפליגי גבי חצר אי הוי כיד או כשליח ואע"ג דהתוס' כתבו שם בריש דף י"א וז"ל ילפינן מציאה מגט האי ילפינן הוא מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפי' לר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ולענין יד ל"פ דילפינן אלא לענין חצר עכ"ל מ"מ נראה לפי עניות דעתי דבריהם דחוקים חדא דדוחק לפרשו ילפינן מדרבנן דפשטא דש"ס משמע ילפינן מקרא ועוד מ"ט דמ"ד דלא יליף הא כיון דלענין יד יליף ה"ל למילף ג"כ לענין חצר וגם מלשון הרי"ף והרא"ש שם שכתבו ותניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפ' מנין ת"ל ונתן מ"מ וילפינן מציאה מגט כשם שחצרה כידה לענין גט כך חצרה כידה לענין מציאה אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי והואיל ואין לו שליחות אין לו חצר דלא ילפינן קטן מקטנה עכ"ל משמע להדיא האי ילפינן מדאורייתא לכך נ"ל הדברים כפשטן ולענין יד ל"ש כלל למילף קטן מקטנה דהא יד לאו בקטנה כתי' אלא קטנה וקטן שוים בזה וישלהם יד מדאוריית' אלא דפליגי לענין חצר אי ילפינן קטן מקטנה דחצר גבי אשה כתיב בקרא דונתן בידה כתיב כן נ"ל ברור סוגית הש"ס וא"כ מוכח להדיא דאיכא יד לקטן מדאורייתא אף לענין מציאה וא"כ בע"כ הא דתנן דמציאת חש"ו יש בו משום ד"ש היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו אגוז ונוטלו דאינו זוכה לעצמו משום שאין לו יד וכדמפרש בירושלמי שהבאתי הך מתני' בקטן כזה שאינו זוכה ואין להקשות א"כ מאי פריך בפ"ק דמציעא (דף י"ב ע"א) וסבר ר' יוסי קטן אית ליה זכייה והא תנן מציאת כו' לישני דקטן דאמר ר"י דאית ליה זכייה היינו שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונוטלו לק"מ דא"כ היאך פליגי רבנן עליה דר' יוסי דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אף לרבנן ודוק:



באר היטב

(טז) במציאה:    והש"ך השיג ע"ז והאריך להוכיח מסוגית הש"ס דאין לחלק בכך אלא דגם במציאה יש יד לקטן כזה שנותנים לו צרור וזרקו כו' והא דתנן מציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו כו' ע"ש באורך.


(יז) לעצמו:    פי' אפי' כשאחרים מקנין לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהן קיימין במטלטלין וכמ"ש הט"ו בסי' רל"ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא"כ בשוטה וכן הוא להדיא בהרמב"ם והטור והמ"מ והב"י ודלא כע"ש שלא חילק כן. סמ"ע.



קצות החושן

(ג) קטן שנותנין לו צרור וזרקו בפרק התקבל דף ס"ד אמר ר' יהודה אמר רב אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים כו' כי אמריתי' קמיה דשמואל אמר לי דא ודא אחת הוא מאי דא ודא אחת אמר רב חסדא א' זה וא' זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מתיב ר' חנינא וורדאן כיצד משתתפין במבוי מניח את החביות כו' ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עברו ושפחתו העבריים האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גבי' אלא דלא אייתי שתי שטרות וקתני זוכה לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן ובעירובין דף מ"ט אמר שמואל עירוב משום קנין וא"ת מפני מה אין קונין במעה מפני שאין מצוי' בערבי שבתות ורבה אמר משום דירה מאי בינייהו איכא בינייהו כלי ופחות מש"פ וקטן ופי' רש"י דלשמואל דס"ל עירוב משום קנין אין קטן יכול לעשות שליחות לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקני ואקנויי הוא ולמ"ד עירוב משום דירה קטן לאו מידי עביד ויכול לעשות שליח והקשו בתוספות דשמואל כיון דסבר עירוב משום קנין קטן לא מהני ובפ' התקבל קאמר דקטן זוכה לאחרים בשיתופי מבואות דרבנן וע"ש ונראה ליישב קושית תוס' דודאי אפי' בשיתופי מבואות דרבנן דקטן זוכה היינו דוקא במידי דאיתי' בדנפשי' יכול לזכות לאחרים וכמ"ש תוס' פ' התקבל שם לרב יהודה דסביר' ליה דקטן זוכה לאחרים מדאוריי' והקשו דהא אין שליחות לקטן מקרא דאתם גם אתם וכתבו דאין למעט קטן מתרומה אלא במידי דליתי' בדנפשי' אבל בזכיי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ע"ש וא"כ אף אנן נאמר לשמואל דסובר דבמידי דרבנן זוכה לאחרים היינו עכ"פ במידי דזוכה לנפשיה זוכה נמי לאחרים ומשום הכי בעירוב כיון דס"ל עירוב משום קנין דהטעם הוא משום חליפין וכמ"ש תוס' בעירובין דאע"ג דפירי לא עברי חליפין מ"מ קני בתורת דמים ע"ש וכיון דאינו אלא משום חליפין או משום דמים וקטן לית ליה זכי' אפי' בדנפשיה אלא כשמשך או המשיך אבל נתן מעות על המקח אין בו משום מי שפרע וכן אין לו זכי' בקנין חליפין וכמ"ש הר"ן פ' התקבל וכן הוא בש"ע סי' רל"ה סעיף ד' ע"ש ומש"ה ניחא דאמרו איכא בינייהו קטן דלשמואל דס"ל עירוב משום קנין דהוא אקני רשותא ע"י דמים וכיון דלית ליה בדנפשיה למיקני ע"י דמים ה"נ אינו זוכה לאחרים אפי' בשתופי מבואות דרבנן אלא דהיינו דוקא בקטן אבל קטנה אית לה קנין חליפין כיון דאית לה נמי קנין חצר וכמבואר שם סי' רל"ה סעי' ה' מש"ה ניחא האי דמניח את החביות דלא הקשה אלא האי שפחה ה"ד אלא דלא אייתי שתי שערות ובשפחה ניחא דאית לה קנין חליפין וממילא ה"ה מעות וכיון דיכולה לזכות לעצמה בקנין חליפין זכתה נמי לאחרים בדרבנן ובש"ס בעירובין לא אמרו אלא איכא בינייהו קטן אבל קטנה שפיר זוכה לאחרים בדרבנן:

ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' פ' התקבל שם שהקשו מ"ש שפחה מבנו ובתו הקטנים דאינו זוכה על ידם ולר' יוחנן דאמר בפ"ק דמציעא לא גדול ממש כו' אלא גדול הסמוך על שלחן אביו הוא קטן ה"ה הכא אבל שפחה בשכר טרחא אוכלת אבל לשמואל דאמר התם קטן ממש קשיא ע"ש ולפי מ"ש יש לו' דשמואל לטעמיה דאמר עירוב משים קנין וא"כ קטן ליתי' בדנפשי' בקנין חליפין ומעות אלא במשיכה שהוא תחת ידו וא"כ לא מצי מקני רשותא על ידו לאחרים בקנין מעות וחליפין ובתו נמי אע"ג דקטנה אית לה חליפין ומה"ט שפחה זוכה לאחרים בדרבנן וכמ"ש דהא כת' הרמ"א בסעיף כ"ג דהיינו דוקא בקטנה שאין לה אב וא"כ שפחה שפיר משכחת לה באין לה אב ואית ליה חצר וגם קנין חליפין ודמים אבל בנו ובתו הקטנים דאית לה אב ולית לה קנין חצר הרי בן ובת שוין דאין להם קנין חליפין ולא דמים ועירוב משום אקנויא רשותא ע"י חליפין ודמים וליתא בדנפשה אינה זוכה נמי לאחרים אפילו בדרבנן וכמ"ש ורבה דס"ל עירוב משום דיר' ומהני ע"י קטן ע"כ כר' יוחנן ס"ל לא גדול גדול ממש:


(ד) ודוקא בשיש דעת אחרת מקנה ראיתי בקונטרוס מים חיים להגאון המ' פרי חדש שהעלה דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן מה"ט דדעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכי' מן התורה וכמ"ש תוס' פ' התקבל והביא ראיה מהא דאמרי' פ' נושאין על האנוסה דף צ"ט עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן והטעם משום זילות' דתרומה לחלק להם בגורן לעין כל וכלם משגרים להם לבתיהם ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ע"ש ולענ"ד לא שייך במתנות דעת אחרת מקנה כיון דקי"ל טובת הנאה אינו ממון א"כ אין לבעלים במתנות כלום ואינו זוכה הכהן במתנות אלא לעצמו וה"ל כמו מציאה דאינו דעת אחרת מקנה וראיה מדברי תשובת מיימוני לס' ניזוקין סי' ה' ע"ש בראובן שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות ליתנו לכל מי שירצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אע"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה נראה לי דכל זמן שהם סמוכים על שולחנו אינו יכול ליתן אפי' הן גדולים דקי"ל כר' יוחנן אפילו גדול וסמוך זהו קטן ופי' ר"ת דה"ה אפי' בעלמא בלא מציאה כו' ואע"פ שרבינו שמשון משפירא חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה אותו להיכא דאי' דעת אחרת מקנה אנן עבדי' כר"ת ולחומרא ועיד יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים אלא טובת הנאה לא קשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמציאה דקי"ל בפ"ק דקידושין טובת הנאה אינו ממון ואע"ג דבפ"ק דמציעא מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה שאני גבי ר"ג וזקנים במתנות כהונה כו' שאני התם דהא מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ולוי' ליכא לפלוגי בין מציאה זה לדעת אחרת מקנה אותו כיון דטובת הנאה אינו ממון וכן פי' שם ריב"ן בהדיא ע"ש והובא ג"כ במרדכי פ"ק דמציעא ע' שם וא"כ הא דמשגרין להם לבתיהם תו אי אפשר לו' משום דעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינו ממון אלא דגבי פדיון חמש סלעים דבן כיון דאפי' קורא שם חייב באחריותן עד שיבאו ליד כהן וממון דידי' הוא וה"ל דעת אחרת מקנה דאע"ג דצריך ליתן לאיזו כהן חמש סלעים דבן אבל לא אותן מעות שנותן עתה לכהן דקריאת שם אינו חל עליהן ומה"ט נמי נראה דה"ה בהך דתשובת מיימוני ומרדכי היינו דוקא בנדון דהתם שיש לו חצי מעשר והיינו שכבר הופרש והוא ממון עניים ומש"ה אינו יכול ליתן לבניו של שמעון קרובו העשיר ומשום דה"ל כמו מציא' שאין בו דעת אחרת אבל אם עדיין לא הפריש מעות עני אע"ג דמגיע ממנו מעשר בתורת נדר שנדר ניתן מעשר יוכל ליתן לבניו של שמעון העשיר דכל זמן שלא הפריש ה"ל ממון דידי' ממש ולא הוי של עניים כלל ואע"ג דמפרש נמי עדיין יוכל להלות ולתת אחרים תחתיהם כל זמן שלא בא ליד גבאי היינו אם ילוונו כיון דמותר בהנאה יוכל ליתן אחרים אבל כל זמן דאינו מוציאו לרשותו ה"נ ממון עניים ממש אלא דגבי פדיון חמש סלעים לא שייך דין הפרשה כלל וא"כ ה"ל לעולם דין מתנה שדעת אחרת מקנה אותו. אבל אכתי תיקשי טעמא דמשגרים לבתיהם כיון דבמתנות כהונה לא אמרי' דעת אחרת מקנה ועוד קשיא לי טובא לפי טעמא שכתב פר"ח בהא דמשגרין לבתיהם משום דעת אחרת מקנה א"כ הא תינח קטן וחרש אבל שוטה דאפי' ע"י דעת אחרת מקנה אינו זוכה לעצמו וכמ"ש הרמב"ם פרק כ"ט ממכירה דשוטה אינו זוכה וכתב עלה הרב המגיד והוא פשוט וכ"כ בטור וש"ע סי' רנ"ה וסי' זה סעיף ט"ז ומדתני ואלו הן חש"ו כו' וכלם משגרין לבתיהם הרי שוטה נמי בכלל וזה לית ליה זכיה מנפשיה אפילו בדעת אחרת מקנה ולכן נראה לענ"ד בטעמא דהך מלתא דחש"ו יש להם זכי' במתנות כהונה היינו משום דממון כהנים וכבר זכתה בהם התורה לכהנים אם כן אפילו כהן קטן נמי כמו בירושה דאית להו וכי קא זכי מדידהו קא זכי וכן בחמש סלעים דבן כיון דחוב הוא לכהנים א"כ קטן נמי אית ליה זכי' ועיין תוס' ר"פ בן סורר ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור אחריו שהקשו מנא ליה להאי קטן ממון וע"ש שכתבו במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחא שלו מדאוריי' ע"ש ומבואר מזה דכל שמגיע לי' עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו א"כ ה"ה חוב דפדיון הבן זוכה הקטן במה שניתן לו עבור חוב דגבי פדיון הבן נמי שעבודא דאורייתא כמו בשאר חובות ודוק אמנם במתנות עניים מבואר להדיא בש"ס פ"ק דמציעא גבי לקט ופיאה דקטן אינו זוכה מדאורייתא ואפשר לו' דמתנות עניים שאני דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם ומש"ה כל שאין לו יד לזכות לא זכה אבל במתנות כהנים דלא כתיב בהו עזיבה ה"ל ממון כהנים ממש ומש"ה שוטה נמי זוכה בדבר שיש לו ומתנות כהונה כעין שכירות לכהנים חלף עבודה ואפילו כהנים שפסולין לעבודה נמי יש להם זכי' וכבר כתבו תוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות ולא אמרי' נהי דיש לו חוב אבל אכתי היכי זוכה במה שנותן לו בעה"ב אלא צ"ל דכיון דמגיע לו עבור החוב זוכה במה שנותן לו בעה"ב וה"נ זוכה חש"ו במתנות כהנים שלהם ולא כן במתנות עניים וכמ"ש ודו"ק. ועוד נראה דכיון דקי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון. והא דבעי לה בפ' מי שאחזו נתינה בע"כ שמיה נתינה כבר כתב הרשב"א בחידושיו שם דע"כ לא מיבעיא ליה אלא בנתינה בע"כ גבי תנאי דהוי חיובו של נותן אבל בחוב כיון דהוא חיובו של הלוה נפטר בחיובו בע"כ של המלוה ואין אנו יכולין להעמידו בחובו בע"כ אם רוצה ליפטר מחיובו ע"ש. וא"כ במתנות כהונה נמי אפילו בע"כ שמיה נתינה וכמ"ש בקונטרוס מים חיים שם בשו"ת שהיה כהן א' בכפר וישראל אחד היה צריך לפדות בן בכור והכהן לא רצה לקבל והעלה שם בתשו' דנתינה בע"כ שמיה לתינה ע"ש ודברינו נכונים דאין אנו יכולין להעמיד את זה בחובו וכמ"ש הרשב"א א"כ כיון דאפי' בע"כ שמיה נתינה א"כ ממילא גם בנותן לחש"ו נפטר דאמרינן ביבמות פ' חרש דבר תורה שוטה מתגרשת כיון דפקחת נמי בע"כ מתגרשת ולא בעינן דעתה אלא הא דשוטה אינה מתגרשת משום דמשלחה וחוזרת ע"ש וא"כ הכא דבע"כ נמי ולא בעינן דעת כהן א"כ שוטה נמי וגם לפי טעמא שם דשוטה אינה מתגרשת דכתיב ונתן בידה יצאה שוטה דלית לה ע"ש והכא גבי מתנות כהונה דלא כתיב ונתן ליד הכהן אלא ונתן לכהן א"כ אפי' בחש"ו יוצא ידי נתינ' ואכתי צ"ע זהא דכתבו הפוסקים בכהן שאינו רוצה לקבל בכור בהמה מישראל מחמת טורח טיפולו דאינו רשאי משום דהוא כמבזה מתנות כהונה והוא באשר"י סוף בכורות ובהגהות אשר"י פ"ג דביצה ובש"ע י"ד סי' ש"ו ע"ש. ותיפוק ליה דנתינה בע"כ שמיה נתינה דליתיה דלא אמרו בע"כ שמיה נתינה אלא שיפטור הנותן מחיובו אבל המקבל אם אינו רוצה אינו זוכה בע"כ כמ"ש שם הרשב"א בפ' מי שאחזו ע"ש וה"נ אם הנותן נותן מתנות בע"כ שמיה נתינה שלא להעמידו בחיובו בע"כ אבל הכהן נמי אינו זוכה בע"כ ומש"ה כשמסרהב לקבלו אינו אלא משום מבזה מתנות ובתוס' פ"ק דקידושין דף ט' בהא דאמר רב יוסף שיראי צריכי שומ' וללישנ' קמא שם משום דלא סמכה דעתה אמר רב יוסף מנא אמינ' לה דתני' עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי וכתבו שם תוס' ז"ל ללישנ' קמא מייתי ראיה עכ"ל וכיון דבמתנות כהונה אפילו בע"כ שמיה נתינה אם כן למה בעינא סמיכת דעת הכהן ובס' עצמות יוסף שם כתב וז"ל אם נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת כהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים ונרא' דכיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשיוי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאש' צריכ' לידע שיעור הקדושין ע"ש ולפמ"ש בשם הפר"ח גבי פדיון חמש סלעים דאפילו בע"כ מהני א"כ מוכח דלא בעינן דעת כהן כלל וכן נראה דהא לא עדיף מבע"ח דפרעון בע"כ שמיה פרעון. ובדריש' בי"ד סי' ש"ה כ' בהא דנוהגין עכשיו לפדות באבנים טובות ומרגליות בלי שומא משום דגבי כהן א"צ דעתו ע"ש והוא נגד דברי תוס' קידושין דכתבו דצריך סמיכת דעתו. והנה אפשר לומר דאע"ג דפרעון בע"כ שמיה פרעון היינו כשרוצה ליתן לידו והוא אינו רוצה לקבל זורק לו בפניו אבל כשרוצ' לקבלו בידו צריך ליתן לידו כמבואר בטור וש"ע סי' ק"ך א"כ ה"נ בפדיון הבן דצריך ליתנו לכהן בכדי שיהי' סמכה דעתו בהם ומש"ה צריכי שומא כסברת תוס' ואם אינו רוצה לקבל רשאי לזרקו בפניו ואם כן דברי הפר"ח נכונים אלא דאכתי לבי מגמגם משום דמשמע בסי' ק"ך שם דהא צריך ליתנו לידו כשרוצ' לקבלו אינו אלא משום דאומר המלוה אלו נתתו לידי הייתי שומרו וע"ש ואם כן אכתי א"צ סמכי' דעתיה דכהן ולכן נראה מדברי התוס' דאף על גב דפרעון בע"כ שמיה פרעון אבל מתנות כהונה בעינן דרר נתינה ואינו יוצא בנתינ' בע"כ ומש"ה בעי סמכה דעת כהן וצ"ע בכל זה:


(ה) אבל במציא' לא כ"כ הפוסקים דלא תיקשי בהא דתנן מציאת חש"ו מפני דרכי שלום ואמרו צרור וזודקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ומחלקי בין מציאה למתנה דדעת אחרת מקנה אותו ובש"ך כתב וז"ל ולפענ"ד דוחק להמצי' חילוק שלא נזכר בש"ס דאף ע"ג דמצינו לקמן ס"ס רס"ח דדעת אחרת מקנה עדיף אבל מ"מ בזה דקטן זוכה לעצמו לא מצינו בש"ס לחלק בכך וגם אין סברא לחלק בכך דאם זוכה לעצמו במתנה אלמא שיש בכחו לזכות למה לא יזכה גם במציאה אלא נ"ל דהא דאמרי' מציאת חש"ו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מזה וכו' וכן הוא בירושלמי פ"ד דמע"ש ובעירובין פדק חלון ובגיטין פרק הנזקין דמציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו במדה שזוכה לעצמו ע"ש וגם בעל העיטור באות זיכוי שהביא הירושלמי הזה משום דס"ל הכי להלכה וכו' ואם כן בע"כ הא דתנן מציאת חש"ו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו אגוז ונוטלו דאינו זוכה לעצמו משום שאין לו יד וכדמפרש בירושלמי שהבאתי הך מתני' בקטן כזה שאינו זוכה וע"ש שהאריך. והנה לענ"ד עיקר כדברי הפוסקים לחלק בין מתנה למציאה ומה שכתב דאין סברא לחלק כבר הוכרחנו לחלק בין מציאה למתנה בענין עודר וכסבור שלו הן דבנכסי הגר לא קנה ואלו במתנה כה"ג קנה וכמ"ש הראב"ד הובא בנ"י ר"פ חזקת בעובדא דרב ענן ע"ש הבאתי דבריו בסי' קמ"ב סק"א וכן כת' הרשב"א בחדושיו פ' כל הגט דף כ' ע"ש והובא בסי' ער"ה סק"ד ע"ש. וא"כ ה"נ טעמא דקטן אינו זוכה במציאה ומשום דאין לו כוונה לזכיה אבל במתנה דאפי' גדול א"צ כוונה לזכיה מש"ה זוכה נמי קטן אלא דכשהוא פחות מצרור וזורקו אין לו יד כלל וה"ל כשוטה דאין לו יד כלל וכדמוכח בפ' חרש דאמרו שוטה אינה מתגרשת משום דכתיב ונתן בידה ושוטה אין לה יד ע"ש ומש"ה שוטה אפי' במתנה אינו זוכה לענמו כיון דלית ליה יד כלל אבל קטן וחרש דאית להו יד אלא דאין להם כוונה וגבי מתנה לא בעינן כוונה וסגי בדעת אחרת מקנה וזה נכון ומה שנסתייע בש"ך מן הירוש'. נראה דש"ס דילן לא ס"ל כירושלמי ושם בירושלמי אמרו כל שנותנין לו אגוז ומשליכו צרור והוא נוטלו המוצא בידו כמוצא באשפה אגוז והוא נוטלו צרור והוא משליכו גזילו גזל מפני דרכי שלום אגוז וצרור והוא נוטלו ומצניען ומביאן לאחר זמן גזילו גזל גמור ע"ש ואלו בש"ס דילן לא אמרו הנך שיעורי אלא אגוז ונוטלו צרור ומשליכו זוכה לעצמו מה דלא ס"ל לירושלמי כן אלא דוקא בנוטלן ומצניען לאחר זמן מה שלא נזכר בש"ס דילן במדת קטן ועוד דהא לדעת הירושלמי עיקר דינא דמציאת חש"ו מפני ד"ש אינו אלא בקטן שהגיע למדה זו דצרור וזורקו אגוז ונוטלו דבפחות משיעור זה כמוצא באשפה ואפי' מפני ד"ש אינו וכיון דבש"ס דילן בשיעור זה זוכה לעצמו א"כ הך דמציאות חש"ו מפני ד"ש ליכא לפרושי בפחות משיעור זה דא"כ ה"ל כמוצא באשפה א"כ בע"כ צריך לחלק בין מציאה למתנה אלא דגם בהך שיעורא דיהיב בירושלמי למציאת חש"ו נראה מדברי הפוסקים דלא ס"ל לחלק כלל דברמב"ם פ' י"ז מגזילה שכתב מציאת חש"ו מפני ד"ש סתם הדבר ואינו מחלק בין שיעורא דקטן לענין ד"ש וגם בטור וש"ע סי' ע"ד לא חילקו כלל ומשום דסברי דכיון דלא זכרו הני שיעורא בש"ס דילן אין לנו לחלק עוד שם בירושל' ר' אבוהו בשם ר' יוחנן הדא דתימא להוציא ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה כ"ע מודי עד שיביא שתי שערות ובזה נמי נראה דש"ש דילן לא ש"ל הכי דהא ר"פ בן סורר אמרו ואם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם אין לו גואלים קטן אי אתה צריך נחזור אחריו בידוע שאין לו גואל וכן הוא בפ' הגוזל קמא ע"ש וא"כ מוכח דחייב קרבן שבוע' על גזל קטן ואע"ג דאין נשבעין על טענת קטן מיירי בקפץ ונשבע וכמ"ש תוס' ר"פ בן סורר וע"ש וא"כ מוכח דחייב נמי קרן וחומש דאם אין קרן וחומש אין אשם כמ"ש תוס' בפ' כל שעה גבי אוכל חמץ של הקדש בפסח ע"ש:





▲ חזור לראש