שולחן ערוך חושן משפט ס ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · ס · ו · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה ואפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו ואפי' נתן לו משכון אינו כלום אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב (וכן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד) והוא שקנו מידו. ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון שכתב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושעבדתי לו כל נכסי לגבות' מהם (אבל לא שעבד עצמו להתחייב) (ב"י) וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אין נושאים ונותנים במדינה באותם זהובים נקנים בחליפין (וע"ל סי' רי"א ס"ו) אלא שצריך שיהיו ברשותו בשע' קנין ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה:

הגה: ואם טוען התובע ברי שהיה ברשותו והנתבע כופר צריך לישבע (טור בשם הרי"ף) ונאמן לומר נתתי במגו דאי בעי אמר שלא היה ברשותו (ב"י בשם הרי"ף) מיהו כל זה לסברת הרי"ף וקצת רבוותא אבל רבים חולקים על זה וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כד וכך הוי הודאת בע"ד וכמאה עדים דמי ואין מדקדקים כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה (טור בשם הראב"ד והרא"ש סוף כלל ל"ו ותו' ר"פ אע"פ וע' בב"י):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ה"מ כשהקנה לו בל' מכר או בלשון מתנה:    עיין דרישה שדקדקתי מדכתב בלשון כו' משמע שהכל תלוי בלשון ומש"ה אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך כו' אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו מ"מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם והבאתי עוד ראיה לזה ע"ש ואפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש מור"ם בשמו לקמן סי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה הכל מודים דקנה וכן משמע מהגהת מור"ם שכ' בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו' ז"ל אבל לא שיעבד עצמו להתחייב עכ"ל דמשמע הא שעבד עצמו להתחייב היה חייב אפי' בל' נתתי אף שלמ"ד זה נתתי הוה כמו אתן וק"ל ועד"ר ודו"ק:

ואפי' נתן לו משכון אינו כלום כו':    הטעם מפורש בהטור דכל דהקנין אינו חל זולת המשכון גם המשכון אינו מועיל לו כלום ועל כיוצא בזה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן אם לא שא"ל קנה לך מגוף המשכון כך וכך וכ"כ לק' בסי' ר"ז ובא"ע ס"ס נ' ע"ש:

על התובע להביא ראיה:    וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש. והמחבר כתב שם פלוגת' בזה בס"ס ר"ן סתם המחבר וכתב דעל היורשים להבי' ראיה שלא הי' לו בשעת מיתה והיינו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב. גם מור"ם לא כתב שם כלום רק כ' ז"ל וע"ל סי' ס' סעיף ו' עכ"ל ורימז לזה שכתבתי דכאן כתב היפך מ"ש שם. ונ"ל לישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא היה לו המטבע בשעת הקנאה מ"ה אמרינן דעל המוצי' להביא ראיה משא"כ בס"ס ר"ן דשם כ' דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחם וכמ"ש שם מ"ה אזלינן בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואף דבסי' קי"ב איירי גם כן ביורשים וסתם יורשים אין טענתם במילי דאבוה בברי וגם סתימתו כפירושו דמי דאיירי גם בשמא דומיא דבבא דלפני זה דאיירי גם בטוען הלוקח שמא וכמ"ש בטור בהדי' י"ל דשאני התם בסימן קי"ב דאיירי בקרקעות ובקרקעות לא שייך למימר כאן נמצא וכאן היה דהקרקע במקומה עומדת ואף שיצאה מרשות לרשות מקומה לא תזוז. ודוק' במטלטלים הנמצאי' בבית בעליהן בהן כ' שם בסי' ר"ן כאן נמצאו בביתו כאן היו גם בשעת המתנה וכאן אף דאיירי במטלטלים מ"מ כיון דטוען הנתבע ברי המע"ה וכנ"ל ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

(יח) בדשלב"ל או שאינו מצוי כו'. עיין מזה לקמן סי' ר"ט ס"ד ה' ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ר"ח:


(יט) ה"מ כשהקנה כו'. עיין בתשובת מהר"ש כהן ס"ב סימן קס"ג:


(כ) ואפילו כתב לו שעבוד כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שע"ג:


(כא) או קבל אחריות כי' בס' גי' תרומה שער מ"ג ח"ד סוף דף קצ"ד הקשה שהרי מדברי תשובת הרמב"ן שהביא הבעה"ת שם בשער מ"ג ומביאו ב"י עצמו בסמוך תכף ומיד מבואר שחולק וס"ל דאם קבל עליו אחריות חייב להעמיד' בידו. ולי נרא' דהרמב"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו והלכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמיד' בידו וזה מוכרח בדברי בעה"ת שם דאל"כ היאך הי' מביא שם מיד דברי הרמב"ם שהם סותרים דבריו שכתב מתחל' דמסתבר' דלא מהני כו' וכ"כ עוד הבעה"ת בסת' בשער ס"ד ח"ב ושכ"כ הרי"ף בתשו' ולא הביא שם דברי הרמב"ן כלל אלא ודאי כמ"ש. כן נ"ל:


(כב) ואפי' נתן לו משכון אינו כלום וכ"כ במרדכי ריש פ"ק דקדושין אמנם כתב שם דהרב' גאונים חולקים וס"ל דלא יתן המשבון עד שיתן לו המתנ' וכן הוא בתשובת מיי' לספר משפטים סי' ס"ז עכ"ל ד"מ וכן הוא באמת שם ותמי' לי על מה שסתם הרב כאן כדברי הטור ולא הגי' דיש חולקין. וע"ל סי' ר"ז סעיף י"א וסי' של"ג ס"א ומ"ש שם:


(כג) אבל בלשון חיוב כו'. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' כ"ג:


(כד) שאני מתחייב כו'. כלומר שחייב נפשו ואפינו לדעת האומרים לקמן סימן רמ"ה ס"א בהג"ה דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים מודים כאן שחייב נפשו כ"כ הסמ"ע ס"ק י"ח:


(כה) חייב. מיהו היינו דוקא לגבות מבני חרי אבל לגבות ממשעבדי אף שכתב לו שטר ע"ז לא מהני אפילו הוא דבר קצוב כגון שכתב לו בית זה או סך זה שאירש מאבא אני מחייב עצמי ליתנו לך דכיון שלא הי' בעולם בשעת כתיבה אין קול יוצא לאותו כתיבה כן מתבאר מדברי רש"י והתוס' פרק הנזקין סוף דף נ' להפוסקים דפסקו כמ"ד שאין כתובין והבאתי דבריהם לעיל ס"ק י"ב אכן הרמב"ם וסייעתו שהבאתי שם משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב עצמו בשטר אף שלא היה בעולם וע"ש ודו"ק:


(כו) והוא שקנו מידו. נרא' שהמחבר הוציא כן מבעה"ת שער ס"ד וכן נרשם בסמ"ע אבל לפענ"ד נרא' דבעה"ת לטעמיה אזיל דס"ל שם בסוף שער ההוא מביאו ב"י לעיל ס"ס א' דאיאפשר לאדם להתחייב בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עידי אבל להרמב"ם דפסק דבאומר אתם עידי חייב א"כ ה"ה הכא דכיון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב כו' חייב אף בלא קנין וא"כ קשה על המחבר דלעיל ריש סי' מ' פסק כהרמב"ם וכאן כתב והוא שקנו מידו ואפשר ס"ל להמחבר דבדבר שאינו בעולם או שאינו ברשותו לא מהני הוו עלי עדים לכ"ע אבל לא מסתבר לי לחלק בכך ודעת המחבר צל"ע:


(כז) מחמת שנתתי כו'. עיין בתשו' מהר"ש כהן ס"ב סימן ט' ובתשו' מהרשד"ם סימן ש"ט:


(כח) על התובע להבי' ראיה בסמ"ע ס"ק כ' הקשה מלקמן ס"ס ר"ן ודחק בזה ולי נראה דשאני התם כיון דהמטלטלים הם בעין אמרי' כיון שעתה כאן נמצאו כאן היו משא"כ הכא שהמטבע אינה בעין. מיהו קשה בהך דס"ס ר"ן מהך דלקמן סי' קי"ב ס"ג. ומה שמחלק בסמ"ע בין מטלטלי לקרקע לא נהירא גם מנ"ל להמחבר לחלק בכך והעיקר לדינא דלקמן הוא מתשו' הרשב"א משמן של גאונים והם דברי הגאונים שהביא הטור לקמן סי' קי"ב וא"כ נפי מאי דקי"ל לקמן סי' קי"ב דלא כהגאונים שם ה"ה דלא קי"ל כהך דלקמן ס"ס ר"ן וכ"כ הב"ח ס"ס זה דהפוסקים סותרים זא"ז ולעולם על המקבל להביא ראיה וכן עיקר:


(כט) לסברת הרי"ף וקצת רבוותא. בב"י כ' שגם דעת הרמב"ם פכ"ב מה' מכירה כהרי"ף ועוד כתב בב"י וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן ולזה לא הביא כאן בש"ע רק דברי הרי"ף אבל באמת אין מהרמב"ם ראי' כלל דלא קאמר התם אלא לענין שצריך שיהא ברשותו אבל יכול להיות דמודה דלשון נתתי הוא באופן המועיל גם מ"ש הב"י והרשב"א בתשובה הסכים לדברי הרי"ף דאם לא הי' לו באותו שעה לא עשה כלום כו' לא ידענא מאי קאמר דפשיטא דגם הראב"ד אינו חולק בזה על הרי"ף דאם ידוע שלא הי' לו באותו שעה לא עשה כלום אלא דאלשון נתתי פליג. גם הרב בתשוב' סי' צ"ב רשיגעל דברי ב"י בזה. וע"ש עוד בתשו' הרב מדינים אלו. ועיין בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ח:


(ל) דודאי נתן באופן המועיל. כיון שהודה על עצמו וכתב נתתי אבל לקמן סי' קי"ב ס"ג בהג"ה שכ' אני נותן צריך המקבל להביא ראיה שהנכסים היו בידו באותו שעה וכן פי' הב"ח וע"ש:



באר היטב

(טו) אחריות:    כתב הש"ך אע"ג דהב"י כתב בשם הרמב"ן דאם קבל עליו אחריות חייב להעמידה בידו צ"ל דהוא מיירי שחייב עצמו בכך הלכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ חל החיוב על גופו עכ"ל.


(טז) משכון:    ובמרדכי כתב דהרבה גאונים חולקין וס"ל דלא יתן המשכון עד שיתן לו המתנה עכ"ל ד"מ ותמיה לי על שסתם הרב ולא הגיה כלום וע"ל סי' ר"ז סי"א וסי' של"ג ס"א. ש"ך.


(יז) חייב:    מיהו היינו דוקא לגבות מבני חרי אבל ממשועבדים אפי' כתב לו שטר ע"ז לא מהני אף בדבר קצוב כגון בית זה או סך זה שאירש מאבא כו' דכיון שלא היה בעולם בשעת כתיבה אין הקול יוצא כן מתבאר מדברי רש"י ותוס' אכן להרמב"ם וסייעתו משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב בשטר אף שלא היה בעולם ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' כ"ג. שם.


(יח) שקנו:    כתב הש"ך דזהו דוקא למאן דס"ל דא"א לאדם להתחייב בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עידי וא"כ קשה על המחבר דבריש סימן מ' פסק כהרמב"ם דאם אומר אתם עידי חייב וכאן כתב והוא שקנו מידו ואפשר דס"ל דבדבר שאינו בעולם או אינו ברשותו לא מהני הוו עלי עדים לכ"ע אבל לא נ"ל לחלק בכך וצ"ע עכ"ל וכ' הסמ"ע דאפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה"ל קנין דברים וכמ"ש הרמ"א בסי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה קנה לכ"ע.


(יט) התובע:    וכ"כ מור"ם בסי' קי"ב ס"ג ע"ש והמחבר כת' שם פלוגתא בזה ובסוף סימן ר"ן סתם המחבר דעל היורשים להביא ראי' שלא הי' לו בשעת מית' וזהו דלא כמ"ש כאן ובסי' קי"ב ונ"ל ליישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא הי' לו המטבע בשעת הקנא' מש"ה אמרי' המע"ה משא"כ בסוף סימן ר"ן דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחום לכך אזלי' בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצא כו' ואף דבסי' קי"ב איירי ג"כ ביורשים וסתמא אין טענתם במילי דאבוה בברי י"ל דשאני התם דאיירי בקרקעות ובהן לא שייך לומר כאן נמצא כו' דקרקע במקומה עומדת ואף שיוצא' מרשות לרשות מקומה לא תזוז ודוקא במטלטלים הנמצאים בבית בעליהן שם אמרינן כאן נמצאו בביתו וכאן היו בשעת מתנ' ואע"ג דכאן איירי ג"כ במטלטלין מ"מ כיון דהנתבע טוען ברי המע"ה עכ"ל הסמ"ע ובש"ך תירץ דבסי' ר"ן כיון דהמטלטלים הם בעין אמרי' כיון שעתה כאן נמצאו כאן היו אבל הכא המטבע אינה בעין ומה שהקש' מסי' קי"ב נ"ל עיקר לדינא מאחר דשם הוא דברי הגאונים ואנן קי"ל שם דלא כהגאונים ה"ה דלא קי"ל כהך דסוף סימן ר"ן וכ"כ הב"ח דהפוסקים סותרים זא"ז ולעולם על המקבל להביא ראי' וכן עיקר עכ"ל (וז"ל הט"ז ע' בסי' ר"ן ורפ"א שם הוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע"ש להלכ' עכ"ל) וע' בתשו' מהרש"ך ס"ב סי' ט' ובמהרשד"ם סי' ש"ט ובתשובת הרמ"א סי' צ"ב ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ח.



קצות החושן

(ה) המחייב עצמו. בעל התרומות בשער ס"ד למדו מהא דאשכחן במשעבד לחובו מה שיקנה כהא דקיימא לן דאקני משתעבד ועיין שם ובס' בני שמואל הקשה מהא דאמרינן פ' עשרה יוחסין ובפ' מי שמת יכיר ל"ל הא אי בעי יהיב לי' כולי נכסים ומשני בנכסים שנפלו לאחר מיכן הניחא לרבנן אלא לר"מ דחמר אדם מקנה דשבל"ע מאי איכא למימר ותקשו גם לרבנן דאית לי' מגו דמצי מחייב לי' ובלשון חיוב מהני אפילו בדשבל"ע ועיין שם ויותר תמוה דברי הכסף משנה פי"א מהל' מכירה וז"ל ומראי' זו אין השגה לרבינו שכבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפים דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלין אג"ק שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהי' לו נכסים יותר שאם כן אין לדבר סוף אלא כיון דיכול לשעבד עצמו בממון רב אמרינן מגו עד כאן לשונו והוא בא ליישב שם הקושיא שהקשו להרמב"ם בהא דאמרינן לר"מ יכיר ל"ל הא ה"ל דבר שאינו קצוב עיין שם וכיון דקשיות הש"ס לר"מ דיכול לחייב בסך ידוע ולשעבד נכסיו שקנה ושיקנה אם כן גם לרבנן מי ניחא כיון דקיי"ל דאקני משתעבד וכבר התפלא בזה במ"ל ע"ש. ☜אבל נראה דלא קשה מידי דהא דקיימא לן דאקני משתעב.ד אינו אלא מדברי סופרים ומדין תורה כי היכא דאין אדם מקנה דבר דבר שלא בא לעולם כך אינו משעבד דבר שלא בא לעולם וע"כ מדרבנן הוא וכ"כ הרשב"ם פ' מי שמת דף קנ"ז בהא דמיבעי' דאקני מהו שישתעבד וכתב שם דשעבוד עדיף מקנין משו' דאלמוהו רבנן שעבוד משום נע"ד עיין שם וכ"כ נמ"י שם דשעבוד מהני בדשבל"ע משום נע"ד עבדי תקנתי' לבע"ח עיין שם וכיון דאין אדם משעבד דשבל"ע מן התורה דברי הכ"מ נכוני' דלר"מ יכול לחייב עצמו בסך אלף אלפי' ולשעבד נכסיו שקנה ושיקנה בשעבוד מטלטלי אג"ק דהוי לי' דבר קצוב אבל לרבנן אף שיוכל לחייב עצמו בסך רב אין השעבוד מועיל בנכסים שיקנה דהוי דשבל"ע ומה"ת ל"מ ולאחר מיתה אין היורשין יצטרכו לשלם כיון שאין לו שעבוד בנכסיו ובזה ניחא נמי ליישב מה שהקשה בס' בני שמואל דהא לרבנן נמי יוכל לחייב עצמו בדשבל"ע דנהי דהחיוב על גופו חייל ומשום דהגוף בעולם אבל על כל פנים אם לא ישתעבד נכסיו אם כן לאחר מיתה אין היורשין צריכין לשלם חוב אביהם אלא אם נשתעבדו הנכסים ויחול השעבוד על גוף הנכסים וכיון דהנכסים ליתי' בעולם אם כן כי היכא דליתי' בהקנאה גוף הנכסים כן ליתי' בשעבוד גוף הנכסים מן התורה כיון דהוי דשבל"ע ומשום הכי לרבנן ניחא אבל לר"מ קשיא וזהו ברור ועמ"ש בסימן ער"ט ס"א:


(ו) ואפילו נתן לו משכון. והיינו משום דאמרינן מנה אין כאן משכון אם כן ונראה דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אלא אם נתחייב גופו קודם ואז נכסוהי דבר אינש ערבין בי' וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דקידושין עיין שם ויש עוד טעם בזה בנימוקי יוסף פרק קמא דמציעא משום דמשיכה אינו מועיל אלא היכא דקונה אותו לגמרי אבל לשעבוד אינו מועיל משיכה ומשום הכי משכון ל"מ אלא או בשעת הלואה וקונה בכסף הלואתו או שלא בשעת הלואה ובגוביינא דב"ד אבל היכא דליכא כסף ולא גוביינא דב"ד ל"מ משיכ' לקנין המשכון ועמ"ש בסימן פ"ז סק"ב:


(ז) אבל בלשון חיוב. כתוב בכנסת הגדולה ז"ל ועיין מוהר"א ששון סימן קל"ב ז"ל דאפילו בלשון חיוב אם מת הנותן קודם שיבואו הפירות לעולם זכה מקבל מתנה ואפשר שזה תלוי בפלוגתא דפליגי רבוותא בשעבוד דאקני אם קודם שבא לעולם יכול לחזור בו אלא כו' עיין שם ולענ"ד נראה דגבי חיוב לכולי עלמא אינו בחזרה והגע בעצמך תתן שמחייב עצמו במא' ליטרין ואין לו לשעתו היוכל לחזור בו אח"כ ודאי לא ועיין תוספות פ' אע"פ ואם כן הוא הדין מי שמחייב עצמו בכך וכך מדות חטין ואין לו לשעתו או בפירות דקל כיון דחיוב חל על גופו וגופו הא איתי' בעולם ודאי ליתי' בחזרה ומחויב ליתן החטין או הפירות דקל ואם אין לו החטין נשתעבדו נכסיו לשלם דמי החטין או דמי הפירות דקל ולא איפלגי בחזרה אלא בשעבוד הנכסים נגד לקוחות דאינו גובה אלא אם כן נשתעבדו נכסימן ממש דאין ללוקח לשלם דמי החוב שנתחייב המוכר אם לא שנשתעבדו הנכסים ומשום הכי כיון דהנכסים לא באו לעולם אין השעבוד חל על הנכסים ויכול לחזור כמו לר"מ בדשבל"ע אבל גוף הלוה אם הוא חי נתחייב וגובין מנכסיו אפילו מגלימא דעל כתפיס' לשלם מה שנתחייב ואינו יכול לחזור כיון דהגוף איתי' בעולם ואם מת ולא באו הפירות דקל לידו מחוייבין היורשין לשלם מנכסיו דיורשין לא בעי שעבוד דאקני ועיין בשלחן ערוך סימן ק"ח וכן החתן שמחייב עצמו במאה ליטרין אם מת ולא באו לידו הליטרין חייבין היורשין לשלם משאר נכסיו דמי הליטרין והוא כמו שאר חוב כיון דהגוף איתי' בעולם וז"ב:

ושוב ראיתי בתומים שכתב בטעמא דכנה"ג דיש חילוק בין אומר אם לא אתן לך פירות דקל אתן לך כך וכך דמים מתחייב תיכף בדמים דהוי דבר שבא לעולם אלא שתלה תנאו בדשבל"ע ובין אומר סתם סריני מתחייב בפירות דקל אם כן אימת חל חיובו בשעה שבאו הפירות דקל לעולם ואז כבר מת וחיובו ספו תמו מן היורשין ודבר זה נלמד מתשובת מוהר"ם במרדכי פרק קמא דמציעא בא' שאמר אם יגדל בני ולא יקח בתך לאשה הריני מתחייב מעכשיו לתת לך עשרה זקוקים ומת קודם שלקת הבן והבן לא לקח ועלה בדעת מוהר"ם לחייבו ליתומים דאף שתלה בדשבל"ע מכל מקום כיון דהמקבל והמתחייב בעולם אף על גב דתלה תנאו בדשבל"ע קנה והביא ראי' מפ' המפקיד דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמיני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו דמשמע דקנה ומדטרת להביא ראי' מפ' המפקיד ולא אמר משום דבחיוב אפילו רבנן מודי דמתחייב אפילו בדשבל"ע אלא ודאי דבמת פקע חיובו עד כאן לשונו. והעיקר כמ"ש דכיון דהגוף. בעולם אם כן לא הוי דשבל"ע כלל כיון דהחיוב על גופו וגופו בעולם ומשום הכי אפילו אחר שמת לא פקע חיובו אבל אם תלה תנאו בדשבל"ע אם יגדל בני ולא יקח בתך לאשה הריני מתחייב אי נימא דתנאי בדשבל"ע הוי כמו דשבל"ע אם כן על גופו נמי לא חייל דמה בכך דהגוף בעולם כיון דתלה בדשבל"ע דבשלמא במתחייב בדשבל"ע הגוף עכשיו הוא בעולם אלא שהדבר לא בא לעולם אבל אי נימא דתנאי בדשבל"ע הוי דינא של דבר שלא בא לעולם אם כן גופו נמי לא נתחייב כלל וכמו לאחר שאתגייר דגם על הגוף לא חייל כלל לכן הוכרת להביא ראי' דתנאי בדשבל"ע לא הוי דינא של דבר שבל"ע אבל מתחייב בדשבל"ע החיוב על גופו וגופו הא איתי' וזה ודאי ליתי' בחזר' וכמ"ש ודו"ק:


(ח) שקנו מידו. כתב הש"ך ז"ל שהמחבר הוציא כן מבעל התרומות אבל לענ"ד נראה דבעל התרומות לטעמי' אזיל דס"ל שם דאי אפשר לאדם להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עדי אבל הרמב"ם דפוסק באומר אתם עדי נמי מתחייב אם כן הוא הדין הכא כיון שאמר אתם עדי שאני מתחייב חייב אפילו בלא קנין וכו' ודעת המחבר צל"ע ע"כ וכבר הארכנו בישוב קושיא זו בסימן מ' ושם העליתי דיש חילוק בין אומר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה והוא מטעם אודיתא דהוי קנין אבל באומר הוו עלי עדים שאני מתחייב שהוא לשון עתיד אינו יכול לחייב עצמו באמירה בלא קנין ועיין שם והוא ברור:





▲ חזור לראש