שולחן ערוך אורח חיים תריא ב

כל מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביום הכיפורים וכל שבשבת פטור אבל אסור גם ביוה"כ כן ^דאלא שבשבת זדונו בסקילה ויום הכיפורים זדונו בכרת וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום כיפור ^הוהתירו לקנב ירק ^וולפצוע אגוזים ^זמן המנחה ולמעלה ^חכשחל בחול ^טוהאידנא נהגו לאסור:

הגה: אם נפלה דליקה ביו"כ מותר להציל סעודה אחת ^ילצורך לילה כמו שמציל בשבת ^יאלסעודת מנחה (ר"ן פרק כל כתבי) וכבר נתבאר סימן של"ד כיצד נוהגין בזמן הזה בדליקה בשבת והוא הדין ביו"כ ונהגו שהתינוקות ^יבמשחקים באגוזים (אגודה ומהרי"ל) ואין למחות בידם אפילו קודם מנחה ונשתרבב המנהג מדין הפצעת אגוזים הנזכר (ד"ע):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

והתירו לקנב ירק. פירש"י לנתק העלין מהקלחי' כדי להשות' שיהיו מוכנים לחתכן ושרי משו' דהוי עינוי שרואה מזומן ואינו אוכל עכ"ל והר"ן והמ"מ פ"א מהל' שבית' עשור פי' משום עגמת נפש כדי שתהא קל למזון והוה כמו שיש לו פת בסלו ומדברי הטור סי' תר"ט משמע שמפרש כפי' השני דאלו לפירש"י לא מקשה הטור מידי שם על הטמנת חמין לפירש"י הא דאסור קודם מנחה משום דלא הוי אז שינוי ואסור משום שבות:

והאידנא נהגו לאסור הטעם משום דאי' בגמ' דאיכא דמיחרפי פי' שממהרין לקנוב הירק קודם המנחה:

מגן אברהם

עריכה

(א) בסקילה: אף ע"ג דהאידנא ליכא נפקותא בזה מ"מ נ"מ דהחובל בחברו בשבת פטור מתשלומין והחובל ביה"כ חייב כמ"ש בחושן משפט סימן תכ"ד ס"ב:

(ב) לקנב ירק: פירש"י להסיר העלין המעופשין והקשו דהינו בורר וי"ל כיון שאין העלין הללו פסולת גמור ולא ראוי להקרא פסולת ואפשר שראוים לאכילה ע"י הדחק אין בזה בשבת אלא שבות וביה"כ מותר ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר התם בדברים לחים ע"כ ומ"ש רש"י ויקצץ השאר אינו ר"ל דק דק דא"כ היינו טוחן עיין סי' שי"ט ושכ"א וי"מ שיקנב היינו לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן וי"מ שהיא הדחת ירק עספט"ו דשבת שהטעם שהתירו זה משום עגמת נפש שרוא' ומתקן ואינו אוכל ודוקא מן המנח' ולמעלה שאז מצפה לאכילה כפירש"י ור"ן פי' שהתירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו אבל קודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום, וי"מ דקודם מנחה גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ אחר כך כיון שהוא קרוב לעת האוכל דומה כמי שיש לו פת בסלו ע"כ וכ"כ מ"מ (עמ"ש סוף סי' תרי"ב) וא"ל דמיירי בירק שאינו נאכל כמות שהוא חי שא"כ הוי מוקצה דלא חזי אפי' לקטנים ועמ"ש סימן ש"ח סל"א ל"ב:

(ג) משחקים באגוזים: ודוקא על השלחן כמ"ש סימן של"ח ס"ה דלא כב"ח:

באר היטב

עריכה

(ב) משחקים: דוקא על השלחן כמ"ש סי' של"ח ס"ה ולגדולים אסור עיין ד"מ.

משנה ברורה

עריכה

(ד) אלא שבשבת זדונו וכו' וגם האידנא דאינו נוהג ד"נ מ"מ נ"מ לענין קים ליה בדרבה מיניה דהחובל בחבירו בשבת כיון דהיה מחויב מיתה בידי אדם פטור מתשלומין ואפילו בחובל בשוגג וכדמבואר בחו"מ סימן תכ"ד משא"כ ביוה"כ שאין בו רק כרת:

(ה) והתירו לקנב ירק יש שפירשו דהאי קניבה הוא שנותק או מחתך העלים מן הקלחים התלושין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן בערב ואע"ג דקטרח בשביל ערב שהוא חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ויש שפירשו דקניבה הוא הדחת הירק לצורך ערב ושרי ג"כ מטעם הנ"ל:

(ו) ולפצוע אגוזים כדי שיהיו מוכנים לצורך סעודת ערב ולא יצטרך לטרוח בהם לאחר התענית:

(ז) מן המנחה ולמעלה ר"ל מנחה קטנה שהוא סמוך לערב והוא שעה שדרך בני אדם לתקן מאכלם בחול וניכר שלצורך לילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום:

(ח) כשחל בחול אבל כשחל יוה"כ בשבת לא התירו כדי שלא יבא לעשות כן בכל שבתות השנה להכין ביום לצורך הלילה:

(ט) והאידנא נהגו לאסור לפי שבדורות האחרונים התחילו לקלקל ולמהר לעשות דברים אלו קודם המנחה לפיכך בטלו להיתר דקניבת ירק ופציעת אגוזים לגמרי:

(י) לצורך לילה שלאחר יוה"כ כדי שלא יצטרכו להתענות עוד כשלא יהיה להם מה לאכול:

(יא) לסעודת מנחה ר"ל אפילו נפלה דליקה בצהרים אחר שאכלו סעודת שחרית וכנ"ל בסימן של"ד:

(יב) משחקים באגוזים ודוקא על השלחן ולא ע"ג קרקע דאתו לאשוויי גומות כמ"ש סימן של"ח [מ"א]:

ביאור הלכה

עריכה

(*) כל מלאכה וכו': עיין לעיל סימן תט"ז דיש עירוב והוצאה ליוה"כ וכתבו האחרונים דגם איסור מחמר יש ביוה"כ עיין בשאגת אריה סימן ע"ח. ודע דמערבין עירובי חצירות ועירובי תחומין בפת אע"ג דאסור באכילה מ"מ הרי חזי לקטנים שאינם מתענים וכמו שכתב רש"י בעירובין דף ל' ע"ב עי"ש בברייתא. ודברי מטה אפרים בזה תמוהים דלפי הנראה אישתמיט מיניה סוגיא זו:

(*) לקנב ירק: עיין מגן אברהם שכתב דמיירי בירק הנאכל כמות שהוא חי דאל"ה אסור בטלטול משום מוקצה דלא חזי אף לקטנים ולענ"ד אינו מוכרח דכמו שהתירו הכנה לחול משום עגמ"נ כמו כן התירו מוקצה ג"כ מטעם זה והרי לכמה מפרשים יש בקניבת ירק משום חששא דברירה [עיין פי' ר"ח ורמב"ם ומ"מ] ולא עדיפא מוקצה מזה. איברא מצאתי לרבינו מנוח ג"כ כמ"א ומטעם אחר שכתב אהא דכתב הרמב"ם ומותר ללקוט העלים המעופשים ויקצץ השאר וכו' דמיירי בנאכל כמות שהוא חי דאל"ה איכא בזה חששה דטוחן ע"ש אולם במאירי שילהי פ' אלו קשרים רצה ג"כ לאמר כעין זה ולבסוף דחה זאת שהרי אמרו בש"ס דבי רב יהודה מקנבי כרבא וכן בקרא שאינם נאכלים כמות שהם חיים עי"ש מה שכתב עוד בזה ולפ"ז נדחו גם דברי המג"א מטעם זה ומוכח דאפילו בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כמו כרבא וקרא ג"כ שרי לקנב:

(*) ולפצוע אגוזים: עיין בד"מ בשם מהר"א מפראג שצידד בתחילת דבריו דדוקא לשברן ולהניחן בקליפתן עד הערב אבל להוציא המאכל יש בזה משום דש ע"ש אמנם מלשון התוספתא [ומובאה בהגר"א] דתני מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים וכו' משבת לאותו שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול ובתר הכי תני שם מפצעין באגוזים וכו' ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש במה שהוא מתקן מקודש לחול עי"ש מוכח דכמו דבשבת בודאי מותר אפילו לפצוע ולהוציא המאכל לאכלו בו ביום כמו כן מותר באופן זה גם ביום הכפורים לצורך הלילה וברור ודע עוד דבירושלמי פ"ד מפסחים איתא עוד מהו למימר לחלוטה עבד לי חלוטה א"ל שרי וכו' ומשמע מזה דכשם שהתירו קניבת ירק כך התירו לאמר לעכו"ם לבשל אלאחר התענית וצ"ע שלא העתיקוהו הפוסקים ואפשר משום דלמסקנא גם בקניבת ירק אנו מחמירין משום דילמא מקדמי וה"ה מטעם זה גם לענין אמירה לעכו"ם יש לחוש לזה:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}