שולחן ערוך אורח חיים שיח ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · שיח · ד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג) ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל ב"ד, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת. ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן. הגה וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה: (הגהות מרדכי):

מפרשים

מגן אברהם

(יא) יש בו משום בישול:    והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סו' סימן רנ"ג:


(יב) נצטנן:    כב"י ומשמע ליה דכל שהיס"ב מיקרי רותח וכ"מ ס"ו וז"ל רי"ו אם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר ועסט"ו בהג"ה:


(יג) וי"א דוקא כו':    והב"ח פסק כסברא ראשונה ועס"ח מ"ש:


(יד) מותר לשרותו:    אפילו בכ"ר וכמ"ש סט"ו דאין בישול אחר בישול וכ"כ התוספות והמרדכי ור"ן דלא כב"ח דמחמיר ומשמע מל' הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין:


(טו) מדיחין אותו:    היינו שמערין עליו מכלי שני [ועסי"א דאפי' בדבר לח שרי] אבל אסור לשרותו אפי' בכלי שני דמחזי כמבשל ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מחזי כמבשל (תוס' דף ל"ט וש"ג ב"ח) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידי לטעמיה ועס"ה:


(טז) כל דבר קשה:    וה"ה דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י ל"פ) ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

באר היטב

(ח) בישול:    והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סוף סי' רנ"ג. מ"א.


(ט) וי"א:    והב"ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס"ח מ"ש.


(י) לשרותו:    אפי' בכ"ר כמ"ש סעיף ט"ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א.


(יא) מדיחים:    היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ"ש דמחזי כמבשל ב"ח. ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א.


(יב) המליח:    משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ הב"י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ"א. ט"ז.


(יג) קשה:    וה"ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב"י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב.


משנה ברורה

(כב) יש בו וכו' - וכל דינים האסורין משום בשול אפילו ליתן על הכירה להתנור קודם היסק אסור כמ"ש סימן רנ"ג:

(כג) בישול - וע"כ אסור מן התורה להניח התבשיל הזה בשבת במקום חם שהיד סולדת בו ולערב אותו בתבשיל רותח בכלי שני יש להקל [אחרונים]:

(כד) אם נצטנן - היינו שאין היד סולדת בו אף שהוא קצת חם עדיין אבל אם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול עוד דבכלל רותח הוא ואין בישול אחר בישול [ודוקא לענין להחזירו לתנור כשהוא גרוף מן הגחלים או שהם עמומין אבל לתנור כשאינו גרוף וכ"ש על האש ממש אסור להחזיר לכו"ע אפילו רותח גמור וכדלעיל ברנ"ג] וכ"ז הוא דעת המחבר אבל הרמ"א לקמן בסט"ו בהג"ה כתב דכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל דאין בו משום בישול וע"ש:

(כה) ויפה לו - אבל אם מצטמק ורע לו מותר להניח סמוך למדורה אפילו במקום שהיס"ב ועיין בב"ח שפסק כסברא הראשונה דאין חילוק בזה וכן משמע בביאור הגר"א:

(כו) כמאכל ב"ד - וה"ה יותר עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה:

(כז) אפילו בעודו רותח - ופשוט דאפילו ע"י א"י אסור לגמור הבישול ונראה דבדיעבד אין לאסור התבשיל דיש לסמוך על הפוסקים שסוברים דכיון שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בזה משום בישול:

(כח) והני מילי וכו' - ר"ל הא דאמרן דבנצטנן שייך בישול בכל גוונא:

(כט) מרק - דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון:

(ל) אבל דבר וכו' - היינו בנתבשל כל צרכו:

(לא) שנתבשל כבר - דוקא שנתבשל אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין ויש מקילין בדבר ודעת הפמ"ג דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור וטוב להחמיר בכל גוונא ע"ש וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון אבל לשרותו בכ"ש אף שהיס"ב יש להקל בכל גוונא כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיס"ב:

(לב) והוא יבש - ר"ל שהריקו המרק ממנו:

(לג) מותר לשרותו - אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש:

(לד) אותו בחמין - שהיד סולדת בהן ואפילו אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח ואפילו בכלי שני נמי אסור לשרות דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין בסעיף ט' דלא אסר אלא בכלי ראשון דתבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל:

(לה) מדיחין אותו - והיינו שמערה עליו מכ"ש דמכ"ר אסור לערות עליו דעירוי ככ"ר ומבשל כדי קליפה כמו שכתוב סעיף יו"ד וה"ה דשרי לערות מכ"ש ע"ג דבר לח צונן דה"ל כהדחה בעלמא [אחרונים]:

(לו) חוץ מן המליח הישן - דג מלוח של שנה שעברה וקולייס האיספנין הוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין וע"כ אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואיתא בגמרא דאם הדיחן בחמין חייב חטאת והנה כמה אחרונים כתבו דטבע של אלו הדברים שאין יכולין לאכלו כ"ז שלא הודח בחמין וע"כ הדחה שלהן חשיבא בישול דמשוי לה אוכל וה"ה שאר דבר מלוח כיוצא בזה שאין יכולין לאכול כלל בלי הדחה אבל דברים שיכולין לאכלן ע"י הדחת מים צוננים אין איסור להדיחן בחמין מכלי שני ולפ"ז דג מלוח שבמקומנו שנקרא הערינ"ג שיכולין לאכול ע"י הדחת צוננים ולפעמים אף בלי הדחה מותר להדיחו אף במים חמין ומהט"ז משמע דיש ליזהר שלא להדיחו בחמין וכן כתב בספר שלחן עצי שטים ובח"א וכן נכון לנהוג למעשה ועיין בה"ל:

(לז) והדחתן וכו' - ר"ל בחמין אבל בצונן מותר להדיחו ואף לשרותו ואפילו בדבר שע"י שריה בצונן נעשה ראוי לאכילה שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמ"ש בסימן שכ"ד:

(לח) וה"ה כל דבר קשה - ר"ל דבר שהוא ראוי לאכול חי בלא בישול אך שהוא יבש וקשה מאד עד שאינו ראוי לאכול כלל מחמת זה בלא שריה בחמין דאסור לשרותו ולכאורה למה צריך הרמ"א לסיים דהוי גמר מלאכה תיפוק ליה דכל דבר יבש שלא נתבשל מבעוד יום אסור לשרותו בחמין בשבת וכנ"ל י"ל דרוצה להשמיענו דבזה שהוא גמר מלאכתו יש איסור בשריה מדאורייתא כמו בהדחת מליח הישן ועיין בה"ל:

(לט) דאסור לשרותו - אפילו בכלי שני וה"ה אם הוא דבר שיהיה נעשה ראוי לאכילה ע"י הדחת חמין בעלמא גם ההדחה אסור וכנ"ל לענין דג מליח. ועתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת וע"כ יש ליזהר בו מאד ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י. הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א יש בזה בודאי חשש אב מלאכה דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה כדי שיהיה על המים שם כלי שני ג"כ אסור כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכ"ש וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל] ואח"כ יריק את העסענס לכלי אחר כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח] דאם ישאר בו משקה העסענ"ס הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר וכן הדין לענין קאוו"י יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י אם נתן עליהם מאתמול מים מכ"ר אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו אף שאין למחות ביד הנוהגים בו מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה דהיינו שיתקן העסענס מע"ש לגמרי שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כ"ש וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בס"ד וכשהעסענס שלו אינו צונן הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות:

ביאור הלכה

(*) יש בו משום בישול וכו':    הנה דין זה אף דסתם המחבר מ"מ יש בזה פלוגתא דרבוותא דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן דשוב אין בו משום בישול אפילו נצטנן לגמרי אך דהמחבר סתם להחמיר כדעת רש"י ורבינו יונה והרא"ש והטור ועיין בסימן רנ"ג בביאור הגר"א שלא הכריע בין השיטות וכ"ז לענין להעמידו נגד המדורה אבל להעמידו על האש ממש או לתנור שאינו גרוף לכו"ע אסור עכ"פ מדרבנן אפילו רותח ממש:.


(*) אם נצטנן:    עיין במ"ב דהיינו שאין היד סולדת בו ואם הורק לכלי שני אף אם היה עדיין יד סולדת בו יש לומר דדינו כמו נצטנן ויש בו עתה משום בישול [מפמ"ג]:.


(*) שייך בו בישול:    ואף דהיה יכול לאכול ע"י הדחק מתחלה את התבשיל וחייב על שיעור כמאב"ד משום מבשל וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ט הלכה ה' מ"מ המסייע לגמור כל צרכי בישולו גם הוא בשם מבשל יקרא מן התורה ולפ"ז אם נטל בשבת הקדרה מן הכירה וספק לו אם כבר נתבשל כ"צ אסור לו להחזירו אף שהוא עודו בידו והכירה גרופה כל שיש חום בכירה שיוכל להתבשל יותר ע"י עמידתו שם:.


(*) אפילו בעודו רותח:    כן הוא דעת הרמב"ם וטור [וכן משמע בתוספות ל"ט ד"ה כל ע"ש אך בתוספות ריש פרק כירה ד"ה חמין ותבשיל משמע דכל שנתבשל כמאב"ד מותר להחזיר]. והנה לפלא היה בעיני מתחלה על פסק המחבר שסתם כדעת הרמב"ם דהלא הרבה ראשונים חולקין ע"ז והם הרמב"ן בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי כולם פוסקין דמכיון שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול ומותר להחזיר בשבת לתנור גרוף מן הגחלים אף שהוא חם ויכול לגמור הבישול עי"ז אמנם מצאתי אח"כ דגם דעת הרמב"ם לאו דעת יחידאה היא דהרבה מן הראשונים שסוברין כמותו והוא האור זרוע הגדול מצדד ג"כ כן ע"ש במלאכת אופה וגם מביא שם כן בסוף דבריו בשם פירוש הריב"א ועוד מצאתי חבל ראשונים דקיימי בחדא שיטתא דעד שנגמר בישולו כל צרכו יש בו משום בשול והוא ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ שכתבו שיזהר שלא יוסיף כיסוי משתחשך על הקדרה שלא נגמר בישולה כל צרכה מפני שממהר בישולה עי"ז והעתיקם הטוש"ע לעיל בסימן רנ"ז סעיף ד' וע"כ דסבירא להו דיש בזה איסור דאורייתא דאם אין בו איסור דאורייתא יהא מותר לגמרי וכמו שכתב בב"י בסימן זה וכן משמע מפירוש הגר"א שכתב שם הטעם מהא דמגיס אלמא דס"ל דיש בזה איסור דאורייתא [אך ק"ק על הרא"ש בפרק במה טומנין בתחלתו שהעתיק ג"כ הדין שלא יוסיף כיסוי אף דהוא בעצמו ס"ל דחזרה מותר בשנתבשל כמאב"ד ויש ליישב דדבריו אינם רק לענין כירות אבל לא לענין קדרה גופא אבל על יתר הפוסקים הנ"ל לא נוכל ליישב זה דהם כתבו בהדיא על הקדרה ע"ש] וכן לדעת רש"י ע"כ דס"ל ג"כ דיש בזה משום בישול עיין ברא"ש פרק כירה סימן יו"ד ובק"נ שם. היוצא מדברינו דהרמב"ם ורש"י והתרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ ואור זרוע והריב"א והטור כולם סוברים דיש בזה משום בישול וע"כ אין לזוז למעשה מפסק השו"ע ובפרט דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם דהיינו לתנור גרוף [דאל"ה אסור משום חזרה לכו"ע וכנ"ל בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד וכמו שכתב הפמ"ג בס"ק יו"ד דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה בדיעבד:.


(*) חוץ וכו':    עיין מ"ב מש"כ בשם הט"ז ואף דיש לומר דכונת הט"ז לאסור בחמין הוא דוקא אם מלוח הרבה שאינו יכול לאכול בלי הדחה בחמין מדסמכיה לענין מליח הישן שאינו נאכל בלי הדחה בחמין כמבואר בדברי רש"י מ"מ אין להקל דמסוף דבריו דמסתייע להא מילתא מהא דטונינא שהובא בב"י שמותר להדיחו בצונן ושם הלא ראוי לאכול אף בלא הדחת חמין כמבואר שם ואפ"ה אינו מותר אלא בצונן לפי הבנת הב"י בדברי הפרדס [ועיין במחה"ש דכן מפרש הט"ז] ובאמת קשה מאד להקל לענין דג מלוח שבמקומנו [שנקרא הערינ"ג] אחד דלפעמים הוא משל שנה שעברה ואולי הוא בכלל מליח הישן שנזכר במשנה ואפילו אם ידוע שהוא של שנה זו הלא ידוע שהוא דג שהיה נקרא בלשונם טונינא כמו שכתב בספר שלחן עצי שטים [עי"ש שכתב שזה היה בהעלם דעת הט"ז] וא"כ אף אם נפרש דעת הפרדס בטונינא להקל להדיחו אף בחמין וכמו שביארו הא"ר בשם הפרישה והתו"ש וקולייס האיספנין שאסרו במשנה להדיחו בחמין מין דג אחר הוא מ"מ להלכה אין בנו כח להכריע כן דהרבה ראשונים מפרשין דקולייס הוא טונינא ראשון לכל הערוך בערך אספנין בשם י"א ורש"י בפרק כירה [דף ל"ט] והר"ן שם וכן בחידושיו כולם כתבו בהדיא דהוא טונינא [ואף דרש"י בעצמו בפרק חבית כתב דהוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין משמע דבלא הדחה בחמין לא היה נאכל וא"כ אין זה טונינא דהלא על טרית שאמרו חז"ל שנאכל חי מחמת מלחו כתב רש"י בברכות דף מ"ד דהוא טונינא ע"כ אנו מוכרחין לומר דרש"י גופא ספוקי מספקא ליה בזה כי היא מחלוקת ישנה וכשתי דעות המובא בערוך] והרמב"ם בפ"ו דמסכת מכשירין פירש בזה פירוש אחר עי"ש א"כ משמע מזה דהוא מחלוקת קדומה בין הראשונים בפירוש קולייס ומי יוכל להכריע ולהתיר בענין חיוב חטאת ומה שהקשה הפרדס דהלא טונינא ראוי לאכול אף בלי הדחה בחמין ואמאי נחייב אהדחה משום בישול יש לתרץ דהוא כמו שאר דברים שנאכלין כמות שהן חיין ואפ"ה חייב בבישולן וכמו שנכתוב לקמן והטעם דמשתבחין יותר ע"י הבישול ובזה נמי קים להו לחז"ל דבהדחה מועטת בחמין נגמר בישולן ונשתבחו לאכילה כמו בבישול גמור וחייב חטאת וע"כ יש ליזהר בזה מאד שלא להדיחו בחמין ואפילו בעירוי מכלי שני:.


(*) וקולייס האיספנין וכו':    ולאו דוקא אלו דה"ה לכל כיוצא בזה דבר דק ורך ביותר [רמב"ם פ"ט]:.


(*) והדחתן וכו':    עיין במ"ב שבצונן מותר כן משמע בב"י וכ"כ בא"ר בשם הפרישה ובתו"ש ובספר מעשה רוקח ושארי אחרונים וראיתי בפמ"ג שרוצה לחדש דבר דמשום שאינו יכול לאכול כלל בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ומשום זה מקשה על הב"י והפרדס דאמאי מותר בצונן ונשאר בקושיא והנה בלבוש ג"כ ראיתי שכתב לענין שריית דבר קשה דחיובו הוא משום מכה בפטיש אבל באמת לא נהירא דבר זה כלל וכבר תפש עליו בא"ר דברש"י ורמב"ם מבואר להדיא דחיובו הוא משום בישול ור"ל שאמאי לא חייבוהו שם משום מכה בפטיש א"ו דבאלו הענינים לא שייך מכה בפטיש וממילא דבצונן דלא שייך בו משום בישול מותר וכדברי הרמב"ם ורש"י מוכח להדיא בדף ל"ט ע"א בגמרא דאמר שם רב יוסף גלגל הביצה חייב חטאת וע"ז אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא כל שבא וכו' חוץ מקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן אלמא דבזה חיובא נמי משום מבשל וממילא דוקא בחמין וכן איתא להדיא בספר יראים לרא"מ והרי"ו והאור זרוע והכל בו והמאירי והר"ן שמכולם משמע להדיא דחיובא דוקא בחמין ומשום מבשל וגם לדעתם של הלבוש ופמ"ג דכל דבר שנגמר תיקונו לאכילה ע"י איזה פעולה אף אם לא נוכל לחייבו משום מבשל נחייבנו משום מכה בפטיש א"כ אמאי אמר שם בגמרא דביצה שצלה אותה בחול ובאבק דרכים הוא רק איסור דרבנן דאינו תולדת האור נחייבנו משום מכה בפטיש ועוד אמאי אמר שם בדף קנ"ה והובא לקמן בסימן שכ"ד שוויי אוכלא משוינן נחייב אותו משום מכה בפטיש כיון שהוא השוה דבר זה לאוכל א"ו דבענינים אלו של אוכל לא שייך שם מכה בפטיש והנה הפמ"ג תולה עצמו בספר הפרדס ואומר שזה הוא דעתו דדבר שאינו יכול לאכול בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ואיך שהוא הלא הפרדס בעצמו כותב דבצונן מותר וגם יש בזה אריכות דברים בביאור דברי הפרדס ואכ"מ אח"כ מצאתי בספר נשמת אדם שגם הוא רוצה לצדד דדבר שאין יכול לאכול בלי הדחה דחיובו הוא משום מכה בפטיש והקשה בעצמו מה שהקשיתי מדף ל"ט דאמר שם אף אנן נמי תנינא וכנ"ל ודחה דבעינן מליח הישן וקולייס האיספנין היה יכול לאכול מתחלה ע"י הדחק לכך לא נוכל לחייב אח"כ משום מכה בפטיש אבל ז"א דגם מליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וע"י הדחה הוא נאכל ע"י הדחק כדאיתא בחידושי הר"ן וכ"כ בא"ז דמליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וא"כ כי היכי דשם חיובו הוא רק משום מבשל ולא משום מכה בפטיש ה"ה לכל דבר שאינו יכול לאכול מחמת מלחו או לשריית דבר קשה שחיובו הוא ג"כ משום מבשל ולא משום מכה בפטיש וממילא דוקא בחמין וכן משמע בביאור הגר"א שטעם אחד הוא לשניהן ע"ש. היוצא מדברינו דענין מכה בפטיש בדבר אוכל הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים ואדרבה יש כמה סתירות לזה וכמו שכתבנו למעלה וע"כ אין להחמיר בהדחת צונן בשום גוונא כנלענ"ד בעז"ה:.


(*) היא גמר מלאכתן:    לכאורה נראה שגם בזה הוא דוקא כשהיד סולדת בו דדומיא דמדיחין דרישא דבודאי מותר אפילו בחמין שהיד סולדת בהן וע"ז קאמר שם במשנה חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן משמע דאיירי באופן אחד והט"ז וש"א לא הזכירו היתר רק צונן וצריך טעם למה וצ"ע למעשה:.


(*) וה"ה כל דבר קשה:    עיין במ"ב שהקשה למה צריך לסיים דהוי גמר מלאכה עיי"ש א"נ יש לומר דהגהת מרדכי סובר כדעת המרדכי שפירש בסימן ש"ב דהאי מדיחין הוי אפילו בכלי ראשון ולהכי אסור בו שרייה דבכלי שני אפילו שרייה שרי ולהכי קאמר דבדבר קשה שהשריה מרככו שיהא ראוי לאכול אסור השריה בו בכל גוונא ואין נ"מ בין אלו השני תירוצים רק בביאור דבריו ומביאור הגר"א משמע יותר כפירוש הראשון:.


(*) דהוי גמר מלאכה:    עיין מ"ב מש"כ אודות בישול הטיי"א ועיין בסה"ד שכתבנו שיתן העסענ"ס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו החמין לתוכה ועיין בס' בית מאיר שכתב דמ"מ אין למחות ביד אחרים שנותנים העסענ"ס הצונן מקודם ואח"כ מערה מכ"ר אף שהוא יד סולדת בו כיון שהוא מבושל מיהו כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו ע"ש ולכן יעצנו שיתן החמין מקודם:.

כף החיים

מט) סעי' ד' יש בו משום בישול וכו' והוי יודע שבכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש ססי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"א:

ן) שם. יש בו משום בישול וכו' וכל שיש בו משום בישול אסור בכל ענין ואף אם בישלו ע"י עכו"ם אסור כבסעי' א' א"א או' י"א:

נא) שם. יש בו משום בישול וכו' זהוא דעת הרא"ש והטור וכ"מ מפרש"י דאפי' תבשיל שנתבשל כל צורכו ויש בו מרק אם נצטנן וחוזר ומרתיחו יש בו משום בישול וחייב כמ"ש בב"י אבל הרמב"ם פ"ט כתב דהמבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר א"צ בישול כלל פטור עכ"ל משמע דאפי' מניחו על האור ליכא אלא איסור דרבנן. וכ"כ המ"מ פכ"ב בשם הרשב"א דלד"ה תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה עכ"ל והביאו ב"י וכתב מדלא חילק בין יש בו מרק לאין בו אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת וכתב שכ"נ דעת הר"ן בפ' כירה יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ט"ו ויש מקילין וכו' ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי. יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"ג וה"ד למקום שכבר נהגו להקל אבל במקום שלא נהגו יש להחמיר כדעת הש"ע. ומיהו כתב הברכ"י בשיו"ב או' א' דע"י עכו"ם שרי כיון דאיכא מאן דשרי אף ע"י ישראל יעו"ש:

בן) שם. יש בו משום בישול וכו' פי' וחייב עליו חטאת ואפי' לא בישל על האור ממש אלא בתולדות האור. והא דאמרינן כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת התם איירי בדבר יבש בלתי רוטב וכמ"ש בדברי הש"ע בסמוך. עו"ש או' י"א:

גן) שם. יש בו משום בישול וכו' כתב הב"י וז"ל ומשמע לי כל שהיד סולדת בו מקרי רותח עכ"ל כלומר דאם עשה אח"כ שיהיה הקדירה מרתיח פטור כיון שכבר ג"כ היתה היד סולדת בו ומדלא כתב רבותא יותר דאפי' אין היד סולדת ועדיין חם קצת שאינו חייב אם מרתיח משמע דס"ל דאפי' לא נצטנן לגמרי אלא עדיין חם מעט ואין היד סולדת אם עשה אח"כ שיהא שהיד סולדת בו וכ"ש שיהא מרתיח דחייב משום מבשל וכן מוכח מל' ב"י לעיל סי' רנ"ח יעו"ש. עו"ש או' י"ב. ושיעור יס"ב עיין לקמן סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

דן) שם. אם נצטנן. ואם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר. ב"י בשם רי"ו. מ"א ס"ק י"ב. והיתר זה עצמו אינו אלא בחמין דומיא דדין דבר יבש דבסמוך דפירושו סמוך למדורה אפי' במקום שהיס"ב וכדלקמן סעי' ט"ו או בחמין של כלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש דאלו ע"ג האש ממש לעולם אסור. וממילא מוכח דבנטצן דיש בו משום בישול הוא אפי' בחמין דכלי ראשון או בסמוך למדורה במקום שהיס"ב אסור. מט"י או' ב':

הן) בכלי ראשון כ"ז שיס"ב אין בישול אחר בישול ואם אין יס"ב אף בכ"ר יש בישול אחר בישול אם מחמם אח"כ שיס"ב ואם הורק לכ"ש אף יס"ב י"ל דיש בישול אם מניחו אח"כ בכ"ר וכדומה. א"א או' י"ב:

ון) שם הגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' כלומר אבל אם מצטמק ורע לו אינו חייב משום מבשל אפי' אם נצטנן. והש"ע לא חילק בין מצטמק ויפה לו ובין רע לו דס"ל דאין לחלק בזה. וכ"כ הב"ח כדעת הש"ע דלא מצינו לחלק בזה אלא במקום דחיישינן שמא יחתה בגחלים אז אמרינן כיון דמצטמק ורע לו לא יחתה שלא יתקלקל כל המאכל אבל בכאן שאסור משום בישול ודאי דאין לחלק דמה לי מצטמק ורע לו או יפה לו כיון דמחמם המאכל. עו"ש או' י"ג. ומיהו י"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זו כמ"ש לקמן או' ק"ג יעו"ש:

זן) שם בהגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' הב"ח כתב על הגה זו דליתא דהך סברא דחויה היא אלא אפי' מצטמק ורע לו אסור. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ד' מ"א ס"ק י"ג. וכ"נ דעת הלבוש שהשמיט דברי מור"ם הללו. מיהו הא"ר או' יוד כתב על הלבוש דאפשר דסמך אסעי' ח' וכבר כתבנו באו' הקודם די"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זו בסעי' ח' יעו"ש וכתב עו"ש הא"ר וכן הט"ז סק"ד ומ"א ס"ק כ"ז נראה שהסכימו לזה וכ"מ בס' מנחת כהן אלא שסיים (בס' מ"כ) שראוי להחמיר מפני שא"א בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צרכו ודוקא נגד מהדורה אבל אצל אש ממש אפי' במצטמק ורע לו אסור עכ"ד. ועיין מש"ז סי' רנ"ט או' ג' שהביא ג"כ דברי מ"כ הנ"ז ועי"ש:

חן) שם. ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי וכו' ר"ל וחיובא נמי איכא אפי' בעודו רותח דאע"ג דמוכח מדברי הרא"ש ז"ל דליכא חיובא אלא בלא הגיע למאכל בן דרוסאי כמ"ש בב"י מ"מ פסק בש"ע כדעת הטור משום דהכי מוכח מברייתא דפ' המביא וכ"ה דעת הרמב"ם כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ב' יעו"ש:

נט) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' אבל אם נתבשל כ"צ אפי' מצטמק ויפה לו לית ביה בישול. עו"ש או' י"ד. תו"ש או' י"ט:

ס) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ולעניין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום בישול עיין להרדב"Z ח"א סי' רי"ג באמצע התשו' שכתב וז"ל לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדברנן ואם נתבשלו מאליהן כגון שהניחם מע"ש מותר לאוכלן בשבת. תדע שהרי דבר שנתבשל כמב"ד אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולו וכ"ש דברים הנאכלין חיים לכל אדם עכ"ל. וא"כ מדקאמר טעמא כמב"ד משמע אבל למאן דאית ליה יש בישול אם נתבשל כמב"ד והוא לדעת הש"ע ודעמיה ה"ה באלו הפירות דיש חיוב אם בשלם בשבת וכ"מ מדברי הש"ע לעיל סי' רנ"ד סעי' ד' ולקמן בהגה סעי' י"ד יעו"ש. וכ"כ הא"ז בה"ש סי' ס"ב בשם הריב"א דיין אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה וירקות הנאכלין חיין וכן פירות כאלו יש בהם בישול כיון שמשתנים לטעם אחר ולא דמי לבישולי עכו"ם דרבנן דהא מי אין בו בישולי עכו"ם וגבי שבת המבשלן חייב. וכתב עליו שם הא"ז דלפ"ז גם בשמן אין בו בישול אבל מ"כ שהריב"א חזר בו מדין יין הנ"ל יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ו' דפירות חיים שי בהם משום בישול. וכ"כ הברכ"י או' ג' בשם מהר"י מולכו ועי"ש מ"ש על דברי הרדב"ז הנ"ז והניח בצ"ע יעו"ש:

סא) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ושיעור מב"ד עיין בדברינו לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח ודוק:

סב) שם. ותבשיל שיש בו מרק והיינו שרובו רוטב כמ"ש בב"י סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש רבינו כל זמן שהיא רותחת בשם רי"ו שכתב בשם ר"י יעו"ש. וכן כתב א"ר או' י"א בזה הסי' בשם מנחת כהן אלא שכתב וצ"ע אבל במש"ז סי' רנ"ג או' י"ג ובא"א שם או' מ"א נראה שמסכים לזה דהולכין אחר הרוב יעו"ש. וכ"כ במש"ז סי' רנ"ט או' ג' יעו"ש.

סג) שם. אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש וכו' היינו שנתבשל כ"צ וכמ"ש סעי' ט"ו וכ"כ העו"ש או' ט"ו. א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ר"ז או' י"א:

סד) שם. מותר לשרותו בחמין וכו' ואפי' נצטנן לגמרי לבו"ש. תו"ש או' כ"א. ר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו':

סה) שם. מותר לשרותו בחמין בשבת. ודע דמשקה הקאוי שמרתיחין מים ומערבין קאוי בתוכו ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפים ונותין על הכוס משחיקת הקאוי כדי לבסמו ולתקנו אם מותר לעשות כן בשבת עיין בס' גו"ר כלל ג' מסי' ב' עד סי' ט' שנפל בזה מחלוקת גדולה בין הרב גו"ר ובין חביריו כהר' יעקב פראגי ז"ל וכמה"ר משה ן' חביב ומהר"א יצחקי ז"ל וכמה"ר משה חיון ז"ל דלדעת הגו"ר אסור לפי דעת הש"ע דאסר השרייה בדבר שלא בא בחמין דדוקא מדיחין אבל לא שורין דפי' אפי' בכל שני דהא הקאוי אעפ"י שנקלה כבר לא חשיב בא בחמין לפי כשטוחנין אותו חזר להיות כדבר שלא בא בחמין דהא לא חזי לכוס אותו ואת"ל דגם לאחר הכתישה חזי למיכל מ"מ יש לחוש למאן דס"ל דיש בישול אחר אפייה ואפי' בכלי שני שהיד סולדת בו והיא הסברא שהביא הש"ע בסמוך סעי' ה' ועוד דאין עפר זה נשתה ונכלל במשקה אלא יוצא שומנו וביסומו במים ונשאר האבק בשולי הכוס כעפרא דארעא ומשליכין אותו לאיבוד ודמיא לבישול הסממים שהיה במשכן יעוש"ב. וחלק עליו כמהר"י פראג"י ז"ל וס"ל דאבק הקאוי חזי למיכל טעמיה עריב והולכי דרכים מוליכין אותה עמהם כתושה וכשאין להם מקום לבשלה אוכלין ממנה ושותין עליה מים ומעבירין שעתה בזה והמוחש לא יוכחש דהא טעמא עריב ומתהנה ממנה האוכלה  והאריך שם בטעם ההיתר. ובתשו' מהר"ם ן' חביב כתב כיון דהכוס הוי כלי שני דעת הש"ע להתיר ואין לחוש לבישול אחר אפייה דהרי בסעי' ה' הביא סברת האוסר לחוש לדבריו לכתחלה וכ"ש לדעת הכנה"ג דס"ל דסברא בתרא היא העיקר ולכך מותר לתת אבק הקאוי לתוך הפנג'אן שהוא כלי שני אפי' היד סולדת בו. וכן כמהר"א יצחקי ז"ל הלך בשיטתו להתיר כס' שנית של המתירין בסעי' ה' אלא דכתב דראוי להחמיר לכתחלה. וכן כמה"ר משה חיון ז"ל התיר בפשיטות יעו"ש בדבריהם בארוכה. והב"ד ממט"י או' ב' וכתב דלדבריהם שומעים כי הם הרבים ומסתבר טעמייהו יעו"ש. וכן בתשו' רב פעלים ח"ג סי' י"א משמע ופשיטא ליה דשרי ורק דשקיל וטרי בענין צביעת המים והסכים דצריך לתת מע"ש מעט קאוי במים שמרתיחין בכדי שיצבע מע"A ואז ביום שבת כאשר ישפכו המים חמין בפנג"אן שהוא כלי שני אח"כ יתנו בתוכו קאוי כראוי יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' פ"ד ודוק:

ובענין הט"ע (שקורין בערבי ש"י) אם בשלו אותו או שרו אותו בחמין מע"ש אי שרי לערות עליו חמין בשבת עיין מ"ש לעיל סי' רנ"ג או' צ"א אבל לפי דעת האוסרים צביעה במשקין אין לו תקנה אלא א"כ יתננה בחמין מע"ש כדי שיתבשל ויצבע המים מע"ש דאי יבשלנו בע"ש ויניחנו יבש ויתן עליו מים חמין בשבת הרי צובע המים בשבת אלא צריך שיתן ט"ע בע"ש בחמין כל צרכו וכן נוהגין פעה"ק ירושת"ו. ולענין הסוכר אם יש בו משום בישול י"ת לקמן או' קי"ח:

סו) שם. מותר לשרותו וכו' פי' דוקא לשרותו בחמין מותר אבל לחמם אותו על האור אפי' בלתי רוטב אסור לדעת הרמב"ם ז"ל מדרבנן אבל אינו חייב עליו כיון שנתבשל כבר. עו"ש או' ט"ז:

סז) שם. מותר לשרותו וכו' אפי' בכ"ר וכמ"ש סעי' ט"ו דאין בישול אחר בישול. וכ"כ התו' והמרדכי והר"ן דלא כב"ח דמחמיר. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ב. תו"ש או' כ"א ר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו' והא דמותר לשרותו אפי' בכ"ר היינו לאחר שהורד מעל האש דהכי הוא לשון שרייה וכ"כ א"ר או' כ"ד. אבל ליתנו בכ"ר שעל האש אסור וכמ"ש לעיל או' ס"ה יעו"ש:

סח) שם. מותר לשרותו וכו' ומשמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולסדת בחמין. מ"א שם. אבל מלשון הלבוש לא משמע הכי ובפו' נראה עיקר כמ"א ומ"מ בכלי שני נראה להקל ולסמוך על הרמב"ם. א"ר שם. וכ"כ התו"ש סוף או' כ"ב:

סט) שם. אבל מדיחין אותו וכו' ואפי' בדבר לח שרי דאין זה בישול. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש שם. ור"ל דדוקא בשרייה יש לחלק בין לח ליבש אבל בהדחה אפי' דבר לח מותר:

ע) שם. אבל מדיחין אותו וכו' כתבו התו' (שבת ל' ע"א) לפי' רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפפיר הכא דאין שורין אותו בכ"ר אבל מדיחין אותו מכ"R דרך עירוי אבל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככ"ר ע"כ מדיחין אותו מכלי קאמר וא"ת מאי אריא מדיחין אפי' שורין נמי אומר ר"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן (עיין סעי' ט') אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי ה"ד תבלין שהן עשוין למתק את הקדרה ולא מחזי כמבשל א"נ ה"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני וכו' יוע"ש. ופסק ב"ח לחומרא כתירוץ א' של התו' דדוקא מדיחין אותו בכלי שני אבל לא שורין אפי' בכל שני יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' י"ז דלפי מה שפסק הש"ע בה' פסח דק"ל דעירוי ככ"ר לחומרא ע"כ צ"ל מדיחין בכלי שני. וכ"פ מ"א ס"ק ט"ו. וכ"נ דעת הא"ר או' י"ג. וכ"פ הר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו':

עא) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א שם. מיהו המחה"ש כתב דיש לאסור דלמא מתבשל וכתב שכן דעת הט"ז סק"ח וס"ק י"ד לאסור בבצלים יעו"ש והיינו אם היד סולדת בו בכלי שני כמ,ש בט"ז שם. אבל הר"ז שם כתב דנהגו להקל בבצלים בכלי שני שהיד סולדת בו כיעו"ש. ויתבאר עוד לקמן או' פ"ו:

עב) שם. חוץ מן הטלית הישן וכו' רש"י פירש שהוא דג מלוח של שנה שעבר. וקולייס האספנין שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה. ואסור אפי' להדיח שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואמרינן בגמ' שאם הדיח מליח וקולייס האספנין בחמין חייב חטאת וכתב בס' הפרדס דוקא שאינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ ידיחנו בחמין אבל אם ראוי לאכול קודם הדחה אין איסור בהדחה יעו"ש. עו"ש או' ח"י. ומ"ש אין איסור בהדחה היינו בצונן וכמ"ש בב"י בשם ס' הנ"ז ועיין באו' שאח"ז:

עג) שם. חוץ מן המליח הישן וכו' משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ את הערינג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא. ט"ז סק"ה. ר"ז שם. ח"א שם. ועיין באו' שאח"ז:

עד) שם הגה. וה"ה כל דבר קשה וכו' וה"ה דבר מלוח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה. מ"א ס"ק ט"ז ולכאורה קשה מה הוסיף בזה הא היינו ממש דין מליח הישן שכתב הש"ע. אכן נראה דבא לומר דדוקא אם א"א לאכלו כלל בלא חמין הוא דאסור אבל אם אפשר לאכול ג"כ ע"י הדחת צונן שרי ג"כ ע"י חמין ואם א"א לאכול ע"י צונן אסור בחמין ומותר בצונן וכ"ה בנ"י ובס' א"ר נתקשה בזה ולדעתי נראה כמ"ש. תו"ש או' כ"ג ולפ"ז מותר להדיח הערינג אפי' במים חמין כיון דאפשר לאכלו בלי הדחה אבל הט"ז סק"ה לא התיר אלא בצונן מחה"ש ס"ק ט"ז. וכבר כתבנו באו' הקודם דכ"ה דעת האחרונים דאין להתיר אלא בצונן יעו"ש:

עה) שם בהגה. דאסור לשרותו בשבת וכו' הר"ז או' י"א כתב דהיינו בחמין אבל בצונן שרי ואעפ"י שנעשה עי"ז ראוי לאכילה יעו"ש אבל הח"א כלל ך' או' ו' כתב דאפי' בצונן אסור יעו"ש:




▲ חזור לראש