שולחן ערוך אורח חיים שיח ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · ה· >>

<< · שולחן ערוך אורח חיים · שיח · ה · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה

שולחן ערוך

יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה בכלי שני ויש מקילין אפילו בכלי ראשון. ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו:

מפרשים

ט"ז

(ו) אם בישלו אח"כ כו'. זה כתב הטור בשם הר"א ממיץ דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי וראייתו מההיא דפרק כ"ש דף מ"א בקרבן פסח אם צלאו ואח"כ בשלו חייב הא מני ר"י הוא דאמר יוצאין ברקיק השרוי במים בפסח אבל לא במבושל דלאו לחם קרינא ביה אף ע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם ה"נ יש בישול לאחר אפייה לענין שבת וראבי"ה חלק עליו דבפ' כ"מ מייתי לההיא דר"י לענין ברכה דשלקות מברכין עליה שהכל ולא בפ"ה כבתחלה כמו במצה לר"י ומסיק עלה דעד כאן לא אמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה וליכא וקלסה ב"י לראבי"ה דקושייתו חזקה דהא קיימא לן דברכתו בפ"ה וא"כ ע"כ קיימא הדחי' דבעי' טעם מצה אליבא דהלכתא וכ"כ התו' שם בפרק כל שעה דיש לדחות מחמת טעם מצה בעי' ול"ד לפסח כמו דדחי בפ' כ"מ לענין ברכה. ואני איני כדאי להכריע בין הרים גדולים מ"מ כנלע"ד לתרץ על נכון דברי הרא"מ כדרך זה דס"ל כרי"ו ור"י לעיל בס"א במצטמק ורע לו דאין בו בישול אחר שנתבשל כ"צ. וכבר ביארנו טעמו בסמוך דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול כיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש משא"כ במצטמק ורע לו א"כ נאמר כאן ג"כ סברא זו דאף למאי דבעית למידחי ולפר' ההיא דר"י משום בעינן טעם מצה זה מועיל לדחות ההיא דצלאו לפסח והדר בשלו דשם גזירת הכתוב הוא דצלי בעינן ולא בטעם תליא מילתא ע"כ נוכל לומר דלא נתבטל ממנו שם צלי אבל במצה בעי' טעם מצה דלחם עוני בעינן כן נוכל לדחות ההיא דפסח לפי דעת התוס' אבל כאן לענין שבת לא מהני האי דחיה דכי נמי תימא משום דטעם מצה בעינן ה"נ אזלינן בתר טעם התבשיל וכיון דנשתנה הטעם ע"י בישול אמריצן דנתכוין לזה בשבת ולא עדיף מן מצטמק ויפה לו דיש משום בישול אפי' אחר בישול כ"ש אחר אפיה זה כתבנו לדעת התוס' דס"ל דגם לענין הפסח שייכה הדחייה דבעינן טעם מצה וא"כ צ"ל דבצלי אין שייך לומר טעם צלי בעינן וע"כ צ"ל דיש לימוד אצל מצה דשם דוקא בעינן טעם מצה דהיינו מדכתיב לחם עוני אבל נ"ל דהרא"מ ס"ל דלא שייכא דחי' זו גבי פסח כלל דגם גבי פסח נימא טעם צלי בעי' ומש"ה חייב במבשל אחר הצלייה אבל לענין ברכה שפיר הוה הדחיה בפרק כ"מ דודאי טעם ירק שהיה בו קודם הבישול ישנו ג"כ אח"כ אלא שנשתנה למעליותא ולמה יגרע הברכה ממה שהיה תחלה דהיינו בפ"ה ומ"ה לא דחה בגמרא בפ' כ"ש לשום מ"ד דחיה זו דבעינן טעם מצה וא"כ כאן לענין בישול בשבת פשיטא דליתא לדחיה זו כמ"ש דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בהרבה דוכתי וק"ו דנימא דאסור מדרבנן מחמת שינוי הטעם ומ"ש כאן אסור לד"ה כנ"ל נכון:

(ז) אפי' בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינ':

(ח) ונהגו ליזהר לכתחלה. פי' שאין נותנים לחם במרק של השלינ"ט ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד ס"ב דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוה כמלח לל' א' דמתבשל כמו שכתב בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כ"ז שהיד סולדת במרק:

מגן אברהם

(יז) משום בישול:    אף על גב דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג) אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד:

(יח) אפי' בכלי שני:    דיש דברים שמתבשלים בו ואין אנו בקיאין ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר עס"ט:

(יט) מתירים בכ"ש:    דס"ל דאין כ"ש מבשל ולפי מ"ש ס"ד בשם תוס' יש להחמיר דמיחזי כמבשל אך היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התו' וכ"מ דעת הש"ע ויש להחמיר:

(כ) אפי' בכ"ר:    כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה:

(כא) שהיס"ב:    עמ"ש ס"ד וסט"ו בהג"ה וא"צ לדברי הע"ש:

באר היטב

(יד) בישול:    אע"ג דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט"י אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד מ"א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו"י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו"י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו"י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר"א הלוי בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' ב' וע"ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א"י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע"ב ועיין בס' זרע אברהם חא"ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ"ד ובשבות יעקב ח"א הלכות שבת.

(טו) אפילו בכ"ש:    הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינא וכתב המ"א לפי מה שכתבתי בס"ד בשם ב"ח יש להחמיר בכ"ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ"ב דמותר בכלי שני).

(טז) בכ"ר:    כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה.

(יז) שהיס"ב:    פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס"ב ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ"ש בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט"ז.


משנה ברורה

(מ) אם בשלו אח"כ במשקה - ר"ל שנתנו בקדרה כשמתבשלת עם רוטב דאם נותנו במשקים צוננים תיפוק ליה דיש בו משום בישול עבור המשקים:

(מא) משום בישול - דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי ואפילו עדיין רותח מחמת הצליה [אחרונים] וה"ה דלשיטה זו יש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב [מ"א] ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת אבל לכו"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו אם נצטנן ובלבד שלא יקרבנו ביותר כדי שלא יבוא לחתות וגם לא יעמידנו על קרקעית התנור אלא ע"י הפסק כלי ריקנית תחתיה כדי שלא יהיה נראה כמבשל ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"ה וה"ה באפיה כה"ג דאין אפיה אחר אפיה:

(מב) ואסור ליתן פת וכו' - הוסיף בזה דין אחר והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים ואין אנו בקיאים וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין:

(מג) מתירין בכלי שני - ס"ל דאין כלי שני מבשל בשום דבר:

(מד) אפילו בכלי ראשון - ס"ל דאין שייך שם בישול אחר אפיה או צליה וה"ה להיפך:

(מה) ונהגו ליזהר וכו' - פי' שאין נותנים לחם במרק של הטשאלינ"ט בקערה שהיא כלי שני וכ"ש שיזהר שלא לערות עליהם מכלי ראשון ואותם שחותכים הבצלים ונותנין לתוך המרק בקערה לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בהמרק דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים שצריך ליזהר כי אין אנו בקיאין במידי דמקרי רכיך וכנ"ל וכ"ש לפי מה שנוהגין ליתן הבצלים לתוך התבשיל שהוא דבר גוש בודאי יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברים דדבר גוש שמונח בכלי שני דינו ככ"ר. ואפילו אם ימתין עד שיהיה המרק שבקערה אין היד סולדת בו מ"מ יזהר שלא ישפוך אח"כ על שיורי בצלים שנשאר בקערה מן המרק שבקדרה אם היד סולדת בהן דעירוי מבשל כדי קליפה כדקי"ל בסעיף י' ויש בזה חשש דאורייתא. וכן מה שנוהגין איזה אנשים כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכ"ר לא יפה הם עושין דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק תחלה בכלי כדי שיעשה כ"ש הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה אלא אם רוצה ליתן פת ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי וכ"ש אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו בודאי יזהר מאד לעשות כן דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן יש בזה חשש אב מלאכה וכנ"ל:

(מו) לכתחלה וכו' - ובדיעבד אפילו בכ"ר אין לאסור דיש לסמוך איש מקילין:

(מז) אפילו בכ"ש - ובכלי שלישי מצדד הפמ"ג בסקל"ה להקל עי"ש:

(מח) כ"ז שהיד סולדת בו - עיין בח"א שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:

ביאור הלכה

(*) יש מי שאומר וכו' משום בישול:    עיין מ"ב דה"ה דיש צלי אחר בישול ועיין בפמ"ג שהביא מפסחים מ"א דלא נתבטל שם בישול הראשון והוליד מזה דמותר לשרותו בחמין בשבת [ר"ל אם עשה צלי אחר בישול בע"ש] כשאר דבר מבושל ונראה דה"ה לדידיה בבישול אחר צלי דמותר בשבת להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו דהא רבינו אליעזר ממיץ משוה אותם להדדי אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם הראשון הרי שם השני בודאי קיים ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש דמותר להניחו בתנור בשבת דפעולה אחרונה נקבע בו יותר ומקרי צלי אחר צלי:.


כף החיים

עו) סעי' ה. יש מי שאומר דדבר שנאפה וכו' זהוא דעת הרא"ם שהביא הטור דיש בישול אחר צלי בדבר יבש וראייתו מהא דק"ל דאין יוצאין במצה מבושלת (פסחים מ"א ע"א) וגם ק"ל גבי פסח דאם צלאו ואח"כ בשלו חייב דמקרי בישול. והראבי"ה חולק עליו בזה וס"ל דשאני מצה דבעינן טעם מצה וליכא כדאיתא בברכות (ל"ח ע"ב) וגבי פסח הטעם הוא משום דכתיב ובשל מבושל מ"מ כמ"ש בב"י יעו"ש. ופשוט דלדעת הרא"ם אסור אפי' הוא עדיין רותח מחמת צלייה כמו בפסח דאין לחלק בזה. תו"ש או' כ"ד:

עז) וכתב הר"פ שבאפייה אחר אפייה וצלייה אחר צלייה י"א שגם זה אסור לדברי הרא"ם אבל הוא כתב שאפי' לדבריו אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה טור. וכ"כ ב"י דלד"ה אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה. וכ"כ העו"ש או' י"ט. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש שם. ועיין לקמן או' ע"ט:

עח) שם. יש בו משום בישול, וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב. פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג, מ"א שם. תו"ש שם והא דיש צלייה אחר בשול כתב בשו"ת אורח לצדיק סי' ו' הוא דוקא במונח בפ"ע אצל האש בלא קדרה אבל בקדרה מותר אפי' בלא רוטב דשם בישול חד הוא. ומזה דן בצלייה אחר צלייה דמותר מ"מ בעינן דוקא שתהא צלייה שנייה כצלייה ראשונה אך אם שנוי ביניהם כגון פרוסת פת אפויה להניחה במקום שהיד סולדת לעשותה לחם ניקודים דאסור לפי דרך הא' הוא בדרך אפייה והשני אינו בדרך אפייה ועוד אפי' בשניהם דרך אפייה אסור שנהנה במלאכת שבת בטעם חדש כמ"ש הט"ז סק"ו במצטמק ויפה לו יעו"ש. וכן אין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור חם שיתחמם ויתרכך דהוי מתקן. שו"ת מלחמות ארי סי' ז' יעו"ש:

עט) שם. יש בו משום בישול. אבל לכ״ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי׳ נצטנן וה״ה האפוי (ר״ל דוקא ליתנו אצל האש אבל לשרותו בחמין אסור לסברה זו כמ"ש בש״ע) אבל דבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ״ש סעי׳ ד׳. מ״א שם. ומ״ש מותר ליתנו אצל האש. וכו' היינו במקום שהיס״ב אבל ע״ג האש ממש אסור א״ר או׳ י׳׳ז, ר״ז או׳ י׳׳ג:

ף) שם. יש בו משום בישול. ואם מותר ליתן אבק הקאוי הקלוי מע״ש במים חמין בשבת כבר כתבנו לעיל או׳ ס״ה קחנו משם:

פא) שם. ואסור ליתן פת בכלי שני וכו׳ כלומר למאן דסבר דיש בישול אחר אפייה סבר דאסור ליתן פת אפי׳ בכלי שני משום דפת הוא דבר רך ונתבשל בכלי שני. עו״ש או׳ ך׳:

פב) שם. אפי׳ בכלי שני וכו׳ דיש דברים שנתבשלים בו ואין אנו בקיאין וא״כ בשאר דברים יש להחמיר. מ״א ס״ק ח"י, ור״ל דהמחבר לא הזכיר לאיסור כ״א פת דרכיך מ״מ גם בשאר דברים יש להחמיר. מחה״ש. וע״כ יש ליזהר שלא ליתן חלב או ביצים לתוך הקאוי כשמשימים בכ״ש כ"ז שהיס״ב מפני שאלו רכיכים ומתבשלים גם בכ"ש אם היס"ב. ועיין ח"א. כלל ך׳ או׳ כ״א ולקמן סי׳ שכ״א או׳ קט״ו:

פג) שם. ויש מתירין. הגה. בכלי שני. הוא דעת הטור דס״ל דלא מצינו בישול בכלי שני אלא במלח לחד לישנא בסעי׳ ט׳ ולא מידי אחרינא. ט"ז סק״ז. מ״א ס״ק י״ט. ולפי מ״ש בסעי׳ ד׳ בשם התו׳ (עיין לעיל או' ע׳) יש להחמיר דמחזי כמבשל אך היש מתירין סוברין להקל כתירוץ שני של התו׳ וכ״מ דעת הש״ע ויש להחמיר. מ"א שם:

פד) ומה שנוהגין העולם כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכות פת בכלי ולערות עליהם המרק של רגלי בהמה ולהרא״ם ז"ל דבר זה אסור ואולי סמכו על החולקים על הרא״ם ומתירין בכלי שני (נראה שצ״ל בכ"ר) ואעפ״י שהרב בהגה כתב שנהגו להזהר לכתחלה אפשר דבמקומו נהגו כן ומ׳׳ש בס׳ הזכרונת דמהביא הב״י סברת האוסר קודם סברת המתיר שדעתו לאיסור ליתא דאדרבא מדהביא דעת המתיר אחרונה נראה דהכי ס״ל וכבר כתבו מגדולי האחרונים דלישנא בתרא עיקר אף בפו׳ וכו' כנה״ג בהגה״ט. וסיים ומ״מ המחמיר שלא ליתן פת בתחלה עד שיערה המרק תחלה או להמתין עד שלא תראה היד סולדת תע"ב, וכ״כ המט"י או' ג׳ ח״ל וממילא מוכח דהש״ע דכתב ויש מתירין וק״ל כוותייהו הוא גם בכ"ר ודלא כמור"ם ז"ל דסיים בכלי שני דליתא לדעת הש"ע דהמתירין הם מתירין אפי' בכ"ר ותדע דגם לסברת האוסר לא אסר בכלי שני אלא מחמת חומרא דיש לחוש לקצת דברים קלים דמתבשלים גם בכלי שני ולא ידעינן להו וכ"נ הבנת מ"א ס"ק י"ט וכ"ה מנהג העולם שאוכלים בפת מן התפינ"ה שעדיין חמה בכדי שהיס"ב והוא כ"ר וק"ל דכ"ר אפי' אחר שהעבירוהו מן האור מבשל ולא ראינו מי שימחה בידם ובודאי דטעמם הוא כדעת ראבי"ה ז"ל דהוא דעת יש מתירין דס"ל דיאן חילוק בין בישול אחר בישול ובין בישול שלאחר האפייה ודוק עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז:

פה) שם בהגה. ויש מקילין אפי' בכ"ר. משום דס"ל דכמו שאין בישול אחר בישול (היינו בדבר יבש כמ"ש סעי' ד') כך אין בישול אחר אפייה אפי' הפת היה צונן דשאני פת משאר תבשיל שנצטנן מיהו מאן דמחמיר שלא להניח הפת תחלה בקערה אלא אחר שעירה שם המרק תע"ב דהא אנן סבירין דעירוי עכ"ר. וכ"כ בכנה"ג. עו"ש או' כ"א. וכ"כ בס' מנחת כהן דכבר ראו לנהוג איסור בכ"ר אבל בכלי שני א"צ ליזהר ליתן פת. והביאו א"ר או' ח"י:

פו) שם בהגה.ונהגו להזהר לכתחלה וכו' פי' שאין נותנין לחם במרק של השאלינ"ט. ונ"ל דאותם שחותכין צבלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרין כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ,מ י"ל דשמא הוה כמלח ללשון אחר דמתבשל כמ"ש סעי' ט' עי"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת במרק. ט"ז סק"ח. וכ"כ בס"ק י"ד. מיהו התו"ש או' ל"ח כתב על דברי הט"ז דאין דבריו מוכרחים וכן הא"ר שם כתב דיש להקל בבצלים יעו"ש. וכ"כ לעיל או' ע"א. וכן לענין ליתן פת בכ"ש כבר כתבנו לעיל דדעת כמה פו' להקל ומ"מ המחמיר שלא ליתן עד שלא תהיה היס"ב תע"ב.


פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש