שולחן ערוך הרב אורח חיים לט

אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט

<< | שולחן ערוך הרב • אורח חיים • סימן לט | >>

סימן זה בטור אורח חיים • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן

מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם

ובו: י"א סעיפים א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סעיף א

תפילין שכתבן עבד כנעני או אשה או קטן אפילו הוא בן י"ג שנים אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות ועדיין אינו בן י"ח שנהג שנוכל לומר מן הסתם הביא כבר ב' שערות או שכתבן נכרי או כותי אפילו כתבן בפירוש לשמן או שכתבן ישראל מומר לכל התורה אפילו לתיאבון או אפילו לעבירה אחת אלא שאינה לתיאבון אלא מפני שאינו חושש עליה כלל כגון שיש לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל את האיסור או שכתבן מסור אפילו הוא מסור לתיאבון פסולין מפני שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ועבד ואשה ונכרי אינן מוזהרין על קשירה וקטן אף על פי שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות אינו מוזהר עליה מן התורה (וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו כמו שיתבאר בסי' שמ"ג) ומומר ומסור אע"פ שהן מוזהרין עליה מ"מ כיון שפרקו עול בודאי אינם מאמינים במצוות.

ויש אומרים שפסול המומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עליה והמסור הוא מדברי סופרים שהחמירו עליהם חכמים לעשותם כנכרים הואיל ופרקו מעליהם עול מצוה אבל מומר לכל התורה כולה אפילו לתיאבון פסול מן התורה לדברי הכל שהרי הוא כנכרי לכל דבריו כיון שיצא מן הכלל ואפילו אם אינו אלא מומר לעבודה זרה או לחלל את השבת בפרהסיא הוא כנכרי לכל דבריו כמ"ש בי"ד סי' ב' וכן אם הוא מומר להכעיס אפילו לדבר אחד לבד הרי הוא כנכרי לכל התורה כמ"ש בי"ד שם ומי שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול מן התורה לדברי הכל שהרי אינו בקשירה והוא שאינו מניחן מפני שאינו חושש עליהם כלל אבל אם אינו מניחן לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב ואצ"ל מי שאינו מניחן מפני שאין יכול להניחן כגון שנקטעה ידו השמאלית שכשר לכתוב שהרי מוזהר הוא על התפילין ומאמין במצותן אלא שאינו יכול להניחן מחמת אונסו:

סעיף ב

גר שחזר לדתו מחמת יראה וכותב תפילין לשמן, יש מכשירים ויש פוסלים, מפני שאינו בקשירה, שהרי אפשר לו להניח תפילין בצנעא ואינו מניח. ויש להחמיר כדבריהם בשל תורה:

סעיף ג

כל שפסול לכותבן פסול לכל תיקון עשייתן כשעושה מעשה בגוף התפילין, כגון לעשות חיפוי הבתים או לתפרן. אבל לעבדן כשר אפילו נכרי אם מעבד לשמו, כמו שנתבאר בסימן ל"ב. ואם אחד מהפסולין חיפן בבתים או תפרן – פסולין, מפני השי"ן של שם שבבתים של ראש שהוא בכלל חיפוי ותפירה. אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון, כשר בדיעבד. והוא הדין אם תפר ספר תורה:

סעיף ד

תפילין שכתבן מין, דהיינו האדוק לעבודה זרה – ישרפו, שסתם מחשבת מין לעבודה זרה:

סעיף ה

נמצאו ביד מין ואינו ידוע מי כתבן – יגנזו מספק, שמא הוא כתבן; אבל אין שורפין מספק:

סעיף ו

נמצאו ביד נכרי ואין ידוע מי כתבן, כשרים אפילו להמחמירים בספר תורה שנמצא ביד נכרי וחוששים שמא הוא כתבם, כמו שכתב ביורה דעה סימן רפ"א, לפי שבספר תורה יש לחוש שמא כתבו לעצמו להתלמד בו; אבל תפילין אין דרכן לכתבן, ובוודאי באו לידו מישראל. ואינו דומה למין דלעיל בסעיף ה, שהמין הוא יודע לכתוב ויש לחוש שמא אירע מקרה שכתב גם תפילין, אע"פ שאין לו צורך בהן. אבל סתם נכרים אינם יכולים לכתוב, אלא שבספר תורה חיישינן שמא אירע אחד שיודע לכתוב וכתב ספר תורה כדי להתלמד בתוכה; אבל אין לחוש כל כך שמא אירע אחד שיודע לכתוב ואירע שכתב גם תפילין, שאין לו צורך בהם:

סעיף ז

אין לוקחין סת"ם מן הנכרי יותר מכדי דמיהם הרבה, בכדי שלא להרגילם לגנבן ולגזלן. אבל מחוייבים לקנותן מהם מעט יותר מכדי דמיהן, שלא יזלזלו בהן. ולא יאמר להנכרי שימכרם בדבר מועט מאד, פן יכעוס הנכרי וישליכם לאיבוד:

סעיף ח

אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתירות, אבל לא ממי שאינו מומחה, אע"פ שהוא רוצה לבדקן, לפי שיש לחוש שמא יתעצל בבדיקתן, מפני שטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתופרן:

סעיף ט

לקח ממי שאינו מומחה, בודק בחסירות ויתירות. ואין לחוש שמא עיבדן שלא לשמן, מפני שהכל בקיאים בזה. ואין צריך לבדוק כולן, אלא אפילו לקח ממנו מאה קציצות, די שיבדוק ג' קציצות, ב' של ראש ואחד של יד או ב' של יד ואחד של ראש; אם מצאן כשרות, הוחזק זה האיש והרי כולן כשרות ואין השאר צריכין בדיקה. ואם לקח צבתים צבתים, חזקתן שמסופרים הרבה הם לוקחים, לפיכך צריך לבדוק מכל צבת ב' של ראש ואחד של יד או ב' של יד ואחד של ראש:

סעיף י

המוכר תפילין ואומר שהיו של אדם גדול, נאמן, שעד אחד נאמן באיסורין, ושוב אין צריך בדיקה, שחזקה על חבר שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

סעיף יא

תפילין שהוחזקו בכשרות פעם אחת אין צריכין בדיקה לעולם מן הדין, שכל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן, ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או נקבה. ומכל מקום נכון לבודקן, מפני שמתקלקלים מן הזיעה. ואם אין מניחן אלא לפרקים צריכים בדיקה פעמים בשבע שנים, שיש לחוש שמא נתעפשו. וכן אם נקרע החיפוי, צריכין בדיקה, וכן אם נשרו במים. ואם אין לו מי שיודע לבדקן ולחזור ולתפרן, יניחן כך בלא בדיקה, שלא יתבטל ממצות תפילין: