שולחן ערוך חושן משפט רכז ז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רכז · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה יכול לחזור בו עדיין
- היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה ושתק ומיד אחר הלקיחה קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו תובע אונאתו לא אמרי' דמחל הואיל וידע (מרדכי ס"פ הזהב):
מפרשים
ואם שהה יותר כו': ע' בטור שכ' שאחר זמן שיראה לתגר או לקרובו אפי' קנה שוה מנה במתים מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו עכ"ל ואף שהשמיטו המחבר ודאי ס"ל ג"כ הכי דממילא נלמד ממ"ש דין זה גם ביותר משתות דביותר משתות תו אין חילוק במטלטלין:
ואם יברר שהיה לו אונס כו': בפרישה כתבתי והוכחתי מלשון הטור בשם הרא"ש ☜דאם אחר הלקיחה הי' לו אונס שלא הי' יכול לחקור מיד אחר שיווי מקחו אע"פ שעבר האונס אח"כ ולא הראהו לתגר מ"מ יכול לחזור עדיין ולהתנצל ולומר שמתחלה אירע לו אונס ואח"כ לא עלה על דעתו לחקור עד עתה ע"ש:
הי' יודע הלוקח בשע' שלקחו: ע' בד"מ כ"כ על פי המרדכי והמרדכי מביא ראיה מהנהו דאיתא בגמרא (דף נ"א ע"א) ושם איירי שקנו שוה חמשה בשיתא ואי הוו יהבי למוכר חמשה וחצי ג"כ הוה זבין להו וידעו הלקוחות דיש בו כדי אונאה ולקחוהו אדעתא דהכי שיתבעו להמוכר אח"כ לבד על אונאתן והחפץ שקנו ישאר בידם. ואם לא היו נותני' להמוכר אלא חמשה לא היה מוכר אותו להן ואי הוה יהבי ליה חמשא ופלגא אף דזבין להו בכך לא היו יכולין לתובעו באותו פלגא משום דהוה מחילה בפחות משתות ופסקו בגמרא שהדין עם הלוקח ומזה למד המרדכי שם בשם ראבי"ה דה"ה אם ידענו שיש בו אונאה וקנה ולא ידענו למה שתק אם דעתו היה לוותר האונאה או לחזור אח"כ לתבוע האונאה עכ"פ יכול לחזור תוך כדי שיראה לתגר דלא אמרינן דשתיקתו הוה כהודאה ומה"נ סתם מור"ם כאן וכתב דלא אמרינן דידע ומחל. ונראה לכאור' עוד דנלמד מסתימת דברי המרדכי ומור"ם ומטעמן דכתבו דלא אמרינן דשתיקה הוה כהודאה דאפי' קנו שוה חמשה בשבע דהוה כדי ביטול מקח וידעו מזה אפי' הכי יכולין לחזור בהן בכדי שיראה לתגר אף דלא שייך בכזה הטעם דגמ' דמ"ה שתקי כדי לתבוע אח"כ אונאתן והחפץ ישאר בידו דאי לא תימא הכי אלא דוקא בכדי אונאה דאז שייך לומר דשתק מטעם הנ"ל א"כ לא ה"ל למור"ם לסתום אלא לפרש ולכתוב טעם הנ"ל בגמרא בצידו כדי שנדע לחלק (אבל זהו דוחק דאין מדרך מור"ם בהגה"תו לפרש הטעמים וגם כתב בלשונו תובע "אונאתו משמע דמיירי דוקא משיעור אונאה) ודוק וכל זה דלא כמ"ש בע"ש דמחלק וכ' דהא דיכול לחזור היינו דוקא אם לא נודע להלוקח עד אחר שכבר גמר המקח אבל אם קודם גמר המקח ידע דיש בו אונא' וקנהו תו לא מצי לחזור ולתבוע אונאתו דאמרי' דגמיר ומחיל וז"א:
(ד) ולא לתבוע אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהגהות אשר"י דאם לא נתן המעות מגו דיכול למימר לו נתתי יכול גם כן לומר לא נתרצתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"ד:
(י) יותר: אפי' קנה שוה ק' בר' מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו כ"כ הטור. שם.
(יא) אונאתו: משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהג"א דאם לא נתן המעות מגו די"ל נתתי יכול ג"כ לו' לא נתרציתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"א. ש"ך.
(יב) לחזור: (נ"ל דקמ"ל בזה דכל שהי' לו אונס כשיעור ואח"כ עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כת' שבאותה שעה שהוא מברר יכול לחזור בו דאם הי' יכול לברר כבר ולא בירר בודאי מחל עכ"ל).
(יג) יודע: (עמ"ש הט"ז ליישב קושיית הב"י על המרדכי בזה ע"ש).
(ג) ולא לתבוע אונאתו בהגהת אשר"י כתב דאם לא נתן המעות עדיין נאמן לו' לא נתרציתי במגו דפרעתי וש"ך הניחו בצ"ע. ומסתימת הפוסקים משמע דאפי' לא נתן מעות נמי המקח קיים ומשום דחזקה מחל וה"ל מגו במקום חזקה:
(ד) ואם יברר שהיה לו אונס. וצריך לברר בעדים מיהו בזה אם עדיין לא נתן המעות נאמן לו' שהיה לו אונס במגו דפרעתי:
(ה) היה יודע הלוקח. במרדכי ס"פ הזהב מהא דאמרי' שם דף נ"א האי גברא דהוי נקט וורשכי לזביני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוי יהבי לי' חמשא ופלגא הו' שקיל אתא האי גברא ואמר אי יהבנא ליה חמשה ופלגא הוי מחילה אתן לי' שיתא ואתבעי' לדינא אתא לקמי' דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה ומשמע דאי לאו בעה"ב יש לו אונאה אע"ג דידע וע"ש. וכתב הב"ח ז"ל ומ"מ צ"ל דלא מיירי אלא דומיא דהני עובדי שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעי' לדינא דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר שהי' דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנאו בשש אמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחיל כדאי' פרק הספינה דף ע"ח כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרי' ידע ומחיל כו' ולפ"ז ודאי אפי' תובעו לאחר בכדי שיראה נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דטעי וקבעו לו זמן לחקור אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה לתבוע לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתבעי' לדינא התם ודאי יכול לתובעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכ' ראב"י אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן דלא הוי מחילה דאפי' לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר וכו' וע"ש שהשיג בזה על הרמ"א והסמ"ע:
ונראין דברי הרמ"א והסמ"ע דאי נימא דכי לא אמר אתבעי' לדינא הוי מחילה ומשום דידע א"כ כי נמי אמר אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דלא הי' אנוס בדבר הוי מחילה ואפי' מסר מודעה קודם כל שלא הכירו באונסו זביני' זביני ואפי' לא קיבל רק מעט וכמ"ש בריב"ש סי' קכ"ז ז"ל דאע"ג דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרי' אגב אונסי' גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכי דאפי' אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' ע"ש וכן כתב הרמ"א סי' ר"ה סעיף ד' ע"ש וא"כ כי אמרו אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דאינו אנוס וזה ברור:
ולכן נראה לענ"ד עיקרא דהאי מלתא הוא דכל היכא ששניהן יודעין זה מזה בכדי שאין הדעת טועה כמו במוכר צמד בקר במאתים דמוכר יודע בלוקח שאינו טועה וכן הלוקח במוכר ודעת שניהם אינו אלא למתנה ומחילה וקונה הלוקח על דעת מחילה ומתנה כיון שיודעין זה בזה שמכירין את המקח כמה שוה והמוכר רוצה דוקא בעד הצמד מאתים ורוצה במתנה ומחילה והלוקח נמי קונה אדעתא דמוכר ומוחל ונותן כיון שהמוכר הוא כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה והמוכר אינו מתנה ע"מ שאין לך אונאה שאינו מכיר בלוקח שיודע שיוי המקח א"כ דעת המוכר לא הי' ע"מ שאין לך עלי אונאה כיון שלא התנה בפירוש וכיון דהמוכר אינו מוכר ע"מ שימחול גם הלוקח שיודע ומכיר במקחו כמה שוה אינו קונה על תנאי מחילה כיון שהמוכר לא התנה ובכדי שאין הדעת טועה שניהם מכירים במקח וה"ל כאלו התנה המוכר ע"מ כו' והלוקח נמי קונה על דעת תנאה כיון דה"ל כאלו התנה המוכר וזה ברירא דהך מלתא ודו"ק) (וכן נראה מדברי שטה מקובצת שם וז"ל האי גברא דנקט וורשכי מהא שמעינן דאע"ג דידע הקונה דאית במנה אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו אונאה ואינו יכול לו' ידעת ומחלת אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"ג דלא אמר בפני עדים אתבענו לדין נמי יכול לתובעו אונאה. והוא מה"ט שכתבנו דהאי דפ' הספינה בצמד בקר במאתים שניהם מכירין זה בזה שיודעין טוב המקח וה"ל כאלו התנה המוכר שחפץ זה אינו שוה והלוקח נמי קונה אדעתא דתנאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה דהמוכר אינו יודע בלוקח שמכיר שיוי המקח לא הוי תנאי כלל וכמ"ש ובזה ניחא הא דאמרו שם אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. וקשה הא בבעה"ב טעם הדבר משום מחילה ובעובדא דוורשכי לא מחל דהא אמר אתבעי' לדינא. ובשטה מקובצת פ' הזהב שם ז"ל אבל בלוקח מבעה"ב כו' והני עובדי דוורשכי וכיפי אע"ג דלוקח לא מחל על אונאתי כיון דמבעה"ב לקח לא פלוג רבנן דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהמוכר בעה"ב אין לו עליו אונאה ע"ש. ולפי מ"ש נראה כיון דהלוקח ידע שהמוכר בעה"ב וגם המוכר יודע בלוקח שמוכר אותו לבעה"ב הרי המוכר כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה והיכא דהוי כמו תנאי הלוקח נמי קונה אותו אדעתא דתנאה ושוב לא מהני מה שאמר אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס וכמ"ש בשם הריב"ש וה"ל ממש כהאי דפ' הספינה בצמד בקר בעד מאתים דשם נמי אפי' יאמר הלוקח בפני עדים אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס הוי מחילה וז"ב ודו"ק: