קצות החושן על חושן משפט קכב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) שיש לחוש ולכאור' קשה הא בכל מקום לא חיישינן למיתה דמוקמינן בחזקת חי ועיין מוהרש"ל בשם רש"י דכתב משום דר' אבא זקן וע"ש ואכתי תיקשי הא גבי גט קי"ל אפי' הניחו חולה וזקן מגרש בחזקת חי. ונראה לפי מ"ש תו' פרק המשכיר דף ל"ב גבי ההיא סבתא דהוי לה תלתא בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא כו' אמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכתבו תוס' ז"ל וא"ת הא דתנן המביא גט ממד"ה והניחו זקן או חולה נותנין לו בחזקת שהוא קיים וי"ל דדוקא גבי גט בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במית' ע"ש. וא"כ ה"נ האי טעמא דהחמירו בנכסי יתומים ולפיכך אינו צריך ליתן לשלוחו וזה נכון:
סעיף ה
[עריכה](ב) מחצ' או שליש עיין יש"ש שכתב דוקא בקרקע או בפקדון שקנה בקנין גמור אבל שאר מילי שאין מועיל בו קנין רק בתקנתא דרבנן שיקנה לענין שליחות אינו מועיל עד שירשהו בכולו והובא בש"ך ע"ש מלתא בטעמא:
(ג) דדוקא בכה"ג עיין סמ"ע וכתב יש"ש דאם כתב לו שליש במה שיוציא מן החוב הוי כפירות דקל דאינו מועיל שם קנין ע"ש וכתב בש"ך דמטעם תקנת חכמים לענין שליחות לא מהני דהא במחצ' שליש או רביע בעינן קנין גמור וכמ"ש לעיל. ולפמ"ש בסי' שצ"ב דאם הבטיח לשכיר בשכירתו פירות דקל דאע"ג דא"צ ליתן הפירות דקל משום דהוי דשלבל"ע אבל דמי הפירות צריך ליתן ודינו כמו שהבטיח ליתן חפץ בשכרו דלא קנה החפץ דמחסר' משיכ' ודמיו צריך ליתן וכמ"ש הר"ן פ' השוכר והוא ברמ"א שם סי' של"ב א"כ ה"ה בפירות דקל נמי צריך דמיו וא"כ זה שהתחיל במלאכתו לדון עמו נתחייב בדמי שכירות כפי דמים שיוציא מן החוב ועמ"ש בסי' ס' סק"ב וכיון דיש לו זכות בזה שיוציא ומגו דדן במחציתו דן בכולו וגם מדברי הסמ"ע משמע דאפי' במה שיוציא שייך לומר מגו דמשתעי דינא בפלגא משתעי דינא בכולו ע"ש וכן נרא' מה"ת שכתבו דשכירות נקנה בדיבור אפי' בדשבל"ע צריך ליתן דמיו) (והא דמשמע מדברי הפוסקים דגבי הרשאה בדשלבל"ע לא מהני קנין היינו היכא דמרשהו בכולו דבי' לא שייך שכירות אבל היכא דמרשהו למחצ' ולשליש שהוא שכיר שלו באידך פלגא נתחייב ליתן לו דמי שכירתו מכי התחיל במלאכתו לדון עמו וז"ב:
סעיף ו
[עריכה](ד) ששמעון יתן לו מעותיו בת"ה סי' שי"ג ז"ל ואעפ"י דאם הי' המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקיבל לשמעון בקנין עי"ז דאין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שקיבלן כבר אין לו דין עליו והביא ראי' מהמוכר לחבירו פירות עד שלא באו לעולם ואי קדם הלוקח ולקח אין מוציאין מידו עכ"ל. והנה לפי מש"ל סק"ג דבשכירות שהבטיח לי' פירות דקל דהוה דשלבל"ע תו אין יכול לחזור בו וא"כ אפי' קודם שקיבלן הא כבר התחיל במלאכ' שכבר הלך שם והתדיין שם עמו משום דהתם לא הי' שלוחו כלל אלא הוא מעצמו ביקש מראובן שירשוהו ליקח המעות לטובתו ושיתן לו תמורתו בעיר ראובן ועיין בב"י שהעתיק תשוב' זו ז"ל בת"ה על ראובן שהי' לו מעות בעיר אחרת וא"ל שמעון הרשני לקחת' ואתן לך פה תמורתם ונתרצ' ראובן כו' ע"ש וא"כ אין כאן דין שכירות אבל אם ראובן ביקש משמעון שילך אחר מעותיו וקבע לו בשכירתו ליקח המעות לעצמו ויתן לו תמרותם בעיר ראובן בזה נרא' דמכי התחיל במלאכ' תו ליתא בחזרה. אלא אם רוצה ראובן יכול ליתן דמיהם והיינו ששמין כמה אדם רוצה להיות בידו מעות מכאן ועד ל' יום וכיוצא כיו דלא קנה מעות כיון דהוא דשלבל"ע אלא שצריך לתת החפץ או דמיהן וכמש"ל א"כ אם רוצה ליתן דמיהן רשאי אבל אם כבר זכה בהן תו ליתא בחזר' אפי' לא יסע ראובן בשעה שקיבלו. וכמ"ש בסי' קכ"ג סק"א דבפירות דקל מהני תפיס' אפי' לא ידע המוכר בשעת תפיס' כיון דיהב לי' אדעתא דליזכי ביה היינו מחילתו ואם קדם ותפס קודם שחזר בו הנותן זכה בו ע"ש מלתא בטעמא ודלא כש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ו שהשיג על רמ"א שנמשך אחר דברי הת"ה בזה דכל מקום שאין הקנין נתפס דמהני תפיס' קודם חזרת הנותן ובש"ך השיג כיון דטעמא משום דידע ומחיל אינו מהני אלא כשידע בשעת תפיס' ומפרש דברי ת"ה בפנים אחר ע"ש והרי מכאן נמי נרא' דעת הת"ה מבורר וביותר תמוה דשם השיג על דברי ת"ה וכאן משמע דמוד' לי' ואולי משום דכאן הוי כנותן עפ"י שליחות ראובן ע"ש בסי' ס"ו אך משמעות דברי ת"ה משמע דאתי עלה מדין פירות דקל ותפס וע"ש עוד בש"ך שכ' ז"ל וכן יש להוכיח עוד מדלקמן סי' ר"ב סעיף ג' הי' התפיס' אחר חזרה וגם מסעיף י"ג ליכא שום רמז ראי' דהתם כיון דמספקא כן אי מהני משיכת בהמ' לכלים א"כ לא זכה בו כלל ועתה חזר בו מה שא"כ בזה דזוכה בו קודם שחזר בו הנותן א"כ ה"ל מחילה דהא מה שלקח עתה ע"פ ציווי הנותן לקח ואע"פ שהציווי הי' קודם שבא לעולם לא מגרע בזה והרשאתו וצווי שלו עומד לעולם כ"ז שלא חזר בו ודו"ק וז"ב:
סעיף ח
[עריכה](ה) וא"צ הרשאה עיין בחידושי הרשב"א ובר"נ ס"פ השולח שכתבו דהא דא"צ הרשא' על גוף הקרקע היינו משום דהבעל ואשה כשותפין בו והיינו דוקא אם איתא לאשה במתא ולא מתתא אבל ליתא האש' במתא או איתא לאש' במתא ומחתה אינו יכול לדון על גוף הקרקע וכהאי דשותפין בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ט וע"ש מיהו הריטב"א כ' הובא בב"י סי' קע"ו דבעל בנכסי אשתו שא"צ הרשא' משום דידו כידה ואפי' בע"כ יכול לתבוע ואינה יכול' לעכב עכ"ל הרי דס"ל דאפי' מחתה אינו יכולה לעכב. ובש"ך ראיתי שכ' דהריטב"א מיירי בפירות שהם שלו ובכה"ג ודאי אינה יכולה למחות ואפי' תימא דאין זה במשמעות לשון ריטב"א מ"מ הא באה"ע סי' פ"ה הבאתי בשם הרשב"א והר"ן דיכול' למחות על גוף הקרקע וגם דברי הריטב"א בלא"ה תמוהים דאי טעמא משום דידו כידה א"כ אמאי אמרי' בש"ס דאי ליכא פירא בארעא צריך הרשא' ובדאיכ' פירא בארעא אמרינן טעמא מגו דנחית אפירא נחית גם לארעא כו' עכ"ל אמנם דברי הריטב"א איירי וודאי על גוף הקרקע ולא על פירות והריטב"א מוכרח לפרש כן והוא לפי שיטתו שכ' שם דגבי תרי שותפי דכי איתא במתא יכול השותף לתבוע הכל דקטן כמאן דליתי' במתא ואשה נמי כמאן דליתי' במתא דמי ע"ש בלשון הריטב"א שהובא בב"י שם והובא ג"כ ברמ"א סי' קע"ו סעיף כ"ח ולזה כתב שם דהא דבעל א"צ הרשא' והיינו משום דתו ליכא לפרושי משום דינא דשותפין ומיירי דאי' במתא כיון דאשה כקטן דמי לענין זה והוי כמו ליתא במתא לזה כתב דהא דא"צ הרשא' היינו משום דידו כידה ואפי' בע"כ נמי אך דהא דבעינן דוקא כי איכא פירא בארעא נרא' לפע"ד דהריטב"א ס"ל כשיטת הרא"ש דאשה שמכר' מנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות דמוציא אפי' הגוף בחיי' והוא מבואר באה"ע סי' צ' סעיף ט' ע"ש אלא דס"ל דהא דהוי הגוף בחיי' לבעל היינו כי איכא פירא בארעא וכ"מ לשון רש"י בפ' החובל דף פ"ח בעיקר תקנות אושא באשה שמכר' הבעל מוציא מיד הלקוחות דאע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף אלמוה רבנן לשעבוד' דבעל וע"ש דמשמע דוקא כי איכא פירא בארעא אלמוה לשעבודי' שיהי' גם הגוף שלו אבל אי ליכא פירא בארעא ליתא לתקנת אושא ואע"ג דמדברי התוס' שם משמע דאפי' ליכא פירא לבעל כגון שסילק עצמו מן הפירות איתא לתקנות אושא מדברי רש"י לא משמע כן וכמ"ש בס"ג ק"ג סק"ט מש"ה כי איכא פירא אז הוי ידו כידה דגם הגוף שלו מחיים אבל כי ליכא פירא בארעא אין הגוף שלו אך הרשב"א והר"ן דס"ל דיכולה למחות אפשר דס"ל דאין לבעל בגוף הקרקע מחיים אך משמע מדברי רשב"א ור"ן דס"ל ג"כ כשיטת הרא"ש דאשה שמכר' בנכסי מלוג הבעל מוציא גם הגוף מיד הלוקח וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' צ' ס"ק ל"ז וא"כ אמאי יכול' למחות כיון דהגוף שלו הרי הוא הבעל דבר. אמנם לפמ"ש בסי' ק"ב סק"ט דאע"ג דהבעל מוציא מיד הלוקח את הגוף אפ"ה אין הגוף שלו מחיים אלא דתקנות אושא הי' שלא תוכל למכור ללוקח ושיהי' קנין הפירות שלו כקנין הגוף שלא תוכל למכור ואינו ללוקח אבל גם לבעל אינו וע"ש באורך א"כ ניחא דיכול' לעכב אבל הריטב"א ע"כ צ"ל דס"ל דהגוף שלו מחיים כי איכא פירא בארעא אבל כי ליכא פירא בארעא אין הגוף שלו ומלשון הרמב"ם בפ"ג משלוחין שכתב וז"ל בעל הבא לדון עם אחר על נכסי אשתו צריך הרשא' ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לידון על הפירות שהם שלו דן על העיקר וא"צ הרשא' מאשתו שאם אין לה קרקע אין לו פירות ע"ש ע"כ משמע דעיקר מימרא דאביי ס"פ השולח מזה דכי נחית אפירא נחית גם אארעא היינו עיקר רק לענין פירות ולא מיירי כלל מגוף הקרקע אלא לפי שדן על הפירות דן על העיקר שאם אין לה קרקע אין לה פירות ובזה ודאי אינה יכולה לעכב וידו כידה לענין פירות ודו"ק: