שולחן ערוך הרב אורח חיים יד
אורח חיים • יורה דעה • חושן משפט
<< | שולחן ערוך הרב • אורח חיים • סימן יד | >>
סימן זה בטור אורח חיים • שולחן ערוך • לבוש • ערוך השולחן
סעיף א[עריכה]
נכרי שהטיל ציצית בבגד, פסול, שנאמר: "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית" וגו' (במדבר טו לח), בני ישראל יעשו ציצית על הכנף ולא נכרי:
סעיף ב[עריכה]
האשה כשרה להטיל ציצית בבגד, מפני שהיא בכלל בני ישראל. ויש מדמין ציצית לתפילין, כמו שהנשים פסולות לכתוב מפני שאינם חייבים בהנחתן כמו שכתבנו בסימן ל"ט, כך הם פסולות להטיל ציצית בבגד מפני שאינן חייבים במצות ציצית.
ולפי דבריהם, אף קטן פסול להטיל ציצית בבגד, ואפילו אם הגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. אבל הטוויה והשזירה כשר בנשים וקטנים אפילו לכתחילה לדברי הכל.
והלכה כסברא הראשונה. ומכל מקום טוב ליזהר לכתחילה כסברא האחרונה:
סעיף ג[עריכה]
אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכוונה, פירוש שלא נתכוין לשם מצות ציצית, יש מי שאומר דכשרים הם; מפני שאם אי אתה אומר כן, למה הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי שלא יטיל ציצית בבגד? שהרי נכרי אינו מתכוין לשם מצות ציצית. אבל יש אומרים, שאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה פסולים, ולא הוצרך הכתוב לפסול את הנכרי אלא אם ישראל עומד על גביו ומסייע עמו ואומר לו שיעשה לשם ציצית, אפילו הכי פסולים. וכן הלכה. ומכל מקום בשעת הדחק, שאין לו טלית אחרת מצוייצת, וגם אי אפשר לו להתיר הציצית ולחזור ולהטילם בטלית בכוונה, כגון שהוא שבת, יש לסמוך על סברא הראשונה וילבש טלית זו אבל לא יברך עליה, דברכות אינן מעכבים:
סעיף ד[עריכה]
השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת, פטור מלהטיל בה ציצית כל שלשים יום, שנאמר: "כסותך", שלך אבל לא של אחרים. אבל לאחר שלשים חייב להטיל בה ציצית מדרבנן, מפני שנראה כשלו. ואלו שלשים יום צריכים להיות רצופים, אבל אם החזירה להבעלים תוך ל' יום וחזר ושאלה ממנו, אינו מצטרף, אלא מונה הלמ"ד יום משאלה השניה:
סעיף ה[עריכה]
אם רוצה להטיל בה ציצית תוך שלשים יום ולברך עליו, הרשות בידו, ואינה ברכה לבטלה. ואף על פי שהוא פטור מן הדבר, יכול לומר "וצונו להתעטף", כמו שהנשים מברכין על כל המצוות שהן פטורות מהם מטעם שיתבאר בסימן י"ז עיין שם:
סעיף ו[עריכה]
השואל מחבירו טלית מצוייצת, חייב לברך עליו מיד, משום דאדעתא דהכי השאילו לו, שיברך עליו, וכיון שאי אפשר שיברך ברכה המחוייבת על טלית שאולה, אנן סהדי דנתכוין המשאיל בלשון המועיל, ואם אי אפשר לו לברך עליו אלא אם כן היא שלו, הרי היא שלו במתנה על מנת להחזיר:
סעיף ז[עריכה]
במה דברים אמורים? בטלית המיוחדת למצות ציצית, כגון טלית גדול, או מה שקורין "ארבע כנפות", דבזה ודאי לא מקנה לו אלא כדי לעשות המצוה ולברך עליו, ולכן הוי כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר. אבל המשאיל לחבירו מלבוש של ד' כנפות שאדם לובש אותו דרך מלבוש בעלמא ולא לשם מצות ציצית, אלא שמטיל בו ציצית מפני שיש בו ד' כנפות, אין השואל צריך לברך עליו, משום דאין לנו בירור שהשאילו לשם מצוה שנאמר דהוה כאלו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, דשמא למלבוש בעלמא השאילו. אבל אם ירצה לברך – הרשות בידו, כמו שנתבאר לעיל:
סעיף ח[עריכה]
השואל מחבירו טלית מצוייצת כדי לעלות לדוכן, או לעלות לקרות בספר תורה, או לירד לפני התיבה, אם המשאיל יודע שהשואל לובשו לשם מצות ציצית, אם כן אדעתא דהכי השאילו שיברך עליו והוי כאלו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן מברך עליו השואל ברכה מחוייבת כאלו היתה שלו ממש. אבל אם אין בדעת המשאיל שהשואל לובשה לשם מצות ציצית, רק שהוא סובר שאינו לובשו אלא מפני כבוד הציבור, אם כן אין עלינו לומר דהוי כאלו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, ולכן אין צריך השואל לברך עליה ברכה מחוייבת, רק אם ירצה לברך הרשות בידו כמו שנתבאר לעיל:
סעיף ט[עריכה]
מותר להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואינו כשואל שלא מדעת דנקרא גזלן, כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא, שאינו מתעטף בה אלא לפי שעה ומחזירה לו אחר כך, וניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין שם חסרון כיס. אלא דאם מצא הטלית מקופלת, צריך הוא גם כן לקפלה לאחר שיסירנה מעליו, דאם לא יקפלנה – יקפיד בעל הטלית והוה שואל שלא מדעת דנקרא גזלן. ואין צריך לקפלה כסדר הראשון דוקא, אלא אפילו אם מקפל בעניין אחר די בכך. ובשבת אין צריך לקפלו כלל, ועיין סימן ש"ב:
סעיף י[עריכה]
לא התירו להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו אלא באקראי בעלמא, אבל בקביעות אסור, שמא יקפיד בעל הטלית. ואפילו באקראי לא התירו להתעטף אלא במקום שהניחו בעלים, אבל לא יוציאנה מאותו מקום למקום אחר, כגון מבית הכנסת לביתו או מבית בעלים לבית הכנסת, ואפילו יחזור ויניחנה במקום שנטלה משם אסור, דלא ניחא ליה לאינש שיטלטלו חפציו במקום שאין מיוחדים לו:
סעיף יא[עריכה]
כשמתעטף בטליתו של חבירו שלא מדעתו אין צריך לברך עליו, שהרי כאן לא שייך לומר דהוה כאלו נתן לו במתנה על מנת להחזיר, כיון שאין בעל הטלית יודע מאומה. אבל אם ירצה לברך הרשות בידו, כמו שנתבאר לעיל סעיף ו' ח' ט' עיין שם:
סעיף יב[עריכה]
וכן מותר להתלבש באקראי בעלמא בתפילין של חבירו שלא מדעתו, וצריך לברך עליהם, מפני שהתפילין חובת הגוף הם ואין צריך שיהיו התפילין שלו דוקא. רק יזהר לקפלם אם מצאן מקופלים, ושלא יוציאן ממקום שהונחו שם, שמא יקפיד עליו בעל התפילין והוה מצוה הבאה בעבירה:
סעיף יג[עריכה]
ספרים של חבירו אסור ללמוד בהן שלא מדעתו, אפילו באקראי בעלמא, משום דבעל הספרים חושש שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרעו מרוב משמושם, ובשביל כך לא ניחא ליה שילמוד בהם כלום (ואם הפקיד ספרים אצל תלמיד חכם, עיין בחושן משפט סימן רצ"ב סעיף כ' עיין שם):
סעיף יד[עריכה]
כשם שטלית שאולה אינה בתורת חיוב ציצית, כך ציצית שאולין אינן ציצית כלל ואינן פוטרין את הבגד, שנאמר: "ועשו להם", משלהם. ואינן נקראין שאולין אלא אם כן התנה עמו המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין בעצמן ששאלם ממנו, אבל אם אינו צריך להחזיר לו אותן החוטין בעצמן, אין זה נקרא שאלה אלא הלוואה והרי הם כשלו ממש, ולכן מותר להטיל אותם בבגד אפילו לכתחילה. ואפילו אם התנה עם המשאיל שיחזיר לו אותן החוטין עצמן, אפילו הכי אינן פסולין אלא אם כן אין המשאיל יודע שהוא שואל אותם ממנו לשם ציצית, רק שהוא סובר שרוצה לעשות בהם מלאכה אחרת. אבל אם המשאיל יודע שהשואל רוצה להטיל החוטין בבגד לשם ציצית ואדעתא דהכי השאילם לו, מותר השואל להטילם בבגד ואפילו לכתחילה, דהוה כאילו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר וכמו שכתבנו לעיל גבי טלית שאולה בסעיף ז':
סעיף טו[עריכה]
טלית של שותפין חייבת בציצית, שנאמר: "על כנפי בגדיהם" וגו' לשון רבים, לרבות של שותפין: