שולחן ערוך חושן משפט עב מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · עב · מ · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

משכונו של עכו"ם ביד ראובן ואמר ליה ראובן תן לי מעותי אמר לו העכו"ם תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהעכו"ם חייב לו ומת העכו"ם והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון:

הגה: משכון של עכו"ם ביד ישראל ואמר העכו"ם ליתן המשכון לישראל אחר ומת זכה זה הראשון במשכון שבידו ואין צריך ליתן לאחר כלום דהא לא משך (ב"י בשם הרשב"א) (ואם היה העכו"ם חייב לישראל אחר ע' לקמן ריש סי' פ"ו):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

זכה שמעון בכל המשכון:    ה"ט דבשע' שהשכינו רחובן לשמעון סילק נפשו ממנו לגמרי דאל"כ הי' אסור לשמעון ליקח ממנו ריבית דה"ל ישראל שהלו' לישראל וכמ"ש בי"ד סי' קס"ט ע"ש ומה"ט נראה דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכנות של עכו"ם שבידו בריבית בלי ציווי העכו"ם זכה ישראל השני בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ"ש מור"ם שם בי"ד סי' קס"ט סי"ח דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו ה"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו ה"מ כל זמן שהעכו"ם חי דאף הוא עומד במקום העכו"ם לפדותו אבל מיד שמת העכו"ם זכה ישראל השני בהמשכון דכיון דנסתלק ממנו כח העכו"ם נסתלק ג"כ מהבא מכחו מיהו אם יש להעכו"ם יורשים היודעים מזה ודעתן לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדות אחר מיתת העכו"ם המשכון קודם שבאו היורשים לפדותו ויתן להשני קרנו והרבית שעלה עליו עד שעת פדייה והמותר של ישראל ראשון משא"כ בנדון זה שהישראל ביקש מעותיו מהעכו"ם וא"ל העכו"ם שימשכן אצל ישראל השני דאז אינו יכול לפדותו אחר מיתת העכו"ם ונראה דמ"ה כתב רשב"א האי דינא כשציוה לו העכו"ם ודו"ק:

ליתן המשכון לישראל:    פי' ליתן לו לפדותו או מיירי שבבר נתן העכו"ם לישראל דמי ההלואה:

זכה זה כו' שבידו:    שם מפורש הטעם דעכו"ם מכי מטי זוזי לידי המסתלק מהמשכון וזה המקבל לא קנהו עד דמשך כל' זה הביאו הב"י במסל"ב והד"מ וצ"ע אם המשבון שוה עודף מדמי ההלואה שהלוה לו הא ודאי לא נסתלק העכו"ם וישראל האחר לא נתן לעכו"ם דמים דהא במתנה איירי וכמ"ש שם בתשו' רשב"א שהביאו וע"ל ס"ס קצ"ד סס"ב שחזר וכ' מור"ם האי דינא ושם כתב הטעם ז"ל דמיד שנתן העכו"ם לאחר בשטר נסתלק העכו"ם וע"ש וצ"ל דמ"ש כאן דכי מטי זוזי כו' לישנא דגמ' נקיט האמור בגמ' בדין ישראל הקונה שדה מעכו"ם ונתן לו דמים ובא ישראל האחר והחזיק בו דקנהו השני מה"ט דמיד שקבל העכו"ם דמי השדה נסתלק וכמ"ש הטור והמחבר האי דינא בר"ס קצ"ה ומיני' נלמד דה"ה במתנה דנסתלק העכו"ם משעה שנתן ועמ"ש עוד שם למה כתב כאן ומת העכו"ם ושם בד"מ ובהג"ה לא כ' ומת:

ע"ל ר"ס פ"ו:    ע"ש מ"ש דל"ת מזה גם ע"ל בס"ס קצ"ד ס"ב לענין עכו"ם שיש לו משכון או פקדון ביד ישראל ומכרו לישראל אחר דמשמע שם ממ"ש אחריו בס"ג דקנהו השני בכסף דמטלטלין קונה הישראל מעכו"ם בכסף גרידא ע"ש ובב"י שם בריש הסי' ובס"ס רמ"א:

ש"ך - שפתי כהן

(קנט) אמר לו העכו"ם כו'. כתב הסמ"ע דה"ה אם משכנו מעצמו בלי ציווי העכו"ם דאע"ג דבידו לחזור ולפדותו וכמו שנתבאר בי"ד סי' קס"ט סי"ח ה"מ כשהעכו"ם חי משא"כ הכא שמת כו' וכ"כ הב"ח (ופשוט הוא מש"ס ופוסקים דלעיל סעיף ל"ט וק"ל) וכתב בסוף דבריו ודלא כמהרו"ך שכתב בזה דינים שונים לא שערום הראשונים. ולכאורה קשה במה הוא חולק ונראה דחולק אמ"ש בסמ"ע בסוף דבריו וז"ל מיהו אם יש להעכו"ם יורשים היודעים המשכון הזה ודעתן לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו אחר מיתת העכו"ם קודם שבאו היורשים לפדותו ויתן להשני קרנו והרבית שעלה עליו עד שעת פדיי' והמותר של ישראל ראשון משא"כ בנדון זה שהישראל ביקש מעותיו מהעכו"ם וא"ל העכו"ם שימשכן אצל הישראל השני דאז אינו יכול לפדותו אחר מיתת העכו"ם ונרא' דמ"ה כתב ראב"ן האי דינא כשציוה לו העכו"ם ודוק עכ"ל ואזה חולק הב"ח וס"ל דאין חילוק ולעולם אין הישראל הראשון יכול לפדותו כל זמן שאין היורשים באים לפדותו אף שלא הזכיר הב"ח כלום מזה אפשר כוונתו כן וגם נראה שרמז לזה במ"ש בסוף דבריו דזכה שמעון בכל המשכון כו' ואין חילוק בין א"ל העכו"ם לראובן תמשכן אותו או לא א"ל כו' והא דכתב בפסק דראב"ן אהיכא דא"ל העכו"ם לראובן שימשכן אותו אצל ישראל אחר מעשה שהי' כך הי' אבל מתיך פסק דראב"ן מוכח דאין חילוק כלל ודלא כמהרו"ך כו' עכ"ל ור"ל דלמהרו"ך אצ"ל מעשה שהי' כך הי' אלא יש חילוק כשיש להעכו"ם יורשים וז"א אלא מעשה שהי' כך הי' ולעולם אין חילוק ודוק וצ"ע לדינא:


(קס) זכה שמעון בכל המשכון. היינו טעמא דבשעה שהשכינו ראובן לשמעון סילק נפשו ממנו לגמרי דאל"כ הי' אסור לשמעון ליקח ממנו רבית דה"ל ישראל שהלוה לישראל עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח ולא ידעתי למה תלו הטעם באיסור רבית דלפעד"נ אפי' משכנו לשמעון בלא רבית נמי זכה שמעון במשכון דלא יהא אלא משכונו של גר ועכו"ם שבחצר המלוה עצמו ובא אחר והחזיק בה זכה בהמותר וכדאיתא בש"ס וכל הפוסקי' וכמ"ש [ומכ"ש] הכא שהוא מעיקרא אצל שמעון הזוכה והכי משמע להדיא בראב"ן שבמרדכי שם שכ' שם וז"ל מן הדין כל המשכון לשמעון כדאמרי' בש"ס זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ה"נ כיון שכבר נתן לו מעותיו כל המשכון שלו עכ"ל ולא הוזכר שם שהשכינו ברבית וכן משמע במרדכי שם ממה שלא נסתפק אלא כשהפקידו אצלו משמע דבמשכון בכל גונא זכה בו שמעון וגם בפקדון גיפי' שדיתי נרגא לקמן ס"ק קס"ג ע"ש:


(קסא) ואמר העכו"ם ליתן המשכון לפדותו לישראל אחר כו' כלומר שנתנו במתנה לישראל אחר ומת זכה הראשון במשכון אף ששוה יותר ממה שהלוה עליו ואפי' הפקידו העכו"ם מתחל' אצל הישראל הראשון ונתנו אח"כ במתנה לישראל שני ומת זכה הראשון כמ"ש ר' ירוחם בשם תשו' הרשב"א והר"ב לקמן סי' קצ"ד ס"ב ואפי' לא מת העכו"ם כדמשמע בר' ירוחם והר"ב שם וכן משמע להדיא בתשו' רשב"א סי' אלף ל"ב וע"ש:


(קסב) ואם הי' העכו"ם חייב לישראל כו'. עי' לקמן ר"ס פ"ו ז"ל הר"ב שם ראובן שיש לו משכון מן העכו"ם והעכו"ם חייב לשמעון י"א דיוכל שמעון לפדות המשכון מראובן ונותן לו קרן ורבית שעלה עליו וגובה חובו מן המותר וכן נראה לי מאחר שאין לעכו"ם לפרוע בענין אחר שמעון יש לו כל זכות העכו"ם ואע"פ שיש מי שחולק בזה נראה לדון כמ"ש עכ"ל והיש מי שחולק הוא הב"י בס"ס זה שחולק על מהרי"ל וכתב וז"ל ולי נראה שזכה זה במשכון שבידו לכל רבית שיעלה עוד ע"כ והר"ב בד"מ כאן השיג עליו וז"ל ולי נראין דברי מהרי"ל דמאחר שאין לעכו"ם לפרוע לישראל אלא במותר של משכון זו א"כ כל זכותו של עכו"ם יש לו לישראל זה מדר"ן דאמר ונתן לאשר אשם לו וכמו שיתבאר לקמן סי' פ"ו ולכן יכול הישראל לפדותו כמו העכו"ם עצמו כנ"ל וע"ל סימן ק"ד תשו' רשב"א דמשמע קצת כדברי ב"י אבל בש"ס פ' איזהו נשך (דף ע"ג) בעובדא דמרי בר רחל דה"ל משכון מעכו"ם וזבנה רבא כו' משמע שם כדברי מהרי"ל דכל זכות שהי' לעכו"ם במשכון יש לישראל שני עכ"ל ד"מ ודבריו נכונים וכ"פ הב"ח ס"ס זה אך מ"ש הד"מ והב"ח דהכי משמע בפ' א"נ בעובד' דמרי בר רחל כו' המעיין שם יראה דלא משמע מידי דהתם רבא זבנה מיניה במקח גמור ובכה"ג פשיטא דיש לו כל זכות העכו"ם גם מ"ש הד"מ דבתשו' רשב"א דלקמן סי' ק"ד משמע כב"י ולפעד"נ דהרשב"א מודה למהרי"ל ולא מטעם שכתב הב"ח וז"ל והא דכ' ב"י לקמן סי' ק"ד תשובת הרשב"א במחו' ח' דהראשון קודם לגבות הרבית לפי שמשעת זמן השטר חייב עצמו בכל הרבית שיעשו מעותיו בו' אין זה אלא לענין הרבית שכבר עלה עליו ע"ש עכ"ל דבתשו' רשב"א שם משמע שקודם לגבות הרבית שלא עלה עליו עדיין אלא מיירי שהשכינו אצלו לזמן ומת תוך הזמן דאף שלא עלה עדיין הרבית ואי הוה העכו"ם חי הי' יכול לפדותו תוך הזמן מ"מ השתא שהשכינו עד זמן פלוני ונתחייב בשטר ליתן לו כך וכך רבית לזמן פלוני ומת ואינו פודהו. א"כ הוא קודם לגבות הרבית שיעלה עד זמן הפרעון הכתוב בשטר. וז"ל הרשב"א שם שאלת שנים שהלוו לעכו"ם בזה אחר זה ואין בנכסי עכו"ם כדי לזה ולזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן והרבית טען שמעון קרן והרבית שהרוחת קודם אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חוב הרבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפרעו בכל עת ולסלח שעבודו תשוב' אין בדברי שמעון כלום לפי שמשעת זמן חיוב (הקרן חייב) עצמו בכל הרבית שיעשו מעותיו ובהדיא שנינו גבי פסק לזון את בת אשתו שניזונית מנכסים משועבדים אע"פ שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהם אלא שהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו המזונות והטענה ג"כ שאמרת כיון דאי בעי למפרעיה ולסלוקיה מצי לסלוקיה נמצא שלא חל אלא בו ביום מההוא נמי שמעינ' דליתא כלל דהתם נמי הא מצי לסלוקי שעבודא אי כתב לה כ"ז שאת עמי שהרי אם גירש את אשתו נמחל אותו שעבוד עכ"ל הרי מוכח להדיא מתשו' הרשב"א דאף הרבית שלא עלה עדיין גובה ודלא כמ"ש הב"ח דמיירי לענין רבית שעלה כבר אלא מיירי כדפי' שגובה הרבית שלא עלה עדיין כיון שהשכינו אצלו לזמן גובה כל הרבית שיבא עד זמן פרעון הכתוב בשטר וכמ"ש. ונראה שגם הב"ח והד"מ מודי' לזה לדינא וקרוב לו' שגם הב"י מודה להר"ב והב"ח לדינא ואינו בא אלא לחלוק ולומר דזכה במשכון שבידו לכל שעלה עד זמן הקצוב ביניהם נמצא לענין דינא אין כאן מחלוקת כלל אפי' אם ת"ל שיש כאן מחלוקת בדבר מ"מ לענין דינא נלפע"ד עיקר כמ"ש ודוק:



באר היטב

(קג) זכה:    כ' הסמ"ע מיהו אם יש להעובד כוכבים יורשי' ודעתן לפדותו אז גם ישראל הראשון יכול לפדות אחר מיתת העובד כוכבים קודם שבאו היורשים לפדותו ויתן להשני הקרן ורבית שעלה עליו עד שעת פדייה והמותר של ישראל הראשון והיינו כשמשכנו מעצמו בלא ציווי העובד כוכבים אבל אם א"ל העובד כוכבים שימשכנו אצל ישראל הב' אינו יכול לפדותו אחר מיתת העובד כוכבים עכ"ל. והש"ך כתב דנראה מדברי הב"ח שחולק ע"ז וס"ל דאין חילוק בזה כלל וצ"ע לדינא וע"ש.


(קד) המשכון:    ה"ט דבשעה שהשכינו ראובן לשמעון סילק נפשו ממנו לגמרי דאל"כ היה אסור לו ליקח ממנו רבית דה"ל ישראל מישראל כ"כ הסמ"ע והב"ח ולא ידעתי למה תלו הטעם באיסור רבית דנ"ל אפי' משכנו לשמעון בלא רבית נמי זכה שמעון במשכון דלא יהא אלא משכונו של גר ועובד כוכבים שבחצר המלו' עצמו ובא אחר והחזיק בו זכה בהמותר כדאיתא בש"ס וכל הפוסקי' וכ"ש הכא שהוא מעיקרא אצל שמעון הזוכ' וכ"מ להדיא בראב"ן ובמרדכי דלא הוזכר שם שהשכינו בריבית עכ"ל הש"ך (וכ"פ הט"ז בפשיטות דאין לחלק כלל ואפי' בלא רבית ומשכנו מעצמו ללא ציווי העובד כוכבים ואף אם יש לו יורשים בכולן הדין שוה דזכה ישראל השני במשכון ודלא כהסמ"ע וע"ש מ"ש עוד בשאל' שבאה לידו במי שקנ' יין בהקפה ונתן משכון ע"ז שהי' שוה יותר על החוב ונגנב המשכון כו' ומחלק אימתי הוי ש"ח או ש"ש ע"ש).


(קה) ליתן:    פי' הסמ"ע ליתן לו לפדותו או מיירי שכבר נתן העובד כוכבים לישראל דמי ההלוא' והש"ך פי' שנתנו במתנ' לישראל אחר ומת זכה הראשון במשכון אף ששוה יותר ממה שהלו' עליו ואפי' הפקידו העובד כוכבים תחלה אצל ישראל הראשון ונתנו אח"כ במתנה לישראל אחר ומת זכה הראשון כמ"ש הרמ"א בסי' קצ"ד ס"ב ואפי' לא מת העובד כוכבים וכ"מ להדיא בתשובת רשב"א עכ"ל.


(קו) עי' לקמן:    וע"ל סימן קצ"ד ס"ב לענין עובד כוכבים שיש לו משכון או פקדון ביד ישראל ומכרו לישראל אחר דמשמע שם ממ"ש בסעיף ג' דקנהו הב' בכסף דמטלטלין קונ' ישראל מעכומ"ז בכסף גרידא ע"ש בב"י ריש הסי' ובסוף סימן רמ"א. סמ"ע.



קצות החושן

▲ חזור לראש