ביאור הלכה על אורח חיים תריא
סעיף ב[עריכה]
(*) כל מלאכה וכו': עיין לעיל סימן תט"ז דיש עירוב והוצאה ליוה"כ וכתבו האחרונים דגם איסור מחמר יש ביוה"כ עיין בשאגת אריה סימן ע"ח. ודע דמערבין עירובי חצירות ועירובי תחומין בפת אע"ג דאסור באכילה מ"מ הרי חזי לקטנים שאינם מתענים וכמו שכתב רש"י בעירובין דף ל' ע"ב עי"ש בברייתא. ודברי מטה אפרים בזה תמוהים דלפי הנראה אישתמיט מיניה סוגיא זו:
(*) לקנב ירק: עיין מגן אברהם שכתב דמיירי בירק הנאכל כמות שהוא חי דאל"ה אסור בטלטול משום מוקצה דלא חזי אף לקטנים ולענ"ד אינו מוכרח דכמו שהתירו הכנה לחול משום עגמ"נ כמו כן התירו מוקצה ג"כ מטעם זה והרי לכמה מפרשים יש בקניבת ירק משום חששא דברירה [עיין פי' ר"ח ורמב"ם ומ"מ] ולא עדיפא מוקצה מזה. איברא מצאתי לרבינו מנוח ג"כ כמ"א ומטעם אחר שכתב אהא דכתב הרמב"ם ומותר ללקוט העלים המעופשים ויקצץ השאר וכו' דמיירי בנאכל כמות שהוא חי דאל"ה איכא בזה חששה דטוחן ע"ש אולם במאירי שילהי פ' אלו קשרים רצה ג"כ לאמר כעין זה ולבסוף דחה זאת שהרי אמרו בש"ס דבי רב יהודה מקנבי כרבא וכן בקרא שאינם נאכלים כמות שהם חיים עי"ש מה שכתב עוד בזה ולפ"ז נדחו גם דברי המג"א מטעם זה ומוכח דאפילו בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כמו כרבא וקרא ג"כ שרי לקנב:
(*) ולפצוע אגוזים: עיין בד"מ בשם מהר"א מפראג שצידד בתחילת דבריו דדוקא לשברן ולהניחן בקליפתן עד הערב אבל להוציא המאכל יש בזה משום דש ע"ש אמנם מלשון התוספתא [ומובאה בהגר"א] דתני מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים וכו' משבת לאותו שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול ובתר הכי תני שם מפצעין באגוזים וכו' ביום הכפורים עם חשיכה ואינו חושש במה שהוא מתקן מקודש לחול עי"ש מוכח דכמו דבשבת בודאי מותר אפילו לפצוע ולהוציא המאכל לאכלו בו ביום כמו כן מותר באופן זה גם ביום הכפורים לצורך הלילה וברור ודע עוד דבירושלמי פ"ד מפסחים איתא עוד מהו למימר לחלוטה עבד לי חלוטה א"ל שרי וכו' ומשמע מזה דכשם שהתירו קניבת ירק כך התירו לאמר לעכו"ם לבשל אלאחר התענית וצ"ע שלא העתיקוהו הפוסקים ואפשר משום דלמסקנא גם בקניבת ירק אנו מחמירין משום דילמא מקדמי וה"ה מטעם זה גם לענין אמירה לעכו"ם יש לחוש לזה: