שולחן ערוך חושן משפט עב כג

ראובן שלוה משמעון עשרה דינרים על משכון והי' עד א' בדבר שידע המשכון והחוב אבל לא ידע כמה היה החוב ושמעון אומר שכ' דינרין הלוה לו אם הוציא שמעון המשכון לפני ב"ד או בפני עדים קודם שנפלה הכחשה ביניהם הדין עם ראובן וכיון שיש כאן ע"א מחייבו שבועה והרי הוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע הילכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול וישבע ראובן היסת על העשרה שהוא כופר בהם אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בב"ד נפל המחלוק' ביניהם שמעון נאמן ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

הדין עם ראובן וכיון כו': צ"ל "דכיון "בדלי"ת דהוא נתינת טעם דכיון דיש ע"א דבתורת משכון בא לידו וגם עכשיו קודם שנחתו לדין ראוהו בידו ה"ל עדים וראה ותו לית ליה מיגו דלקוח הוא בידי או החזרתיו לך ואע"ג דאין כאן אלא עד אחד שמעיד שבא לידו בתורת משכון מ"מ כיון שהוא עצמו מודה שהוא משכון בידו וקי"ל דכל היכא דאינו נשבע נגד דברי העד להכחישו ה"ל דברי העד א' כאלו העידו כן שנים וק"ל:

ויטול וישבע ראובן: פי' אם אין לשמעון ראייה שהלוה לו עשרים כדי שיטול אז ישבע ראובן ויפטר משמעון:

וישבע ראובן היסת: הא דסגי בהיס' אע"ג דמודה לו במקצת משום דהמשכון דביד שמעון ה"נ כהילך ובמשכון כזה שהלוה עליו מעיקרא כ"ע מודו דה"ל כהילך ועמ"ש בסמוך בסעיף כ' בס"ק ס"ט:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(קט) הדין עם ראובן דכיון שיש כאן עד א' כו'. והרשב"א חולק וס"ל דהמלוה נאמן בשבועה והביא הרב בהג"ה דעתו לעיל סעיף י"ח ובתשו' סי' פ"ו דף קס"ח ע"א כתב הרב דאע"ג דבתשו' הרמב"ן לא משמע כן מ"מ אין להוציא ממון נגד דברי הרשב"א ע"ש:

ועוד נלע"ד דליכא פלוגתא בהא ונ"ל דהך דתשו' רמב"ן סי' פ"ד דהרשב"א הוא דידוע דתשו' הרמב"ן הם תשוב' הרשב"א רק שהמדפיסים טעו ויחסום להרמב"ן וכמ"ש ג"כ הב"י בהקדמת ספרו וגם המדקדק הטיב בתשו' זו להרמב"ן סי' פ"ד ירא' מלשונותיו שהם לשונות הרשב"א ולא הרמב"ן וכשתעיין בתשו' הרשב"א סי' אלף מ' יודע לך שהרשב"א מתחלה פסק דיחזיר המשכון משום דדמי לאומן (לקמן סי' קל"ד וסימן פ"ט סעיף ה') ואח"כ חזר בו דנ"ד לאומן כיון שבתורת משכון בא לידו וכיון שב"ח קונה משכון ה"ל מוחזק א"כ בתשובת הרמב"ן הועתק תחל' דברי רשב"א דדמי לאומן וא"כ כיון דהרשב"א גופיה חזר בו וליכא מאן דס"ל בהדיא דחייב להחזיר המשכון הכי נקטינן דהמלוה נשבע ונוטל וע"ש ודו"ק (ומכאן סתיר' לתשוב' מהרי"ק סימן צ"ד ע"ש):

ועוד ראיה לדברי מדברי הרמב"ם ובעל התרומה וה"ה שהרמב"ם כ' פי"ג מה' מלוה וז"ל המלוה על המשכון הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו ואלו רצה היה אומר לקוח הוא בידי ה"ז נשבע בנק"ח ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטליה ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על ממון שלוקח שאלו אמר על עצמו של חפץ זה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי היה נשבע היסת ונפטר אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו על כמה וכמה אינו יכול ליטול אלא בשבוע' והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלי הוא נאמן לומר יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון שאין אומרין מגו לאפטורי משבועה עכ"ל וכ"כ בה"ת שער מ"ט ריש ח"ב וכ"כ ה' המגיד שם וז"ל שכיון שאם היו שם עדים שהוא משכון בידו כמו שהוא אומר ולא היו יודעים בכמה היה צריך מלוה שבועת התור' (כלומר כעין של תור') דכיון שיש שם עדים שבמשכון באת לידו נראה דאין כאן מגו דלקוח הוא בידי ג"כ כשאין שם עדים שהוא בידו במשכון אע"פ שהי' נאמן בלקוח בהיסת אין אומרים מיגו לאפטורי משבוע' עכ"ל ומביאו ב"י בסעיף י"א. הרי להדיא דאפי' כשיש עדים שבמשכון בא לידו ואינן יודעים בכמה נאמן המלו' מיהא בשבוע' וכ"ש היכא דאיכא חד סהדא בכה"ג דלא הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לומר דהרמב"ם ובעה"ת וה"ה מיירי כשאין עדי ראי' דיש לו מגו דהחזרתי דא"כ מאי אולמי' דיש עדים מאין עדים שבאו להוכיח דביש עדים צריך שבועה בנקיטת חפץ הא התם גופי' כיון דאית לי' מגו דילמא נאמן בהיסת ובמגו דהחזרתי אלא ודאי דהם מיירי בדאיכא עדי דאי' ג"כ. וכי האי גוונא אשכחן בכמה דוכתי בהרמב"ם ובעה"ת ושאר פוסקים שכתבו סתמא עדים ומיירי ג"כ בדאיכא עדי ראי'. כנלפע"ד ברור ודו"ק:

(ואע"ג דלעיל ס"ק ט' העליתי דלא אמרי' ב"ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו מ"מ כיון דניתן לו מתחלה בתורת משכון הוא מוחזק בו לענין שנאמן עליו עד כדי דמיו אפילו בלא מגו דדוקא לקמן סעיף כ"ד אינו יכול לתבוע מספק כיון שאין לו על המשכון אלא שעבוד משא"כ הכא שטוען ברי נאמן כיון שמוחזק בו כדין ודו"ק):

(קי) ויטול וישבע כו'. פי' אם אינו מביא שמעון ראי' יטול ראובן וישבע כו' והא דנשבע היסת היינו משום דהמשכון הילך הוא ולפ"ז מיירי שלא נטל המשכון עדיין ומ"מ אי"צ לישבע אלא היסת דכיון דשמעון אינו מביא ראיה הרי הוא של ראובן וה"ל טענ' שמעון כתביעת בעל פה דא"צ אלא היסת או יש לפרש דמיירי כאן שמשלם לו מיד העשרה שמודה דה"ל הילך:

באר היטב

עריכה

(סח) וכיון: כ' הסמ"ע דצ"ל דכיון והוא נתינת טעם דכיון דיש עד א' דבתורת משכון בא לידו וגם עכשיו קודם שירדו לדין ראוהו בידו ה"ל עדים וראה ותו לית ליה מגו דלקוח או החזרתי ואע"ג דאין כאן אלא ע"א שמעיד שבא לידו בתורת משכון מ"מ כיון שהוא עצמו מוד' בכך ה"ל דברי העד א' כאילו העידו שנים כן והש"ך כת' דהרשב"א חולק וס"ל דהמלו' נאמן בשבוע' והביא הרמ"ה דעתו לעיל סי"ח ובתשובת הרב סי' פ"ז כתב ז"ל ואע"ג דבתשובת הרמב"ן לא משמע כן מ"מ אין להוציא ממון נגד הרשב"א ע"ש ועוד נ"ל דליכא פלוגת' בהא דידוע דתשובת הרמב"ן הם תשובת הרשב"א רק שהמדפיסים טעו וכמ"ש ג"כ הב"י בהקדמת ספרו ואם כן נרא' דהרשב"א גופי' חזר בו וליכ' מאן דס"ל דחייב להחזיר המשכון והכי נקטינן דהמלו' נשבע ונוטל עכ"ל וע"ש דמביא עוד ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם ובעה"ת ע"ש.

(סט) היסת: משום דהמשכון הילך הוא ולפ"ז מיירי שלא נטל המשכון עדיין ומכל מקום א"צ לישבע אלא היסת דכיון דשמעון אינו מביא ראי' הרי הוא של ראובן וה"ל טענת שמעון כתיבת בע"פ דא"צ אלא היסת או י"ל דמיירי שמשלם לו מיד העשר' דמוד' דה"ל הילך. ש"ך.

קצות החושן

עריכה

(כה) הדין עם ראובן. והרשב"א חולק וס"ל דכיון דבע"ח קור משכון הוי המלוה מוחזק וכן העלה בש"ך לדינא כרשב"א והא דאמרינן בטען הלוה ברי שפרע והמלוה מסופק דצריך להחזיר היינו משום דטוען המלוה שמא אבל כשטוען ברי הוי המלוה מוחזק עיין שם בש"ך. והנה קשה לכאורה דהא בעל חוב אינו קונה משכון אלא בכדי דמיו והיכא דיש עדים שלוה ואין יודעים כמה והרי הוא כאלו אנו מסופקים כמה קנה חלק קטן או חלק גדול וראוי לומר אוקי ממונא בחזקת מרא קמא לדידן דקיימא לן כרבנן דסומכוס וכההיא דמתני' זה אומר קטן וזה אומר גדול בפ' השואל דף ק':

אמנם ניחא לפי מה שכתבו תוספות דף ק' פ' השואל ד"ה דמי עבד גדול וא"ת והיכי קאמר סומכוס יחלוקו והא ליכא דררא דממונא וי"ל דמיירי כגון שא"ל המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ"ה דינרי' ועבד קטן' בעשרים דינרים ולא ידעינין מה קיבל מן הלוקח עיין שם וכיון דהיכא דהדבר ידוע בפני עדים ה"ל דררא דממונא וגבי דררא דממונא מהני תפיסה וכמבואר שם גבי מחליף פרה בחמור דפריך וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה וכתבו שם תוספות משום דבדררא דממונא מהני תפיסה ואם כן ה"נ כיון דידוע בעדי' שלוה ולא ידעו כמה ובע"ת קונה משכון והספק לבית דין עפ"י עדים אם חלק [קטן] או חלק. גדול מהני תפיסת המלוה ומשום הכי בטוען המלו' שמא לא מהני חזקתו דכה"ג שם בדררא דממונא כתבו תוספות דלא מהני תפיסה בדררא דממונ' כי אם בטוען הלוק' ברי אבל טוען שמא לא וה"נ הוי כמו טוען לוקח ספק ומוקמינין בחזקת מרא קמא. ובזה יתיישב קושיות הרשב"א שהקשה מאומן דלא מיהמן אלא במגו. והיינו משום דבפרק חזקת הבתים דף מ"ה פריך אי דאי' עדים ליחזי עדים מאי קאמרי אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן ועיין שם ומשמע דהיכא דליכא מגו אומן לא מהימן ולפי מ"ש ניחא דלא מהני תפיסת המלוה אלא דוקא היכא דאיכא עדים שלוה ולא ידעי כמה דזה הוי דררא דממונא וכמה שכתבו תוספות גבי דמי עבד גדול וגבי דררא דממונא מהני תפיסה אבל היכא דליכא דררא דממונא כגון דליכא עדים ואין הספק אלא על ידי טענותיהם לא מהני תפיסה ומשום הכי גבי אומן פריך שפיר אי דליכא עדים אלמא אומן מיהמן דאי אינו נאמן במגו אינו נאמן מחמת תפיסה כיון דזה אומר חלק קטן מכרתי וזה אומר חלק גדול מכרת לא הוי דררא דממונ' ובזה יתיישב מה שהקשיתי בס"ק כ"ג לדעת הרמ"א באבן העזר סימן כ"ח דגבי אומן נמי קונה משכון אמאי אומן לא מהימן דכיון דליכא עדים לא הוי דררא דממונא אבל הכא דאיכא עדים הוי דררא דממונא ואפילו ליכא שני עדים אלא עד א' כיון דמודה לדברי העד ה"ל כשנים והוי כמו שני עדים וחשיב דררא דממונא עפ"י ע"א. והיינו דכתב הרמ"א בסעי' י"ח הפלוגתא בע"א משום דרבותא קא משמע לן דאפילו בע"א ס"ל לדעת הרשב"א דהמלוה נאמן ובש"ך הקשה מאי רבותא דעד אחד עיין שם ולפי מ"ש ניחא. ועיין בתוספות פ' תז"ה דף מ"ה ד"ה אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי תימא לר"י דעדיפא מיני' ה"ל למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא אסיק אדעתי' לאוקמי בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן עיין שם ולפי מ"ש היכא דאיכא עדים שראו קציצה ולא ידעי כמה נאמן בלא מגו ומחמת תפיסה בדררא דממונא דה"ל ספק לבית דין בלא טענותיהם ומשום דאומן נמי קונה משכון וכמו שכתב הרמ"א באבן העזר ומשום הכי פריך אי דאיכא עדים ליתזי מאי קאמרי משום דמסתמא ידעיה קציצה בכמה אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן אלא דנאמן במגו דהיכא דליכא עדים לא הוי דררא דממונא ול"מ תפיסה וכמ"ש כיון דאין הספק אלא על ידי טענותיהן ולב"ד לא נודע כלל דאפשר ירד לתקן בתנם או הקדים לו שכרו וכיוצא ואם כן אין המלוה מוחזק אלא היכא דאיכא עדים דאז הוי דררא דממונא דהוי תפיסה דל"ל שהוא נאמן לומר שלוה כך וכך משום דבע"ח קונה משכון וה"ל כטוען לקוח בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר דאם כן למה אמרו בש"ס בכמה סוגיות דבע"ח נאמן במשכון במגו ליהוי מהימן מחמת עצמו דכיון דקונה משכון הרי הוא כטוען לקית אלא ע"כ דאינו נאמן מחמת עצמו וכמ"ש בס"ק ך' ומשום דאין תפיסתו עושה קנין ואם כן למה נאמן בטוען מגיע עליו כך וכך בלא מגו אלא העיקר כדברינו דהיכא דיש עדים הוי דררא דממונא ומהני תפיסה והיכא דליכא עדים דאז לא הוי דררא דממונא צריך מגו וכל זה נכון היטב ודו"ק:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}