שולחן ערוך אורח חיים תריב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · תריב · ו · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

אכל אוכלים יבשאינם ראוים לאכילה או יגשאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד ידשקץ במזונו טופטור:

הגה: ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים טזעל אכילתו חייב דרווחא לבסומי שכיחא (כל בו) ואסור ביו"כ יזלטעום דבר להפליט יחאפילו עצי בשמים וע"ל סימן תקס"ז סעיף ג' בהג"ה:

מפרשים

מגן אברהם

(ב) שאכל עי"ה:    אבל אם אכל ביה"כ אכילה גסה חייב על הכותבת ראשון:


(ג) על אכילתו:    ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אם אכל מאכל מבושם פטור [ב"ח] וצ"ל דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו:


(ד) עצי בשמים:    ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות וע' בשל"ה:

באר היטב

(ב) עיה"כ:    דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה.


(ג) פטור:    אבל לכתחלה אסור.


(ד) שכיחא:    ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אכל מאכל מבושם פטור ב"ח. ונראה לי דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו. מ"א.


(ה) בשמים:    ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות עיין של"ה מ"א. ועיין מ"א בסימן מ"ו סעיף קטן ח' מה שכתב שם. והבאר היטב אשר לפני כתב ושנו"ב טאב"ק אסור נ"ל עכ"ל. ובסימן תקנ"א ס"ק ל"ט כתבתי בשם הרבה פוסקים דמותר ע"ש.


משנה ברורה

(יב) שאינם ראוים לאכילה:    היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:


(יג) שאכל:    דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:


(יד) עד שקץ במזונו:    שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:


(טו) פטור:    דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:


(טז) על אכילתו חייב וכו':    והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:


(יז) לטעום דבר להפליט:    אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:


(יח) אפילו עצי בשמים:    שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:

ביאור הלכה

(*) אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה:    עיין במ"ב. ודע דפשוט באוכל מאכלים שראוים רק לבהמה ג"כ פטור וכן מוכח ברמב"ם בפ"ב משביתת עשור שכתב גבי האוכל ככותבת מאכלים הראויין לאדם וכן כתב באוכלין שאינן ראויין עי"ש. ומ"ש עשבים המרים בא לאפוקי עשבים טובים הראויין למאכל אדם. ולענין בשר חי לכאורה פשוט שחייב שיש ב"א אוכלים אותו וכן מבואר בסוגיין דקאמר אכל אומצא במלחא מצטרף ואומצא היינו בשר חי וכן מצאתי לרבינו מנוח שהעתיק בזה פירוש רש"י דאומצא הוא בשר חי (ולפנינו ברש"י שם לא נמצא) אלא דתמוה קצת מה שהרמב"ם העתיק אכל בשר צלי במלח ולכאורה משמע מזה דבשר חי לא הוי אוכלא אלא דבאמת א"א לומר כן מסוגיא דשבת ד' קכ"ח והעתיקה הרמב"ם פכ"ו מה' שבת ובשו"ע סימן ש"ח עיי"ש בסעיף ל"א במ"ב ובבה"ל ועיין בפר"ח בשבת שם בד"ה אומצא וצ"ע:





▲ חזור לראש