שולחן ערוך אורח חיים תקס ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקס · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

וכן גזרו יאשלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם:

הגה: ויש אומרים, דווקא מי ושרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר יבאו בבית המשתה (טור).

ואסור לשומעם, מפני החורבן. יגואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר: "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר ידדברי זתשבחות או שיר של הודאות טווזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין.

הגה: וכן לצורך מצווה, כגון בבית חתן וכלה, טזהכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני).

מפרשים

מגן אברהם

(ח) או בבית המשתה:    אפי' מי שאינו רגיל בהם (טור ותו'):


(ט) בפה על היין:    ז"ל הרמב"ם וכ' הטור שבתשו' ביאר הרמב"ם שאפי' בלא יין אסור וצ"ע למה סתם פה בש"ע וב"ח פסק דאפי' בפה ואפי' מי שאינו רגיל אסור וכ"מ בגמרא דאמרינן זמרי דנגדי (פי' מושכי הספינות) ודבקרי (פי' מושכי הבקרים) שרי שאינו אלא לזרזם במלאכת' דגרדאי אסור שהוא שחוק בעלמא עכ"ל וא"כ הנשים המשוררים בשעת מלאכתן שלא כדין הם עושין:


(י) דברי תשבחות:    כתוב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומר' עשאוני בניך כמין זמר אך בב"ה לרגלים מצוה לזמר וכו' עכ"ל ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור ועיין בספר חסידים סימן קע"ו:


(יא) חתן וכלה שרי:    ומ"מ אין לשמוח ביותר (ברכות פ"ה):

באר היטב

(ו) שרגיל:    הב"ח ושל"ה הסכימו לסברא ראשונה דכל שאין שירות ותשבחות או לשמוח חתן וכלה אף בפה אסור אפי' בשבתות וי"ט ונשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להם ואם אינם שומעין מוטב שיהיו שוגגין.


(ז) תשבחות:    דהיינו שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור עמ"א וכתב ט"ז בסעודות נהגו לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחין ליצין ועושין שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככנור.


משנה ברורה

(יא) שלא – היינו דבכלי אסור אפילו שלא על היין לדעה זו.


(יב) או בבית המשתה – רוצה לומר, לפי שהוא על היין אסרו בזה, ואפילו למי שאינו רגיל בזה.
ודע דאפילו בפה אסור על היין לכולי עלמא. ועל כן יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן, ובחוץ עומדים ומנגנים, ובכל יום עושין כן, דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג].


(יג) ואפילו שיר – וב"ח פסק דאפילו בלא יין גם כן אסור, דאמרינן בגמרא, דווקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם, אבל דגרדאי אסור, שהוא לשחוק בעלמא. ועל כן, נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן, יש למחות להן. ואם אינן שומעות, מוטב שיהיו שוגגין. אכן בבית חרושת המעשה, שיש שם גם אנשים, ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן, הוא כאש בנעורת, ומצווה רבה לבטלם.


(יד) דברי – כתב בליקוטי מהרי"ל: שלא כדין הוא שמשוררין במשתה "אודך כי עניתני" וכהאי גוונא לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ואומרת: "עשאוני בניך כמין זמר" (סנהדרין קא א עיין שם). אך בבית הכנסת לרגלים מצווה לזמר. ועל כן מסיק המגן אברהם, דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה, אבל פיוטים אחרים אסור.


(טו) וזכרון – ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש, דהיינו יתגדל, וזהו ודאי חטא גדול, דלא התירו אלא זכרון חסדי ד'. וכל שכן במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד, ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות, וזהו עוון פלילי [ט"ז].


(טז) הכל שרי – פירוש, בין בפה ובין בכלי ועל היין, רק שלא יהא בה ניבול פה. ומכל מקום אין לשמוח ביותר.

ביאור הלכה

▲ חזור לראש