שולחן ערוך חושן משפט קצח ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קצח · ה · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

ולמה תקנו חכמים שלא יהא מעות קונות גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה וישרף או יבואו לסטים ויטלוהו ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר העמידוהו על דין תורה שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל וכן השוכר המקום שאותם המטלטלים הנמכרים מונחים בו באחד מדרכי קניית השכירות שנתבארו בסי' קצ"ה [סעיף ט'] קנה המטלטלים שבו ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו והוא שתהא חצר המשתמרת לדעת השוכר או שהוא עומד בצד המקום ההוא:

הגה: וי"א דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה נקנו במעות (הגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב) וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו קנו (ב"י)
:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

יתמהמה המוכר ולא יציל:    וא"ת מה"ט גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא ומזה הטעם נמי בסיטומתא קניא כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטך בעלייה ע"ש וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר להלוקח אחר שנותן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך בעליי' וי"ל דבמעות דאין טירחא בהצלתן ודאי יצילם המוכר מה שאין כן בפירות דיש טירחא בהצלתן והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דאיכא תרוייהו נתינת מעות ומשיכה משום תקנת השוק שיכולין לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ משום חשש שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה ועד"ר:

כדי שישתדל ויציל:    ואף אם אינו יכול להשתדל ולהציל צריך להחזירללוקח מעותיו אף אם לא חזרבו המוכר וכ"כ הרמב"ם והטור כאן בהדיא והמחבר כתבו בסי' ר"ד ס"ב ע"ש:

לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עד שהרי מצוי הוא אצלביתו כו':    כ"כ גם הטור טעם הדבר ור"ל דאף דאין הלוקח דר בהבית כמו המוכר (ולאפוקי מדעת הרי"ו דכ' דבעינן שידור בו הלוקח) מ"מ כיון דהבית הוא של הלוקח מצוי הוא שם אע"פ ששכרו לאחרים כיון שהוא מצוי שם יציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יהיו גם הפירות ניצולים משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מנוי אצלן עדיין וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהן עדיין בידו וכטעם זה כ' הטור ג"כ בדין השני במוכר שהשכיר ללוקח חדר בביתו והלוקח דר באותו חדר אף שאין הפירות מונחים באותו חדר מ"מ כיון שהוא מצוי באותו הבית שהפירות מונחים שם ודאי יתן דעתו להצילן אבל המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם שכ' דינא דסיפא במשכיר להלוקח אותו חדר שהפירות מונחים שם ומטעם דהרי הן כמונחין בחצר הלוקח ולא בחצר המוכר ולכך מסיק דבעי' שיהא אותו מקום משתמרלדעת הלוקח השוכר או שיהא עומד בצדן דאל"כ אין לו דין חצר שיקנה דבר המונח כו' וכ"כ המ"מ שם אדברי הרמב"ם ולפ"ז ק' על המחבר דלא הל"ל האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא. ועל הרמב"ם גופא לק"מ משמעות דבריו דברישא דמעות קונות ג"כ אינו משום דמצוי הוא אצל ביתו אלא דס"ל דכיון דהבית של הלוקח הוא אע"פ שהשכירו למוכר ושכירות ליומא ממכר הוא מ"מ לענין זה מחשב כשלו שיהי' כחצירו לענין שהוא קונה לו מה שהוא בתוכו וכן פי' המ"מ בהדיא דברי הרמב"ם ע"ש בפ"גדמכירה וכ' שכן הוא משמעות לשונו דהרמב"ם שם שכ' ז"ל לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' לא תקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כו' וכן השוכר כו' ע"ש והמחבר ש"ע אזל לטעמו שכ' שם בכ"מ וגם כאן בב"י דאין נ"ל פי' דברי הרמב"ם כמו שהבינו המ"מ אלא שר"ל שהרי המקח ברשות הלוקח כלו' כיון שהוא מצוי בביתו ודאי יהי' ניצול אגב ביתו וכמ"ש כאן והוא דוחק דלפ"ז לא יהי' טעם דרישא וסיפא שווים ולא ה"ל להרמב"ם לכתבו בל' וכן וכמ"ש. גם בב"י קשה דעל דברי רבינו דכ' בסיפא ג"כ הטעם כיון שהוא דר בבית המוכר ודאי יציל הפירות כתב ב"י שכ"כ הרא"ש והביא עליו דברי המ"מ דכתב דמיירי שאותו מקום משתמר לדעת הלוקח או עומד בצדו וידוע שהמ"מ לא כ"כ אלא לשיטת הרמב"ם שמצריך שיהא אותו החדר שהפירות מונחים שם מושכר להלוקח ומטעם חצירו וכמ"ש אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר' ע"ש ובע"ש כ' כדברי המחבר וסיים בסוף וכ' ז"ל וכן לוקח השוכר מהמוכר המקום כו' בא' מדרכי הקניות כו' עד והוא שדר הלוקח באותו בית או שתהא החצר משתמר לדעת השוכר כו' עד שאם תפול דליקה הוא עצמו טורח להציל פירותיו שבבית המוכר עכ"ל הרי שעירב הדברים התחיל וכ' ששכר אותו מקום בא' מדרכי הקניות כו' דזה צריך דוקא אם ירצה שאותו מקום ששכר יקנה לו המטלטלין וא"כ לא הל"ל מיד אחר זה והוא שדר הלוקח באותו בית אלא הל"ל תחלה והוא שתהא חצר המשתמרת כו' ואח"כ הל"ל או שהוא דר שם ועליו הל"ל שאם תיפול דליקה כו' שהוא שייך למה שהוא דר שם לא למה שהוא משתמר וקנהו בתורת חצר ודו"ק:

דליכא למיחש לדליקה כו':    ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי:

וכן אם התנו כו':    בין שהתנה הלוקח בין שהתנ' המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכ' הטור והמחבר ר"ס ר"ז וע' בד"מ ובהגהותיו כאן:

ש"ך - שפתי כהן

(ד) יתמהמה המוכר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וא"ת השתא ר"ל כשחוזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא ל"ח שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו ע"כ צ"ל דמיירי כשחוזר הלוקח דאז פטור המוכר מאונסי' אף דלא א"ל טול מעותיך דאם א"ל טול אף מגנבה ואבידה פטור וכמ"ש בס"ס זה ודוקא כשחזר המוכר כ' שם דחייב באונסים ודוק עכ"ל הסמ"ע הישני' בסוף הספר בלוח הטעיות:


(ה) לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עיין בסמ"ע סק"ט עד ולפ"ז ק' על המחבר דלא ה"ל לכתוב האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא וכו' עכ"ל אין זה קושיא דה"ק וכן בכה"ג מצינו שאע"פ שלא משך קנה וגם ברמב"ם מוכרח לומר כן דודאי אין כוונתו ברישא כמו שרצה המ"מ לפ' משום חצרו דא"כ ל"ל בש"ס לטעמא דאי נפלה דליקה איהו טרח ומציל תיפוק ליה דחצרו קונה ליה ועוד דא"כ ל"ל נתן מעות אפי' בלא דמים נמי וגם הרמב"ם גופיה כתב ברישא שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן הדמים נקנה המקח ועוד דכיון שהמוכר שכר המקום הרי הוא כחצרו של מוכר דהא חצרו של שוכר זוכה לשוכר אע"פ שעיק' המקום של משכיר וכן משמע מסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ז ע"א וז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא ואם תפול דליקה טורח ומציל ומשנתן הדמים נקנה המקח וכן השוכר את המקום שאותן המטלטלין הנמכרים מונחים בו קנה כמו ששנינו בפ' הספינה עכ"ל הרי דברישא כתב הטעם משום טרח ומציל ובסיפא כתב הטעם משום שכר המקו' כמו ששנינו בפ' הספינה ובפ' הספינה שנינו להדיא דקנה ומטעם ששכר את מקומו דהוי כרשותו ע"ש וגם המ"מ גופיה חזר בו אח"כ וכ' שלא נתבאר ברמב"ם בפירוש כן ע"ש. עוד שם עד אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר כו' לא ידענא מאי קשיא ליה בזה דהמחבר ס"ל בהא כהרמב"ם וכדלקמן ר"ס ר' וטפי ה"ל להקשות דלטעם כיון שהוא דר בבית ודאי יציל הפירות אין צריך שיהא משומר כלל אפילו לדעת המוכר לכ"ע כיון דלאו מטעם חצרו אתינן עלה אלא מטעם דטרח ומציל ואולי כוונתו כן ומ"ש אבל להרא"ש והטור כו' מילתא באפי נפשיה היא ודוק עיין בתיו"ט פ' הזהב:


(ו) וכן השוכר המקום כו' וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמש"ל ר"ס ר"ב וכ' הריטב"א רפ"ק דמציעא גבי כי זכה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה למהוי חצרו לא זכה לו דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו רק דריסת הרגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר שאינה בחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחבירו חצרו לכך דלאו כחצר שאול' היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה לו אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בו ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל ונרא' דהוא הדין בשכירו' דינא הכי (עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י'):


(ז) קנה המטלטלים שבו והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כא' לא וכמש"ל ר"ס ר"ב ע"ש:


(ח) חצר המשתמר לדעת השוכר כו' ולדעת הי"ח לקמן ר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט ועל כן ק' על הרב שסתם כאן כהמחבר ולקמן סי' ר' הכריע כהיש חולקין וצ"ע:


(ט) המטלטלים במקום כו'. והב"י כ' ריש סי' זה שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ועוד הוסיף בב"ח לכתוב כן וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר:


(י) וכן אם התנו בהדיא כו'. דין זה לא נהירא לי דמה שלמד הב"י כן מלעיל סי' ק"ץ סעיף ח' ל"ד כלל דהתם מדינא כסף או שטר קונה אלא שבמקום שכותבים שטר לאסמכה דעתיה והיכח דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתיקנו חכמים דמעות אינם קונות לא פלוג וראיה ממאי דק"ל כר' יודא בכתובות פ' אע"פ (דף נ"ו) דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמי' עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה וגם מוכח דאפי' ר"מ מודה כאן דע"כ לא יכול להתנות בדבר של ממון אלא היכא דשייך ענין מחילה וכה"ג דהוי כמוחל לו אבל פשיטא שא"י להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין וכה"ג כתבו התו' שם וז"ל והא דתנן ביש נוחלין האומר פלוני יירש במקו' שיש בת בתו תירש במקו' שיש בן לא אמר כלום שהתנ' ע"מ שכתוב בתורה התם ה"ט דאינו יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש כו' וע"ש ודוק ותשכח דבנדון זה לכ"ע לא מהני תנא' והיינו שכתבו כל הפוסקי' סתמא דמעות אינן קונות ולא חלקו בכך שוב מצאתי בהריטב"א להדיא כדברי בפ"ק דקידושין שכ' שם אמתניתין דבהמה גסה ניקנית במסירה וז"ל דף ל"ב ע"ב והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין מן הקניני' אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בש"ס ואיפריש פריש אלא בכסף בקרקעו' שדינו לקנות אלא דבמקו' שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה ולפיכך אם פי' שיקנה בכסף וסמכה דעתיה בהכי קונ' כדינו אבל כשאמר כו' וע"ש:



באר היטב

(ה) יציל:    וא"ת מהאי טעמא גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא ודיינא עם הלוקח ומה"ט נמי (בסימטא) [בסטימותא] קני כמ"ש בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חטיך כו' וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר ללוקח (ר"ל כשחזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא לא חיישתא שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעות הלוקח עיין בש"ך) אחר שנתן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך וי"ל דבמעות דאין בהן טרחא כ"כ ודאי יצילם המוכר והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיהא דוקא משיכה בהדיה משום תקנת השוק שיוכלו לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ שחששו שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתיו"ט פ' הזהב.


(ו) מצוי:    ר"ל אף דאין הלוקח דר באותו בית המושכר (לאפוקי מדעת מהרי"ו) מ"מ כיון דביתו הוא מצוי שם להציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יציל גם הפירות משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מצוי אצלן וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברי שעל המוכר להציל כיון שהן עדיין בידו. סמ"ע.


(ז) השוכר:    וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמ"ש בסי' ר"ב וכתב הריטב"א רפ"ט דב"מ גבי כי זכי רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' דמכאן נראה דחצר שאין לאדם בו רק דריסת רגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר אינו כחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחברו חצרו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כששאולה לו להשתמש בה ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל נראה דה"ה בשכירות דינא הכי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י'. ש"ך.


(ח) קנה:    והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה החצר ואחר כך הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמ"ש בריש סימן ר"ב ע"ש. שם.


(ט) השוכר:    ולדעת הי"ח בריש סימן ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט וע"כ קשה על הרב שסתם כאן כהמחבר ושם הכריע כהי"ח וצ"ע. שם.


(י) לדליקה:    ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי. סמ"ע.


(יא) נקנו:    והב"י ריש סימן זה כתב שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכ"כ הב"ח וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר. ש"ך.


(יב) בהדיא:    בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכתכ הט"ו ריש סימן ר"ז עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה לא נ"ל דמה שלמד הב"י כן מסי' ק"צ ס"ח ל"ד כלל דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכא דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג וע"ש שמביא ראיה לדבריו מהש"ס.



קצות החושן

(ב) וכן השוכר מקום. כ' הש"ך ז"ל והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהן כאחד לא וכמ"ש בסי' ר"ב עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אמרינן בהדי' ר"פ הזורק חציר' מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' חצירה וגיטה באין כאחד וכמו בעבד דגיטו וידו באין כאחד ע"ש. ואפשר דגבי גט דחצר דאיתתא מדין יד אתרבי וכדאי' פ"ק דמציעא (דף י"ב) התם דגיטה וידה באין כאחת אבל חצר דגבר' דהוא מתורת שליחו' לא אמרינן חצרו ומתנתו באין כאחד. אמנם בפ"ק דמציע' שם בעובד' דר"ג וזקנים כו' ומקומו מושכר לו ופריך וכי ר"ג וזקנים בצד חצר עומדין כו' אמר רב פפא דעת אחרת מקנה אותו שאני וע"ש ומבואר גם בחצר דשליחות דבאין כאחד וליכא למימר שבתחל' הקנה להם חצר ואח"כ נתן המעשרות דהתם ע"כ בבת אחת מיירי דהקש' שם במרדכי בהאי דמשני דעת אחרת מקנה שאני דהא כיון דס"ל טובת הנאה אינו ממון שם בסוגיא ואינו אלא הפקר א"כ היכי הוי ביה דעת אחרת ומתרץ כיון שהקנ' להם גם כן חצירו חשיבא דעת אחרת מקנה ע"ש ואי נימא דבתחלה הקנה להם חצר א"כ בשעה שנותן המתנות ליכא דעת אחרת מקנה כלל כיון דטובת הנאה אינו ממון וע"כ מיירי בחצר ומתנ' כאחד א"כ מוכח דאפי' בחצר דגברא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד. אלא דמצאתי בשט' מקובצת כדברי ש"ך ע"ש בהא דתנן מצא בגל ובכותל ישן והקש' דליקני ליה חצירו לבעל הגל דז"ל ובתו' חיצונית תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאתה המציא' לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצירו ומה"ט ניחא הא דבעי בקידושין אי בעי צבורין ומאי בעי ליקני לי' חצירו אלא ש"מ דלא קני ליה חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ"ל וזה הוא כדברי הש"ך וכמ"ש בסי' ר"ב כ"כ בהגה' אשר"י גבי מנא בגל שם ואכתי צ"ע:


(ג) וכן אם התנו ובש"ך השיג וכתב דלא מהני תנאה אלא באתר' דכתבי שטרא כיון דמדינ' כסף קונה אלא דלא סמכ' דעתיה עד דליכתוב שטרא וכל שהתנה סמיך דעתיה אבל היכא דאינו קנין היכי מהני תנאה למשוי קנין ע"ש ועיין ב"ח וט"ז ונראין דברי הב"י והרמ"א מהאי דאמרינן ר"פ הלוקח עובר פרתו איתבי' הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהם ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמר' מעות קונות משיכה למה לי הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו' ומבואר דאפי' למ"ד משיכה אינו קונה בעכו"ם אפ"ה אם התנה לדון בדיני ישראל מהני ואינו אלא מצד התנאי וא"כ מוכח דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה שיהיה מועיל וה"ה בקנין כסף לדידן כיון דהוי קנין בעכו"ם לדע' כמה פוסקים וכן בקרקעות ודאי כסף קונה מהני תנאה שהיה נקנה בקנינו:





▲ חזור לראש