שולחן ערוך חושן משפט פא ה

לא מהניא טענת השטאה אלא כשתבעו והודה אבל אם לא תבעו והוא הודה מעצמו אינו יכול לטעון משטה הייתי בך.

(וע"ל סי' זה סעיף י"ד):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ל"מ טענת השטאה כתב בהג"מ פ"ו מטוען ונטען ובהג"א דמרדכי דפז"ב דכל תנאי שבני אדם מתנין ומקיימים ביניהן אין שייך לומר משטה אני בך ד"מ סי' ל"ב סעיף י"ט:

אלא כשתובעו והודה כו' הטעם כתבתי בר"ס זה דאז יכול לומר כשם שהשטית אותי בתביעתך כו':

(יב) אלא כשתבעו כו' כך כתב הטור והרא"ש ולא הביא בב"י שום חולק ובאמת גם שאר פוסקי' כתבו כן אבל תימה לי על הב"י המחבר שלא שם לב לדקדק שהרמב"ם ושאר הרבה גדולי הפוסקים חולקים בזה ונראה עיקר כדבריהם וכמו שאבאר. הנה הרמב"ם לא כ' בשום מקום לחלק דמשטה לא שייכא רק בתבעו והודה לו ואדרבה כ' בס"פ ששי מהל' טוען וז"ל אע"פ שהמטמין עדים אינם עדות וכן המודה מעצמו ועדים שומעים אותו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וח"ל הן בכל אלו הדברים כו' אם טען משטה הייתי בו כו' ואם לא טעין (לא) טענינן לו כו' והעתיקו המחבר עצמו לקמן סעיף כ"א ואע"פ שבסמ"ע שם ס"ק מ"ו דחק דמשטה היינו כשהודה ע"י תביעה מ"מ ודאי דליתא לפירושו וכמ"ש לקמן ס"ק נ"א וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם רפ"ז מה' טוען שכ' וז"ל המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להן בדרך הודי' לא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עידי ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות כו' והבאתי לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג וכן המחבר לקמן סעיף ח' משמע הא בדרך שיחה יכול לטעין משטה בכל ענין אף בהודה מעצמו שלא בפני התובע והכי מוכח נמי להדיא מדברי הרב המגיד סוף פרק ששי מה' טוען שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דסוף פ' ששי שהעתיק המחבר לקמן סעיף כ"א וז"ל אע"פ שהמטמין עדים כו' דברי טעם הם אלו דודאי טענת משטה אני בך אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה וכן בשאר הטענות ומבואר בש"ס גבי משטה הייתי בך אבל בעל המאור חלק ואמר שאם לא תבעו הלה אלא שהוא הודה מעצמו אפי' לא טען טענינן לו עכ"ל הרי דס"ל להרב המגיד דטענת משטה והשבעה שווין בזה ועוד מדסיים אבל בעל המאור כו' ולא הזכיר כלל בדברי המאור טענת השבעה (וגם לא הזכיר הרב המגיד בשום מקום חילוק זה דבהודה מעצמו א"י לטעון השטאה רק השבעה) משמע דרוצה לומר דלבעל המאור אף טענת השטאה טענינן ליה בהודה מעצמו וכן הוא להדיא בספר המאור ס"פ זה בורר ע"ש (והבאתיו לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ה) ולהרמב"ם לא טענינן ליה רק אי טען הוא משטה טענתו טענה בין בהגדה ע"י תביעה בין מעצמו וכן הוא להדיא בבעה"ת שער מ"ב ח"א וז"ל והא דאמרי' שאם לא טען השטאה אין טוענין לו ה"מ בזמן שתבעו וזה הודה לו כו' אבל אם אמר מעצמו מנה בידי מפלוני בין בפניו בין שלא בפניו אפי' לא טען טענינן ליה וכן מצינו ברב נחמן שטען לאותו שהיו קורין קב רשו שלא להשביע כו' וכן תמצא בס' המאור כו' מיהו הא דאמרינן דאנן טענינן ליה טענת השטאה אם הודה בלתי תובע איכא דפליג כו' עכ"ל אלמא דלכ"ע אם טען משטה אף בהודה מעצמו נאמן (וכ"כ בספר גי' תרומה שם דף קע"ז ע"ג שכן דעת בעה"ת שם ועמ"ש לקמן ס"פ ס"ק י"ט) וכן מוכח עוד להדיא מדברי הבעה"ת שהבאתי לקמן סעיף ט"ו ס"ק מ"א והב"י גופיה לעיל ס"ס ל"ב ע"ש וכן משמע עוד מדברי בעה"ת שער מ"ב חלק ז' שכתב וז"ל מי שאמר מנה לפלוני בידי ורצה לטעון כי השטאה היתה כו' ומביאו ב"י לקמן סל"א וכן משמע עוד מדברי בעה"ת גבי אי יהיב רווחא בתורת קרנא וטוען משטה וכמ"ש לקמן סעיף ל' ס"ק ע"ו וכן הוא להדיא דעת בעל העיטור ריש דף ק"ה כהבעל המאור בזה שכ' וז"ל והא דאמר כי לא אמר אתם עידי ולא אמר משטה אני בך אין טוענים לו וחייב איכא למימר דוקא תבע ליה אבל אי לא תבע ליה יכול לחזור בו כו' וגם דעת הראב"ד שהביא בעה"ת שם בשער מ"ב ח"א במה שהשיג על הבעל המאור וכתב אמר אברהם חס ושלום שנפתח לו אנחנו כו' (והבאתי דבריו לקמן סעיף כ"ב ס"ק כ"ה) ע"ש ודוק ותשכח דע"כ לא פליג על בעל המאור אלא משום דח"ו שנפתח לו אנחנו אבל אי טען איהו מודה ליה דהשטאה והשבעה שוין בזה דאף במודה מעצמו יכול לטעון משטה ועוד הבאתי לקמן סעיף כ"ב ס"ק נ"ז שכן דעת רב האי גאון במשפטי שבועות והביאו המרדכי ריש ב"מ וכן דעת הרמ"ה שהביא הרא"ש ס"פ המניח ועוד הבאתי שם (ובסעיף ט"ו סק"מ) שכ"כ מהר"מ רקנטי סי' ש"ח להדיא שכך פסק ריא"ז ושכ"כ ר' ירוחם נתיב ג' ריש ח"ה והנ"י ס"פ המניח (וע"ש בס"ק נ"ה מה שהקשיתי על ר' ירוחם והנ"י) ולקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ד כתבתי שכן נראה ג"כ מדברי המרדכי פ' מי שמת וגם מ"ש ב"י בסי' ל"ב שדעת רש"י כהרא"ש וטור שכ' משטה אני בך שוחק הייתי בשביל שהייתי שואל מה שלא הי' כו' לפע"ד אינו מוכרח די"ל דאדרבה כשלא תבעו פשיטא דיכול לומר משטה הייתי אבל כשתבעו לא היה לו לשחק בו לכך קאמר דכשם ששחקת בי כך השטיתי בך וכן נראה עיקר בש"ס וכמו שהוכחתי לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג דמתני' דנקט הודה לו הוא משום טענת השטאה והתם במתני' מיירי שהודה מעצמו ועוד דגרסי' בש"ס בכתובות ר"פ הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור היכי דמי אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל דפוטר אי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמחייב כו' הרי דהתם אמר מעצמו חייב אני לך מנה ופטור כי לא אמר אתם עידי ודוחק לומר דמיירי שתבעו והודה לו דפשטא דמלתא לא משמע הכי וגם א"כ לא ה"ל לאקשויי כל כך בפשיטות מ"ט דרבי יוחנן דקמחייב [אלא] דלמאי דמיירי במודה מעצמו וכפשט' דלישנא ודאי פשיטא לי' וכן הבעל העיטור ריש דף ק"ה והבעה"ת שער מ"ב ח"א הוציאו מכאן גדולה מזה דמודה מעצמו אפי' לא טעין משטה טענינן ליה מדפריך מ"ט דר' יוחנן ונהי דבזה יש לדחות דבריהם דהכי פריך אמאי קאמר חייב דמשמע שאין לו שום טענה והלא יכול לטעון משטה מ"מ מה דס"ל דמיירי במודה מעצמו ודאי משמע כדבריהם וליכא למימר דהתם מיירי לענין שלא להשביע וכמ"ש התוס' שם ז"ל אי דלא א"ל אתם עידי מאי טעמא דר' יוחנן ה"ל למפטרי' או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו עכ"ל דהא עיקר דמילתיה דצריך לומר אתם עדי איתמר בפ' זה בורר גבי משט'. ועוד שכבר הוכחתי לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ג ממשנה מפורשת ומן הש"ס דבהודה לפני התובע לא שייכא טענת השבעה וכמו שכתב הרמב"ם וא"כ הכא דקאמר בפני התובע אני חייב לך מנה ע"כ פריך מ"ט דר' יוחנן דקמחייב הא יכול לומר משטה:

(יג) אינו יכול לטעון משטה כו'. ואע"ג דמכל מקום יכול לטעון השבעה וכדלקמן סעיף כ"א ואפי' לא טען טענינן ליה ליש פוסקים שם מכל מקום אי טעין משטה חייב א"נ נ"מ למ"ד דבפני התובע אי"ל השבעה כדלקמן סעיף י"ד וכן העליתי שם בס"ק ל"ד א"נ נ"מ אי טען להד"מ דאם הי' יכול לטעון משטה לא הי' מוחזק כפרן דמילי דכדי לא דכירי אינשי כדלעיל סעיף א' והשתא הוחזק כפרן אע"ג דהי' יכול לטעון השבע' וכדמוכח להדי' מדברי הרמב"ם רפ"ז מהל' טוען ע"ש וכן מוכח מדברי המחבר לקמן סעיף ח' וסי"ד ע"ש ועוד נ"מ טובי מיהו כבר העליתי בס"ק הקודם דגם משטה יכול לטעון:

באר היטב

עריכה

(יב) והוד': ועיין בש"ך שמתמיה על המחבר שלא שם על לב לדקדק שהרמב"ם ושאר הרב' גדולי הפוסקים חולקים בזה וס"ל דאף בהוד' מעצמו שייך טענת השטא' ונראה עיקר כדבריהם. ע"ש באורך.

קצות החושן

עריכה

(ח) הוד' מעצמו דעת הש"ע דהוד' מעצמו א"י לטעון משט' כיון דל"ש כשם שהשטית בי כך השטיתי בך. וכן נרא' לענ"ד עיקר והיא דבכל מקום כשרוצ' לחזור מדבריו הראשונים צריך ליתן אמתלא' לדבריו הראשונים ולא מצי אמר אמרתי דבר זה דרך שחוק וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מאיסורי ביאה ז"ל האשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך וחזר' ואמרה טהור' אני ודרך שחוק אמרתי לך תחל' אינה נאמנת ואם נתנה אמתל' לדברי' נאמנת כיצד תבעה בעלה ואחותו עמו בחצר ואמרה טמאה אני וחזרה ואמר' טהור' אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכל כיוצ' בזה ע"ש והרי מבואר דאם אמרה הי' דרך שחוק אינה נאמנת אלא באמתל' הנכונ' וכגון שלא יראו אמך ואחותך וכ"כ הרמב"ם פ"ט מאישות אמרה מקודשת אני כו' אם נתנה אמתל' לדבריה וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני אם לא נתנה אמתל' או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסור' ע"ש וכיון דאפי' באיסור לא מהני חזר' ולומר דרך שחוק אמרתי בראשונ' אא"כ נתנ' אמתל' שיהי' ממש מכ"ש לממונ' וכמ"ש בסי' פ' דיותר בקל מהני חזר' באיסור מגבי ממון וע"ש סק"א וא"כ מה זו אמתל' שהוד' מעיקר' שחייב ועכשיו חוזר ואומר משט' ודאי אין מקבלין כמו שאין מקבלין באשה שחוזרת ואומרת דרך שחוק ובשלמ' שלא להשביע הוי אמתלא' נכונ' שהי' צ"ל כך שלא יחזיקו אותו בעשיר אבל משט' אינו אמתלא' כלל למה אומר כך דרך השטא' לזה כתב רש"י הטעם דאומר כשם שהשטית בי כך אני השטיתי בך וא"כ זה אמתלא' להשטאתו אבל מודה מעצמו דאין טעם להשטא' ודאי אינו נאמן כמו שאינו נאמן באיסור לומר השטא' ושחוק אמרתי וכ"ש בסה"ת גבי טמאה אני לך דאינה נאמנת לומר דרך שחוק והיתול מש"ה אינו נאמן בממון לומד השטא' אלא היכא דאיכ' אמתלאה להשטאתו והיכ' דתובעו ובש"ך האריך בזה והעלה דאפי' במודה מעצמו יכול לטעון משטה ולענ"ד נראה כדברי הש"ך ועיין ש"ך שהבי' ראייה מסוגי' דר"פ הנושא מהא דאמרו שם אי דלא אמר א"ע מ"ט דר"י והתם מיירי במודה מעצמו דאומר חייב אני לך והשטא' לא שייך והשבע' נמי לא שייך כיון שהי' בפני התובע אלא מוכח דגם במוד' מעצמו שייך השטא' ע"ש מיהו אינו ראי' לפי שטת הרמב"ם וש"ע בסי' מ' דמפרשי להך דר"פ הנוש' לאו במוד' אלא במחייב עצמו חיוב חדש וגבי חיוב חדש ודאי בעינן אתם עדי ואפי' הודא' גמור' ל"מ להתחייב ובעי דוקא א"ע ועמ"ש בס"ק י"ד:

(ט) אינו יכול לטעון משטה ז"ל הש"ך אע"ג דמ"מ יכול לטעון השבעה וכדלקמן סעיף כ"א ואפי' לא טען טענינן ליה מ"מ אי טען משטה חייב א"נ נפקא מיניה אם טען להד"מ דאם היה יכול לטעון משטה לא הי' מוחזק כפרן דמילי דכדי לא דכירי אינשי והשתא הוחזק כפרן אע"ג דהיה יכול לטעון השבעה וכדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם פ"ז מטוען וכן מוכח מדברי המחבר לקמן סעיף ח' וסעיף י"ד ע"ש ולענ"ד נראה) (דהשבעה נמי מילי דכדי הוא ולא דכירי אינשי ומי שיאמר דברים שלא להשביע יצטרך להעלות על פנקסו שאמר זה כדי שלא יתבענו אח"כ ויאמר להד"מ ויתחייב זה ודאי לא יתכן וכל שאינו אלא דרך שיחה מה לי השטאה מה לי השבעה לא דכיר לה ודברי הרמב"ם פ"ז מטוען היינו בהודה דרך הודאה גמורה וכמ"ש שם במודה דרך הודאה גמורה ומש"ה אע"ג דמצי טען השבעה גם בהודאה גמורה מ"מ דכיר לה עכ"פ כיון שעשאו בכוונה דהא אמר הריני מודה בפניכם וכה"ג מחלקין בסי' ר' לענין הוחזק כפרן ע"ש באומר פרעתי בעדים ובאו עדים ואומרים שלא פרע בפניהם דאיכא חילוק בין הזמינ' דהוי מלתא דרמא על אינש ודכיר לה ובין לא הזמינם דלא רמיא עליה ולא דכיר ע"ש וא"כ ה"ה הכא בהודאה גמורה דכיר לה שהודה בפני עדים הודא' גמור' ומש"ה כשטוען להד"מ משלם אבל היכא דלא היה הודאה גמורה אלא שיחה בעלמא שלא להשביע ודאי הוי מילי דכרי ולא דכיר וכן מורה לשון הסמ"ע בס"ק כ' ע"ש וא"כ אם טען להד"מ היכא דלא היה הודאה גמורה אז גם במודה מעצמו אמרינן שלא להשביע הודה ולא דכיר לה והא דקאמר אינו יכול לטעון משטה היינו אם טען משטה כן נראה ברור:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}