שולחן ערוך אורח חיים תריב ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תריב · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אכל אוכלים יבשאינם ראוים לאכילה או יגשאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד ידשקץ במזונו טופטור:
- הגה: ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים טזעל אכילתו חייב דרווחא לבסומי שכיחא (כל בו) ואסור ביו"כ יזלטעום דבר להפליט יחאפילו עצי בשמים וע"ל סימן תקס"ז סעיף ג' בהג"ה:
מפרשים
על אכילה שאכל כו'. דאל"כ היאך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבוא לידי אכיל' גסה:
עד שקץ במזונו פטור. אבל לכתחלה אסור כדאמרי' בגמרא גבי חומץ דיעבד אין לכתחלה לא וגבי אוכלין שאין ראוים כתב הטור בשם ראבי"ה דאפי' איסורא ליכא והרמב"ם כ' דמכין אותו מכת מרדו' בזה ולעד"נ דאין כאן מחלוקת כמ"ש בס"ד דיש לעיין בדברי ראבי"ה דאמר אין איסור באוכלין שאין ראוין דהא אמרי' מתניתין דאוכלין שאין ראוין פטור משמע אבל אסור וא"ל דפטור ומותר קאמר דהא אמרי' בגמ' על מה ששנו במשנה שתה ציר או מורייס פטור הא חומץ חייב מתניתי' מני ר' היא דתניא ר' אומר חומץ משיב את הנפש דרש רב גידל אין הלכה כר' לשנה נפקי כ"ע מזגו ושתו שמע רב גידל ואיקפד אמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימו' דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ש"מ דפטורי דהכא גבי יה"כ אינם אלא דיעבד וא"ל דראבי"ה לא התיר אלא בפחות מכשיעור וזה קרי ליה פורתא דהא סתמא אמר אכל אוכלין שאין ראוים אין איסור משמע אפי' הרבה ותו קשה מ"ש ב"י על הטור שמביא דברי ראבי"ה בלי תולק משמע דהכי ס"ל ובסמוך לענין משקין כ' בשתה משקין שאין ראוים דהיינו ציר או מורייס וחומץ חי פטור אבל אסור ופשיטא שאין חילוק בחין ראוי' בין אוכלים למשקין וכ' ב"י לתרץ קושיא זו דראבי"ה אמר באינם ראוים כלל וציר או מורייס הם דברים הנאכלים ע"י טיבול ותמהתי על פה קדוש כיון דנחית לחילוק זה הל"ל דגם ראבי"ה ורמב"ם ל"פ דראבי"ה מיירי באינם ראוים כלל כגון עפר ויש לי להביא ראיה ממה דאי' בי"ד סי' רל"ח שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והוא מימרא דרבא פ"ג דשבועות והטעם דלא אחשבי' לאכילה כלל והתם פטור ומותר קאמר דכיון דאין עפר בכלל השבועה למה יהיה אסור לכתחלה ואפי' תימא במקום שיש שם סברא לאסור לכתחלה מ"מ כאן בי"כ דתלי מלתא ביתובי דעתא וזה ודאי דבאכילת עפר לא מיתבא דעתיה והרמב"ם דכת' באוכלין שאין ראוין דמכין אותו מכת מרדות היינו כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים שזכר אותם רמב"ם בהדיא בפ"ב משביתת עשור דיש עכ"פ שם אכילה עליהם וכן חומץ חי וע"ז אמר רב גידל דיעבד אין לכתחלה לא וא"כ לא היה להב"י לעשות מחלוקת בין ראבי"ה לרמב"ם:
(ב) שאכל עי"ה: אבל אם אכל ביה"כ אכילה גסה חייב על הכותבת ראשון:
(ג) על אכילתו: ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אם אכל מאכל מבושם פטור [ב"ח] וצ"ל דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו:
(ד) עצי בשמים: ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות וע' בשל"ה:
(ב) עיה"כ: דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה.
(ג) פטור: אבל לכתחלה אסור.
(ד) שכיחא: ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אכל מאכל מבושם פטור ב"ח. ונראה לי דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו. מ"א.
(ה) בשמים: ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות עיין של"ה מ"א. ועיין מ"א בסימן מ"ו סעיף קטן ח' מה שכתב שם. והבאר היטב אשר לפני כתב ושנו"ב טאב"ק אסור נ"ל עכ"ל. ובסימן תקנ"א ס"ק ל"ט כתבתי בשם הרבה פוסקים דמותר ע"ש.
(יב) שאינם ראוים לאכילה: היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:
(יג) שאכל: דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:
(יד) עד שקץ במזונו: שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:
(טו) פטור: דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:
(טז) על אכילתו חייב וכו': והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:
(יז) לטעום דבר להפליט: אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:
(יח) אפילו עצי בשמים: שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:
(*) אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה: עיין במ"ב. ודע דפשוט באוכל מאכלים שראוים רק לבהמה ג"כ פטור וכן מוכח ברמב"ם בפ"ב משביתת עשור שכתב גבי האוכל ככותבת מאכלים הראויין לאדם וכן כתב באוכלין שאינן ראויין עי"ש. ומ"ש עשבים המרים בא לאפוקי עשבים טובים הראויין למאכל אדם. ולענין בשר חי לכאורה פשוט שחייב שיש ב"א אוכלים אותו וכן מבואר בסוגיין דקאמר אכל אומצא במלחא מצטרף ואומצא היינו בשר חי וכן מצאתי לרבינו מנוח שהעתיק בזה פירוש רש"י דאומצא הוא בשר חי (ולפנינו ברש"י שם לא נמצא) אלא דתמוה קצת מה שהרמב"ם העתיק אכל בשר צלי במלח ולכאורה משמע מזה דבשר חי לא הוי אוכלא אלא דבאמת א"א לומר כן מסוגיא דשבת ד' קכ"ח והעתיקה הרמב"ם פכ"ו מה' שבת ובשו"ע סימן ש"ח עיי"ש בסעיף ל"א במ"ב ובבה"ל ועיין בפר"ח בשבת שם בד"ה אומצא וצ"ע: