שולחן ערוך חושן משפט קכב ו
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קכב · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
המרשה את חבירו כל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה המשלח חייב בהם (וע"ל סי' שע"ה ס"ד) שכך כותבין בהרשאה כל דמתעני (פי' הרמב"ם בפ"ג משלוחין כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו) לך מן דינא עלי הדר:
- הגה: ואינו אלא שליח בעלמא ואם רוצה המורשה להחזיק בממון אינו יכול וצריך להחזיר דאינו אלא שליח בעלמא לפיכך אם תבע פקדון מן הנפקד וטען שנתנו למורשה וחזר והלוה לו עליו צריך להחזיר לבעל הפקדון דהרי המורשה אינו אלא שליח בעלמא (הגהות מרדכי דשבועות) ואם ראובן היה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתם בעיר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו הדין עם שמעון (תה"ד סי' שי"ג):
מפרשים
שכך כותבין בהרשאה. עד"ר שם מבואר דאי לא כתב לו כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר מכ"ש דצריך לשלם לו כל ההוצאות דהא אם בעי היה מחזיק בכולו אלא שנ"מ שאם נתן לו הממון עד שלא החזיר לו ההוצא' דא"צ להחזיר ההוצאה אם לא כתב לו כל דמתעני ולאחר שכתב לו כל דמתעני נראה דאף אם הוציא הוצאה יותר ממה שקבל צריך לשלם לו כל הוצאה ולא כשיעור מה שקיבל וכמ"ש בסמ"ע בסימן שע"ה ס"ז ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ואם רוצה המורשה להחזיק כו'. והיינו אפי' אם הקנהו לו אג"ק וכנ"ל וכ"ש בזמנינו דנוהגין לכתוב בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק ואין דעת המורשה והמרשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי:
ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו. פי' אותן מעות שקבל שמעון בהעיר אחרת ממעית ראובן מבקש ראובן שיתנם לו שם מיד ואינו רוצה להמתין עד שיבא שמעון לעירו דראובן ויתן לו מעות אח"כ כמ"ש לו בתחיל' מ"ה הדין עם שמעון כי אדעתא דהכי קבלם שמעון ☜ וע"ש בת"ה סי' שי"ג שכתב ז"ל ואע"פ דאי היו המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקיבל לשמעון הקנין על זה דק"ל אין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שכבר קבלם שמעון אין לו דין עליו והביאו ראיה מהמוכר לחבירו פירות עד שלא בא לעולם דאינ' ניקנים לו ואי קדים הלוקח ולקח אין מוציאים אותו מידו וע"ל סימן ס"ו:
(כב) כל ההוצאות כו'. אפי' הוציא יותר ממה שקבל כיון שכתב ליה כל דמתעני כ"כ הסמ"ע:
וכתב מהרש"ל פ' מרובה סי' י"ד ונראה שאם שכר אותו בתנאי זה שיוציא לו ממון מיד הנפקד וכל זמן שאינו מוציא לא ישלם לו מידי א"כ אפי' הוציא השליח יתר על מה ששכרו פשיטא שהניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ:
(כג) שכך כותבים בהרשאה כו' כתב ב"י תימ' שאדרב' אם לא כתב לו כן מכ"ש שיכול להחזיק בכל הממון וי"ל דנ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנו למורשה שאינו חייב לשלם לו ההוצאות ע"כ ומביאו ד"מ וכ"כ בסמ"ע ולפע"ד בלאו הכי לק"מ דע"כ לא אמרינן דיכול להחזיק בממון אלא כשאומר אתה הקנית לי בקנין גמור אבל כשמודה שהוא שלוחו אלא שרוצה להחזיק לעצמו פשיטא דאינו יכול א"כ אם לא כתב ליה כל מה דמתעני והוא מודה שהוא שלוחו א"צ לשלם לו ההוצאות. ונראה שגם הב"י והסמ"ע מודים לזה ולא מיירי אלא כשהשליח אומר אתה הרשיתני להוציא כל ההוצאות אע"פ שלא כתבת כן בהרשאה וכן משמע ל' הסמ"ע דהא אי בעי היה מחזיק בכולו כו' משמע דצריך לשלם ההוצחות מכח מגו דאי בעי היה מחזיק בכולו ופשיטא דמגו לא שייך אלא היכא דאיכא הכחשה אבל אם השליח אינו אומר שהרשהו להוציא אז א"צ לשלם לו ההוצאות כיון דלא כתב ליה כל מה דמתעני אף אם המעות עדיין ביד שליח. ומהרש"ל שם כתב דאפי' לא כתב לו כן בהרשאה צריך לשלם לו דמסתמא אדעתא דהכי הרשה וזה נתרצה ואומדנא כה"ג מילתא ונראה אפי' אם קצץ שכרו מ"מ כל מה שיוציא מחמת עסק זה בשארי סבות צריך המרש' לשלם לו כל הוצאותיו עכ"ל מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג נראה דלכ"ע צריך לשלם כל ההוצאות אף שלא כתב כל דמתעני מטעם שנתבאר לעיל סי' ס"א ס"ה דכל דבר שנהגו במדינ' לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וע"ש:
(כד) ואינו אלא שליח בעלמא כו'. כיון דכתב ליה כל דמתעני הלכך אינו אלא שליח ואינו יכול להחזיק לעצמו. כן הוא בש"ס וכתב מהרש"ל שם דאפי' לא כתב ליה כל מה דמתעני ליה מן דינא כו' מ"מ לא יכול השליח לעכב לעצמו מידי מאחר שעיקר תקנת הרשאה אינו אלא לטובת המשלח כו' והיינו בהלואה אבל בקרקע ופקדון יכול לומר כבר הקנית לי על כל דבר ועמש"ל בס"ק שאח"ז:
(כה) ואם רוצה המורשה כו'. והיינו אפי' הקנה לו אג"ק וכן נ"ל (וכ"ש בזמנינו דנוהגים בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק ואין דעת המורשה והמרשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי) עכ"ל סמ"ע ובב"י סי"ב כ' דבהרשאה שהקנה לו אג"ק יכול להחזיק הממון לעצמו ובד"מ השיג על הב"י וז"ל ואין דבריו נ"ל דטעמא דשליח שוייה לאו משום דלאו דרך הקנאה הוא אלא דאומדן דעתא הוא מאחר שכתב לו בדרך הרשאה דלא שוייה רק שליח ולכן אין לחלק בין אם כ' לו אג"ק או לא עכ"ל ולכאורה נרא' דהב"י והסמ"ע אזלי לטעמייהו דהב"י ס"ל דהטור סובר דבהרשא' שהקנה לו אג"ק לא נתבטל' כשמת א"כ שלו הוא לגמרי והסמ"ע ס"ק ד' ס"ל דהטו' סובר דנתבטל' כשמת וכ' שגם דעת הד"מ כן וכמ"ש לעיל ס"א בשמם וכ"כ בב"ח ס"ס זה דלפמ"ש דבשמת נתבטל' ההרשאה א"י להחזיק בממון ע"ש. ולפ"ז מה שהעלתי שם לא נתבטל' יכול להחזיק בממון. אבל בבעה"ת מוכח דאע"פ (שנתבטל') שלא נתבטל' כשמת א"י להחזיק הממון לעצמו וז"ל אבל דעת הראב"ד כו' אפי' הכי קתני אין משלחין פי' כדי שיוכל להפטר ולהנצל מאונסים מ"ט דילמא אדאתי שליח לגבי מארי דפקדונא שכיב מרי דפקדונא ונפלו זוזי קמי יתמי ושליחותא דידיה לאו כלום הוא כו' ולית ליה תקנתא דחשש מיתה אלא בהקנאה דהרשאה כעובד' דרבא ורב ספרא בזוזי דר' אבא דהוי התקבלתי דהתם הרשאה הוי דמתקרי אורכתא והקנא' כעובדא דרב פפא דהקנה לו זוזי אגב אסיפא דביתא והיא היתה הרשאה כמו כן וא"ת א"כ דהרשאה הויא הא קי"ל דשליח שויה ואי תפס מפקי' מיניה ואמאי נפק לאפיה עד תוך דלא בעי למיקם בהדי' לדינא א"נ משום כבודו א"נ משום שמחתו עכ"ל מיהו מבואר היכא דהקנה לו בקנין גמור ולא הוזכר בקנין שום ענין הרשאה והמשלח טוען שהרשהו אם השליח כופר ואומר שהקנהו לו לגמרי יכול להחזיק בממון וכ"כ הבעה"ת שם בשם הר"ב ן' מג"ש וז"ל ואקנינהו ניהליה לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה ופי' הר"ב ן' מג"ש בהקנאה גמורה ולא בתורת הרשאה וכי אתא נפק לאפי' עד תוך כדי שלא יחזיק בהם לעצמו עכ"ל וכן מוכח בש"ס פ' מרובה (דף ע') גבי כיון דכתב ליה כל דמתעני לך מן דינא קביל' עלי שליח שויי' ולא מצי למתפס לנפשיה וכ"כ בטור ומחבר לקמן סעיף ז' ע"ש וכן משמע מדברי מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' מ' ע"ש:
(כו) צריך להחזיר לבעל הפקדון כו'. היינו בענין שאין המורשה היה יכול להחזיק בו לעצמו וכמו שנתבאר:
(כז) ורוצ' ששמעון יתן לו מעותיו. פי' אותן מעות שקבל שמעון בהעיר אחרת ממעות ראובן מבקש ראובן שיתנם לו שם מיד ואינו רוצה להמתין עד שיבוא שמעון לעירו דראובן ויתן לו מעות אח"כ כמו שאמר לו בתחלה מ"ה הדין עם שמעון כי אדעתא דהכי קבלם שמעון ועיין שם בת"ה סימן שי"ג שכתב וז"ל ואעפ"י דאם היו המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקבל הקנין לשמעון דקי"ל אין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שכבר קבלם שמעון אין לו דין עליו והביא ראי' מהמוכר פירות דקל לחבירו עד שלא בא לעולם שאינם נקנים לו ואי קדים הלוקח ולקח אין מוציאין מידו (כדלקמן סי' ר"ט ס"ד) ועיין לעיל סימן ס"ו עכ"ל סמ"ע ור"ל לעיל סי' ס"ו סי"ז דנתבאר שם דהמוכר ש"ח לחבירו אע"פ שאינו נקנה במסירה לחוד מ"מ אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו ובת"ה שם למד מזה הך דין דהכא ולפ"ז היינו דוקא שנתרצה לו ראובן בתחלה שיקח שם המעות לעצמו כשירצה וק"ל:
(יד) שיוציא: אפי' הוציא יותר ממה שקבל כיון שכתב ליה כל דמתעני כ"כ הסמ"ע וכתב מהרש"ל ונראה שאם שכר אותו בתנאי זה שיוציא לו ממון מיד הנפקד וכל זמן שאינו מוציא לא ישלם לו מידי א"כ אפי' הוציא השליח יתר על מה ששכרו פשיטא שהניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ. שם.
(טו) כותבין: כתב ב"י תימה שאדרבה אם לא כתב כן מכ"ש שיכול להחזיק בכל הממון וי"ל דנ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנו למורשה שא"צ לשלם לו ההוצאות וכ"כ בסמ"ע ולפע"ד בלא"ה לק"מ דע"כ לא אמרינן דיכול להחזיק בממון אלא כשאומר אתה הקנית לי בק"ג אבל כשמודה שהוא שלוחו אלא שרוצה להחזיק לעצמו פשיטא דא"י א"כ אם לא כתב לו כל מה דמתעני והוא מודה שהוא שלוחו א"צ לשלם לו ההוצאות ונראה שגם הב"י והסמ"ע מודים לזה ולא מיירי אלא כשהשליח אומר אתה הרשיתני להוציא כל ההוצאות אע"פ שלא כתבת כן בהרשאה ומהרש"ל כתב אפילו לא כתב לו כן בהרשאה צריך לשלם לו דמסתמא אדעתא דהכי הרשוהו ואומדנא כה"ג מלתא ונראה אפילו קצץ שכרו מ"מ כל מה שיוציא בעסק זה מחמת שאר סבות צריך המרשה לשלם ע"כ מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג נראה דלכ"ע צריך לשלם כל ההוצאות אף שלא כתב כל דמתעני כמ"ש בסימן ס"א ס"ה דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וע"ש. שם.
(טז) להחזיר: אפי' אם הקנה לו אג"ק וכ"ש בזמנינו דנוהגין לכתוב בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק דאין דעת המרשה והמורשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך.
(יז) שמעון: ע"ל סי' ס"ו סי"ז.
(ד) ששמעון יתן לו מעותיו בת"ה סי' שי"ג ז"ל ואעפ"י דאם הי' המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקיבל לשמעון בקנין עי"ז דאין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שקיבלן כבר אין לו דין עליו והביא ראי' מהמוכר לחבירו פירות עד שלא באו לעולם ואי קדם הלוקח ולקח אין מוציאין מידו עכ"ל. והנה לפי מש"ל סק"ג דבשכירות שהבטיח לי' פירות דקל דהוה דשלבל"ע תו אין יכול לחזור בו וא"כ אפי' קודם שקיבלן הא כבר התחיל במלאכ' שכבר הלך שם והתדיין שם עמו משום דהתם לא הי' שלוחו כלל אלא הוא מעצמו ביקש מראובן שירשוהו ליקח המעות לטובתו ושיתן לו תמורתו בעיר ראובן ועיין בב"י שהעתיק תשוב' זו ז"ל בת"ה על ראובן שהי' לו מעות בעיר אחרת וא"ל שמעון הרשני לקחת' ואתן לך פה תמורתם ונתרצ' ראובן כו' ע"ש וא"כ אין כאן דין שכירות אבל אם ראובן ביקש משמעון שילך אחר מעותיו וקבע לו בשכירתו ליקח המעות לעצמו ויתן לו תמרותם בעיר ראובן בזה נרא' דמכי התחיל במלאכ' תו ליתא בחזרה. אלא אם רוצה ראובן יכול ליתן דמיהם והיינו ששמין כמה אדם רוצה להיות בידו מעות מכאן ועד ל' יום וכיוצא כיו דלא קנה מעות כיון דהוא דשלבל"ע אלא שצריך לתת החפץ או דמיהן וכמש"ל א"כ אם רוצה ליתן דמיהן רשאי אבל אם כבר זכה בהן תו ליתא בחזר' אפי' לא יסע ראובן בשעה שקיבלו. וכמ"ש בסי' קכ"ג סק"א דבפירות דקל מהני תפיס' אפי' לא ידע המוכר בשעת תפיס' כיון דיהב לי' אדעתא דליזכי ביה היינו מחילתו ואם קדם ותפס קודם שחזר בו הנותן זכה בו ע"ש מלתא בטעמא ודלא כש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ו שהשיג על רמ"א שנמשך אחר דברי הת"ה בזה דכל מקום שאין הקנין נתפס דמהני תפיס' קודם חזרת הנותן ובש"ך השיג כיון דטעמא משום דידע ומחיל אינו מהני אלא כשידע בשעת תפיס' ומפרש דברי ת"ה בפנים אחר ע"ש והרי מכאן נמי נרא' דעת הת"ה מבורר וביותר תמוה דשם השיג על דברי ת"ה וכאן משמע דמוד' לי' ואולי משום דכאן הוי כנותן עפ"י שליחות ראובן ע"ש בסי' ס"ו אך משמעות דברי ת"ה משמע דאתי עלה מדין פירות דקל ותפס וע"ש עוד בש"ך שכ' ז"ל וכן יש להוכיח עוד מדלקמן סי' ר"ב סעיף ג' הי' התפיס' אחר חזרה וגם מסעיף י"ג ליכא שום רמז ראי' דהתם כיון דמספקא כן אי מהני משיכת בהמ' לכלים א"כ לא זכה בו כלל ועתה חזר בו מה שא"כ בזה דזוכה בו קודם שחזר בו הנותן א"כ ה"ל מחילה דהא מה שלקח עתה ע"פ ציווי הנותן לקח ואע"פ שהציווי הי' קודם שבא לעולם לא מגרע בזה והרשאתו וצווי שלו עומד לעולם כ"ז שלא חזר בו ודו"ק וז"ב: