שולחן ערוך חושן משפט קכד א
שולחן ערוך חושן משפט · קכד · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לב"ד וישיב בעדו לתובע והוא ישב בביתו ונשים יקרות שאין כבודן לבא לב"ד משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי ע"ה:
מפרשים
הנתבע אינו יכול למנות מורשה כו'. הטעם מבואר בטור וז"ל כדי שלא יהו הדיינים שומעין טענת שקר מפי המתורגמן עכ"ל. ור"ל הנתבע עצמו חזקה הוא דאין מעיז לטעון דבר שקר בפני מי שחייב לו והא ראי' שכופר הכל פטור מן התורה משום חזק' דאין הנתבע מעיז משא"כ כשיטעון ע"י שליח אבל תובע יכול למנות מורשה דלגביה לא אמרו חזק' אינו מעיז לטעון דבר שקר ועוד דהתובע מקנה המעות להמורש' שלו והרי עומד במקומו וכאלו הוא התובע עצמו מה שא"כ בנתבע דאינו מקנ' לאחר דבר להיות עומד במקומו. ועוד דבתובע הוצרכו לתקן מורשה שלא ילך אדם בממון חבירו למדינת הים וכמ"ש בסי' קכ"ג ועיין בד"מ שכתב דאפי' להתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורש' לב"ד במקומו בכוחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בסי' י"ז בשם הרמב"ם ועיין בדברי המחבר שם סעיף ז':
ונשים יקרות כו'. ע"ל ס"ס צ"ו בטור אימת מזמנין נשים ובתולות לדין:
משגרין להן סופרי הדיינין כו'. בפרישה כתבתי דאפשר דמ"ה אמרו דמשלחין אליהן הסופרים משום דהן יכתבו מיד טענותי' בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד וגם כתבתי שם ☜ דאם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר:
עושין לת"ח כו' ע"ל סי' ז' ס"ו שכתבתי לחלק שכאן איירי בת"ח שרוצה לקבל דין הדיינים אלא שזילא ביה מלתא לילך ולערער עם ע"ה. והא דתולה בתורתו אומנתו משום דשאר אנשים דבלא"ה עסקיהן עם עכו"ם וע"ה ודאי צריכין ג"כ לילך עמהן לפני דיינים והיותר נרא' דדוקא בהנהו שתורתן אומנותן אמרו דראוי לחוס על כבודן ולעשות להן תיקון שלא לילך בעצמן לערער עם עם הארץ וק"ל:
(א) הנתבע כו'. כתב בד"מ וסמ"ע דאפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסימן י"ז וע' בדברי המחבר שם סעיף ו' עכ"ל וכ"כ הב"ח דכשהוא בב"ד לכ"ע בין תובע בין נתבע אסור לטעון ע"י אחר ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נרא' דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז ס"ק י"ד וז"ל ומה שבזמן הזה נוהגים לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדין לפני דיינים קבועים ה"ל בקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבל' כלום עכ"ל ואם כן ה"ה הכא אלא דלפ"ז קשה דא"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר בשאין התובע מעכב והרי נהגו עכשיו שאפי' הנתבע מעכב הב"ד מרשים להתובע לטעון עם מורש' ולהנתבע אין מרשי' כלל אלא נראה משום דס"ל כמ"ש הסמ"ע שם מתחל' דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות להמתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ע"כ וא"כ מסתמא התובע נותן לזה שעומד עמו כח ורשות ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דאינו יכול לעשות מורשה אפ ' אינו עומד בפני ב"ד ולפ"ז מ"ש הד"מ והסמ"ע וב"ח כאן דכשעומד בב"ד אפי' לתובע אסור למנות מורש' היינו כשידוע שאין נותן לו כח ורשות:
(ב) ונשים יקרות כו'. ע"ל ס"ס צ"ו:
(ג) משגרים להם כו'. כתב הסמ"ע משום דהם יכתבו מיד טענותיהם בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד ואם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותתבייש מלטעון שקר ע"כ:
(ד) שתורתו אומנתו כו' לפי מה שנתבאר בי"ד ריש סי' רמ"ג דתורתו אומנתו היינו אם יש לו אומנות או משא ומתן להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים לבוא ת"ח לדין וצ"ל דכמו שנתבאר שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורשה עוד פסק שם דאם מינה הנתבע מורשה ועמדו בדין התובע ומורש' הנתבע ונתחייב המורש' על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למיהדר ביה ואין דבריו נכונים לפע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודא' היא לכ"ע ע"ש וראיתו ברור' מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיוד' במקצת כו' ודברי מהרשד"ם שם בזה לא מחוורין. גם מ"ש מהרשד"ם שם ראיה ממאי דהוצרכו הרא"ש וטור לעיל סי' קכ"ב לומר דאם בטל התובע ההרשאה בלי ידיעת המורש' והלך ותבע ונתחייב בדין לא מצי תובע לומר כבר בטלתי שליחותי דכיון דנזקקין ב"ד לדון על ההרשא' וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך דיניהם דין ע"כ א"כ נרא' דדוקא מורש' מתובע נזקקין ב"ד וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך אבל נתבע מצי למימר בטלתי כו' עכ"ד ולאו מילתא היא דאפי' יהיה כדבריו מ"מ ביטול לחוד וחזרה לחוד דנהי דיכול לבטל מ"מ כל שלא ביטל אינו יכול לחזור ועוד דלא הוצרכו הרא"ש וטור לזה אלא היכא שבאמת ביטל ההרשא' כגון שיש עדים שבטל ואפ"ה לא מהני כיון שלא ידעו הבית דין מזה והיו נזקקין לו אבל ודאי דלאו כל כמיני' לומר בטלתי ביני לבין עצמי אפי' לא היה כתב בו זיל ואפיק לנפשך וא"כ פשיטא נמי שא"י לחזור מהודאת המורש'. כן נלפע"ד ברור:
(א) בביתו: ואפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בסי' י"ז בשם הרמב"ם ועיין בהמחבר שם ס"ו כ"כ הסמ"ע בשם הד"מ וז"ל הש"ך ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נראה דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז וז"ל ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדון לדיינים קבועים ה"ל כקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבלה כלום ע"כ וא"כ ה"ה הכא אלא דקשה א"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר כשאין התובע מעכב והרי לא נהגו עכשיו כן אלא נראה כמ"ש הסמ"ע שם תחלה דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות למתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור וא"כ התובע מסתמא נותן כח ורשות לזה שעמו ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דא"י לעשות מורשה אפי' אינו עומד הוא בב"ד ולפ"ז מ"ש הפוסקים כאן דכשעומד בב"ד אפי' תובע אסור למנות מורשה היינו כשידוע שאינו נותן לו כח ורשות. ש"ך.
(ב) ונשים: ע"ל סוף סימן צ"ו בטור אימת מזמנים נשים ובתולות לדין. סמ"ע.
(ג) אומנתו: כתב הש"ך דלפי מה שנתבאר ביורה דעה ריש סימן רמ"ג דהיינו אם יש אומנות או מו"מ להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים ת"ח לבא לדין וצ"ל דכמ"ש שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורש' עוד פסק שם דאם הנתבע מינה מורשה ועמד בדין ונתחייב המורשה על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למהדר ביה ואין דבריו נכונים לע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודאה היא לכ"ע ע"ש וראייתו ברורה מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיודה במקצת כו' ע"ש (נשים יקרות שנתחייבו שבועה אין לבזותן להביאן לב"ד אלא נשבעות לפני סופרי הדיינין הרדב"ז ח"א סי' נ"א. מחלוקת זה הוא בדיני ממונות אבל בד"נ נראה שהדבר בהפך שהתובע אינו ממנה מורש' והנתבע ממנה הריב"ש סימן רל"ה ונ"מ לדידן לענין מסור' כנסת הגדולה).
(א) הנתבע אינו יכול ע' ש"ך שהביא בשם מוהר"ש דאם העמיד נתבע מורשה ונתחייב ע"י הודאת מורשה מצי נתבע למיהדר בי' ובש"ך כתב דהעיקר כדברי הריב"ש סי' שצ"ב דהודאות מורשה מהני וראייתו מירושלמי גבי הגע עצמך שיודה במקצת ע"ש ולי נרא' דהיכ' שהעמיד הנתבע מורשה ושם דבריו בפיו כך וכך תטעון וכך וכך תודה אמרינן שליח של אדם כמותו והוי הודא' גמורה כיון שהוד' ע"י שלוחו שהוא כמותו אבל אם העמיד מורש' לטעון עבורו ולא שם הודאתו בפיו אלא שהוא הוד' מעצמו בזה לא מהני הודאת מורשה ומה דאמרינן גבי כ"ג וימנה אנטלר היינו שיסדר הודאתו וטענתו בפיו וע' ב"י שכ' בשם הרשב"א דעתו שאין הנתבע יכול למנות טוען שיטעון מעצמו וע' בריב"ש סי' שפ"ב אם השליח אומר קדשתי למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי המשלח אסור בקרובותי' מפני דברי השליח שהוא כמותו והיא מותרת בקרובי משלח הובא בב"י אה"ע סי' ל"ה ומשמע דבזה שלוחו כמותו להודא':