קצות החושן על חושן משפט רכז

►| קצות החושן • על שולחן ערוך חושן משפט רכז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) כמה תהיה אונאה. כ' הריטב"א פ"ק דקידושין דף ח' לעולם דלא שוי חמש סלעים וכגון דקיבל עלי' כהן כי הא דרב כהנא כו' אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגבר' רבא הוא ומיבעי' ליה סדרא אבל לכ"ע דלא שוי לא ואע"ג דקבלי' עליה לאו כל כמיניה וז"ל שמעי' מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידיה אזלינן כי היכא דחשבינן לי' הכא שוה חמש סלעים מיהו בשוה לזבינא שיתא כי אורחי' אבל אי לדידי' לא שוה אלא מפני שהוא דחוק בדבר הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמיה קציצה ואפי' נתן לו הדמים חוזר וגובה אותו ממנו והכי מוכח ביבמות דאמרי' בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוזי לבתר דחלץ לה א"ל אביי זיל הב ליה כו' וא"ל רב פפא ולימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כו' מה שקצצה עמו לתת לו שכר החליצה מאתים זוז הוי קציצה מתוך הדחק ואינה חייבת בו כו' ומכאן ללוקח סימנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והנה מ"ש דהיכא דשוה להאי לוקח שיתא אזלינן בתר דידיה ק' מהא דקי"ל דאפי' במרגליות ושאר דברים שאדם רוצה לזווגן יש לו אונאה ומשמע דאפי' הלוקח גופי' צריך לו וכן מ"ש בקציצה מתוך הדחק דאפי' נתן לו דמים כו' לפי מה דקי"ל בטול דינר והעבירני דאם כבר נתן אין מוציאין מידו והוא בש"ע סי' רס"ד א"כ מכ"ש הכא וכ"כ הרמ"א באה"ע סי' קס"ט גבי חליצה ע"ש. ואפי' היכא דלא נתן מעות נראה דלא דמי מקח לשכירות ומשום דשכירות אינו אלא בדיבור ויכול לו' משטה אני בך אבל אם הי' קנין גם בטול דינר מחייב וע' ש"ך ריש סי' פ"א מקח ה"ל כקנין וצ"ע:

סעיף ד

(ב) דטעי אנשי במקח. והוא מדברי המרדכי פ' הזהב. ובשטה מקובצת שם ז"ל ומבעי' לי' להשר אי איכא יותר משתות מקח ופחות משתות מעות כגון שמכר לו שוה ה' דנרים בה' דנרים וי"א פשיטים למאי חשבינן לי' ואומר רבינו יהודה דחשבת לי' אונאה דכיון דלאו הוי מחילה ולא ביטול מקח א"כ חשבינן לי' אונאה כו' ובמרדכי חולק כו' והריטב"א כ' ז"ל ורבינו יהודה אומר דחשבית לי' אונאה כו' ואין זה מחוור דהיכא עבדי אונאה וליכא שתות משום צד והאיך אנו מטילין פשר' בין שני הצדדים והנכון יותר דאזלינן בתר המקח בין לרב בין לשמואל אונאת המקח הוא העיקר ובאונאת מעות הוא דפליגי ועדיין הדבר צ"ע עכ"ל:

סעיף ז

(ג) ולא לתבוע אונאתו בהגהת אשר"י כתב דאם לא נתן המעות עדיין נאמן לו' לא נתרציתי במגו דפרעתי וש"ך הניחו בצ"ע. ומסתימת הפוסקים משמע דאפי' לא נתן מעות נמי המקח קיים ומשום דחזקה מחל וה"ל מגו במקום חזקה:

(ד) ואם יברר שהיה לו אונס. וצריך לברר בעדים מיהו בזה אם עדיין לא נתן המעות נאמן לו' שהיה לו אונס במגו דפרעתי:

(ה) היה יודע הלוקח. במרדכי ס"פ הזהב מהא דאמרי' שם דף נ"א האי גברא דהוי נקט וורשכי לזביני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוי יהבי לי' חמשא ופלגא הו' שקיל אתא האי גברא ואמר אי יהבנא ליה חמשה ופלגא הוי מחילה אתן לי' שיתא ואתבעי' לדינא אתא לקמי' דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה ומשמע דאי לאו בעה"ב יש לו אונאה אע"ג דידע וע"ש. וכתב הב"ח ז"ל ומ"מ צ"ל דלא מיירי אלא דומיא דהני עובדי שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעי' לדינא דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר שהי' דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנאו בשש אמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחיל כדאי' פרק הספינה דף ע"ח כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרי' ידע ומחיל כו' ולפ"ז ודאי אפי' תובעו לאחר בכדי שיראה נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דטעי וקבעו לו זמן לחקור אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה לתבוע לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתבעי' לדינא התם ודאי יכול לתובעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכ' ראב"י אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן דלא הוי מחילה דאפי' לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר וכו' וע"ש שהשיג בזה על הרמ"א והסמ"ע:

ונראין דברי הרמ"א והסמ"ע דאי נימא דכי לא אמר אתבעי' לדינא הוי מחילה ומשום דידע א"כ כי נמי אמר אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דלא הי' אנוס בדבר הוי מחילה ואפי' מסר מודעה קודם כל שלא הכירו באונסו זביני' זביני ואפי' לא קיבל רק מעט וכמ"ש בריב"ש סי' קכ"ז ז"ל דאע"ג דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרי' אגב אונסי' גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכי דאפי' אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' ע"ש וכן כתב הרמ"א סי' ר"ה סעיף ד' ע"ש וא"כ כי אמרו אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דאינו אנוס וזה ברור:

ולכן נראה לענ"ד עיקרא דהאי מלתא הוא דכל היכא ששניהן יודעין זה מזה בכדי שאין הדעת טועה כמו במוכר צמד בקר במאתים דמוכר יודע בלוקח שאינו טועה וכן הלוקח במוכר ודעת שניהם אינו אלא למתנה ומחילה וקונה הלוקח על דעת מחילה ומתנה כיון שיודעין זה בזה שמכירין את המקח כמה שוה והמוכר רוצה דוקא בעד הצמד מאתים ורוצה במתנה ומחילה והלוקח נמי קונה אדעתא דמוכר ומוחל ונותן כיון שהמוכר הוא כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה והמוכר אינו מתנה ע"מ שאין לך אונאה שאינו מכיר בלוקח שיודע שיוי המקח א"כ דעת המוכר לא הי' ע"מ שאין לך עלי אונאה כיון שלא התנה בפירוש וכיון דהמוכר אינו מוכר ע"מ שימחול גם הלוקח שיודע ומכיר במקחו כמה שוה אינו קונה על תנאי מחילה כיון שהמוכר לא התנה ובכדי שאין הדעת טועה שניהם מכירים במקח וה"ל כאלו התנה המוכר ע"מ כו' והלוקח נמי קונה על דעת תנאה כיון דה"ל כאלו התנה המוכר וזה ברירא דהך מלתא ודו"ק) (וכן נראה מדברי שטה מקובצת שם וז"ל האי גברא דנקט וורשכי מהא שמעינן דאע"ג דידע הקונה דאית במנה אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו אונאה ואינו יכול לו' ידעת ומחלת אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"ג דלא אמר בפני עדים אתבענו לדין נמי יכול לתובעו אונאה. והוא מה"ט שכתבנו דהאי דפ' הספינה בצמד בקר במאתים שניהם מכירין זה בזה שיודעין טוב המקח וה"ל כאלו התנה המוכר שחפץ זה אינו שוה והלוקח נמי קונה אדעתא דתנאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה דהמוכר אינו יודע בלוקח שמכיר שיוי המקח לא הוי תנאי כלל וכמ"ש ובזה ניחא הא דאמרו שם אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. וקשה הא בבעה"ב טעם הדבר משום מחילה ובעובדא דוורשכי לא מחל דהא אמר אתבעי' לדינא. ובשטה מקובצת פ' הזהב שם ז"ל אבל בלוקח מבעה"ב כו' והני עובדי דוורשכי וכיפי אע"ג דלוקח לא מחל על אונאתי כיון דמבעה"ב לקח לא פלוג רבנן דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהמוכר בעה"ב אין לו עליו אונאה ע"ש. ולפי מ"ש נראה כיון דהלוקח ידע שהמוכר בעה"ב וגם המוכר יודע בלוקח שמוכר אותו לבעה"ב הרי המוכר כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה והיכא דהוי כמו תנאי הלוקח נמי קונה אותו אדעתא דתנאה ושוב לא מהני מה שאמר אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס וכמ"ש בשם הריב"ש וה"ל ממש כהאי דפ' הספינה בצמד בקר בעד מאתים דשם נמי אפי' יאמר הלוקח בפני עדים אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס הוי מחילה וז"ב ודו"ק:

סעיף ח

(ו) וכן אם נודע שבא לידו בממכרו. כ' הסמ"ע ז"ל דוקא אם ידוע בבירור אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציא דאמרי' סתמא אין אדם קונה מקח כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה ע"ש וכן מצאתי כתוב כדבריו בשטה מקובצת פ' הזהב ז"ל וכתב הרמ"ך והיכא דקא טען לוקח דודאי אתרמי לי' כי האי זבינא וידע טעותא ומחל נראה לו' דמשתבע מוכר ושקיל כו' מיהו נ"ל דמשתבע היסת עכ"ל. אלא דטעמא דכ' בסמ"ע דמשתבע מוכר ליטול משום דסתמא דמחילה אין אדם קונה כו' ולי נראה משום טענה גרוע דלא עביד אינש דמחל מש"ה צריך הלוקח לברר שבא לידו בממכרו ומחל. והא דאינו נאמן במגו דהחזרתי דמי אונאה דמחילה נמי נאמן במגו דפרעתי דכיון דלקחו בתחלה לא עביד דפרע אונאה עד דשמו לו רבנן ומחייבין אותו ולא עבד דפרע דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. ואם אינו ידוע בכמה קנה אלא ע"פ הלוקח נרא' דנאמן שבא לידו בממכרו ומחל במגו דאי בעי טען שקנה בלא אונאה:

סעיף ט

(ז) דדרך השערים להשתנות. במרדכי ס"פ המדיר ז"ל על דבר המעיל שקנה ר' ברוך בשליחות קהלינו ויטעון שם עם ר' יוסי כהן כי הקהל אומרים שיש בו אונאה והקהל אומרים שישלח אותו עדיין לשוק אם יש בו אונאה מה ראיה צריך הא קמן יש בו אונאה כולו ועוד הא קי"ל כר' נתן דאמר אם בריא הוא עליו הראי' ששכ"מ הי' אלמא אזלינן בתר השתא כו' זאת אשר השיב כו' ושער שבשוק עשוי להשתנות מבקר לערב הכל לפי הלקוחות והמזומנין לצורך השעה שצריכים לחפצים הנמכרים בשוק והאי דרבי נתן דאזל בתר השתא משום דמעיקרא בריא הי' ואוקמה אחזקה דרוב בני אדם בריאין עכ"ל. וקשה לי בהא דכ' הטור באה"ע סי' מ"ו אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוי ש"פ בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית ביה ש"פ השתא הוי קידושי ודאי ולא חיישינן שמא באותו פעם הי' פחות מש"פ כדי לחוש לקידושי שני ע"ש והיכי סמוך בשערים העשוין להשתנות למיזל בתר השתא ובית שמואל שם הביא דברי הרמ"ה להלכה כאלו אין בזה חנק והרי לפי דעת הרמ"א כאן דפסק כדברי המרדכי דלא אזלינן בשערים בתר השתא ובחידושי לאה"ע סי' ל"א שם הארכנו בזה ועמ"ש בסי' קט"ז סק"א:

סעיף כא

(ח) ע"מ שאין לך עלי אונאה. כתב בסמ"ע ז"ל ואע"ג דאם אמר לי' ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אמרינן כל תנאי שבממון קיים כו' שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא דלא ידע דאית בי' אונאה כו' דלא כע"ש שכתב הטעם שלא מהני משום דהוי מתנה עמש"ב וזה אינו דאינו מתנה על דין תורה אלא מתנה עמו שימחול לו אונאה עכ"ל ודברי ע"ש נכונים לפמ"ש בנימוקי יוסף פ' הזהב שם גבי אונאה דלא ידע דמחל וז"ל וכיון דל"מ מטעם מחילה גם מטעם התנאי ל"מ נמי שהוא מתנה לעקור דבר מן התורה ולא כל הימנו ודמי קצת לעל מנת שאין בו דלא אמר כלום עכ"ל. וביאור דבריו לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דהא סבר ר' יודא בתנאי שבממון תנאו קיים משום דס"ל דהכוונה ע"מ שתמחלי ע"ש ומש"ה היכי דלא ידע דמחיל ל"מ אבל אומר ע"מ שאין לך דין אונאה ל"ש האי טעמא דלא ידע דמחל אלא דל"מ דין אונאה משום דכל כה"ג ה"ל מתנה עמש"ב ול"מ מצד התנאי ולזה קאמר הנ"י דע"מ שאין לך דין ה"ל מתנה עמש"ב וא"כ דברי ע"ש נכונה דכת' הטעם משום מתנה עמש"ב. ומיהו בסי' ר"ט סקי"א שם הארכנו בזה ע"ש דאפי' היכא דמתנה ע"מ שאין לך דין נמי האי טעמא שייך דלא ידע דמחל:

(ט) שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחל פרק הזהב דף נ"א האומר לחבירו ע"מ שאין לך אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יודא ומסיק רב דאמר כר' יודא ע"כ לא אמר ר' יודא אלא דידעה ומחלה אבל הכא מי ידע דמחל ונראה דהיכא דאיכ' שתות דקנה ומחזיר אונאה דאם התנה המוכר ע"מ שאין לך עלי אונאה והלוקח תבע אונאה יכול המוכר לחזור מן המקח ואע"ג דלר' מאיר בע"מ שאין לך עלי שאר כסות המעשה קיים והתנאי בטל התם כבר הקשו בתוס' פ' אע"פ כיון דהתנאי בטל נימא דהמעשה בטל כיון דע"מ כן קידש וכתבו משום דאינו דומה לתנאי בני גד לפי שמתנה עמש"ב מש"ה המעשה קיים אע"ג דתנאי לא מתקיים ע"ש וא"כ היינו דוקא לר"מ אבל לדידן דקי"ל כר' יודא דבדבר שבממון תנאו קיים אלא דגבי אונאה משום דלא ידע דמחל אע"ג דמחל ה"ל מחילה בטעות וכיון דלר' יודא גבי תנאי ממון הכוונה ע"מ שתמחלי לפמ"ש הרשב"א בחידושיו הובא בסק"ח נהי דל"מ מחילה משום מחילה בטעות אבל התנאי מיהא מהני לבטל המעשה כיון דאינו נגד דבר תורה וכן לפמ"ש בסי' ר"ט סקי"א דלר' יודא מהני בממון אפי' תנאי שלא יהי' לו עליו דין ומשום דהתורה לא חייבו אלא ברצון שכנגדו ואפ"ה היכא דלא ידע דמחל ל"מ מה שמוחל הדין חיוב שלו ע"ש וא"כ כיון דאינו נגד דבר תורה בתנאי שבממון נהי דיכול לחזור בו הלוקח ולתבוע אונאתו אבל המעשה מיהא בטל כיון שהתנאי לא נתקיים וז"ב ודוק)(ובסמ"ע ס"ק ל"ח כת' דרש"י ס"ל באומר ע"מ שאין בו אונאה אפי' שתות חוזר ומשמע דהטור ס"ל כרש"י אלא דמש"ע שכתב ואין צריך לו' משמע דס"ל דדינו כאלו אמר ע"מ שאין לך אונאה דבר פשוט שאין חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאלו לא התנה כלל עכ"ל ע"ש. ולפמ"ש גם באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא הוי כאלו לא התנה כלל אלא תנאו מהני שיוכל המוכר לחזור בו באונאת שתות אם הלוקח תובע אונאתו ובאומר ע"מ שאין בו אונאה לפי שיטת תוס' דמפרשי ע"מ שאין בו אונאה ה"ל מתנה עמש"ב ואפי' מפרש ל"מ וגבי קידושין נמי כה"ג שמתנה ע"מ שאין בו שאר כסות דתנאו בטל דקאי על גוף הקידושין ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ק י"א אפי' בשתות קנה ומחזיר אונאה ואין המוכר יכול לחזור כיון דכה"ג ה"ל מתנה עמש"ב ותנאו בטל והמעשה קיים דאינו דומה לתנאי בני גד. ושטת רש"י באומר ע"מ שאין בו הכונה שלא יהי' בו שום אונאה אפי' שתות וזה לא הוי מתנה עמש"ב וא"כ היכא דנמצ' בו אונאה יכול המוכר לחזור וכיון דכת' בש"ע ואצ"ל אם אמר לו ע"מ שאין בו אונאה ע"כ דמי להדדי וכיון דבע"מ שאין לך עלי אונאה יכול המוכר לחזור בו לפמ"ש א"כ ה"ה ע"מ שאין בו אונאה נמי יכול המוכר לחזור וכשטת רש"י דלשטת תוס' אין המוכר יכול לחזור ודוק:

סעיף כג

(י) או שקנה ע"י סרסור. כת' בסמ"ע וז"ל פי' אף אם ידע הלוקח שהן של בעה"ב כיון שבעה"ב מסרו לסרסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בעה"ב ועל דעת לחזור לו אונאה מסרו לו עכ"ל. ובט"ז כת' עלה שהוא תמוה מאד דדלמא צוה בעה"ב לסרסור שלא יתנו רק בסך קצוב יותר משוי' והוא מכר כן וכיון שהלוקח ידע שהמעות מגיע לבעה"ב המשלחו ודאי מפסיד הלוקח מכח עצמו וע"ש. ונראין דברי הסמ"ע דכיון דאפילו ידע הלוקח בשעת מקחו שאינו שוה וקנה ביותר אפ"ה יכול לתבוע אונאתו בכדי שיראה לתגר וכמ"ש הרמ"א סעיף ז' ועמ"ש בסק"ד עיקרא דמלת' היכא שהמוכר יודע בלוקח שמבין טוב המקח כמה שוה ורוצה יותר משויו ה"ל כאלו התנה המוכר אדעתא דמחילה וכן הלוקח קונה נמי אדעתא דהכי אבל אם אין המוכר יודע בלוקח שיודע טוב המקח ושויו דלא ה"ל מוכר כמתנה תנאי כיון דמוכר סבור שלוקח אינו יודע כלל שווי של המקח ובזה אפי' ידע הלוקח שווי המקח לא מחל יותר ויכול לתבוע אונאתו ובלוקח מבעה"ב שניהם יודעין ואדעת' דמתנה ומחילה קנה אבל ע"י סרסור כיון שאין הדבר ידוע לסרסור שלוקח יודע שהוא של בעה"ב אע"ג דלוקח ידע שהוא של בעה"ב ה"ל כהך דינא דרמ"א ס"ז דלוקח ידע בשויו של מקח ויכול לתבוע אונאתו ודוק:

סעיף כה

(יא) ולא קיבל שכר על השומא כת' הרשב"ץ ח"ב סי' קע"ד ז"ל שאלת ראובן קנה צרור א' מעפרות זהב מערבי א' והראהו לצורף אומן א' ואמר לו ראה אם הוא זהב מזוקק או אם יש בו זיוף ואם הוא מזוקק אתן לך חצי הריוח בשכרך ראהו האומן ואמר לו נראה לי שהוא זהב מזוקק ואין בו זיוף והכרתי זה מתוך כבדותו וסמך עליו הלוקח וקנאו בחזקת שהוא זהב מזוקק והתיכו ונמצא נחשת מהו שיתחייב האומן כדין האומן הנוטל שכר כו' תשובה האומן פטור הוא שאין חיוב על אומן אלא כשהוא נוטל שכר ומה שנראה מלשון השאלה שאתם דנין זה כאומן שנוטל שכר מפני שנוטל מחצית הריוח טעות הוא בידכם שאם אין שם ריוח אינו נוטל שכר וכההוא נוטל שכר הרי יש שם ריוח ואינו מתחייב אלא כשיש שם הפסד וכשיש שם הפסד אין לו שכר ואינו קרוי שכר לחייבו בתשלומין אלא כשנטלו אפי' יש שם הפסד ונותנו לו מכיסו בשעה שמראהו לו אבל כשלוקח מיני' ובי' אין זה שכר וכעין זה כ' הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך על ענין מעות של יתומים ואע"פ שהוא סומך עליו אינו מתחייב כו' אבל אומן פטור עכ"ל:

ובהג"ה שם בתשו' הנז' ז"ל אמ"ה בספר החשן סי' ש"ו כ' שהטבחים שנוטלין הכרכשאות מן הכשירות נקרא בשכר אע"פ שאין לוקחין מן הטריפות כיון שאם לא הי' טריפה היה נוטל נמצא זה שכר לפ"ז הי' נראה שזה האומן שומר שכר כיון שלא הי' טוב הי' נוטל שכרו וצריך ישוב בדבר עכ"ל. וטעות בדפוס במ"ש כיון שלא היה טוב היה נוטל שכרו והכי ראוי להיות כיון שאילו היה טוב היה נוטל שכרו. אמנם נראין דברי הרשב"ץ נכונים דודאי דברי הטור בסי' ש"ו דברי טעם הם וכמ"ש עלה הב"י שם ע"ש והיינו משום דכן הוא כל שומרי שכר אם שמרו כראוי נוטל שכרו ואם נגנב או נאבד ולא שמרו כראוי משלמין דמי החפץ ומפסידין שכרן ואפי' בעבדים ושטרות דאינן בדין שמירה מפסידין שכרן וכדאי' פ' הזהב נשבעין לטול שכרן ע"ש ס"פ ומשום דלא הבטיח שכר אלא כשישמור אותו כראוי ואפ"ה הוי שומר שכר כיון שאם ישמור אותו כראוי יטול שכרו משלם והיינו נמי בטבחים כיון שנוטלין שכר מן הכשירות וכשישחוט כראוי יטול שכרו מש"ה חייב הוא כדין שמירת שומר שכר ואם נתנבלה בשחיטתו חייב לשלם דהי' לו לשומרו שלא לנבל כיון שיטול שכרו אם ישחוט אותו בהכשר אבל בעובדא דידן שלא הבטיח לאומן שום שכר רק שיטול חלק בריוח ואין לו ריוח אלא בזהב מזוקק וא"כ השכירה שמוטל עליו היינו לבחון היטב אם הוא זהב מזוקק ואם הי' מדקדק היטב בכור הבחינה והי' ניכר לו היטב הזיוף לא הי' לו שום ריוח וא"כ על השמירה כראוי אין לו שום שכר אבל בשאר שומרי שכר וכן בטבחים כשיעשו פעולתם כראוי יהי' להם שכר משלם וכאן כשיעשה פעולתו כראוי אין לו שכר כלל וכמ"ש וזה ברור: