לדלג לתוכן

סמ"ע על חושן משפט פא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

[עריכה]

משטה הייתי בך. לשון הטור כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שאין לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך דבר שאינו בידי:

וצריך לישבע שהוא כדבריו כו'. ולעיל בריש סי' ל"ב כתבתי דגם צריך לישבע לו שאין בידו כלום שהרי בהודה לו ע"י תביעה איירי דאף דנשבע שבאותו פעם היתה הודאתו להשטות עדיין לא נפטר מתביעתו שתבעו תחלה ובודאי ג"כ עתה דעתו לאותו תביעה וב"ת שער מ"ב והרמב"ם בפ"ו מטוען כתבו בהדיא דישבע לו שאין בידו כלום ולא הזכירו דצריך לישבע שכוונתו היתה כדי להשטות אלא שהרא"ש כתבו בשם רב סעדיה וכ' דמסתבר לומר כן דישתבע היסת כמו שתקנו היסת על הכפירה הנ"ל. ונראה דכלל' בשבועה א' דאין בידו כלום משלו ושכוונתו בהודאתו היתה להשטות דאף דנשבע שאין בידו כלום יש להוכיח על פניו דמדהודה לו שקר נשבע פי' אף שבאותו דיבור שהודה לו לא נשתעבד ויכול לחזור בו אף שלא היתה כוונתו להשטות כיון דלא אמר אתם עדי וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס מ' דצ"ל אתם עדי או שיכתוב לו בכתב מנה אני חייב לך או שיאמר לו ע"פ מנה בשטר אני חייב לך מ"מ י"ל מדהודה לו בודאי חייב לו בהלואה או בשיעבוד גמור שעשה לו לפני אותו פעם ומ"ה צריך לישבע שכוונתו בהודאתו היתה להשטות כי אין טענינן בעדו השטאה וגם אין מאמינין לו בדיבורו כן כ"א בשבועה והטור והמחבר שלא הזכירו שבועה שאינו ח"ל כלום זהו מפני פשיטותו דסמך אמה כבר כתבו בריש סי' ע"ה ובכמה דוכתי שכל כופר הכל צריך לישבע היסת שאין בידו כלום ועד"ר ופרישה בר"ס ל"ב: (הג"ה וכ' המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דאע"ג דאין התובע טוען שישבע לו כן אפ"ה צריך לישבע לו ד"מ סי' ל"ב ס"ג וכן הביא הב"י נוסח המרדכי שם ולא כמ"ש בנוסח' המרדכי שבידנו וכעין שבועות היסת שאין בידו כלום שתקנו אפי' לא טען השבע לי):

לא היו דברים מעולם. פי' לא הודיתי לו מעולם והעדים מכחישים אותו אפ"ה לא מחזקינן אותו בכפרן אבל אם מודה לו שהודה ואמר להד"ם שאינו ח"ל ואינו אומר טעם למה הודה לו חייב לשלם לו ואין אנו טוענין עבורו שכוונתו היה להשטות וכמ"ש אח"כ בס"ג וע"ל ס"ס ל"ב שם נתבאר כל זה:

דמילי דכדי. פי' כיון דאפי' לדברי העדים אינו ידוע שח"ל מכח הודאתו ואיכא למימר דלהשטות כוון ועי"ז ה"ל מילי דכדי פי' דברים שאין בהן תועלת ועביד אינש לשכח דברים כאלו משא"כ לעיל ר"ס ע"ט דהעדים מעידים שלוה ופרע דכיון דעכ"פ לוה לא היה לו לשכח ולומר להד"ם מ"ה הוחזק שם כפרן:

מי שאמר לחתנו העשיר כו'. כפול לקמן ר"ס של"ו בהג"ה ושם כתב לחתנו סתם ולא כתב בצדו העשיר וצריך להגיה שם העשיר וכ"כ במרדכי תיבת העשיר ע"ש:

יכול לומר משטה הייתי בך אע"ג דכתב הטור וגם המחבר בסמוך ס"ה דלא אמרינן משטה אלא כשתובעו היינו דוקא כשהודה שחייב לחבירו מנה בלא תביעה דאין טעם להשטאתו אבל היכא שיש טעם וסברא לו' שכונתו הי' להשטות כגון זה שלמצוה נתכוון שילמד עם בנו וגם שהוא בן בנו וגם הוא עשיר שהיה מוטל עליו ללמד עמו או לשכור לו מלמד בכה"ג טענינן אפי' עבורו שלהשטות נתכוין:


סעיף ב

[עריכה]

וה"ה אחרים שהודו לו פי' ע"י תביעות השכ"מ ולקמן בסי' זה סכ"ז איירי מהודה לשכ"מ מעצמו ע"ש:

או שתקו לצוואתו. עיין ד"מ שהביא דברי המרדכי בזה באשה שצוותה לבנה ליתן מנכסיה ז' זקוקים לקרוביה והבן שתק ואחר מיתתה טען שלא נשבעה על כתובתה ומה ששתק היינו שלא להכעיסה והשיב דשתיקה בשעת מיתה הוה הודאה ואפי' לא היו עדים בצוואתה אלא שהבן מעצמו מודה שכן היה:


סעיף ג

[עריכה]

לא טענינן ליה. והיינו דוקא כשאומר אמת שהודיתי אבל איני חייב לו ואינו נותן טעם למה הודה וכמ"ש בס"א:

אבל ליורשיו טענינן כו'. פי' אם הודה אביהן לפני עדים על ידי תביעה כשהיה בריא ומת ובא התובע לתבוע להיורשים בעידי התביעה טענינן להו ואמרי' אלו היה אביהן חי הוה טעין שלהשטות נתכוין:


סעיף ד

[עריכה]

תופס ממון הנתבע. פי' שבא לידו הממון כבר בתורת הלואה או פקדון או כיוצא בזה ותופס ועומד בשעת הודאתו:

שיש עדים שהוא ממונו. פי' וגם יש עדים שראו אותו עתה בידו דליכא מגו דלהד"ם או החזרתיו לך אבל כשאין עדים יתבאר לקמן ס"ס פ"ז דאפי' בלא עידי הודאה יכול להתפיס בממונו כדי טענתו במיגו דלהד"ם:

שוב אינו יכול לטעון וכו'. לשון הטור שהתפיס' עושה להודאתו הודאה גמורה עכ"ל ר"ל כיון שידע זה שממונו הוא ביד זה שהודה לו לא היה לו להודות א"ל שחייב לו באמת ולא כע"ש שכתב דאיירי דוקא שתפסו בשעת תביעה וה"ט כיון דראה שתביעתו אינו להשטות שהרי טרח ותפס לו ממונו לא היה לו להודות להשטותו ע"ש ז"א וכמ"ש והוכחתי בפרישה ע"ש:


סעיף ה

[עריכה]

ל"מ טענת השטאה כתב בהג"מ פ"ו מטוען ונטען ובהג"א דמרדכי דפז"ב דכל תנאי שבני אדם מתנין ומקיימים ביניהן אין שייך לומר משטה אני בך ד"מ סי' ל"ב סעיף י"ט:

אלא כשתובעו והודה כו' הטעם כתבתי בר"ס זה דאז יכול לומר כשם שהשטית אותי בתביעתך כו':


סעיף ו

[עריכה]

וייחדום לעדים כו':

בין שאמר כו'. כל זה קאי אכשהודה בעדים אבל כשהודה בב"ד א"צ כלום ולקמן בסי' זה סכ"ב חזר וכ' המחבר דין זה ושם כתב בפירוש שא"צ בהודא' בב"ד אתם עידי ולא הודא' גמורה ע"ש ואע"ג דשם כ' בב"ד של ג' היינו להגאון והרמב"ם אבל לדעת הרא"ש והטור ה"ה בב"ד של יחיד מומחה וכמ"ש הטור בסי' ג' גם בסי' זה כ"כ הטור בסכ"ז ע"ש:

אבל יכול לטעון פרעתי. דלא עדיף הודא' זו מאלו הלוה לו בעדים דקיימא לן המלו' בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ע':


סעיף ז

[עריכה]

לא חששתי להשיבך. משא"כ כשהשיבו מתחלה ואמר ליה הן דהוה ליה להשיבו ג"כ אח"כ לחזור בו ולומר לא תהיו עדים כי להשטות נתכוונתי:


סעיף ח

[עריכה]

ומשלם על פיהם. המחבר קיצר ושינה בהעתקת הרמב"ם שהרי ברפ"ז דטוען כתב דאם הודה בדרך הודאה וטען אח"כ להד"ם משלם על פיהם (כשהעדים הכחישו אותו דכל הודא' גמורה דכירי אינשי) ואם טען שלא להשביע כוונתי שומעין לו וגם בסמוך בסי"ד כתב המחבר דיכול לטעון טענת השבעה אפי' בהודאה גמורה (ועפ"ר שם כתבתי דאף שלדברי הטור צ"ל דהרמב"ם איירי שם בלא הודא' גמורה מ"מ הוכחתי שם דבהודא' גמורה נמי איירי ע"ש) ואף דלא איירי כאן המחבר עדיין בטענת שלא להשביע מ"מ לא ה"ל לסתום ולכתוב משלם על פיהן כיון דהב"ד טוענין לו שלא להשביע נתכוין וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ססכ"א ואפשר משום דהרמב"ם ס"ל דלא טענינן עבורו גם טענת שלא להשביע וכמ"ש הטור והמחבר בשמו בר"ס כ"א מ"ה סתם וכ' כאן ומשלם על פיהם ור"ל כשאינו טוען טענת שלא להשביע וזה דוחק. והיותר נרא' משום דעד הנה וגם מכאן ולהלאה איירי כשההודא' היא ע"י תביעת מנה לי בידך וכשההודא' היא ע"י תביעה ל"ש ביה טענת השבעה וכמ"ש הטור ומור"ם בהג"ה סכ"א ואע"פ שהתחיל וכתב אמר שנים כו' ולא הזכיר תביעה וגם סיים וכ' ואע"פ שאין התובע עמו לשון אע"פ משמע דעיקרו מהתובע עמו איירי ומש"ה סיים וכתב ומשלם על פיהם סתם אלא שאגב בא ללמדנו רבותא דאע"פ שאין התובע עמו מחשבינן להודאתו שהיתה שלא על דרך שיחה להודא' גמורה:


סעיף ט

[עריכה]

כי אתו עידי ראי' ומסהדי כו'. ל' הטור חייב דהודא' כהלואה דמי' וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימני לאסהודי עליה גבי הודא' נמי ?אע"פ דלא מקבל להאחריני עליה מהימני דמשעת הודא' מחייב ליה והני גילוי מלתא בעלמא נינהו עכ"ל:


סעיף י

[עריכה]

הודאה בפני עד א' כו' לאפוקי מבעל המאור דאמר דאין ע"א נחשב לכלום היכא דאינו מעיד שבפניו נעשה ההלוא' או הגזילה או הפקדון וכמ"ש הטור בשמו כאן ובסי' ל"ב ע"ש:


סעיף יא

[עריכה]

והעדים שומעים כל זה פטור. כיון דלא ה"ל להנתבע לאסוקי אדעתי' שיש שם עדים יכול לומר להשטות אמרתי כן:


סעיף יב

[עריכה]

כל שראו ההלוא' כו'. ר"ל אף דבשמעו ההודא' בהכמנה אינו מחויב עליהן וכמ"ש לפני זה בהחביאם אחורי הגדר אבל אם ראו ההלוא' מעידים עליה ומחויב לשלם על פיהם והטעם כמ"ש דהחיוב בא מיד שהלוה לו אפי' בלא עדים והעדים אינן אלא גילוי מילתא שאינו יכול לכפור ולומר שלא הלוה לו:


סעיף יג

[עריכה]

א"ל לא אינה הודאה דמצי למימר מתחלה להשטות כוונתי:

דאיבעי לי' לאסוקי אדעתיה. וה"ה אם הטמין עדים בבית הקברות ואמר חיי ושכבי להוי עלך סהדי אף ע"ג דאין עדים רגילים להיות טמונים בבית הקברות מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה דלא על חנם אמר חיי ושכבי ועד"מ:

שהיו שם אבל אי לא איבעי כו'. כנ"ל:

כגון שאמר אתם עדי. דכל שלא ראה העדים אין שתיקתו הודא' אף באמר אתם עידי:


סעיף יד

[עריכה]

שלא להשביע את עצמי הודיתי. פי' שלא ארא' כעשיר ושבע:

נאמן. אע"פ שהודאתו היתה בהודא' גמור' סבירא לי' גם להרמב"ם דיכול לטעון שלא להשביע וכמ"ש לעיל בס"ח בשמו והא דכתב לקמן בסי' רנ"ה בס"ב ז"ל דאם אמר דרך הודא' ולא הי' שם חשש הערמ' נותנים לק"מ דבמה שכתב ולא "הי' "חשש "הערמה ר"ל באופן דל"ש ביה לומר שלא להשביע וכ"כ הכ"מ שם וכתב כגון שכתבו בפניו להרמב"ם או שאין לו בנים אלא שאר יורשים לכ"ע ע"ש:

ואין חילוק בזה בין עני כו'. ור"ל אפי' בעני שבלאו הכי אין אנו מחזיקים אותו בעשיר אפ"ה מצי להתנצל ולו' שהודה שלא להשביע וכדי להחזיקו ביות' עני משישמעו שהוא חייב לאחרים ועד"ז הוא בנ"י ולא כע"ש שבא ללמדינו שאפי' עשיר יכול להתנצל בטענ' זו דז"א דעשיר פשיטא הוא וק"ל:

בין שהי' שכ"מ ואע"ג דלענין טענת השטא' נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ס"ב דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל לענין טענת השבע' גם בשכ"מ אמרינן כדי שלא להשביע את בניו אמר כן שלא יחזיקום הבריות בעשירות שאביהן הניח להן ירוש' גדולה:

הי' התובע עמו כו'. דדוק' בהשטא' יכול לומר כשם שאתה באת להשטות בי בתביעתך כו' וכנ"ל אבל בהשבע' דהיינו שהודה בלא תביע' אמרינן דלא הי' לו להודות בפני התובע מירא' שישמע התובע ויתבענו ע"פ העדים אלא ודאי להודא' גמורה נתכוין כי הוא הי' חייב לו:

אלא כדי שלא להשביע כו'. וכ' בנ"י פ' ז"ב ואפי' נרא' מדבריו שמכוין להשביע את עצמו כגון שאמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא ואפ"ה (לא) מיקרי הודא' כן מוכח בגמ' ד"מ ל"ב:

ולענין שבוע' כו'. ענין בפני עצמו הוא ואליבא דכ"ע הוא וכן הוא בטור:

צריך לישבע. פי' נשבע שאינו חייב לו שהרי טוענו עתה טענת ברי שחייב לו ונרא' דא"צ לכלול בשבועתו שכונתו הית' כדי שלא להשביע כיון דאנן טענינן ליה טענת שלא להשביע וכן מוכח קצת מלשון הרא"ש שכ' דדל עדים מהכא כו' משמע דאין עליו שבוע' אלא מכח תביעת ברי שלו:

טענת שלא להשביע טוענין כו'. אע"פ שכ' המחבר בסעיף כ"א פלוגת' בזה כתבו מור"ם כאן ופסק דטוענין לו כי הוא נמשך אחר לשון הטור שכ' בסי' ל"ב אהאי דינא בפשיטות דטוענין לו וגם משום דהבה"ע ס"ל דהלכ' כמאן דאמר דטוענין לו והמחבר בסעיף כ"א נמשך אחר לשון הרמב"ם וכ' בסוף עלה דעת הטור ע"ש:

והודה אחד "על" ידי "שליח. כן היא הגירסא נכונ' וכן הוא שם בריב"ש:

תביעה מבעל דבר עצמו דדוק' כשבעל דבר עצמו תבעו שייך טעם הנ"ל שאמר כשם שאתה תבעני בהשטא' כו' ועד"ז הוא מ"ש הטור והמחבר בסמוך בס' כ"ד ע"ש ולא כמ"ש בע"ש דא"י לטעון השטא' משום דהכרזת ב"ד לאו השטא' היא עכ"ל דלאו בב"ד תליא מילת' אלא כמ"ש:


סעיף טו

[עריכה]

אפי' אמר אתם עידי כו'. בפריש' ודרישה הוכחתי דר"ל דהנתבע אמר אתם עידי והתובע שתק איירי וכן כ' המרדכי בהדי' ע"ש אבל אם אמר התובע אתם עדים והנתבע שתק ליכא מאן דאמר דיכול לטעון שלא להשביע דכיון דשמע דהתובע אמר אתם עידי ודאי דעתו לתבוע ולא ה"ל להנתבע לשתוק וכן מוכח בטור שפירש כן לדברי הראב"ד וגם מלשון מור"ם בהגהתו נרא' דפירשו כן דהרי כ' מאחר שאמר אתם עידי לא יוכל לומר כדי כו' משמע דהאומר אתם עידי הוא הבא לומר שלא להשביע כו' וק"ל. ולא כב"י שפירש דברי הראב"ד שהתובע אמר אתם עידי והנתבע שתק ומש"ה הקש' ותמה על דברי הטור ע"ש ובע"ש נמשך אחר פירושו דהב"י ולא דק:


סעיף טז

[עריכה]

יש מי שאומר שטענת כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' זה ובסי' ל"ב בלי שום חולק וגם בב"י ובד"מ לא נזכרים בפי' שום מי שחולק אזה וכתבתי כמה פעמים דאין זה קושי' מיהו כאן אפשר לומר דכוונת המחבר שכ' יש מי שאומר נרא' דהוא משום דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל שהודה בפני התובע אינו יכול לטעון שלא להשביע וכמ"ש המחבר לפני זה בסי"א א"כ אפי' בלא תבעו נמי כל שהוד' בפניו וק"ל:


סעיף יז

[עריכה]

אם הודה בכתב ידו כו'. מור"ם מסיק וכ' דהיינו שהכתב ידו היא ביד זה שהודה לו ואין להקשות א"כ פשיטא הלא משנ' וגמרא הוא דכל כתיבת יד גובה מבני חורין וכמ"ש הטור והמחבר סי' ס"ט י"ל דה"א דהיינו דוק' כשכתב בכתב ידו נוסח תיקון השטר דכת"י או דכתוב שם דחתימת ידו תעיד עליו במאה עדים דאז ה"ל כאתם עדים וכצ"ל ג"כ במה שמסיק וכ' הטור והמחבר בהודה לו בקנין או במעמד שלשתן דקמ"ל דלא תימא דצריך להיות באתם עדי או בהודא' גמור' ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

ומ"ש אבל אם נמצא כתוב אצלו כו'. דנרא' דמור"ם כ' חילוק זה כדי שלא תיקשי תשו' הרא"ש זו אמ"ש הטור בשמו בס"ס ס"ה וכתבו המחבר שם וגם בסי' זה בסעיף שאחר זה והוא דאם נמצא כתוב אצלו שהשטר זה חציו של פלוני הוא יכול לומר שלא להשביע כוונתי ע"ש ועיין פרישה ודריש' שכתבתי שנ"ל מוכח מלשון הטור וגם מתשו' הרא"ש דס"ל דאפי' אם עדיין הכת"י ביד זה שהודה קאמר דאינו יכול לטעון טענת שלא להשביע ומיירי דהודה לו בפני עדים וא"ל הריני חייב לפלוני מנה וגם אני כותב לפניכם זה בכת"י שאני חייב לו דכולי האי לא עבדי בשביל שלא להשביע ול"ק מההיא דס"ס ס"ה דהתם מיירי דלא הודה לו (בפ"ע) בע"פ וכן יש להוכיח קצת מלשון המחבר שחזר וכ' בסמוך בסי"ט ז"ל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה הוי הודאה וקשה והא כבר כתבו כאן בסי"ז ואי משום דשם איירי במסר לידו שטר שאינו לא כתיבת ידו ולא חתימת ידו וגם אין עדים חתומים עליו אלא כתבו בכת"י אחר ומסרו לו בפני עדים דאכתי אין בו רבותא דהא בשטר כזה גובין בו אפי' ממשועבדים כיון דמסרו לו בפני עדים משא"כ בכת"י כשלא מסרו לו בפני עדים וכמ"ש לעיל סי' מ' ולמאי שכתבתי ניחא דכאן מיירי דהודה לו בע"פ בפני עדים וגם כ' לו מ"ה מהני אפי' הכת"י עדיין ביד המודה ובסי"ט איירי דלא הודה לו בפני עדים בע"פ וכמ"ש שם מ"ה בעינן שיתן השטר ליד זה שמודה לו וק"ל ועד"ר שכתבתי עוד מזה ושוב מצאתי בתשובת דברי ריבות סי' קי"ג דפי' גם כן דמיירי דלא בא הכת"י לידי זה שהודה לו ומגוף הקושיא דל"ת תשובת הרא"ש אהדדי כ' שם תירוצים דחוקים ע"ש:


סעיף יח

[עריכה]

מי שמת ונמצא כתוב כו'. כבר כתבו הטור והמחבר בס"ס ס"ה בסעיף כ"ב ושם נתבאר טעמו בטור ובסמ"ע:


סעיף יט

[עריכה]

אע"פ שלא אמר אתם עידי כו'. ולפי מ"ש בסי"ז דהיכא שנתן הכת"י ליד זה שמודה לו א"צ להודות כלל בע"פ צ"ל דמ"ש כאן אפי' לא אמר אתם עידי ל"ד הוא אלא אפי' לא הודה לו כלל בע"פ בפני עדים אלא משום דאיירי בשטר שאין חתומים עליו עדים שצריך עכ"פ למסרו לידו בפני עדים מ"ה כ' אע"פ שלא א"ל בשעת מסירה אתם עידי וק"ל:


סעיף כ

[עריכה]

בחזקת שהוא חייב לו. פי' דאי לא בחזקת שהוא ח"ל אע"ג דנתברר שאינו ח"ל היה צריך לשלם לו כשהודה בהודאה גמור' להרמב"ם או א"ל אתם עידי להרא"ש דאמרינן במתנה גמורה שיעבד נפשו להתחייב לו בהודא' או במסירת השטר וכמ"ש בר"ס מ' ע"ש:


סעיף כא

[עריכה]

משטה הייתי בו כו'. או שלא להשביע ר"ל שטען כל חד כדשייך לו דהיינו כשהודה ע"י תביעה טען שלהשטותו הודה וכשהודה מעצמו טען שלא להשביע הודיתי וכ"כ ב"י וטענת להד"ם דמהני היינו דוק' כשלא הודה הודא' גמורה להרמב"ם וכמ"ש הטור והמחבר בס"ח בשמו ועפ"ר וזהו כוונת מור"ם בהג"ה שכ' אחר זה ז"ל טענת שלא להשביע לא שייכא כו' דקשה מה בא מור"ם ללמדינו בזה הא כתבו המחבר כבר בסי' זה בסעיף ה' בדין השטא' ובסעיף י"ו בדין השבע' אם לא שתאמר דג"כ בא לפרש דברי המחבר שכ' אבל טען משטה הייתי בך או שלא להשביע כו' דל"ת דאכל א' מהדברים שהתחיל בו המחבר מצי לטעון כל אחד משני הטענות הללו קמ"ל דלא כמ"ש וק"ל:


סעיף כב

[עריכה]

בפני ב"ד של ג'. הטור כ' ע"ז בשם הרא"ש דה"ה בפני יחיד מומחה והמחבר נמשך אחר דעת הגאון והרמב"ם דכתב הטור כאן וגם לעיל בסי' ג' בשמו דביחיד מומחה יכול לחזור בו ע"ש:


סעיף כג

[עריכה]

אינו שלך אלא של פלוני כו' הטור מסיק בטעמו ז"ל כיון שלא הל"ל אלא אינו שלך ולא היה צ"ל אלא של פלוני והרבות דברים שיחא בעלמא הם ואין מזיק לו כלום עכ"ל:


סעיף כד

[עריכה]

לא טענת השטאה ולא טענת השבעה. כאן דאיירי דאמר ליה אתם עידי אין צריך טעם למה אינו יכול לטעון אבל למאי דמסיק וכתב דאפי' לא אמר ראובן אתם עידי אינו יכול לטעון טענת צריכין טעם וכתבו הטור זה לשונו שהרי לוי לא תבעו שיאמר זה כשם שהשטית בי בתביעתך כך אני כוונתי להשטות בך בהודאתי ודין זה כתבו בעה"ת ומסיק שם דגם טענת השבעה אינו יכול לטעון אפי' אם לא אמר אתם עידי כיון דהודאתו היה ע"י תביעת ראובן:


סעיף כה

[עריכה]

אם אמר ראובן לעדים אתם עידי כו'. המחבר העתיק בכאן לשון הטור שכ"כ בשם תשובת הרא"ש ולהרא"ש בעינן דוקא אתם עידי ומינה להרמב"ם בהודאה גמורה סגי ועפ"ר:

הוי הודאה לגבי שמעון זהו פשיטא ונראה דקמ"ל דשמעון חייב בכולי מאחר שהודה בכולו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ז ס"ה ז"ל ראובן שתבע משנים שלוו ממנו כא' וכפר האחד והודה השני שלוו שניהן ממנו בתורת שותפות האי נתחייב בכל ואין מקבלין עדותו של חבירו לחייבי ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות עכ"ל והרי זה דומה למ"ש כאן:


סעיף כו

[עריכה]

יכול לומר משטה אני בך פי' כשהודאה היתה על ידי תביעתו מיירי אפי' טען להשטות נתכוונתי בכל המנה מ"ה הוצרך לכתוב אבל מה שנתן נתון וק"ל:


סעיף כז

[עריכה]

לפני שכיב מרע כו' אינו יכול לטעון כו'. אפשר דהטעם הוא דאם שלא להשביע כוון למה לא הודה כן לאחד מהבריאים דמסתמא לא יתבעהו זה שמודה לו שהוא יודע האמת שאינו ח"ל משא"כ זה שכשימות לא ידעו היורשים דשלא להשביע כוון ויתבעוהו ויצטרך לישבע וגם יגולה הדבר ויחשבוהו לעשיר ועמ"ש לעיל בסי' זה ס"ב בהג"ה באחרים מודים לו:


סעיף כח

[עריכה]

והשבועה היתה לשקר. בב"ת סיים שם וכתב שטוען ה' יפרע ממני על שבועתי לשקר והב"ד אין לחייבוני עבור זה:

אין שומעין לו לשון הטור דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור:

שכחתי ונשבעתי. פי' בשעה שנשבעתי שכחתי שפרעתי לו והייתי סבור כו' ולכך נשבעתי ובטעות היתה השבועה:

ותקיעת כף כו'. שם ברי"ו כתב ז"ל ותקיעת כף באמונתו הוי כמו שבועה ודוק' כשאמר לו באמונתו כו' ומור"ם לא כ"כ משום דבזמן הזה סתם תקיעת כף הוא כן וכאלו פי' ואמר שתקע לו כפו באמונתו ועוד כתב רי"ו שם דאם תקע לו כפו על ערבות במקום דבעינן קנין לא נתחייב בתקיעת כף זה ע"ש ומור"ם כתבו בד"מ ובהג"ה בש"ע לקמן בסי' קכ"ט ס"ה וחילק בדבר ושמ"מ כופין אותו לקיים שבועתו ע"ש:

אבל אם כופר כו'. פי' שכופר ואומר שמעולם לא תקע לו כפו או שאומר ע"ת היתה נאמן במיגו דאי בעי הוה כופר וכ"כ מור"ם לקמן סי' פ"ז סל"ד בהג"ה וע"ש מ"ש עוד בדין תק"כ ושבועה ובמי שכופר הת"כ:


סעיף כט

[עריכה]

ולא טענת שלא להשביע. הטור מסיים וכתב ז"ל הא למה זה דומה לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמר בראיית' ואין צ"ל אתם עידי אף כאן ההודא' נגמרה בעדותו ואין צ"ל אתם עידי וכן כשמוחל לחבירו מה"ט גופי' וכשם שאצ"ל אתם עידי כך אצ"ל כתובו דאצ"ל כתובו אלא כשהוא חייב עצמו בהודאתו שלא תהא עליו כמלוה בשטר בלא שיצוה לכתוב אבל במחילה ופטור א"צ עכ"ל ועפ"ר מ"ש עוד טעם אחר:

וכן אצ"ל כתובו. מור"ם כתב זה בסי' ל"ט ס"ס ג' ולמדו מכאן:


סעיף ל

[עריכה]

א"נ מודה לי' דכי יהב כו'. אין להקשות להוי נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אמרתי לך אלא לשם קרן דה"ל מיגו דהעזה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:


סעיף לא

[עריכה]

ומפני כח השטר שהי' לו עליהן כו'. בי"ד סי' קע"ז נתבאר בדברי הטור והמחבר דאסור לכתוב הנותן סתם שט"ח על מעות הקרן שנתן בעיסקא וה"נ מיירי שהי' מפורש בשטר שקבל כך וכך מעות בעיסקא:

הדין עם ראובן. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש יראה כיון שהלוה ראובן לשמעון ולוי בשותפות נעשו אחראין וערבאין זה לזה והי' כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה והנה תבע לשמעון ונשבע ראובן ששמעון א"ל כן ונתנו לו מהם חלקו הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי כי פרעו לו חובם מדעתם כו' ומה שטוען לוי שאנוסים היו מחמת השטר לאו טענה היא כיון שלא מסר מודעה בפני עדים קודם שיפרעו עכ"ל וקשה דמשמע מזה דלא זיכה לראובן אלא משום שהי' לו כח לגבות כל החוב מאיזה מהן שירצה וזה ניחא לדעת הרא"ש דס"ל הכי וכמ"ש הטור ס"ס ע"ז אבל לדעת הרמב"ם דכותיה פסק המחבר ומור"ם שם שאינו יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה כל זמן שיש להשני לפרוע חלקו וכמ"ש שם א"כ למה סתם המחבר כאן וכתב כתשובת הרא"ש וה"ל לפרש דאליבא דהלכתא היינו דוקא שאין ללוי ממון כדי חלקו דאז יכול לגבות משמעון כל החוב ואין לתרץ ולומר דס"ל להמחבר דמ"מ הי' יכול לגבות ראובן ממעות דשותפות שמצא ביד שמעון שהודה לו דהא בתשובה ובדברי המחבר משמע שלא היה להן ממון בשותפות כ"א מנה זה שנתן להן ראובן וכבר החזירו לו וע"ק דבתשובה הנ"ל דקדק הרא"ש וכתב ז"ל והנה תובע לשמעון ונשבע ראובן ששמעון א"ל כן כו' והמחבר לא הזכיר שנשבע ראובן מיהו יש ליישב ולומר דלענין דאין ביד לוי להוציא מיד ראובן אצ"ל דכבר נשבע ראובן דהא לוי לא הוי מצי לטעון טענת ברי שלא א"ל שמעון שהי' בו כ"כ ריוח ולא כתבו הרא"ש אלא שאף אם יטעון שמעון בעצמו ואומר שקר אתה דובר ומחזיק אתה ממונינו בחנם כי מעולם לא אמרתי לך שהרוחנו כ"כ דאז היה צריך ראובן לישבע נגד טענת ברי דשמעון. ע"ז כתב דכיון דכבר נשבע אין להן על ראובן כלום וק"ל:


סעיף לב

[עריכה]

שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה כו'. ע"ל סי' רצ"ב ס"ז בהגהות מור"ם דאם תבע ראובן מעותיו שירויח בהן והוא מעכבן בידו שחייב לו הריוח מכאן ולהלא' וצריך לומר דכאן איירי כשלא הגיע זמן הפרעון א"נ לא תבע מעותיו וק"ל: